תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

"תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל" (כ"ח מ"ז).

 כבר הארכנו פעמים רבות לבאר שכל מעלתו ורוב שגבו של מעמד הר סיני היתה בקבלת עול מלכות שמים בשמחה, ידעו אבותינו כשעמדו רגלם על הר סיני שעול עבדות הם מקבלים על עצמם, עבדות קשה, תרי"ג מצוות על פרטיהן ודקדוקיהן, לעולם לא יזכו עוד לחירות וחיי הפקר, עבדים יהיו ועול ינתן על צוארם, הלא עבדא בהפקירא ניחא ליה, בדרך הטבע היו צריכים להיות שרויים בצער ובשברון לב, ולא היא, בשמחה ובששון הקדימו נעשה לנשמע ובכך המליכו את הקב"ה ומדה כנגד מדה זכה כל אחד מהם לשני כתרי מלכות אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע וזו מעלתם היתירה של בני ישראל בהיותם עבדים מתוך שמחה. (עיין לעיל פרשת יתרו מאמר "הקדימו מעשה לנשמע").

 אך ברבות הימים ירדו ישראל ממעלתם, הפשיטו עדיים מעליהם ושוב לא שמחו בשמחת העבדות, ושירת המלכות פסקה מפיהם, המשיכו לעבוד את אלקי אבותיהם, אך שוב לא עשו כן בשמחה ובטוב לבב. ועל זאת באה עליהם התוכחה שבמשנה תורה "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב".

 בא וראה מש"כ הרמב"ם (סוף הלכות לולב) "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שצוה בהן עבודה גדולה היא וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב", ולכאורה מבהילים ומתמיהים וכי משום העדר שמחת המצוה באה עלינו כל הרעות האלה? וההכרח, ששמחת המצוה לא מדת חסידות היא, ולא מעלה יתירה בלבד היא, אלא עיקר העיקרים ויסוד היסודות בעבודת הא-ל, הלא רחמנא ליבא בעי, ורק ההתפעלות ושמחת הנפש יטהר נפש האדם בשפע קדושת המצוות.

 אמנים כשנתבונן בדברי קדשו ובלשונו הזהב של אדוננו הרמב"ם נראה ששמחה זו, שני פנים לה, "השמחה שיעשה האדם בעשיית המצוות" ענין אחד הוא, ומשנהו "ובאהבת הא-ל שצוה בה". השמחה בעשיית המצוות שמחת העבדות היא, קיום המצוות על פרטיהן ודקדוקיהן עבודת עבודה היא ועבודת משא, בכך נבדלים אנו מאומות העולם להיותנו עבדים לא-ל עליון אבינו שבשמים.

 אך שמחה נוספת לנו שמחת האהבה והדביקות "באהבת הא-ל שצוה בה".

 שמחה זו שמחת בנים היא מאהבת האב ולא שמחת עבדים ושמחה כפולה היא זו, כשם שכל הוויתנו הויה כפולה היא "בנים אתם לה' אלקיכם" מחד, ו"עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים" מאידך וכמבואר בזוה"ק פרשת בהר, שכל אחד מבני ישראל חייב לעבוד את הקב"ה בדחילו ורחימו, באהבה וביראה, באהבה כי בן הוא וביראה כי עבד הוא.

 והשמחה משותפת לשתי הבחינות גם יחד, שמחת האהבה ושמחת היראה, כן, שמחת היראה הלא "גילו ברעדה" כתיב, שמחים אנו שיראת ה' אופפת אותנו ויראים אנו מהדר גאון עוזו ית"ש.

 משחר ילדותנו רגילים אנו לחשוב שהשמחה והיראה תרתי דסתרי הם, יריבים הם ואינם יכולים לדור במדור אחד, אך אין הדבר כן, רעים אהובים הם ומשלימים הם זה את זה.

 ראיה לדבר, הנה במצות מעשר שני נאמר "למען תלמד ליראה" וכבר כתבו התוס' בב"ב (כ"א ע"א) מהספרי דכאשר היה עולה לירושלים והיה רואה הכהנים בעבודתם "היה גם הוא מכוון ליראת שמים", ולכאורה חושבים היינו שבירושלים בימי המועד לא היה מקום לשמחה כלל, הלא אלפים ורבבות היו עולים ירושלימה עם מטרה אחד בלבם "למען תלמד ליראה"!

 אך מאידך מצינו (מדרש רבה סוף פרשת פקודי) קיתון אחד היה חוץ לירושלים וקיתון של חשבונות היו קורין לו, כל הצריך לחשב היה יוצא לשם, שמא יחשב ויצר לו וירושלים משוש כל הארץ כתיב בה"!

 למען תלמד ליראה במשוש כל הארץ, שמחת היראה עבודה גדולה היא וצריכה תלמוד! בא וראה נפלאות ענין זה מפרשת התוכחה, מחד כתיב בה "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב (כ"ח מ"ז), ומאידך כתיב בה (כ"ח נ"ח) "אם לא תשמור לעשות ככל דברי התורה הזאת הכתובים בספר הזה ליראה את ה' הגדול והנורא את ה' אלקיך". שתי סיבות הן לקללות אלה העדר השמחה והעדר היראה, ובגינם לוקים אנו בכפליים.

 היראה והשמחה לא תרתי דסתרי המה, אלא אדרבה משלימות הן זו את זו.

 הוא שכתב מורה דרכנו ביראת אלקים רבינו יונה החסיד הקדוש (עיין לשון הרמב"ן בשו"ת המיוחסות סימן רפ"ד), בברכות (כ"א. מדפי הרי"ף) "וגילו ברעדה... ופשטיה דקרא כך הוא שאע"פ שאצל בשר ודם היראה והשמחה הם דבר והפכו שבשעה שהאדם מפחד מזולתו הוא עומד נרתע ודואג, אבל הקב"ה איננו כן אדרבה כשהאדם מתבונן בגדולתו וירא מפניו ישמח ויגיל באותה יראה מפני שבאמצעותה מתעורר לקיים המצוות ושש ונעלס בקיומה שיודע כי שכרו אתו ופעולתו לפניו, ועל שמחה כזו תמצא שאמר בפסוק אחד עבדו את ה' ביראה ובפסוק אחר עבדו את ה' בשמחה ר"ל תעבדו את ה' ביראה ובאותו היראה תשמחו ותגילו".

 (וכבר אמרתי הנלענ"ד בביאור דברי התימה שמצינו בברכת החודש שיש בה בקשה אחת כפולה ומכופלת "חיים שיש בהם אהבת תורה ויראת שמים" - "חיים שיש בהם יראת שמים ויראת חטא". ומדוע מבקשים אנו פעמים שתהיה בנו יראת שמים. אלא נראה דתחילה מבקשים אנו יראת שמים ויראת חטא, ושוב בקשתנו שטוחה שתהיה בנו אהבת יראת שמים, וכשם שנכספים אנו לאהבת תורה כך מבקשים אנו על אהבת תורה ויראת שמים, הבן זאת כי בנפשנו הדבר).

 היראה והשמחה כרוכים ירדו מן השמים ורק בשלימות שתיהן שלמותו של אדם.

 וזו שמחתנו בימי הדין והרחמים, וכדברי הנביא "לכו אכלו מעדנים, שתו ממתקים שלחו מנות לאין נכון לו, כי קדוש היום לאדוננו, חדות ה' היא מעוזכם"! (נחמיה ח').

 בגיל וברעדה בשמחה וביראה מתקרבים אנו לימי הדין.

הקב"ה יכתבנו ויחתמנו בספרן של צדיקים גמורים לחיים טובים ולשלום.