תחומין (תשס”ב)

מרן הגאב"ד שליט"א

"ויאמר ה' אל משה עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורתי, ראו כי ה' נתן לכם את השבת על כן הוא נותן לכם ביום השישי לחם יומים שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי"

"אל יצא איש ממקומו אלו אלפים אמה, מנא לן אמר רב חסדא למדנו מקום ממקום ומקום מניסה וניסה מגבול וגבול מגבול וגבול מחוץ וחוץ מחוץ דכתיב ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה וגו'" (עירובין נ"א ע"א).

א

הנה יש לעיין ביסוד איסור תחומין בשבת אם דאורייתא הוא אם דרבנן, וכמה שיעור התחום. וכבר כתב הרמב"ם בספר המצוות (ל"ת שכ"א) וז"ל "שהזהירנו שלא להלך חוץ לתחום המדינה בשבת, והוא אומרו 'אל יצא איש ממקומו ביום השביעי' ובאה הקבלה שגבול ההליכה שהיא אסורה מה שנוסף על אלפיים אמה חוץ מן המדינה ואפילו אמה אחת, וללכת אלפיים אמה לכל צד מותר, ולשון מכילתא 'אל יצא איש ממקומו' אלו אלפים אמה", עכ"ל. נתבאר בדבריו דאלפיים אמה דשבת דבר תורה הן והיוצא חוצה להן עבר בלאו של תורה. ברם, הרמב"ם חזר בו וכתב (הל' שבת ריש פ' כ"ז) "היוצא חוץ לתחום המדינה בשבת לוקה שנאמר 'אל יצא איש ממקומו ביום השביעי', מקום זה הוא תחום העיר, ולא נתנה תורה שיעור לתחום זה אבל חכמים העתיקו שתחום זה הוא חוץ לשנים עשר מיל כנגד מחנה ישראל, וכך אמר להם משה רבינו לא תצאו חוץ למחנה, ומדברי סופרים שלא יצא אדם חוץ לעיר אלא עד אלפים אמה אבל חוץ לאלפים אמה אסור שאלפים אמה הוא מגרש העיר", עכ"ל. ומקור דבריו מהא דאמרו בירושלמי (עירובין פ"ג ה"ד) "רבי שמעון בן ביסנא בשם ר' אחא אין לך מחוור מכולן אלא תחום שנים עשר מיל כמחנה ישראל". הרי שלשיטתו היוצא מחוץ התחום כשיעור י"ב מיל הוא שאסרה תורה, אולם חכמים בדבריהם גזרו שלא יצא אדם מתחום העיר אלא עד אלפיים אמה[1].

אכן הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות פליג אדברי הרמב"ם וכתב דאין איסור תורה ביציאת אלפיים אמה חוץ לתחום, ואף י"ב מיל לאו דאורייתא הוא אחר שלא הוזכר כן בתלמוד דידן, ואין זה השיעור אלא מדבריהם. וכן כתב גם במלחמות (שלהי פ"ק דעירובין) וכן שיטת הבעה"מ שם, וכ"ה שיטת הרא"ש (שם פ"ק סימן כ"ד) דאין איסור תחומין אלא מדבריהם.

ונראה להביא ג' מקורות לשיטת הרמב"ם דאיסור תחומין מן התורה. א' תנינן ביבמות (מ"ז ע"ב) "אמר רבי אלעזר מאי קראה דכתיב (רות א') 'ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה' אמרה לה אסיר לן תחום שבת, באשר תלכי אלך. אסיר לן יחוד, באשר תליני אלין", וכו'. הרי דאף בימים הראשונים נוהג היה איסור תחומין ואין זה תקנה מדבריהם, דאי נימא דאיסור תחומין בכלל תקנת עירובין היא, הא לא מצינו שנתקנה עד מלוך שלמה על ישראל, וכאמרם (עירובין כ"א ע"ב) "אר"י אמר שמואל בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים" וכו' (וברש"י שם פירש דכונתם לעירובי חצירות), ומדנקיט קרא גבי רות שמע מינה דאורייתא הוא. אך יעויין ברמב"ן (השגותיו לסה"מ שורש א') שעמד על ראייה זו וכתב ליישבה "או שיחשבו שאמרה לה ברוח הקדש אפילו מצות העתידות להתחדש, כמו שאמרו (יבמות שם) 'מפקדינן אתחום שבת' והיא מצוה מדבריהם, ואני חושב שהיא תקון שלמה ובית דינו מכלל עירובין". ב' עוד נראה מקור לכאורה מקרא דכתיב (יהושע פ"ג ד') בפקוד יהושע את ישראל בעת כיבוש יריחו "אך רחוק יהיה ביניכם וביניו כאלפיים אמה במדה אל תקרבו אליו למען אשר תדעו את הדרך אשר תלכו בה כי לא עברתם בדרך מתמול שלשום", ופרש"י שם שנצטוו שיהא ארון ברית ה' רחוק מן העם משום כבודו של מקום וכשיעור אלפיים אמה "כדי שתהיו יכולין לילך ולהתפלל לפניו בשבת כך מפורש במדרש תנחומא, לפי שידע שעתידין להיות צרים לפני יריחו בשבת". ולכאורה מכאן יסוד לדברי הרמב"ם דתחומין דאורייתא וכשיעור אלפיים אמה. אכן, מדהדר ביה הרמב"ם מההיא וכתב במשנה תורה שאין איסור תורה אלא כשיעור י"ב מיל, ע"כ אית לן למימר דאלפיים אמה דכתיבי בקרא לאו דאורייתא הן ודיבר יהושע אל העם על שם העתיד ברוח הקודש, ונהגו ישראל חומר בנפשם ליזהר אף בזו, וכדרך שכתב הרמב"ן גבי קרא ד"באשר תלכי אלך" דכתיב ברות. ג' באמת כבר אמרו חז"ל ביעקב אבינו "ויחן את פני העיר" (בראשית ל"ג י"ח) שנכנס עם דמדומי חמה וקבע בה תחום שבת ומכאן שיעקב שמר שבת עי"ש במדרש רבה (פ' ע"ט ה"ו) וברמב"ן, וידועים דברי הגר"א בקול אליהו במה שאמרו דאברהם אבינו קיים אפילו עירובי תבשילין, דהכונה לעירובי תחומין.

נמצא דג' מחלוקות הן ביסוד דין תחומין אם דאורייתא אם דרבנן, שיטת הרמב"ם בספה"מ דאלפים אמה מן התורה, וכן משמע קצת מקרא דכתיב ביהושע ומאמרם ביבמות גבי רות. ובמשנה תורה ס"ל להרמב"ם דאיסור תחומין מן התורה בשיעור י"ב מיל. שיטת הרמב"ן ושאר ראשונים דאף שיעור י"ב מיל אינו אלא מדבריהם.

ב

כתב ה"מנחת חינוך" (מצוה כ"ד) לדון לפי שיטת הרמב"ם דהיוצא חוץ לתחום עובר בלאו ד"אל יצא איש ממקומו" אם ביטל גם מצות עשה, דהלא כתב הרמב"ם בריש הלכות שבת (פרק א' הלכה א') ד"כל העושה בו מלאכה ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה", אולם שמא אין דבריו אמורים אלא לגבי ל"ט מלאכות שבת דבעשייתן עבר בלאו וביטל עשה, אולם בזו שאינה 'מלאכה' אלא נאמר בה לאו בפני עצמה אפשר דלא עבר בעשה. וכתב לתלות ספק זה בדין המחמר אחר בהמתו דפליגי בה רבותינו הראשונים, אם מלבד הלאו דמחמר עוד ביטל העשה דשביתה. דהנה כתב הרשב"א בחידושיו (יבמות ו' ע"א) להקשות אתלמודא התם, האיך מצינן למילף עדל"ת ממחמר אחר שיש בו לאו ועשה דשביתה, ותירץ בשם מורו הרב [רבינו יונה וכמו שהביא הריטב"א משמיה], דבמחמר ליכא עשה דמסתמא 'תשבות' אינו עשה אלא אאבות מלאכות, וכן נראה דעת התוס' שם. אולם הרשב"א לא ניחא ליה בדרך רבו ונקיט עיקר דאף המחמר ביטל עשה דשבתון. וכתב המנ"ח דכטעמא דמחמר טעמא דתחומין, והיינו דמספק"ל בתרוויהו אם עשה דשבתון במלאכה לחוד אמור או אף בשאר איסורי שבת הגם דאין מהותן בכלל מלאכה.

ולדידי נראה לחלק בין דינא דתחומין לדינא דמחמר, דהנה במחמר דיש צד שבו חמור הוא מדין היוצא חוץ לתחום, אחר שבמעשיו מסבב שהבהמה תעבור על מלאכה גמורה ובזה יבוטל העשה דשביתה, ואף דאין ענוש כרת על זה הלאו מכל מקום יש בגרמתו של זה לבטל העשה דשביתה כיון שהבהמה עושה מלאכה, אולם איסור תחומין אין ענינו כלל כשאר מלאכות שבת, דאין בו 'מלאכה' כלל ולאו בפני עצמו הוא, וא"כ אפשר דאף אליבא דהרשב"א דהמחמר יש בו ביטול עשה מ"מ היוצא חוץ לתחום קיל טפי ואין ביציאתו את התחום ביטול עשה דשביתה. ומאידך אפשר דתחומין חמירי טפי מאיסור מחמר, דהנה בטעם סברת רבותיו דהרשב"א שאין מחמר מבטל עשה דשבת נראה לומר דהטעם כיון דהמחמר אחר בהמתו אין בו 'מעשה מלאכה' מצד האדם כלל ואינו חייב אלא משום גרמתו למעשה בהמתו, אך אין בזה משום ביטול שביתת השבת אחר דלא עשה הוא כלום, אולם היוצא חוץ לתחום אף דלא עביד 'מלאכה' מ"מ ביציאתו עשה מעשה האסור, ואפשר דאין העשה דשביתת השבת אמור דוקא בל"ט מלאכות דשבת אלא בכל דבר ודבר שאסרה תורה ואית ביה מעשה. נמצא איפוא דאיסורא דתחומין ואיסורא דמחמר אין בהן הכרח דשרשן אחד, ואפשר דלאו בחדא מחתא מחתינן להו[2].

והנה ביסוד הלאו דמחמר יש לעיין אם ענף הוא מאיסור עשיית מלאכה בשבת, או אינו אלא כעין גדר מסויים במצות שביתת בהמתו. היינו, אם שורש הלאו דמחמר כטעם האיסור בשאר מלאכות, דהעושה את המלאכה בגופו או בכחו חייב כרת ואם עשאה ע"י בהמתו עבר בלאו (ואין ענין החורש להכא לחשבו כמעשה בהמתו, דכבר באו דברי הרמב"ן (שבת קנ"ג) "שמפני שהחורש בבהמה הוא נותן עליה עול והוא כובש אותה תחת ידו וברשותו היא עומדת, כל המלאכה על שם האדם היא ובו היא תלויה ואין הבהמה אלא ככלי ביד האומן", והארכתי בזה במק"א ואכמ"ל). וא"כ אף המחמר מן המלאכות הוא אלא שאין בו אלא לאו כיון שעשאו ע"י בהמתו, (וכהא דחזינן בכמה מקומות דיש שיתחייב האדם על גרמתו אף דלא עביד מעשה בידיים, וה"ה למחמר אחר בהמתו). או שמא אין המעשה דמחמר אסור לסיבת האדם כי אם לסיבת שביתת בהמה וכלים דלא יעשו מלאכה ע"י ישראל ואף לא ע"י הנכרי, ונמצא זה המחמר עובר בלאו לא משום שביתתו הוא אלא משום שביתת הבהמה דלא תעשה מלאכה ע"י ישראל. ולכאורה אי נימא דלאו דמחמר משום עשיית המלאכה הוא, אלא דקיל מיניה לסיבת עשייתו ע"י הבהמה ולא במעשי האדם מסתברא טפי דביטל אף העשה דשביתה, אולם אי נימא דענין האיסור לסיבת החיוב בשביתת הבהמה, נראה דלא ביטל אחר ששבת זה כדינו ובהמתו היא דעבדא מעשה.

ונראה לכאורה דכבר נחלקו הראשונים בספיקא דידן, דהנה פליגי רבוותא אם המחמר אחר בהמת חבירו עבר בלאו או שמא אינו אסור אלא במחמר אחר בהמת עצמו, לשיטת הרשב"א (שבת קנ"ג ע"א) המחמר אחר בהמתו חייב בין אם חימר אחר בהמתו הוא ובין אם חימר אחר בהמתן של אחרים, כל שתעשה הבהמה מלאכה מחמתו. ולשיטת הגהות אשר"י (ע"ז פ"א סי' כ"ב) אין המחמר חייב דבר תורה אלא במחמר אחר בהמת עצמו, וכל שחימר אחר בהמת אחרים פטור. ונראה דבזה פליגי, דלשיטת ההגהות אשר"י יסוד האיסור דמחמר משום שביתת בהמתו הוא, אלא דחמיר מיניה שבמחמר עושה הבהמה המלאכה מחמתו, אולם מאחר דשורש האיסור משום שביתת בהמתו נראה פשוט דאין חייב כשחימר אחר בהמת חבירו, ולשיטת הרשב"א דהמחמר אחר בהמת חבירו חייב נראה דהולך לשיטתו דאין המחמר אסור משום שביתת בהמתו, אלא משום כללות האיסור בעשיית מלאכה, ולהכי משעבר וחימר ביטל אף העשה דשביתה, והדברים מתיישבים כמין חומר.

ג

ובעיקר דברי המנ"ח שכתב להסתפק בלאו דתחומין אם יש בו ביטול עשה אם לאו, נראה היה לפשוט לפי מה שנחלקו הפוסקים במי שבהמתו יוצאת חוץ לתחום אם יש בזה משום שביתת בהמתו. דכתב המג"א בסימן רמ"ו ס"ק י"ב דלמ"ד תחומין דאורייתא אף על יציאת בהמתו חייב כיון דנצטווה על שביתתה, והנה בסימן ש"ה סקי"ח הביא המג"א את מה שנחלקו בזה הלבוש והד"מ, ובפמ"ג בסי' רמ"ו תמה שהמג"א סתר דברי עצמו, אך באמת לא הכריע בזה המג"א בסי' ש"ה אלא הביא את שתי הדעות, עי"ש היטב, אולם בהגהות מרדכי (קידושין סי' תקס"ה) נקט דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו אלא ב"מלאכה" מכלל ל"ט מלאכות, אבל איסור תחומין אף אם דבר תורה הוא מ"מ לא נצטווה בו על שביתת בהמתו. והנה לכאורה מסתברא דכמצות שביתת האדם מן המלאכה כן מצווה הוא להשבית בהמתו וכליו מאותן המלאכות, וא"כ אותן הפוסקים דס"ל דחייב אדם על יציאת בהמתו את התחום, מסתברא דהיכא דיצא הוא עצמו ביטל את שביתתו הוא ועבר בעשה דשבתון, אולם למ"ד דאין אדם חייב על יציאת בהמתו משום חיוב שביתתה ע"כ דס"ל דאין יציאת התחום ענין ל'שביתה' אלא דין בפ"ע וכל שעבר ויצא ממקום שביתתו לא ביטל עשה דשביתה. נמצא איפוא, דזה הספק אם יציאת התחום יש בה נמי ביטול עשה דשבתון, מיתלא תליא בפלוגתתם בדין יציאת בהמתו אם עבר על דין שביתת בהמתו, כנלענ"ד דבהא תליא מילתא ודלא כמ"ש המנ"ח, ודו"ק.

ועיין במהרש"א כתובות (ז' ע"א) שהקשה למה אין היתר אוכל נפש בתחומין (ועי"ש בקרני ראם מה שנדחק בזה), ובשו"ת חת"ס (או"ח סי' קמ"ט) כתב דתחומין לאו 'מלאכה' הוא ואין היתר אוכל נפש אלא ב'מלאכות', עי"ש, (ויש לעיין מדברי החת"ס עה"ת (בראשית ל"ג י"ח) דגוי שיצא חוץ לתחום לא הוי בכלל עכו"ם ששבת, וי"ל). ועיין עוד ברמב"ן במלחמות (ביצה י"ג ע"ב מדפי הרי"ף) שכתב דתחומין בכלל מלאכה הוא.

והנה יש לעיין עוד מנ"ל דיש איסור תחומין ביו"ט, דהלא כתבו התוס' (פסחים ה' ע"ב) דלמ"ד הבערה ללאו יצאת אינה אסורה ביו"ט, כיון שאינה 'מלאכה' אלא איסור בעלמא שנאמר בשבת. ולשיטת הסוברים דאף תחומין אינם בכלל מלאכה א"כ מנלן דאסורים הם ביו"ט. וכבר הקשה כן בפרי חדש (סימן תצ"ה סק"ג). ויש מן האחרונים שנקטו דאיסור תחומין ביו"ט אינו אלא מדרבנן, (עיין טורי אבן חגיגה י"ז ע"ב, "יום תרועה" ר"ה ל"ג ע"א), אמנם המג"א (סימן תקס"ו ס"ק כ"ד) כתב דהוי מן התורה וכ"ה בלבוש שם, ולפי דרכינו נראה דאזלו לשיטתייהו דסברו דיש שביתת בהמתו בתחומין הרי דהוי בכלל מלאכה ואסורה אף ביום טוב. וגם הרמב"ן לשיטתו דכתב (עירובין מ"א ע"ב) דלמ"ד תחומין דאורייתא גם ביו"ט הוי מן התורה, ולשיטתו הולך במסכת ביצה שם כתב דהוי בכלל מלאכה כנ"ל, ודו"ק.

ד

וראה עוד מש"כ המנ"ח (שם) והפליא חידושו דלמ"ד תחומין דאורייתא אפשר דקיל טפי מלמ"ד תחומין דרבנן. דהנה לשיטת הרמב"ם תחום שבת דאורייתא הוא (בשיעור י"ב מיל כמסקנת דבריו), ושיעור אלפים אמה שאמרו לאו משום איסור שבות מדבריהם אמרו אלא גזירה אטו י"ב מיל, ואם על יציאת י"ב מילין אינו עובר אלא בלאו ולא בעשה דשבתון א"כ בשיעור אלפיים אמה בודאי אין איסור עשה מדבריהם כי אם לאו, אולם אי נימא דתחומין לאו דאורייתא וכשיטת שאר הראשונים א"כ כל איסור תחומין בלאו ועשה דדבריהם, העולה מדבריו דאי נימא דתחומין דאורייתא ואין בהם עשה אלא לאו, א"כ אלפים אמה שאמרו חכמים וגזרו אטו י"ב מיל נמי לית ביה אלא לאו, אולם אי נימא דתחומין מדבריהם והרי"ז כשאר שבותים נמצא זה עובר בלאו ועשה, חזינן דיש ולמ"ד תחומין דרבנן חמור הוא טפי מלמ"ד תחומין דאורייתא, [ונ"מ למקום פיקו"נ אם באנו לדון בסברת הקל הקל תחילה] והדברים נפלאים.

ה

תני תלמודא (ביצה ל"ז ע"א) דהבהמה והכלים כרגלי הבעלים ואין אדם יכול להוליך בהמתו וכליו אלא במקום שהוא יכול לילך, ונחלקו הפוסקים למ"ד תחומין דאורייתא אם אף בזו אמרו שיהיו הכלים אסורין לצאת מן התחום כרגלי בעליהם, או דלמא בהא כו"ע מודו דאין תחום הכלים מן התורה. ונקטו רבים מן הפוסקים (מג"א סי' ת"ד ס"ק א', ועי"ש שהביא מתשובת הרלב"ח סי' כ"ח) להוכיח מהא דילפינן תחומין דאורייתא מקרא דכתיב "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי" דלישנא דקרא משמע להדיא דאין אסור אלא יציאת "איש" ומנלן להוסיף דאף בהמה וכלים נאסרו, ומכאן נקטו עיקר דדין דאורייתא דתחומין אגברא לחודיה חייל, והא דתנינן דרגלי הבהמה כרגלי הבעלים ואסור להוציאן למקום שאין בעליהן ראויין לילך דין דרבנן הוא. ברם בשו"ת מהר"ם אלשקר (סימן מ"א) פליג ארלב"ח ונקיט דהא דאמרו דרגלי הבהמה כרגלי הבעלים דין דאורייתא הוא וכדינא דתחומין אליבא דהרמב"ם.

ובישועות יעקב (סימן ת"ד סק"ב) כתב לחדש דלא נחלקו הרלב"ח ומהר"ם אלשקר אלא גבי בהמתו אם שביתתה כרגלי בעליה, אולם גבי חפציו וכליו של אדם כו"ע מודו דאין איסור הוצאתן אלא מדבריהם.

והביא המנ"ח דכבר נחלקו בזה רבותינו הראשונים להדיא בעירובין (ע"ט ע"ב) גבי גוב של תבן הנמצא בין תחומי שבת של שתי ערים, דהללו מסתפקין מצד זה והללו מצד זה [ואם במים אסורים כיון שמתערבין וכל אחד מסתפק מחבירו], והקשו דשמועה זו פשוטה ומאי קמ"ל, ותירצו התם דרבותא היא לשיטת רבי עקיבא דתחומין דאורייתא, דהו"א דאיכא למיחש דילמא אתי לאחלופי ויפשטו ידיהם ויטלו חוץ לתחומן, קמ"ל. ופרש"י התם "מהו דתימא נגזור דילמא אתי לאחלופי וליקח מתחום שאינו שלהם וקא עברי אדאורייתא", הרי לן דאין מוציאים את התבן אלא כרגלי בעליו ודין דאורייתא הוא. אולם הריטב"א שם תמה עליו דאפילו לר"ע ליכא איסור דאורייתא אלא ביוצא חוץ לתחום, אבל העומד תוך התחום ומביא מחוץ לתחום תוך ד' אמות אין בו איסור לר"ע יותר מלרבנן וכולהו ס"ל דתחומי כלים דרבנן ולאו דאורייתא. חזינן לכאורה דרש"י והריטב"א פליגי בהא דפשיטא ליה להישי"ע בשיטת הרלב"ח ומהר"ם אלשקר. נמצא דג' מחלוקות בדבר, שי' המג"א והרלב"ח דלמ"ד תחומין דאורייתא אין הבהמה והכלים בכלל, לשיטת המהר"ם אלשקר אף איסור יציאת הבהמה מן התורה, ולדברי הישי"ע לא נחלקו אלא גבי בהמה ולא גבי כלים דבהם כו"ע מודו דאיסורן דרבנן, ודברי הישועות יעקב נסתרים לכאורה מפלוגתת רש"י והריטב"א כמו שנתבאר.

ו

והנה ידוע מה שכתבו גדולי דורנו לדון בדין יולדת וחולה שיש בו סכנה דדוחה השבת והותר להוליכם חוץ לתחום לבית החולים כדי לפקח נפשם, אם הותר להם ליטול עמהם מחפציהם להוליכם חוץ לתחום, ובאלו חפצים ינהג היתר זה. דהנה אף דהתירו לחלל את השבת כדי לפקח נפשו של חולה, מ"מ אפשר דבגדיו שאין נצרכים לו בהכרח ואין לובשם אלא כדי לכבד את השבת אסור להוציאן.

וכבר כתבו גדולי הזמן דכל הנצרך לצאת חוץ לתחום לסיבת פיקוח נפש הותר לו לצאת כדרכו בבגדיו שלבוש בהם ואי"צ לפשוט מלבושיו משום איסור תחומין. ובטעמא דמילתא לכאורה צריך עיון דהא להדיא פסק המשנ"ב (סימן שצ"ז סק"ז) דכלים שאמרו חכמים דרגליהם כרגלי הבעלים איירי אפילו בכלים שלבוש בהם, וא"כ למה פשיטא לן להיתר. ומצינו כמה דרכים בדברי הפוסקים בטעמא דמילתא א. בשו"ת מנחת יצחק (ח"ט סי' ל"ז) כתב דכשהתירו חכמים איסור תחומין לצורך פיקוח נפשו של חולה התירו נמי שיצא כדרכו בכליו שלבוש בהם. וצריך עיון, דהא זה ההיתר דפיקוח נפש לאו תקנתא מדבריהם אלא דין כללי כדדרשינן מקרא ד"וחי בהם", ולאו משום תקנתם שרינן לפקח את הנפש ומהי"ת דתיקנו להתיר יציאת האדם בכליו, וצ"ע. ב' משמיה דמרן הגרש"ז מטו (הובא בגליוניו בשולי ספר דעת תורה למהרש"ם ח"ב, ושוב נעתקו דבריו בספר שמירת שבת כהלכתה פ"מ הערה קל"ו) דדייק מהא דאמרו חכמים "בהמה וכלים הרי הם כרגלי הבעלים" דכליו של אדם וחפציו בכל מקום כרגליו הם וכהתירו כך התירם, ובשעה שרגליו הותרו לצאת חוץ לתחום, אף הם נגררים עמו ורגליהם כרגליו. ולפי"ד נתחדש לן דלא להיוצא לפקח נפשו בלבד התירו, אלא אף לכל אדם מותר להוציא כליו של זה אחר שיציאתו כדין היתה, אך כל עיקר דבריו חידוש הם. ג' ובספר תורת היולדת לידידי הגר"י זילברשטיין שליט"א הביא משמיה דחותנו מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א דנקט עיקר דבגדיו של אדם ומלבושיו בטלים הם אל גופו ואין איסור בהוצאתן אחר שהותרה יציאתו הוא, וראיה לדבר מהא דבעינן (עירובין צ"ז ע"ב) בחבית שקנתה שביתה ומים שלא קנו שביתה מה דינו, וס"ל לחכמים דלא תהלך זו אלא כרגלי שניהם, היינו כרגלי בעל החבית וכרגלי מה שבתוכה (דכמי שקנו המים שביתה דמי) ולר"י חבית זו כרגלי בעל החבית, ופירש הראב"ד בטעמא דר"י דס"ל דהמים עיקר הם והחבית טפילה להם, ורבנן ס"ל דחבית דבר חשוב היא ופעמים דחשובה אף ממה שבתוכה ולכך לא תצא אלא כרגלי שניהם. נמצא איפוא, דהטפל הבטל אל העיקר רגליו כרגלי העיקר וטפל אליו, א"כ בגדיו של אדם הטפלים אל גופו מותרין הם לצאת עמו. [ועי"ש שהוסיף בשולי הדברים דנתיב זה דלא כדברי המשנ"ב הוא, דלהדיא כתב המשנ"ב (הובא לעיל) דבגדיו של אדם חשיבי ככליו והא אמרו דרגליהם כרגלי הבעלים. ודוחק לומר דלא איירי המשנ"ב אלא בבגדיו שלובש בכדי להוציאן ואין לו חפץ בהם בעצם, דכל כה"ג הו"ל לפרש ולא לסתום[3]].

ד. ומשמיה דהגאון רח"פ שיינברג שליט"א מטו (הובא בתורת היולדת שם) שפירש מהלך מחודש, ולפיו אין איסור ההוצאה חוץ לתחום אלא במקום שחפץ האדם שיהא חפצו חוץ לתחום, אולם במקום שאין חפצו בהוצאה כלל כגון ביוצא חוץ לתחום וממילא צריך לבגדיו שם, אין איסור תחומין. ועיי"ש שכתב לפי"ז לחלק דאם לובש בגדים הדורים ומיוחדים וחפצו שייראה הדור וחשוב אזי חפצו בהוצאתם ואסור, אולם במקום שלובש כדרכו ואין חפצו להתייקר בו שרי. ודבריו חידוש גדול הן, דמנלן לחלק בזה אחר שאסרה תורה להוציא כל חפץ מחוץ לתחום, ומסברא כל שיוציא האדם יש לו להתחייב עליו מלבד היכא דמתעסק הוא, והא יציאתו זו לא חשיבה כמתעסק ומנלן להתיר. ה. ובעניי אמרתי כתלמיד הדן לפני רבותיו בקרקע לפרש שמועה זו בדרך אחר, דהנה התם בעירובין (מ"ד ע"ב) אמרו דכל היוצאין ברשות יש להן אלפיים אמה לכל רוח, ולכאורה מדאית ליה אלפיים אמה בכל מקום שהולך, כיון שיציאתו ברשות נמצא שלא הוציא מעולם חוץ לתחום האסור בשבת, דכל שעה ושעה אית ליה אלפיים אמה והתחום שלו מתרחב והולך ובכל אשר יוליך את בגדיו וכליו תחומו הוא וכרגליו הם ולא הוציאן ממקומו כנ"ל בזה, ואף שיש מקום לטעון דכיון דכל הלכה זו תקנה היא כמבואר בר"ה (כ"ג ע"ב) וא"כ אפשר דלא אמרו כן לגבי הכלים, מ"מ נראה כיון דתיקנו לו אלפיים אמה בכל צד הו"ל כאילו לא יצא חוץ לתחום, ודו"ק.


[1] יב. ופשיטא דאית לן לאוקמי הלכתא כדבריו הכא, דזה ברור לכל יודעי דת ודין דדברי הרמב"ם במשנה תורה הם עיקר להלכה לגבי דבריו שבספר המצוות ועוד דספר "משנה תורה" כתבו לאחר ספר המצוות וע"כ נראה דהדר ביה מההיא. שוב ראיתי שכתב כן להדיא בתשובה לה"ר ריש מתיבתא דבבל (עי' תשובותיו סי' קנ"ו) וז"ל, "אמרנו בספר המצות שאמרו אל יצא איש ממקומו הוא אזהרה על ההליכה בשבת והבאנו ראיה מדבריהם דלוקין על עירובי תחומין דבר תורה, והסכמנו באותו החיבור שלא נזכור בו כי אם מצות דאורייתא וזה החיבור ג"כ מצוי אצלך בבבל ולא ביארתי שם ההפרש שיש בין אלפים אמה ובין י"ב מיל, לפי שאין כונת אותו הספר לדעת תלמוד המצות אלא לדעת עניניהם בלבד אמנם בחיבור ביארנו זה כפי כוונת הספר", ודו"ק בזה.

[2] יג. ואף מדברי הרשב"א משמע לכאורה דבהא פליג ארבותיו, אם עשה דשבתון אמור במלאכות דענוש עליהם כרת ובשגגתם מביא קרבן, או"ד בכל איסורי שבת אמור, ברם בשרשי הסוגיות נראה דאין הכרח דענינם אחד, כמבואר.

[3] [email protected]<*1>יד. ולכאורה קשה לפסוק הלכה כפן זה, דאף שפירש הראב"ד דנחלקו ר"י וחכמים אם בטילה החבית אל המים, כבר כתב הריטב"א שם דרך אחר ופירש דס"ל לחכמים דלא נתחדש גדר הביטול אלא במלאכת הוצאה כהמוציא את המת במיטה ואת האוכלין בכלי, דבאלו אמרו דבטל הטפל אל העיקר משא"כ גבי תחומין דכל שהוציאו ממקומו חייב עליו, ואהא פליג ר"י וס"ל דאיסור תחומין כאיסור הוצאה ובטל הטפל אל העיקר, ולפי"ז לדעת חכמים אין טפל בטל לעיקר לגבי דין תחומין, ועיין בזה בקובץ שיעורים ביצה אות ע"א.

תגיות: