תיקון המדות כסגולה לקנין תורה

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

 הנה אמרו חכמים (תענית ז' ע"א) "תורה נמשלה למים מה מים מניחין מקום גבוה ויורדין למקום נמוך אף תורה אינה מתקיימת אלא במי שדעתו שפלה", וכבר כתב רבינו יונה (אבות ג' כ"א) "לעולם לא תשכון התורה אלא בגוף שהוא מתוקן במדות טובות".

 ונראה בדרך זו לבאר את מה שמצינו במנחות (ז' ע"א), "רבי אבימי תני מנחות בי רב חסדא, ורבי אבימי בי ר"ח תני והאמר רב חסדא קולפי טאבי בלעי מאבימי עלה דהא שמעתא וכו' (וכי רבי אבימי תלמידו של ר' חסדא היה והלא א"ר חסדא הכאות טובות בלעתי מאבימי אמתני' דשום היתומים), אבימי מסכתא אתעקרא אתעקר ליה ואתא קמיה דרב חסדא לאדכוריה גמריה, ולישלח ליה וליתי לגביה, סבר הכי מסתייעא מילתא טפי" וברש"י "מסתייעא מילתא, משום יגעתי ומצאתי", ונראה דאין הכונה ליגיעה של עצם ההליכה לביתו של רבי אבימי ואפשר שלא היה בזה שום יגיעה, אלא כונת חז"ל ליגיעת הנפש בעבודת המדות ורבי אבימי התכוין להשריש בנפשו את מדת הענוה וההשתוות בביטול ישותו שהלך לביתו של תלמידו ע"מ לקבל תורה מפיו וביטול זה סגולה גדולה היא להצלחה בתורה.

 ובאמת מצינו בכמה מקומות בגמרא שגדולי אמוראי נהגו להשפיל עצמן בפני חבריהם לפני שקבלו מהם תורה, בב"ק כ' ע"א אמר רב חסדא לרמי בר חמא שבביהמ"ד נסתפקו בדין זה נהנה וזה לא חסר וא"ל רמב"ח מתניתין היא ושאלו ר"ח "הי מתניתין א"ל לכי תשמש לי" ורק לאחר שר"ח שימשו וקיפל את סודרו א"ל איזה מתניתין היא, ובודאי לא התכוין רמב"ח להשתמש בר"ח שימוש חול בעלמא אלא נראה דכך היתה דרך החכמים בזמן חז"ל דכשבאו לקבל תורה והלכה מחבריהם עשו מעשה של שימוש והכנעה כדי שקבלתם תהי' שלימה והקדימו קבלתם במעשה של עבודת המדות, וכעי"ז מצינו עוד בחולין נ"א ע"א "א"ל ר' ספרא לאביי חזי מר האי צורבא מרבנן דאתא ממערבא ואמר רב עוירא שמני ואמר מעשה ובא לפני רבי מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד וטרפה שלח ליה לא אתא לגביה, אזל הוא לגביה, הוה קאי אאיגרא אמר ניחות מר לא נחית סליק הוא לגביה" וכו', ולכאורה מעשה זה תמוה ביותר, למה הטריח ר' עוירא את אביי לעלות לגג ע"מ לשמוע את מה שקיבל הוא מרבי וכי דרך חכמים היא זו, אלא נראה לפי הנ"ל דר' עוירא ידע שע"מ לקבל הלכה זו קנין שלם יש לטרוח בביטול היש ותיקון המדות (ובודאי שאביי לא יקפיד עליו בזה).

 ובפסחים (ס"ו ע"א):

 "תנו רבנן הלכה זו נתעלמה מבני בתירא, פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו אמרו כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו, אמרו להם אדם אחד יש שעלה מבבל והלל הבבלי שמו ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון, שלחו וקראו לו אמרו לו כלום אתה יודע אם הפסח דוחה את השבת אמר להם וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת יותר ממאתים פסחים יש לנו בשנה שדוחין את השבת וכו', מיד הושיבוהו בראש ומינהו נשיא עליהם והיה יושב ודורש כל היום כולו בהלכות הפסח, התחיל מקנטרן בדברים אמר להם מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם עצלות שהיתה בכם שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון, אמרו לו רבינו, שכח ולא הביא סכין מע"ש מהו, אמר להן הלכה זו שמעתי ושכחתי וכו' אמר רב יהודה אמר רב כל המתיהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו דאמר מר התחיל מקנטרן בדברים וקאמר להו הלכה זו שמעתי ושכחתי".

 והדברים נוקבים וחודרים, הלל הזקן שעליו אמרו חז"ל (שבת ל' ע"ב) לעולם יהיה אדם ענותן כהלל, כאשר לרום מדרגתו הוא מקנטר את בני בתירא על שלא שמשו את גדולי הדור שמעיה ואבטליון מיד חכמתו מסתלקת והוא נאלץ לומר הלכה זו שמעתי ושכחתי כי אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שדעתו שפלה.

 וכיוצ"ב אנו מוצאים בבראשית רבה [וישלח פרשה פ"א]:

 "רבינו הוה עבר על סימוניא ויצאו אנשי סימוניא לקראתו אמרו לו: רבי תן לנו אדם אחד שיהא מקרא אותנו ושונה אותנו ודן את דיננו נתן להם רבי לוי בר סיסי ועשו לו בימה גדולה והושיבו אותו למעלה ממנה, נתעלמה דברי התורה מפיו שאלו אותו שלושה שאלות, אמרו לו גדמת יבמה האיך חולצת ולא השיבן, רקקה דם מהו ולא השיבן כלום, אמרו דלמא דלית בר אולפן בר אגדה הוא נשאלה קראי, אמרון ליה מהו דין דכתיב [דניאל י'] "את הרשום בכתב אמת" אם אמת למה רשום ואם רשום למה אמת ולא השיבן, וכיון שראה צרתו השכים בבוקר והלך לו אצל רבינו אמר לו [רבי] מה עבדון לך אנשי סימוניא, אמר לו אל תזכירני צרתי שלושה שאלות שאלו אותי ולא יכולתי להשיבן א"ל ומה אינון, אמר ליה גידמת במה היא חולצת א"ל והא לא היית יודע להשיב א"ל אין אפילו בשיניה אפילו בגופה, רקקה דם מהו א"ל [רבי] ולא היית יודע להשיב א"ל אם היה בו צחצוחית של רוק הרי הוא כשר ואם לאו הרי הוא פסול, אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת אם אמת למה רשום ואם רשום למה אמת א"ל ולא היית יודע להשיבם א"ל, רשום עד שלא נגזרה גזירה אמת משנגזרה גזרה וכו', אמר לו ולמה לא השיבות אותם כשם שהשיבות אותי, א"ל עשו לי בימה גדולה והושיבו אותי עליה למעלה הימנה וטפח רוחי עלי ונתעלמו ממני דברי תורה, וקרא עליו המקרא הזה "אם נבלת בהתנשא". וכעין זה בירושלמי יבמות סט ע"א.

 לוי תלמידו הגדול של רבינו הקדוש בהתנשאו נתעלמו ממנו דברי תורה "אם נבלת בהתנשא" אם נתעלמו ממך ד"ת אין זה אלא משום יוהרא מפני שנתנשאת.

 ומאידך דרשו חז"ל (נדה כ"ז ע"א) על פסוק זה "אם נבלת עצמך על ד"ת סופך להתנשא" סופך לעלות מעלה מעלה בתורה, מדת הענוה והשפלות היא היא המדה הנצרכת לקנין תורה ובלא מידה זו אי אפשר לזכות לכתרה של תורה.

 וכעין דברים הללו מסופר על רבינו החת"ס שבאחד משיעוריו דחה את דברי הגאון ר' משולם איגרא (שהיה רבה של פרשבורג לפניו) בחריפות יתירה ובתוך כך שכח את המשך הדברים עד שנאלץ להפסיק את שיעורו, מיד לקח החת"ס עשרה מתלמידיו ועלה על קברו של ר' משולם איגרא לבקש מחילתו ורק לאחר מכן יכול היה להמשיך בשיעורו.

 ואם בענקי הדורות עסקינן מה נענה אנן אבתרייהו מדוע אנחנו איננו שוכחים את תלמודנו למרות שאנחנו מתנשאים יום יום, מדוע אין מתקיים בנו המקרא "אם נבלת בהתנשא". אין זאת אלא מפני שסגולה זו קיימת רק במי שתורתו זכה וצלולה אבל אנו שאין תורתנו זכה וצלולה לא נרגיש במעלה גדולה זו של תורה, יין ישן ומשובח תערובת כ"ש של חומץ תפגום את טעמו, לא כן מים דלוחים, טעמם לא יפגם ע"י קיתונות של שופכין.

 יה"ר שנזכה כולנו ללמוד תורה מתוך שפלות וענוה ויתקיים בנו כל המשפיל עצמו על ד"ת סופו לעלות מעלה מעלה וזכות התורה תגן עלינו ועל כל ישראל אכי"ר.

 

תגיות: