תוספת שבת (תשס"ג)

מרן הגאב"ד שליט"א

זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ' ח').

א"ר חייא בר אבין רב צלי של שבת בערב שבת, מתפלל אדם של שבת בערב שבת ואומר קדושה על הכוס וכו' מתפלל אדם של מוצ"ש בשבת ואומר הבדלה על הכוס אומר קדושה על הכוס או אינו אומר, ת"ש דאמר ר"נ אמר שמואל וכו' (ברכות כ"ז ע"ב).

הנה התוס' והרא"ש בריש ערבי פסחים (פסחים צ"ט ע"ב) הוכיחו מסוגיא זו דהוא הדין דיכול אדם לאכול סעודת שבת ויו"ט מבעוד יום, והתוס' הוסיפו דגם מצה ומרור היה יכול לאכול מבעוד יום אלא דאיתקשו לפסח. ומוכח מדבריהם דאין זו הלכה בתפילה וקידוש בלבד, דיכול לאומרם לפני השבת אלא הלכה זו מיוסדת על דין תוספת שבת, דזה הרי ברור דאי אפשר לצאת ידי מצות מצה ומרור וסעודת שבת ויו"ט לפני שבת ויו"ט, וע"כ דמדין תוספת שבת אתינן עלה וכך כתב שם הרא"ש להדיא עי"ש.

אך רוח אחרת היתה בקרב הרמב"ם, דהרי לשיטתו אין כלל דין תוספת שבת כמו שהוכיח הכסף משנה בפ"ה משבת ה"ג שם כתב הרמב"ם "המדליק צריך להדליק מבעוד יום קודם שקיעת החמה, ונשים מצוות על דבר זה יותר מן האנשים לפי שהן מצויות בבתים והן עסוקות במלאכת הבית ואף על פי כן צריך האיש להזהירן ולבדוק אותן על כך ולומר להן ולאנשי ביתו ערב שבת קודם שתחשך הדליקו את הנר, ספק חשיכה ונכנס השבת ספק לא נכנס אין מדליקין, ע"כ. וכתב שם הכסף משנה דמדכתב הרמב"ם שצריך להדליק לפני בין השמשות משמע דאין צריך להקדים יותר ולהוסיף מחול על הקודש (וביאר דמה שכתב המגיד משנה בריש פ"א משביתת עשור דדעת הרמב"ם דאין תוספת מן התורה כונתו דאין דין תוספת שבת כלל אף מדרבנן), וא"כ איך יפרש הרמב"ם סוגיא זו. וברור דהרמב"ם לשיטתו כתב בפכ"ט הי"א "יש לו לאדם לקדש על הכוס בערב שבת מבעוד יום אף על פי שלא נכנסה השבת וכן מבדיל על הכוס מבעוד יום אף על פי שעדיין היא שבת שמצות זכירה לאמרה בין בשעת כניסתו ויציאתו בין קודם לשעה זו כמעט, ע"כ. הרי דאין דין זה תלוי כלל בדין תוספת שבת, אלא זהו מעיקר הדין קידוש והבדלה שהם נאמרים אף לפני זמן כניסת השבת ויציאתה.

ובסי' רס"א ס"ב כתב המחבר "י"א שצריך להוסיף מחול על הקודש וזמן תוספת זה הוא מתחלת השקיעה שאין השמש נראית על הארץ עד זמן בין השמשות והזמן הזה שהוא ג' מילין ורביע רצה לעשותו כולו תוספת עושה רצה לעשות ממנו מקצת עושה ובלבד שיוסיף איזה זמן שיהיה ודאי יום מחול על הקודש ושיעור זמן בין השמשות הוא ג' רבעי מיל שהם מהלך אלף ות"ק אמות קודם הלילה", ואף דלא מצינו בראשונים מי שכתב להדיא דאין דין תוספת שבת, כתב בלשון י"א משום דשיטת הרמב"ם דאין דין תוספת שבת כמבואר.

והנה לכאורה יש לתמוה לשיטת התוס' והרא"ש דמה דיכול להתפלל של שבת בערב שבת וכן לענין קידוש מושתת על הדין תוספת שבת, הרי מבואר שם בגמ' בברכות דה"ה במבדיל מבעו"י ומתפלל ערבית, הרי דזה דין בעצם התפילה וההבדלה ולא משום תוספת שבת, דאטו יש תוספת חול בצאת השבת, ולכאורה מוכח מזה כהבנת הרמב"ם.

אמנם חידוש מצינו בזה בדברי הרמב"ן בסוף מסכת תענית, וז"ל "כתוב בהלכות גדולות והשתא דקי"ל מתפלל אדם של מוצ"ש בשבת ואומר הבדלה על הכוס, היכא דאיקלע תשעה באב באחד בשבתא דמיבעי ליה לאפסוקי ממיכל ומשתא מבעוד יום בשבתא מהו לאבדולי כיון דאמר מר מתפלל אדם של מוצ"ש בשבת ואומר הבדלה על הכוס הכ"נ אומר הבדלה מבעוד יום, או דילמא כיון דאילו מבדיל קבליה לתשעה באב עליה ומחייב ליה בעינוי דשוויה חול דאמר המבדיל בין קודש לחול וכו' הלכך לישהי עד דנפיק חד בשבת ומבדיל וכו'", הרי לן דהמבדיל "קבליה לתשעה באב עליה ושויה חול" דגם הבדלה קבליה לחול בכל הנוגע לחומרא,.וא"כ הבדלה דומיא דתוספת שבת דקידוש הוא.

אך באמת הדברים נראים תימה, דכי מצינו גדר "תוספת חול", והלא מוסיפין מחול על הקודש נאמר, מעלין בקודש ולא מורידין, וע"כ פשוט דאין כונת הרמב"ן והבה"ג אלא לחומרא בעלמא דכיון דהבדיל ושויה כחול אין ראוי שיאכל וישתה בו, ואפשר דאין זה אלא לגבי תשעה באב משום תוספת, ועיין תוספות תענית ל' ע"ב ובפירוש המשנה להרמב"ם שם דסברי דיש דין תוספת בת"ב (אמנם בפסחים נ"ד ע"ב נקטו התוס' דאין תוספת בת"ב וכן דעת הרמב"ן וכמ"ש במגיד משנה בפ"ה ה"ז מתעניות ובפ"ג ה"ג שם). ומ"מ נראה ברור דמה שיכול להתפלל של מוצ"ש בשבת ולהבדיל בו אינו מדין תוספת, וא"כ קשה מזה לשיטת התוס' והרא"ש שנקטו דמתפלל של שבת בערב שבת משום תוספת שבת היא.

אמנם נראה דהני ראשונים נקטו דאף דשתי הלכות אלה (של שבת בערב שבת ושל מוצ"ש בשבת) בחדא מחתא מחתי ליה אין יסוד גדרן דומה, דמה שיכול להבדיל בשבת מדיני תפלה והבדלה היא דאין צריך להבדיל במוצ"ש דוקא ואף סמוך למוצ"ש מהני, אבל מה שיכול לקדש בערב שבת אינו אלא מדין תוספת שבת דשאני קידוש מהבדלה ביסוד גדרן, ודבר זה למדתי מלשון הרמב"ן בפרשת יתרו (שמות כ' ח') "אבל לרבותנו עוד בו נדרש ממלת לקדשו, שנקדשהו בזכרון כענין וקדשתם את שנת החמשים שנה, שהוא טעון קידוש בי"ד לומר ביובל מקודש מקודש, אף כאן צוה שנזכור את יום השבת בקדשנו אותו וכו' וזה על קדוש הלילה, לפי שכל הטעונים קדוש מתקדשים בכניסתן פעם אחת, כגון קידוש החודש וקדוש היובל וכו'", הרי לן דקדוש שבת הוא כעין קדוש החדש והיובל דהאדם מקדש את השבת, אף דודאי אין הנדון דומה לראיה דשבת קביע וקיימא בקדושתה מששת ימי בראשית, מ"מ האיר הרמב"ן את עינינו דזה גדר הקידוש היום דשבת, וזה כעין הקדש עילוי דבכור דאף דקדוש ממילא מ"מ מצוה להקדישה, וכן גם קדוש בשבת אף דממילא קדשי ובפועל אין אנו מוסיפין לה קדושה מ"מ מצוה לקדשה, ומ"מ בתוספת שבת אכן מקדש אדם את השבת מכחו הוא ודמיא טפי לקידוש החודש והיובל כמבואר.

וכיון דאתינא להכי פשיטא דא"א לקדש מבעוד יום אלא מכח דין תוספת שבת, דאיך יקדש את השבת ונמצא חול ולא שבת, ודו"ק בזה.

ב

בגדר תוספת שבת

הנה יש לעיין ביסוד דין תוספת שבת, האם גדרו דהאדם מחיל קדושת שבת על יום הששי, או שמא הוא מוסיף ומקדיש את היום השביעי שהוא יום השבת, ובקיצור האם הוא מוסיף בקדושת השבת או ביום השבת.

ונראה דנחלקו בזה הראשונים והפוסקים לדורותיהם, ונבאר.

א'. כתבו התוס' בפסחים ד"ט ע"ב "אומר הר"י מקורביל דגבי מצה דוקא בעינן עד שתחשך וכו' וטעמא משום דכתיב 'ואכלו את הבשר בלילה הזה' ומצה ומרור אתקשו לפסח, אבל סעודת שבת וימים טובים מצי אכיל להו מבעוד יום, כדאמר בפרק תפלת השחר מתפלל אדם של שבת בערב שבת ואומר קידוש היום מבעוד יום", הרי דלמדו מקידוש ותפלה לגבי סעודות שבת ויו"ט, ואף מצה ומרור היה יכול לאכול מבעוד יום לולי דאתקשו לפסח, הרי לן דנקטו דדין תוספת שבת הוא כללי ולא רק באיסור מלאכה וקידוש יש דין תוספת אלא אף למצוות החג כגון מצה ומרור וסעודות שבת ויו"ט. אך לא כן נקטו התוס' בכתובות (מ"ז ע"א ד"ה דמסר) שם כתבו דכל דין תוספת אינו אלא לאיסור מלאכה אבל אין מצות שמחת יו"ט בזמן התוספת עי"ש.

ב'. ולא רק לגבי מצוות החג נחלקו אלא אף לגבי מצוות והלכות אחרות , דהנה נחלקו במי שקבל שבת מבעוד יום אם יכול לספור לעומר הספירה של ליל שבת, עיין מגן אברהם סי' תפ"ט סק"ז מביא שיטת הראב"ן שיכול בבא אך הב"ח נקט דאף דחל עליו תוספת שבת הוי עדיין יום לגבי ספה"ע.

ג'. ושתי דרכים אלה הם יסוד המחלוקת שהביא הרמ"א ביו"ד סי' קצ"ו סעיף א' "י"א אם התפללו הקהל ערבית ועוד היום גדול אינה יכולה לבדוק וכו' מאחר דהקהל כבר עשו אותה לילה וי"א דמותר אפילו עשו הקהל שבת" וש"ך שם סק"ד "דההיא תוספת לא שייך לענין נדה וכו' וכן איתא בכתובות מ"ז וכן יש ראיה מספירת העומר דלא חשבינן ללילה אפילו בערב שבת, וכן מאכילת פסח מצה ומרור עכ"ל האגור בשם מהרי"ל", ועי"ש בש"ך שדייק מדברי האגור דאפילו אם האשה כבר קיבלה שבת מ"מ יכולה היא להפסיק בטהרה, אך הביא מאביו שחלק ע"ז ונקט דאם גם היא כבר קיבלה שבת שוב אין בידה להפסיק בטהרה עי"ש.

ובבהגר"א שם כתב דשיטת הי"א דמותר לה להפסיק בטהרה נאמרת על דברי התוס' בכתובות מ"ז ובפסחים צ"ט ע"ב עי"ש, ומשמע מדבריו דנקט דשתי דברי התוס' הנ"ל שיטה אחת הן, ולכאורה זה תמוה דהלא בפסחים נקטו התוס' דאף לגבי מצה ומרור וסעודת שבת הוי כלילה ולא כדבריהם בכתובות.

אמנם נראה בביאור דברי גאון עוזנו הגר"א, דבאמת יש לעיין בדברי התוס' בפסחים, דבפסח כתיב ביה "ואכלו את הבשר בלילה הזה" פשיטא לן דאי אפשר לאוכלו מבעוד יום ומאי שנא פסח ממצה דכתיב בה "בערב תאכלו מצות". ובפמ"ג רי"ס תע"ב כתב דלילה הוי דוקא לילה אבל ערב הוי לאחר חצות כדאשכחן בשחיטת הפסח, אך באמת כבר כתב המגן אברהם בסי' רס"ז סק"א דלאחר פלג המנחה הוי כבר לילה והוכיח כן מדברי תוס' דידן ושוב צריך ביאור מה בין פסח למצה. וראיתי בשלחן ערוך הגר"ז שכתב שם בסעיף ב' "ובפסח נאמר ואכלו את הבשר בלילה הזה בלילה ממש", ונראה כונתו דכיון דכתיב בלילה הזה היינו לילה ממש ולא מבעוד יום.

אך הנראה עיקר בזה דשאני מצה ומרור דהוי מצוות היום מאכילת הפסח דהוי קרבן וזמן אכילתו הוי דין בקרבנות ולא במצות החג, והלא אף בפסח שני שאינו חג זמנו בליל ט"ו, ושאני ליה להתוס' מצה ומרור וסעודת שבת דהוי ממצוות החג ולגביהן מהני אף בתוספת החג דמ"מ חג המצות הוא, מזמן אכילת הפסח דהוי דין אחר דהיינו בזמן אכילת הקרבן ולכן לא מהני לגביה תוספת יו"ט, ודו"ק בזה.

ולפי"ז מובנים דברי הגר"א דיש להוכיח אף מדברי התוס' דפסחים דלגבי נדה אין נפ"מ במה שכבר קיבלה שבת דמה ענין תוספת שבת להפסק טהרה בנדה, ודו"ק בזה היטב.

ד'. בסימן רס"ז כתב המג"א בסק"א בשם ספר חסידים דהמקדש מבעוד יום יאכל לפחות כזית בלילה כדי לקיים שלש סעודות והביא שהב"ח בסי' תע"ב הביא כן גם בשם מהר"ל מפראג, אך המג"א חלק עליהם וכתב דמדברי התוס' בפסחים משמע דיכול לגמור סעודתו מבעוד יום, הרי דנחלקו האם מהני קבלת תוספת שבת לענין שלש סעודות בשבת.

ה'. בסי' תרס"ט הביא הט"ז בשם הרש"ל דמי שקיבל שמיני עצרת מבעוד יום לא יאכל בסוכה דמחמת סוכות צריך לברך לישב בסוכה ובשמ"ע לא מברכינן, והט"ז דחה דבריו ונקט דכיון דקיבל עליו תוספת חג הוי דינו כשמ"ע ואינו מברך לישב בסוכה, ונראה דאף הם נחלקו בשאלה הנ"ל, האם דין תוספת הוי רק תוספת בקדושת חג ואיסורו או שמא הוא הקדמת היום, דלדעת הט"ז כיון דקיבל על עצמו שמיני עצרת בחג הסוכות הוי כיום שמיני עצרת ממש ולא כחג הסוכות, (אף דפשוט דלקולא לא מהני תוספת זו וחייב הוא עדיין לישב בסוכה, ועדיין צ"ע בזה).

ג

קידוש בליל פסח מבעוד יום

כתב החתם סופר בחידושיו בפסחים צ"ט ע"ב דכונת התוס' שם דיכול לקדש מבעוד יום היינו אפילו בליל א' דפסח עי"ש. והדברים תימה, דהלא להדיא מבואר בשולחן ערוך סימן תע"ב ס"א דלא יקדש עד שתחשך, וע"כ דאין כונתם אלא כשאר ימי החג ושבתות.

והטעם לחלק בין ליל א' דפסח לשאר ימי החג כתב שם המג"א דכיון דכוס של קידוש הוא מד' כוסות אין לצאת בו אלא בלילה דתיקנו דין ד' כוסות כדין מצה ומרור שצריכים לילה וכן מסתבר. והט"ז כתב שם בדרך אחר, דצריך לקדש בזמן הראוי למצה כיון דהקידוש בא בשביל מצה. ודבריו לכאורה הם חסרי פשר דמה ענין קידוש למצה והלא המצוה לקדש משום חג הוא ואינו תלוי כלל במצות מצה, והפמ"ג שם במשב"ז פירש דאם אינו ראוי למצה לא הוי קידוש במקום סעודה, דהלא אינו יכול לאכול מצה לפני הלילה כדי שיאכל מצה לתיאבון ובארתי בזה במק"א. ומ"מ פשוט דבליל א' דפסח אין לקדש מבעוד יום ולא כדברי החת"ס שם.

ד

הנה מנהג רוב החסידים בזמנינו להתפלל מנחה בערב שבת אחה"צ סמוך לשקיעת החמה ולפעמים בגמר התפילה כבר הוי בין השמשות, וצריך עיון איך ינהגו בקבלת תוספת שבת, דהלא לאחר שקיבל עליו שבת שוב אסור לו להתפלל תפלת מנחה כמבואר בסי' רס"א ס"ב, ומה יעשה אדם ולא יחטא.

ובשו"ת ארץ צבי ח"א סי' ס' נשאל שאלה זו ע"י האדמו"ר בעל האמרי אמת מגור וכתב המצאה מופלאה כדרכו בקודש, שיקבל תוספת שבת לפני תפילת המנחה על תנאי, אם הלכה כגאונים לגבי דין בין השמשות מקבל הוא שבת לפני תחילת ביה"ש שלהם, ואם הלכה כר"ת מקבל הוא תוס"ש לפני שקיעה דר"ת, ולגבי תפילת המנחה דרבנן ספק דרבנן לקולא ושפיר מתפלל בזמן המסופק (ובאמת גם עצם תפלת המנחה וגם האיסור להתפלל תפלת חול בשבת אינם אלא מדרבנן וז"פ).

ובשו"ת מנחת יצחק ח"ט סי' כ' הביא את דברי האר"צ ופלפל בדבריו, אך כתב דבמקום שנקטו עיקר כשיטת הגאונים ונוהגין על פיהן אף לקולא במוצ"ש א"א להתנות בכה"ג דהוי תרתי דסתרי עי"ש.

ומה שכתבו הגאונים הנ"ל דאם לא יקבל תוס"ש להדיא בפיו יכול להתפלל מנחה לפי"ד הפמ"ג שם בסי' רס"ג לענ"ד טעות היא, דהפמ"ג כתב רק דלאחר שהקהל התפלל ערבית דאסור לעשות מלאכה מ"מ מותר לו להתפלל מנחה, אבל מי שקיבל על עצמו שבת אף בנדר פשיטא דאסור לו שוב להתפלל תפלת חול וז"פ.

ומ"מ ברור לענ"ד דיש לדקדק ולהקפיד לגמור תפלת מנחה בער"ש לפני השקיעה ולקבל תוס"ש לאחר מנחה, ואם בכל אופן הש"צ מתאחר בתפילתו ראוי לכל יחיד לאחר שגמר תפילת הלחש לקבל על עצמו תוס"ש לפני השקיעה.

תגיות: