תוקף הגורל בהלכה (5777)

מרן הגאב"ד שליט"א


 

"והתנחלתם את הארץ בגורל למשפחותיכם לרב תרבו נחלתו ולמעט תמעיט את נחלתו אל אשר יצא לו שמה הגורל לו יהיה למטות אבותם תתנחלו" (ל"ג נ"ד).

 

"תניא ר' יוסי אומר האחין שחלקו כיון שעלה גורל לאחד מהם קנו כולם, מאי טעמא אמר ר' אלעזר כתחילת ארץ ישראל, מה תחילה בגורל אף כאן בגורל, אי מה להלן בקלפי ואורים ותומים אף כאן בקלפי ואורים ותומים, אמר רב אשי בההוא הנאה דקא צייתי אהדדי גמרי ומקנו אהדדי" (ב"ב ק"ו ע"ב).

א

הנה יש לעיין בשורש הסוגיא האם רב אשי בא לאפוקי מר' אלעזר, וס"ל דבאמת אין ללמוד אחין שחלקו מחלוקת הארץ כיון שחלוקת הארץ היתה ע"י אורים ותומים אלא שמטעם אחר אמר ר' יוסי האחין שחלקו דכיון שעלה הגורל מהם קנו כולם, וזאת משום דבההיא הנאה גמרי ומקני, או שמא רב אשי בא לפרש ולבאר את דברי ר' אלעזר דאכן למדין אנו מחלוקת הארץ דיש תוקף בגורל, אך מ"מ לא מהני אלא משום דההוא הנאה.

ושתי דרכים אלה יש להם בית אב בדברי רבותינו הראשונים.

א. כתב הרמב"ם (פ"ב הי"א מהל' שכנים):

"האחין שחלקו ועשו ביניהם גורל כיון שעלה גורל לאחד מהן קנו כולן בהנייה שנעשית להם ששמעו זה מזה לדבר שהסכימו עליו גמר כל אחד מהן ומקנה לחבירו".

ולמדנו מדבריו דכל עיקר הלכה זו אינה אלא משום בההוא הנאה, ולשיטתו רב אשי בא לחדש הבנה מחודשת בדברי ר' יוסי.

אך מדברי הרשב"ם למדנו דלא אמר רב אשי בההוא הנאה וכו' אלא ליישב את מה שהקשו דהלא בחלוקת ארץ ישראל היה אורים ותומים, ותירץ ר"א דכיון דגמרי ומקנו הו"ל במקום אורים ותומים, וז"ל:

"אמר רב אשי - לעולם כתחלת ארץ ישראל קונה גורל ודקשיא לך אי מה להלן כו' היינו טעמא דלא צריך כולי האי משום דגמרי בלבב שלם ומקנו למי שיעלה הגורל מיד מהני גמר דעתם עם הגורל כאורים ותומים דמהני אפילו היכא דלא גמרי ומקנו דבההיא הנאה דצייתי להדדי ונשמעין זה לזה לחלוק בגורל כדי שיטול כל אחד חלקו בפני עצמו דאינן חפצים עוד בשותפות הלכך אין רוצין שיהא עוד עכוב בדבר וגמרו ומקנו אהדדי כן זקוק אני לפרש שהרי אין כתוב בספרים אלא אמר רב אשי הלכך לא בא לסתור טעמו של ר' אלעזר אלא לתרצו".

והרשב"ם לשיטתו דלקמן (קכ"ב ע"א ד"ה והיה מכוין) כתב:

"והיה מכוין ברוח הקודש - כלומר באורים ותומים ששואלים תחלה באורים ותומים קודם שיטרף הממונה בקלפי ובכך מתקררה דעתן של ישראל שרואין שהגורל היה עולה כמו שנתנבא תחלה ויודעים שחלוקה ישרה היא ולא היו מרננים בדבר".

הרי לן דחלוקת הארץ עיקר החלוקה היתה ע"י הגורל, ולא השתמשו באורים ותומים אלא כדי להפיס דעתם ושלא יהיו מרננים בדבר, וע"ז קאמר רב אשי דכיון דבההוא הנאה גמרי ומקני אין חשש רינון ותרעומת.

ועיין עוד בשיטה מקובצת (ק"ו ע"ב ד"ה והר"ן):

"והר"ן ז"ל כתב וזה לשונו: בההיא הנאה דקא צייתי להדדי כו'. ומיהו דוקא בגורל דההוא הנאה מהניא כקלפי אורים ותומים שהיתה בתחלתה של ארץ ישראל אבל בלא גורל כלל דודאי בדיבורא בעלמא לא קנו משום ההיא הנאה אלא הכא אגורל קא סמיך דכיון שיש לגורל עיקר שהרי ארץ ישראל נחלקה בו והם מתרצים לחלוק בכך גמרו ומקנו אהדדי. וכן כתב רשב"ם ז"ל דרב אשי אדרבי אלעזר קסמיך".

הרי לן שתי דרכים בביאור הלכה זו.

ובערך שי (חו"מ סימן קע"ג) כתב דרך מחודשת בביאור דברי רב אשי, ויסודו דלכאורה הוי כל גורל כעין אסמכתא כיון שאינו יודע אם ומה יעלה בגורלו, אלא דר' יוסי לשיטתו דאף אסמכתא קניא כמבואר בנדרים (כ"ז ע"א), ופירש בד"ז את השגת הראב"ד  (בהל' שכנים שם שכתב ע"ד הרמב"ם "א"א לא נתחוורו דבריו") דלדידן דאסמכתא לא קניא אין הגורל קונה, אך לרב אשי כיון דגמר ומקנה לא הוי אסמכתא וזה שיטת הרמב"ם, עי"ש.

וכבר מצינו כעין סברא זו בב"ב (קע"ג ע"ב) דלמדו דערב מתחייב ממה דכתיב ביהודה "אנכי אערבנו מידי תבקשנו", והקשו דכל ערב הוי אסמכתא, ותירצו דבההוא הנאה דקמהימן ליה גמר ומקנה. ויש מן הראשונים דעיקר חיוב הערב לאו משום בההוא הנאה הוי אלא דכיון דגמר ומקנה אגב הנאתו לא הוי אסמכתא.

אך בכל עיקר דבריו דגורל הוי אסמכתא יש לפקפק טובא וגם אין נראה כלל מדברי הראשונים דזה פירושא דשמעתתא.

ב

ואכתי לא נתפרש דין חלוקת נחלת כל שבט ושבט למשפחותיו לבית אבותיו, אם נקבע על פי הגורל או על פי נשיאי השבטים, וג' מחלוקות בדבר: א. כתב השטמ"ק (שם קי"ז ע"ב) בשם הראב"ד דחלוקת הגורל לשבטים בלבד ניתנה ולא לחלוקת המשפחות והיחידים וכ"מ ברש"י במדבר (ל"ד י"ז):

"אשר ינחלו לכם - בשבילכםע כל נשיא ונשיא אפוטרופוס לשבטופ ומחלק נחלת השבט למשפחות ולגבריםצ ובורר לכל אחד ואחד חלק הגון".

ב. עוד כתב שם (דף קכ"א ע"ב) שחזר בו הראב"ד ונקט דבין הרב ובין המעט שווין הן בגורל ואף חלוקת המשפחות על פי הגורל היתה, ויליף לה מקרא דכתיב 'והתנחלתם הארץ בגורל למשפחותיכם' וכחלוקת השבטים חלוקת המשפחות אלא שלא הוזקקו בה לאורים ותומים. ג' שיטת התוס' (ב"ק פ"ח ע"ב, קידושין מ"ב ע"א, בכורות נ"ב ע"ב) דאף חלוקת המשפחות ובתי האב על פי גורל ואורים ותומים היתה, כחלוקת נחלת כל שבט ושבט.

 

ג

ובהאי דינא דילפינן התם (ק"ו ע"ב) דאף לדורות חלוקת השותפות והנחלה ע"י הגורל תהא יש לעיין טובא, דהא אמרינן דכיון שעלה גורל לאחד מהן קנו כולם, וקשיא דהא אכתי לא נקבע חלקו של כל אחד ואחד בגורלו של ראשון והאיך יקנו כולם, ובביאור הלכה זו נחלקו רבותינו הראשונים, ושלש מחלוקת בדבר:

א. הרשב"ם כתב "קנו כולן כלומר, זה קנה לגמרי בגורל ולא יכול לחזור בו ואם הם שנים זה קנה חלקו שנפל עליו הגורל וגם חבירו קנה, דעל מי יפול גורל שני כי אם על השני".

ויש לעיין לפי דבריו מה הדין אם יותר משנים המה, האם הנותרים יכולים להתחרט ולא לחלוק לפי גורל, או שמא אף הם יתחלקו לפי גורל, אלא שעדיין לא נתברר חלקם ולא קנו בפועל.

ובשיטמ"ק הביא את דברי הרשב"א והר"ן, וכ"ה במ"מ (פ"ב הי"א מהל' שכנים) די"א שקנו כולם לענין שזה שמעלה הגורל אינו יכול לחזור בו וגם שאר האחים אינם יכולים לחזור בהם ולהוציא מידו, אך מ"מ אלה שעדיין לא הגרילו יכולים לחזו בהם ולחלוק בעילוי, וי"א דקנו כולם לענין שחייבים אף הם לחלוק ע"י גורל.

וכ"כ הר"י מיגש וביד רמה שם לפרש דמאחר שזכה הראשון וקנה חלקו שוב אין אחד מן השותפין רשאי לתבוע חלוקה בדרך אחר ויחלקו כולם בגורל. ועוד פירשו דהא דאמרו קנו כולן היינו אם הסכימו לסדר קדימה הוקבע זה הסדר שהסכימו עליו מי יזכה בגורלו ראשון מי שני וכו' ואין לערער על סדר החלוקה וכ"ש על דרכה.

הרי לן ג' דרכים בביאור הא מילתא דהאחין שחלקו כיון שקנה אחד מהן קנו כולם. (והנה אף דלכאורה אין האחרון טעון גורל לברר חלקו מ"מ אפשר דאם גורל עושה קנין אף האחרון זקוק לו, ועיין לקמן מה שנתבאר).

 

ד

אם גורל קנין הוא

וביסוד דין הגורל אי עביד קנין וקנה זה שעלה חלקו בגורל או אינו עושה קנין אלא בירור בלבד ולא יקנה בפועל עד שיעשה מעשה קנין, פליגי בה רבוותא, דהנה כתב הרמב"ם (הל' שכנים פ"ב הי"א):

"האחין שחלקו ועשו ביניהם גורל כיון שעלה גורל לאחד מהן קנו כולן בהנייה שנעשית להם ששמעו זה מזה לדבר שהסכימו עליו גמר כל אחד מהן ומקנה לחבירו".

והשיג עליו הראב"ד וכתב "לא נתחוורו דבריו".

ופירש הלחם משנה דמשמע מדברי הרמב"ם דהגורל עושה קנין ותו אינו צריך חזקה, ואהא פליג הראב"ד וס"ל דצריך חזקה וכמש"כ הרא"ש בתשובותיו (כלל צ"ח סי' ב') דלא מהני גורל בלא חזקה לפי שאין הגורל עושה קנין כלל כי אם בירור חלוקה. וברשב"ם פליג וס"ל דגורל עביד קנין ומי שעלה חלקו בגורל זכה והרי הוא שלו וכשיטת הרמב"ם (ועיין בחי' הגר"ח על אתר שהאריך בזה).

והנה בגמ' שם אמר רב אשי ד"בההיא הנאה דקא צייתי אהדדי גמרי ומקנו אהדדי"[א]

ומשמע לכאורה דאין הגורל עושה קנין כלל, ואין החלוקה חלה אלא משום ההיא הנאה דקא צייתי אהדדי, והוא פלאי, דאם כן למה צריך ללמוד דהא דאחין שחלקו מחלוקת הארץ והלא סברא היא דבההיא הנאה גמר ומקנה.

ואשר נראה בזה, דאין הנאה זו קנין החלוקה, וגורל הוא דעביד קנין, והא דאמר רב אשי בההוא הנאה דקא צייתי קנו, היינו דזו ההנאה במקום אורים ותומים עומדת, לפי שבחלוקת הארץ נצטוינו על החלוקה בגורל ובאורים ותומים וכדפירש הרשב"ם דענין השאלה באו"ת להסיר תלונות ישראל ולהראותם אמיתת הגורל, והוא דהקשו בגמ' שם "אי מה להלן בקלפי ואורים ותומים אף כאן בקלפי ואורים ותומים", ואהא קאמר רב אשי דמאחר דקמתהנו וצייתי אהדדי שוב לא יבואו לערער ולפקפק על חלוקתם והוי שפיר דומיא דחלוקת הארץ בגורל ואורים ותומים.

ומכל הנ"ל עולה דג' שיטות הן בגדר קנין הגורל בחלוקת השותפות והנחלה. א' שיטת הרא"ש דאין בגורל ולא בהנאה משום קנין ולא קנה עד שיקנה בגדרי הקנינים, ב' שיטת הרשב"ם דגורל במקום קנין עומד וענין ההנאה משום סמיכות דעת הוא וכאורים ותומים, ג' שיטת הרמב"ם דבההיא הנאה דקא צייתי אהדדי גמרי ומקני זל"ז ולא משום הגורל. ועוד מצינו בדברי אחד מן הקדמונים (שו"ת מהר"י ברונא סי' קכ"ח – ק"ל) דנקט להלכה דאין תוקף כלל בגורלות לקנין ואף לא לבירור, דלמסנקת הסוגיא דב"ב לא מהני חלוקת גורל אלא משום דבההיא הנאה גמר ומקני, עי"ש.

ועיין שו"ע חו"מ סי' קע"ג ס"ב להלכה וע"ע בשבות יעקב ח"ג סי' קס"ב שכתב לדייק מדברי הרמ"א שם דהאי הלכתא ספיקא דדינא הוא אי גורל עביד קנין, ולהכי אם רצו לחזור בהם אין מוצאין מידם ואזלינן בתר חזקת מרא קמא. ובכסף הקדשים (שם) נקט דהיכא דנהוג לחלוק עפ"י הגורל אפשר דדינו כסיטומתא, הכל כמנהג המקום. ועיין בב"ח שם שכתב בדעת הרא"ש דשאני גורל דחלוקת הארץ דא"צ אחריו קנין, מגורל חלוקת ירושה ונחלה שצריך אחריו קנין, ודו"ק היטב בדבריו.

 

ה

חקרי הלכה בהלכות הגורל

והנה יש לעיין ביסוד דין הגורל, האם כחו ותוקפו בהיות בו מעין נבואה ורוה"ק והתורה חידשה די בגורל לבטא השגחה פרטית, או שמא אינו אלא אמצעי לקבוע הכרעה מעשות כאשר שני צדדים או יותר יש לכל אחד מהם זכות שוה ואין בידם להגיע לידי הסכמה, וכהא דחלוקת הארץ וכהא דאחין החולקים בנחלת אבותם.

ונראה לכאורה דבשאלה זו נחלקו גדולי הדורות.

דהנה כתב בשו"ת שבות יעקב (ח"ג סימן קס"ב, ומובא בפתחי תשובה חו"מ סימן קע"ג סק"ב) דלא מהני הגורל אלא כשבאים לחלוק בגוף הקרקע דומיא דחלוקת הארץ, אבל כשבאין האחין או השותפין לקבוע בגורל למי תינתן זכות ראשונים לבחור לו חלק בנחלה ומי יבא אחריו ואחרי אחריו, אין כל תוקף בגורל.

וכיוצא בדבר נחלקו האחרונים מהמבואר בחו"מ (סימן קנ"ד סעיף ג') דשכנים לא יפתחו חלונות זה כנגד זה, ואם שניהם באו לפתוח בבת אחת יעשו פשרה ביניהם, וכתב שם הנתיבות (סק"ו) דלא אמרו בזה שיטילו גורל ביניהם, דלא מהני הגורל אלא בחלוקת נחלה ולא בדיני שכנים.

אך לא כך כתב החזון איש (ב"ב סימן י"ב אות ג'), וז"ל:

"והנה בבאין לפתוח בב"א כל אחד בחצי ביתו, ושניהם רוצין צד צפון או צד דרום, כתב הריטב"א דמפשרין ביניהם וכמש"כ הרמ"א בסמוך, ונראה דאם אי אפשר לפשר ביניהן, מטילין גורל כמבואר לקמן סי' קנ"ט דזה חשיבא כחלוקה ולעולם בחלוקת היורשין והשותפין כשקובעין ב' חלקים שוין בשמותן, וכל אחד רוצה באחד מן החלקים מטילין גורל".

הרי לן דפשיטא ליה דאף כאשר לא מדובר בחלוקת רכוש ובקנין יש תוקף בגורל כל שמדובר בשני צדדים בעלי זכויות שוות, ולא כדברי השבו"י והנתיבות.

ולכאורה נחלקו בשתי הדרכים הנ"ל, דאם נקטינן דתוקף הגורל מעין רוה"ק ואורים ותומים, חידוש הוא ואין לך בו אלא חידוש ובעינן ביה דומיא דחלוקת הארץ, וכשיטת השבות יעקב והנתיבות, אבל אם כל עיקרו אלא הנהגה מקובלת בין אדם לחבירו כשאין שורת הדין ומדת המשפט נוטה לזה או לזה, מסתבר כדברי ערך שי והחזו"א.

והנה מצינו בספר יונה דכאשר הים סער והספינה חשבה להישבר והנביא יונה מבקש ממלחי הספינה שיטילוהו הימה הטילו גורלות והטילו אותן לים.

ובספר חסידים (אות תרע"ט) כתב דכך הלכה גם לדורות דיורדי הים שעמד עליהם נחשול לטובעם יטילו גורל ומי אשר יפול עליו הגורל שלש פעמים ישאוהו ויטילוהו הימה.

ולכאורה צ"ע מנ"ל דיש יותר תוקף בגורל ג"פ, ואף שכבר כתב המלבי"ם (יונה א' ז') לדייק מלשון הפסוק שהטילו גורלות דלא סגי בגורל אחד עדיין צ"ע דהלא מיעוט רבים שנים.

ונראה דרק אם נפל הגורל על אותו האדם שלש פעמים סמכינן על חזקת שלש פעמים. דהלא נחלקו רבי ורשב"ג ביבמות (ס"ד ע"ב) אם בתרי זימנין הוי חזקה או רק בתלת זימני ואזלינן לחומרא ומשו"כ נקטינן דלגבי ממון אין השור נעשה מועד אלא בג' פעמים אבל בתינוק שמתו אחיו מחמת מילה או בקטלנית חיישינן גם בשתי פעמים, עי"ש. ונראה לפי"ז דלגבי שאלה זו אם יטילו אדם למותו פסקינן לחומרא דרק בתלת זימני הוי חזקה, ודו"ק.

אך הספר חסידים סתר דבריו דבאות תש"א כתב:

"בני אדם שבספינה והיה רוח סערה אין רשאים להפיל גורלות שאם יפול על אחד מהם צריך להטילו בים אין זה לעשות כאשר עשו ליונה בן אמיתי...".

ודברי החסיד נראין כסותרין אלה את אלה.

ולכאורה היה נראה לחלק, בין סערה טבעית שבים דבהכי מיירי באות תש"א, ובו כתב דאין להטיל גורלות שאין דוחין נפש מפני נפש, ואף לגבי סיעה של בנ"א שאמרו להם תנו לנו אחד ונהרגנו ואם לא נהרוג את כולם דאין נותנים להם כמבואר בירושלמי (פ"ח מתרומות), ובין מצב שהים שליו ושאנן וכל הספינות שטות להן בשלוה, ורק מסביב לספינה זו הים סוער ורק ספינה זו בסכנת טביעה, הרי רואים בעליל שמן השמים הוא ומה' יצא הדבר, ובכה"ג יש לסמוך על הגורל.

ואכן זה לשון החסיד (בסימן תרע"ט):

"בני אדם שעוברים בים ועמדה עליהם רוח סערה לשבר הספינה או להטביעה בים ושאר הספינות עוברות בשלום בידוע שיש בספינה מי שחייב ורשאים להפיל גורלות...".

הרי שהדגיש דרק אם שאר הספינות עוברות בשלום ורק ספינה זו מטולטלת בסערה בידוע שיש בה מי שחייב ורשאים המה משום כך להטיל גורל לדעת מי הוא זה ואי זה הוא, ואכן כך כתב רש"י ביונה (פ"א ז'):

"לכו ונפילה גורלות - רואים היו שאר ספינות הולכות בים בשלום ושלהם משתברת".

ויתירא מזו מצאנו בפרקי דר"א (פ"י):

"לא קבלו האנשים להפיל את יונה אל הים, והפילו גורלות עליהם, ויפל הגורל על יונה, שנאמר ויפלו גורלות ויפול וגו', מה עשו נטלו את הכלים שבאניה והשליכו אותם אל הים להקל מעליהם, ולא הועיל מאומה. רצו לחתר ביבשה ולא יכלו, מה עשו, נטלו את יונה ועמדו על ירכתי הספינה, ואמרו אלהי עולם ה' אל תתן עלינו דם נקי, שאין אנו יודעין מה טיבו של האיש הזה, אמר להם בשבילי הצרה הזאת עליכם, שאוני והטילני אל הים. מיד נטלוהו והטילוהו עד ארכובותיו, ועמד הים מזעפו. לקחו אותו אצלם, והים סוער עליהם, הטילוהו עד טבורו והים עמד מזעפו, והעלו אותו אצלם והים הולך וסוער עליהם. הטילוהו עד צוארו ועמד הים מזעפו, ועוד העלו אותו אצלן והים הולך וסוער עליהם, הטילוהו כלו ומיד עמד הים מזעפו".

ולפי"ז אפשר דאין ללמוד מזה לכלל ענין הגורל בדיני ממונות ושאר סוגיות ההלכה.

והנה ביו"ד (סימן קנ"ז ס"א) הביא הרמ"א את דברי הירושלמי (תרומות פ"ח) דסיעה של בני אדם שאמרו להם הגויים תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואי לא נהרוג את כולכם, אפילו כולם נהרגים לא ימסרו נפש אחת מישראל. וכתב שם הפתחי תשובה (ס"ק י"ג) בשם תפארת למשה דמ"מ ע"י גורל מותר להם למסור אחד מהם וכמעשה דיונה בן אמיתי.

והחזו"א (יו"ד סימן ט' אות ט"ו) דחה דבריו וכתב שאין ללמוד ממעשה דיונה שע"י הגורל נתברר בשל מי הסער הזה, ועוד דיונה היה נביא ואמר הטלוני הימה, ואין ללמוד ממנו לפסוק דיני נפשות ע"י גורל.

אך מ"מ כתב החזו"א שאם יסכימו כל אנשי הסיעה להטיל גורל ומי שהגורל יפול עליו ימסור את נפשו להציל כל השאר הרשות בידו, דהלא אף ללא גורל זכות היחיד למסור את נפשו על מנת להציל את הרבים וכמעשה דפפוס ולוליינוס הרוגי לוד (תענית י"ז), עי"ש.

וגם בכנסת הגדולה (חו"מ סימן קע"ג הגב"י אות ג') הביא את דברי הספר חסידים (אות תרע"ט) ותמה עליו דלא מצינו דין גורל אלא בממונות ולא בעניני נפשות, ואין ללמוד מהא דיונה שגויים ועובדי עבו"ז, עי"ש. (ובלא"ה נתבאר לעיל מטעם אחר דאין ללמוד מהא דיונה, ואכמ"ל).

ו

בענין כשרות הגורל

בשו"ת חות יאיר (סימן ס"א) דן בי"ב אנשים שהחליטו להטיל גורל מי יזכה בגביע כסף. עמדו כתבו י"ב פתקאות על שם שנים עשר המשתתפים והונחו בקערה אחת. בקערה השניה הונחו י"א פתקאות ריקות ופתקא אחד שעליה כתבו מזל טוב, ונער אחד העלה פתק מקערה זו ופתק מקערה השניה ונקבע על ידם דאותו אדם שיעלה שמו עם פתקא שכתוב מזל טוב יזכה בגביע.

כאשר עשו את הגורל והנער העלה את הגורל השני זכה פלוני בפתקא דמזל טוב וזכה לו. לאחר מכן הלך אחד מאלה שלא זכו ובדק את הגורלות שנשארו ומצא שבין הפתקאות שנשארו יש עוד אחד שכתוב עליו מזל טוב, ומשו"כ ערער על תוצאות הגורל.

לאחר שעשו את הגורל שנית ואדם אחר זכה, חזר אחד מהם ופשפש ומצא שנכנסו לגורל רק י"א פתקאות מתוך י"ב המשתתפים ושמו של אחד נשמט ולא נכנס לגורל. אמנם מי שזכה הגיע להסכם עם פלוני ששמו נשמט והציע לו פיצוי על מנת שיקבל את תוצאות הגורל ולא יערער עליהם, ואכן זה ויתר על זכותו.

ופסק החות יאיר שאין בהסכמתו כלום והגורל בטל כיון שלא נעשה כדת וכדין, ובביאור הדברים כתב:

"אף על פי שאין טעם ושום סברא ומקום לערער שום אחד מהם מצד השכל... מפני שקרוב הדבר שאם הגורל כהוגן ידבק בו השגחה עליונה כמ"ש הבה תמים משא"כ אם הגורל מקולקל אין מבוא לומר שמי שזכה מאת ה' היתה זאת".

אמנם לענ"ד נראה שמסקנא זו נכונה גם אם נפרש אם כל תוקף הגורל ככלי בעלמא להכרעה באופן מעשי, דכל שלא נעשה כראוי וכיאות ללא משא פנים וצד כלשהו של רמאות בטל כל תוקפו ומהותו, וזה פשוט וברור בסברא.

 

ז

ועיין עוד מה שאמרו (סנהדרין מ"ג ע"ב) "בשעה שאמר הקב"ה ליהושע חטא ישראל אמר לפניו רבש"ע מי חטא, אמר לפניו הפל גורלות, הלך והפיל גורלות ונפל הגורל על עכן, אמר לו יהושע, בגורל אתה בא עלי, אתה ואלעזר הכהן שני גדולי הדור אתם אם אני מפיל עליהם גורל על אחד מכם הוא נופל, אמרו לו בבקשה ממך, אל תוציא לעז על הגורלות שעתידה ארץ ישראל שתתחלק בגורל שנאמר 'אך בגורל יחלק את הארץ'".

ח

גורל בענייני המצוות

והנה כתב המגן אברהם (סימן קל"ב סק"ב) דאם שנים הם החייבים באמירת קדיש, ובימיהם נהגו שרק אחד אומר, וכך הוא מנהג קהילות יוצאי אשכנז, יטילו גורל ביניהם מי יזכה לומר קדיש.

ועוד מצינו גורל במה שאינו מדיני ממונות אלא בענין המצוות וקיומם, והוא מש"כ בשערי תשובה (או"ח סימן תפ"ב סק"ב) לגבי שנים המהלכים בדרך ויש ביניהם כזית אחד של מצה, מי יזכה לאכלו, ובשאלה זו דנו בשו"ת בית יהודה (סימן נ"ח) ועוד אחרונים, והשע"ת כתב שיטליו גורל מי יזכה לקיים מצוה זו.

ואבוהון דכולהו מה שמבואר במסכת יומא דבמקדש הטילו פייסות מי יזכה בתרומת הדשן (עיי"ש י"ד ע"ב) ועוד פייסות שהיו במקדש. הרי לן מכל זה דלא רק בחלוקת רכוש הטילו גורלות, אלא אף בכל ענין שלרבים יש בו זכות שוה, אבל רק אחד יכול לזכות בו בפועל, שמכריעים בו ע"י גורל.

והנה חידש שם המג"א דאם עשו גורל בין חמשה אנשים בענין אמירת קדיש ושנים מהם עם אותו שם והגורל יצא על שמם, שאין עושין גורל בין שני אלה בלבד אלא מפילים גורל חדש בין כל החמשה, דכיון שהגורל הראשון לא היה ראוי ומתוקן לגמרי כאילו לא היה, ואין גורל לחצאין.

והמג"א הביא ראיה מהמבואר (ביומא כ"ב ע"א) דהכהנים היו רצים ועולים בכבש כדי לתרום את הדשן וכל הקודם לד' אמות זכה ואם נכנסו שנים כאחד לד' אמות אומר הממונה לכולם "הצביעו" ולא רק לאותם השנים, עי"ש.

אך יש מגדולי האחרונים שדחו את ראיית המג"א, ובשו"ת מעיל צדקה (סימן י') וכן בשו"ת שבות יעקב (או"ח חלק ג' סימן כ"ד) כתבו דשאני התם דהאחרים לא נדחו ע"י הגורל אלא ע"י שרצו יותר מהר מהם, וכיון ששנים אלה לא זכו ע"י הריצה שהרי נכנסו כאחד לד' אמות א"כ בטלה הריצה וכשבאים להצביע כולם שוים בגורל, משא"כ בשאלה לגבי הקדיש דשלשת האחרים כבר נדחו ע"י גורל, מהי"ת לאפשר להם לזכות ע"י כגורל חדש.

וכעין שאלה זו דן בשו"ת מהר"ש ענגיל (ח"ב סימן כ"ו) בשותפים שקנו ביחד כמה אתרוגים ומצאו ביניהם אתרוג אחד מהודר ביותר, ושנים ששמותיהם שוים היו ביניהם, ועשו גורל ביניהם מי יזכה באתרוג זה, ויצא בגורל שם זה, ונסתפקו אם יגרילו מחדש בין שנים אלה או שכולם ישתתפו שוב בגורל, וכתב לתלות שאלה זו במה שנחלקו המג"א ובר פלוגתיה, ושוב כתב לפלפל דאפשר דדיני ממונות שאני ולכו"ע יגרילו מחדש בין כולם, ואכמ"ל.

ט

שו"ת בענין קנין גורל

מעשה בא לידינו בסוחר עתיקות ששלח חבירו, אף הוא סוחר עתיקות, לבדוק ספר עתיק וישן ולנסות לקנותו ממי שהספר היה ברשותו. לאחר הרכישה התגלעו חילוקי דעות בין שני הסוחרים השליח ומשלחו למי הספר שייך, המשלח טוען שהוא זה שהודיע לשליחו על קיום הספר וביקשו לקנות לו. כאשר השליח טוען שהוא היה רשאי לקנותו לעצמו וכן עשה.

כדי למנוע ריב ומדון הסכימו ביניהם להטיל גורל ומי שיזכה בגורל הוא זה שיזכה בספר. לאחר שהטילו את הגורל חזר בו מי שהפסיד וטוען דכיון שלא קיבלו קנין אין הגורל מחייב.

ונחזי אנן בפתרון שאלה זו.

הנה מבואר מסוגיא הנ"ל דאחין שחלקו קנו בגורל וכיון שזכה אחד מהם קנו כולם. וכבר הבאתי במנחת אשר במדבר סימן ע"ב מה שנחלקו הראשונים בביאור מה שאמרו "כיון שעלה גורל של אחד קנו כולם" דאיך קנו אלה שעדיין לא נקבע חלקם ע"י גורל. ונאמרו בזה ג' דרכים כמבואר שם, אך מ"מ כו"ע מודי דמי שזכה בגורל אהני ליה וזכה בחלקו.

אך לא מצינו זכיה ע"י גורל אלא באחין שחלקו, ובשותפין שחלקו (עיין חשן משפט סימן קע"ג) וכעין חלוקת ארץ ישראל דמיניה ילפינן, אך לא (בגמ' שם) מצינו זכיה בגורל במקח וממכר, ולכאורה פשוט דכיון דלא ידענו שגורל מהני אלא מחלוקת ארץ ישראל אין לנו אלא בחלוקה ולא בקנין מחודש. וכיון דבני"ד מדובר בקנין ולא בחלוקה לכאורה פשוט דאין תוקף בגורל.

וכבר כתב הגר"ח בפ"ב משכנים לבאר דשאני חלוקה מקנין, דלמ"ד יש ברירה והאחין שחלקו יורשים הם אין צריך אלא בירור ומשו"כ מהני הגורל לברר חלקו של כל אחד ואחד, אך אף למ"ד אין ברירה ולקוחות הם, מ"מ שאני חלוקה מקנין דעלמא ובחלוקה מהני גורל עי"ש. ונראה להוסיף בביאור הדברים דבחלוקה לא בעינן קנין גמור דאף קודם הקנין יש לכל אחד ואחד קנין מסויים וקנין זה פושט צורה ולובש צורה ובמקום קנין משותף לכולם זוכה כל אחד בחלק מוגדר ומסויים וזה גדר החלוקה ובה ניתנה הלכה דמהני גורל ולא בקנין שבו יש להוציא מרשות פלוני ולהכניס לרשות אלמוני וכבר כתב כן בנמוקי יוסף שם בב"ב עי"ש.

וראיתי בשו"ת בית שלמה (חשן משפט סימן מ"ט) שדן בשאלה בשני אחים שירשו מאביהן ס"ת ישן ויקר שהיה ברשותו של הרה"ק מהר"ם מפשעווארסק זצ"ל וכל אחד מהם רצה לזכות בו, והסכימו ביניהם להטיל גורל ומי שיזכה בגורל יפצה את אחיו בפיצוי כספי ולאחר שזכה בו שמעון ערער ראובן לומר דלא מהני גורל.

וכתב הבית שלמה לדבר פשוט דלא מהני גורל אלא בחלוקת נחלה או בחלוקת שותפות ולא במקום שצריך קנין, ודייק כן מדברי הרשב"ם עי"ש.

אך באמת נראה לכאורה דשאלה זו שנויה במחלוקת דהנה נחלקו הראשונים אם הגורל עושה קנין או שמא אין הגורל אלא בירור בלבד ולאחר שזכה בגורל צריך שוב לקנות בקנין חזקה, לדעת הרמב"ם והרשב"ם נגמר הקנין ע"י גורל בלבד, ולדעת הרא"ש (שו"ת כלל צ"ח סימן ב') והראב"ד אין הגורל עושה קנין, כמבואר לעיל.

אמנם אף שהרמב"ם והרשב"ם נקטו שניהם דגורל עושה קנין, שתי שיטות שונות להם ושני פנים הן. לדעת הרשב"ם ילפינן מחלוקת א"י דגורל מהני, אך הרמב"ם כתב להדיא דגורל מהני משום דבההיא הנאה דצייתי להדדי גמרו ומקנו וז"ל שם (פ"ב הי"א) "האחין שחלקו ועשו ביניהם גורל כיון שעלה גורל לאחד מהן קנו כולן בהנייה שנעשית להם ששמעו זה מזה לדבר שהסכימו עליו גמר כל אחד מהן ומקנה לחבירו".

ושורש המחלוקת בשתי גירסאות ושני פירושים שונים שיש בסוגית הגמ' בב"ב דלגירסת הרשב"ם לא אמרו אלא אמר רב אשי בההוא הנאה דקא צייתי אהדדי, והרשב"ם ביאר לשיטתו דכשם שהאורים ותומים בחלוקת א"י נועדו רק להשקיט מדון ולהסיר תרעומת בראות כל ישראל שהגורל מכוון לרוח הקודש שבאו"ת כך האחין שחלקו אף שאין לנו או"ת בההוא הנאה גמרו ומקנו בדעת שלימה ואין חשש רינון ופקפוק, אך יש מן הראשונים שגרסו אלא א"ר אשי, ולשיטתם באמת חזרו בהם ממה דהוי אמינא ללמוד את תוקף הגורל מחלוקת א"י דשאני התם שהיה עפ"י אורים ותומים אלא א"ר אשי דמטעם אחר מהני גורל משום דבההיא הנאה גמרו ומקנו, וברור דגם הרמב"ם פירש כן וכנראה שגם לפניו היה גירסא זו.

ועיין בריטב"א בב"ב שם שכתב "אלא א"ר אשי בההיא הנאה, פירוש והנאה ככסף ומורי נר"ו אומר שאין דין גורל אלא בקרקעות דגורל מדין כסף הוא ובקרקעות, וברשב"ם פירש שכן הדין במטלטלין דבההיא הנאה חשיב כאילו משך, וכן דעת התוס'" וכ"כ הנמוק"י בדעת רש"י והרשב"ם דבההיא הנאה הוי נמי כאילו משך עי"ש. הרי לן להדיא בריטב"א דכח הקנין שבגורל משום הנאה היא אלא שנחלקו אם מדין כסף הוא ולא מהני אלא בקרקעות או דהוי נמי כאילו משך דמהני גם במטלטלין, ועיין גם במהר"י מיגש דגריס נמי אלא, וכ"ה בנמוק"י כמבואר.

ועיין עוד בב"ח סימן תע"ג שכתב לבאר שיטת הרא"ש הנ"ל דאין הגורל עושה קנין דהוי נמי משום דגריס "אלא א"ר אשי" וכיון דלא ילפינן מחלוקת הארץ אין לנו ראיה דמהני לקנין ואין לנו בחידושו של רב אשי דמהני משום בההיא הנאה אלא לענין בירור החלקים בלבד עי"ש.

ומ"מ נראה לכאורה דאף שצודק הבית שלמה אליבא דהרשב"ם דכיון דילפינן מחלוקת א"י אין לך בו אלא חידושו כנ"ל, אבל לפי כל הראשונים שגרסו אלא א"ר אשי ונקטו דכל תוקף הגורל משום בההיא הנאה היא, אין לחלק בין קנין לחלוקה דהלא במרחבי הש"ס מצינו דגם בקנין מהני בההיא הנאה, כמבואר בגיטין י"ד, בקידושין ט' ע"ב (ועיין מה שנתבאר בזה באריכות במנחת אשר לב"ב סימן מ"ו ובמנחת אשר ויקרא סימן נ"ו).

ותימה לכאורה על הגאון האדיר בעל הבית שלמה שהיה מרא דכולא תלמודא שהעלים עיניו מדברי הרמב"ם והראשונים.

אמנם באמת נראה שהלכה כמותו ולא מטעמיה אלא מטעם אחר, דהנה לא מצינו בשום מקום שעצם הסכמת בנ"א בעצה אחת יש בה הנאה יתירה עד שלא יצטרכו לעשות מעשה קנין. והלא לכאורה בטלה תורת הקנינים דלעולם הקונה והמקנה הגיעו לעמק השוה והסכימו בדעה אחת על המקח ולמה לא נימא בההיא הנאה דקא צייתו אהדדי גמרו ומקנו.

אלא נראה פשוט דלא אמרו כן אלא בשותפין שחלקו בלבד, ומשום שמשעה שגמרו בלבם לחלוק ולפרק את השותפות אין רצונם להתעכב והריב שכיח בשותפין ובפרט כאשר החליטו לחלוק, ולא בכדי תיקנו חז"ל שבועת השותפין ומשו"כ אמרו דכאשר הסכימו ביניהם לחלוק בגורל ולא להתעכב בדינא ודיינא יש בזה הנאה יתירה, כך למדתי מתוך דברי הרשב"ם והנמוק"י, דהרשב"ם כתב שם "דבההיא הנאה דצייתי להדדי ונשמעין זל"ז לחלוק בגורל כדי שיטול כל אחד חלקו בפני עצמו דאינן חפצים עוד בשותפות הלכך אין רוצין שיהא עוד עיכוב בדבר וגמרו ומקנו אהדדי" וגם הנמוק"י כתב כעין דבריו.

ולכאורה נראה דבנידון של הבית שלמה באמת מהני חלוקה דהלא ס"ת זה ירושה היה להם ואף שלפי ההסכם שביניהם מי שהגורל יעלה לזכות יזכה בכולו וישלם לאחיו, מ"מ הוי כעין חלוקת נחלה דמ"מ יורשים הם וירושה היא זו (כן נראה לכאורה ועדיין צ"ע), אבל בנידון דידן שמעולם לא היו שותפין הוי כמקח וממכר ממש, וממ"נ לא מהני ביה גורל, לשיטת הרשב"ם משום דלא מהני גורל אלא בחלוקה ולא בקנין, ולשיטת הרימ"ג והרמב"ם וסייעתו משום דרק בחלוקת השותפין אמרו דבההיא הנאה גמרו ומקנו ולא במקח וממכר.

סו"ד בני"ד באמת לא מהני הגורל וזכאי מי שהפסיד לחזור בו.

י

ובביאור מה שנחלקו שתי הדעות שהובאו בריטב"א אם מהני הגורל בקרקע בלבד ומשום כסף או אף במטלטלי כאילו משך נראה לפי מה שכתבתי במנח"א שם בב"ב ובויקרא, דהנה יש להאריך טובא אם במקום הנאה לא צריך קנין או שמא חשיבא הנאה זו כקנין, ובקוצר אמרים נבאר הנלענ"ד בזה, והוא, דהיכא דתרוויהו מתהנו כהכא דתרוויהו צייתי אהדדי, אזי לא בעינן קנין ודי בזאת ההנאה להחיל חלות המקח וחלוקת הנחלה, אולם כשאין הנאה לשניהם אלא לאחד מהם חשיבא זאת ההנאה כקנין, לפי שהנאת הקבלה קני כממון [כדאיתא בקידושין ז' ע"א "הכא באדם חשוב עסקינן דבההיא הנאה דקא מקבל מתנה מיניה גמרה ומקניא ליה נפשה"] והוי כמי שנתן ממון לחבירו בעבור זה החפץ.

והכי מוכח להדיא מדברי התוס' (כתובות ק"ב ע"א) דאייתו לשיטת ר"ת דיש ולא בעינן מעשה קנין ואעפ"כ תחול חלות הבעלות, וכהא דאמר רב גידל אמר רב "כמה אתה נותן לבנך כך וכך, וכמה אתה נותן לבתך כך וכך, עמדו וקדשו קנו, "הן הן הדברים הנקנין באמירה" הרי לן דהיכא דאיכא גמירות דעת לא בעינן קנין. וכן מוכח מפשטות לישנא דרב גידל דלא בעינן מעשה קנין "והן הן הדברים הנקנין באמירה".

והנה לדברי ר"ת האיך נפרש אמרם בקידושין דסגי בהנאת קבלת אדם חשוב לקידושי איתתא, הא ליכא למימר דסגי בהנאת קבלה בלחוד, לפי שבקידושי אשה דין הוא דאינה נקנית אלא בכסף שטר וביאה ולא בסיטומתא בעלמא. והאיך תתקדש האשה בהנאה גרידא, ע"כ דחשיבא זאת ההנאה כממון והוה כמי שקידש בכסף. ומעתה יקשה, דמאי שנא הכא בהלכתא דרב גידל דלא חשבינן ליה לההיא הנאה ככסף אלא כהנאה בעלמא. ולפמש"כ אתי שפיר, דהיכא דחד נותן לחבריה ממון מתחייב אידך על נתינת תמורת הממון והוא מהות קנין כסף, אולם היכא דתרוויהו מתהנו ואין האחד 'נותן' או 'מקבל' יתר על חבריה, שוב לא נתחייב חד מינייהו על נתינת תמורת הנאתו והן הן הדברים הנקנין באמירה.

והכא בחלוקת הנחלה וכל כה"ג, אין ענין ההנאה בנתינה ושעבוד דחד לחבריה, אלא דהחולקים כולם חשיבי כמי שנהנו זה את זה ושוב אינן זקוקים לקנין כלשהו ובההיא הנאה גופא גמרו ומקנו זה לזה ובהכי סגי. וזה שיטת רש"י והרשב"ם דמהני אף במטלטלי.

אך כבר כתבתי שם בד"א לחלק בין הא דרב גידל לכל שאר המקורות דברב גידל אין הם נותנים הנאה זה לזה אלא שניהם נהנים הנאה עקיפה מעצם העובדא שהם מחתנים את צאציהם ולכן אין כאן קנין כסף דלא נהנו זה מזה ולא נתנו זל"ז מאומה, אך בשותפין שחלקו אכן נהנו זמ"ז במה דצייתו אהדדי וזה שיטת הריטב"א דמהני מדין כסף ולא מהני אלא בקרקע, ודו"ק כי קצרתי.

 


כאילו הוא החריבו

"צום הרביעי וצום החמישי צום השביעי וצום העשירי יהיו לבית ישראל לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח' י"ט).

הנה יש לתמוה על פסוק זה, הלא תחילתו תפילה, תקוה, והבטחה על עתיד זוהר שבו ימי הצום והאבל יהיו לימי שמחה ואורה, ומה ענין רישא לסיפא, שבו דברי מוסר ותוכחה "האמת והשלום אהבו?

וראיתי ברד"ק ובמצודות שאכן פירשו שהבטחה זו תקוים בתנאי שהאמת והשלום אהבו, וצריך ביאור בכונת הדברים.

הנה אמרו חז"ל:

"כל דור שאינו נבנה בימיו מעלין עליו כאילו הוא החריבו" (ירושלמי יומא ה' ע"א).

דבריהם ז"ל נוקבים עד עומקא דתהומא רבא וכחרב הם המתהפכת מעל ראשנו.

מעלין עליו כאילו הוא החריבו! הלא אילו היינו ראויים להשראת השכינה היינו זוכים בו ברגע לבית המקדש של אש שירד מן השמים (רש"י ותוס' ר"ה ל', סוכה מ"א, ושבועות ט"ו) ואם לא זכינו אין זה אלא משום שלא נמצינו ראויים לכך, ומשום כך הרי זה כאילו אנחנו החרבנו את בית המקדש בזמנינו.

בימים קשים אלה על כל אחד ואחד לצייר בדמיונו ולראות בעיני רוחו את הלהבות האוכלות בקורות הבית ואת פרחי הכהונה זורקים את מפתחות ההיכל לשמים ונופלים לתוך להבות אש.

ודבר זה מטיל אחריות כבדה על כל דור, על כל ציבור, ועל כל יחיד, לפשפש במעשיו, להטיב דרכיו ומעלליו ולעשות מה שבידו כדי שמהרה יבנה בית המקדש.

ובעיקר צריך לחזק ולהתחזק באותם הענינים שהביאו לחורבן הבית בראשונה ובשניה, כי הן הם הסיבות המונעות את בנינו בכל דור ודור. ומשו"כ עלינו להתבונן, מה חרי האף הגדול הזה ומה גרם לחורבן בראשונה ובשניה, ונחזה אנן.

ב

והנה אמרו חז"ל (נדרים פ"א ע"א) "על מה אבדה הארץ, דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכי השרת ולא פירשוהו" עד שפירשה הקב"ה בעצמו "על עזבם את תורתי שלא בירכו בתורה תחילה" והר"ן כבר כתב שם דפשוט שלא משום ביטול מצות ברכת התורה בלבד חרב הבית אלא משום "שלא היתה התורה חשובה בעיניהם" ולא עסקו בה לשמה, לא די בכך שאנו עוסקים בתורה אלא צריך שתהיה התורה חשובה בעינינו, שנבין ונדע, "כי היא חייכם ואורך ימיכם", שנדע ונבין ש"תלמיד שגלה לערי מקלט מגלין רבו עמו שנאמר ונס אל אחת הערים האלה וחי, עשה לו כדי שיחיה", ולשונו הזהב של הרמב"ם צריכה להיות שגורה בפינו וחקוקה על לוח לבנו "חיי בעלי החכמה ומבקשיה ללא תלמוד כמיתה חשובין" (רמב"ם פ"ז מהלכות רוצח הלכה א'), אין אנו ראויים להשראת השכינה עד שנשמח בדברי תורה ונשתעשע בהם ונדע כי הם חיינו ואורך ימינו.

וכבר כתב בדגל מחנה אפרים (פרשת בשלח) בשם זקינו ומורו הבעש"ט שבזמן החורבן לא בירכו את ברכת "והערב נא" וכתב שזה דבר פלא, ולכאורה אכן פלא הוא, הלא הברכה האחרונה, אשר בחר בנו היא המעולה שבברכות (ברכות ט"ו ע"א) הראשונה היא ברכת המצוה "אשר קדשנו במצותיו", והערב נא היא הקטנה שבברכות התורה ואינה אלא סמוכה לחבירתה, מדוע אפוא חידש הבעש"ט דרק משום חסרון ברכה זו חרב הבית וגלו ישראל מעל אדמתן.

והנראה בזה, דרק אם נזכה שתהיה התורה חשובה בעינינו, רק אם נשמח ונשתעשע במתיקות עריבותה, רק אז נוכל להבטיח שגם בנינו אחרינו יצעדו בגאון בדרך התורה ובתלמודה, ולא בכדי הסמיכו חז"ל "והערב נא... ונהיה אנחנו וצאצאינו כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה" כי רק כאשר בנינו יראו בבית את מתיקות התורה, עריבותה ושמחתה ירצו גם הם לצעוד בעקבותינו בדרך התורה. וכן כתוב בשירת האזינו "וענתה בי השירה הזאת... כי לא תשכח מפי זרעו" (דברים ל"א כ"א) רק אם התורה תהיה שירה בפינו ונשיר את זמרתה בשקיקה ובצמאון יובטח "כי לא תשכח מפי זרעו".

ולכן אמר הבעש"ט זי"ע כי רק משום שחדלו לומר והערב נא אבדה הארץ, חרב הבית, וגלו ישראל מעל אדמתם.

ובדבר זה עלינו להתחזק, להרבות בשמחת התורה, בשירה ובזמרה, בצמאון ובשקיקה כדי להשרות השכינה בישראל.

ג

והבית השני חרב בעון שנאת חנם (כמבואר ביומא ט' ע"ב), ובירושלמי (יומא ד' ע"א) איתא שהיו אוהבים את הממון ושונאים זה את זה. כי אהבת בצע כסף היא המביאה עלינו קנאת איש מרעהו ושנאת חנם, ורק כאשר נתקן חטא זה של שנאת חנם, ונרבה שלום בין איש לרעהו באהבה ובאחוה יבנה הבית במהרה.

ובפרשת בחוקתי כתב רש"י (ויקרא כ"ו ו'):

"ונתתי שלום בארץ, שמא תאמר הרי מאכל הרי משתה ...אם אין שלום אין כלום ...תלמוד לומר אחר כל זאת ונתתי שלום בארץ, מכאן שהשלום שקול כנגד הכל, וכן הוא אומר 'עושה שלום ובורא את הכל'".

ונראה בזה כונת חז"ל (עוקצין פ"ג מי"ב) "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום" דרק ע"י השלום יש קיום ותוחלת במאכל ומשתה ובכל השפע והטוב, וככלי שמחזיק מה שבתוכו שלא ילך לאיבוד, כך השלום בישראל "כלי מחזיק ברכה" היא.

הקב"ה משפיע עלינו בחסדיו המרובים שפע אלקי, ברכות שמים מעל ברחניות ובגשמיות אך אם אין בידינו כלי מחזיק ברכה לא נשאר בידינו מאומה. משל לאדם שמוזגים לו יין המשומר ושמן אפרסמון, אך אם הכלים שבידו סדוקים ושבורים, קנקנים דולפים, לא ישאר מאומה בידו. ולא מצא הקב"ה לישראל כלי מחזיק ברכה אלא השלום.

ראה נא את דברי הרמב"ם בסוף הלכות חנוכה (פ"ד הי"ד) "היה לפניו נר ביתו ונר חנוכה או נר ביתו וקידוש היום נר ביתו קודם משום שלום ביתו שהרי השם נמחק לעשות שלום בין איש לאשתו גדול השלום שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם שנאמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". והדברים מבהילים, כל התורה לא ניתנה אלא לעשות שלום בעולם!

וזה שאמר הנביא (זכריה ח' י"ט) "והאמת והשלום אהבו" אמת – היא תורת אמת, כאשר תורת אמת תאהבו ובכך תתקנו את חורבן הבית הראשון, והשלום אהבו, ובכך תתקנו את חורבן הבית השני, אז ורק אז תזכו שצום הרביעי וצום החמישי, צום השביעי וצום העשירי יהיו לבית ישראל לששון ולשמחה ולמועדים טובים בב"א.

(ונראה עוד בזה עפ"י הפטרת חזון שבו מוכיח הנביא ישעיהו את בני ישראל על העול והרשע, על העדר המשפט ועל חסרון הצדקה, ובסיום הפרק "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה". וכנגד שני אלה דורש הנביא זכריהו והאמת (משפט) והשלום (צדקה) אהבו, ודו"ק).

ד

ובהיותנו עוסקים בעון שנאת חנם, גנותה ועונשה הקשה, חשיבות יתירה יש בהעמקה בדברי רבינו הנצי"ב בהקדמה לספרו הגדול העמק דבר לספר בראשית. ומשום חשיבות הדברים הנני מעתיק לשונו:

"דשבח ישר הוא נאמר להצדיק את הקב"ה בחורבן בית שני שהיה דור עקש ופתלתל, ופירשנו שהיו צדיקים וחסידם ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכת עולמים, ע"כ מפני שנאת חנם שבלבם זה את זה חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס, ובאו ע"י זה לידי שפיכת דמים בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם עד שחרב הבית, וע"ז היה צדוק הדין, שהקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמימות אע"ג שהוא לשם שמים דזהב גורם חורבן הבריאה והריסות ישוב הארץ".

וכמה נוקבים הדברים, וכמה הם שייכים לנו וכאילו היום נכתבו.

שנאת חנם שהחריבה את בית מקדשנו לא בין עמי ארצות היתה ולא בין רשעים פורקי עול מלכות שמים, אלא בין צדיקים חסידים ועמלי תורה. כל אחד מצדיקים אלה בטוח היה שרק דרכו והשקפתו היא לבדה ראויה לעלות על שלחן מלכים, ושל זולתו פסולה ומחשבת פיגול היא, מינות ואפקורסות.

"שהקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו"!

אפשר שצדיקים הם במצוות שבין אדם למקום חסידים ובעלי תורה, אך אין הקב"ה אוהבם, ובגלל צדיקים כאלו חרב בית המקדש.

כי אף שפשוט הדבר שאף בין צדיקים וחסידים תהיינה חילוקי דעות ביסודות ההשקפה, ומעולם היו חילוקי דעות כאלה בין גדולי ישראל ועדותיהם, אך מכאן ועד לשנאה רחוקה הדרך.

שהרי מדת הענוה מחייבת להבין ולהאמין שגם החולקים על דעתנו צדיקים כמונו, ואפשר שהם אף גדולים ממנו בצדקותם וקדושתם, ואף לשיטתם ודעתם יש מקום תחת השמש, שמשה של תורה.

עלינו לרחק שנאה זו ולהשניאה על כל מי שחרד את דבר ה' ועל כל מי שיראת ה' ואהבתו שוכנת בלבו.

זכותו של כל צדיק ות"ח לעמוד על דעתו ואף להלחם על דעתו, אך אין לו זכות לשנוא ולהשניא, ושנאה זו חורבן עולם היא, חורבנו של עולם התורה והיהדות, והיא שהחריבה את בתינו ושרפה את היכלנו ועדיין מרקדת בינינו.

 

 

 

[א]* וביסוד האי דינא דבההיא הנאה גמר ומקני יש להאריך טובא אם במקום הנאה לא צריך קנין או שמא חשיבא הנאה זו כקנין, ובקוצר אמרים נבאר הנלענ"ד בזה, והוא, דהיכא דתרוויהו מתהנו כהכא דתרוויהו צייתי אהדדי, אזי לא בעינן קנין ודי בזאת ההנאה להחיל חלות המקח וחלוקת הנחלה, אולם כשאין הנאה לשניהם אלא לאחד מהם חשיבא זאת ההנאה כקנין, לפי שהנאת הקבלה קני כממון [כדאיתא בקידושין ז' ע"א "הכא באדם חשוב עסקינן דבההיא הנאה דקא מקבל מתנה מיניה גמרה ומקניא ליה נפשה"] והוי כמי שנתן ממון לחבירו בעבור זה החפץ. והכא בחלוקת הנחלה וכל כה"ג, אין ענין ההנאה בנתינה ושעבוד דחד לחבריה, אלא דהחולקים כולם חשיבי כמי שנהנו זה את זה ושוב אינן זקוקים לקנין כלשהו ובההיא הנאה גופא גמרו ומקנו זה לזה ובהכי סגי.

והכי מוכח להדיא מדברי התוס' (כתובות ק"ב ע"א) דאייתו לשיטת ר"ת דיש ולא בעינן מעשה קנין ואעפ"כ תחול חלות הבעלות, וכהא דאמר רב גידל אמר רב "כמה אתה נותן לבנך כך וכך, וכמה אתה נותן לבתך כך וכך, עמדו וקדשו קנו, "הן הן הדברים הנקנין באמירה" הרי לן דהיכא דאיכא גמירות דעת לא בעינן קנין. וכן מוכח מפשטות לישנא דרב גידל דלא בעינן מעשה קנין "והן הן הדברים הנקנין באמירה".

והנה לדברי ר"ת האיך נפרש אמרם בקידושין דסגי בהנאת קבלת אדם חשוב לקידושי איתתא, הא ליכא למימר דסגי בהנאת קבלה בלחוד, לפי שבקידושי אשה דין הוא דאינה נקנית אלא בכסף שטר וביאה ולא בסיטומתא בעלמא. והאיך תתקדש האשה בהנאה גרידא, ע"כ דחשיבא זאת ההנאה כממון והוה כמי שקידש בכסף. ומעתה יקשה, דמאי שנא הכא בהלכתא דרב גידל דלא חשבינן ליה לההיא הנאה ככסף אלא כהנאה בעלמא. ולפמש"כ אתי שפיר, דהיכא דחד נותן לחבריה ממון מתחייב אידך על נתינת תמורת הממון והוא מהות קנין כסף, אולם היכא דתרוויהו מתהנו ואין האחד 'נותן' או 'מקבל' יתר על חבריה, שוב לא נתחייב חד מינייהו על נתינת תמורת הנאתו והן הן הדברים הנקנין באמירה. (ועיין בזה באריכות במנחת אשר ויקרא סימן נ"ו ובמנח"א לב"ב סי' מ"ו).