תלמוד גדול או מעשה גדול (תשע"ח)

מרן הגאב"ד שליט"א



"אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם" (כ"ו ג').

"אם בחקתי תלכו - יכול זה קיום המצות, כשהוא אומר ואת מצותי תשמרו, הרי קיום המצות אמור, הא מה אני מקיים אם בחקתי תלכו, שתהיו עמלים בתורה: ואת מצותי תשמרו - הוו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים, כמו שנאמר (דברים ה' א') ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם" (רש"י שם).

 

אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו, שני עניינים המה עמל התורה מזה ושמירת המצוות מזה, ויש לעיין איזה מהן גדול וחשוב בעיני ה', ומצינו בזה ארבעה דרכים בדברי רבותינו הראשונים, ואבאר.

הנה אמרו בקידושין (מ' ע"ב):

"וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד, נשאלה שאילה זו בפניהם, תלמוד גדול או מעשה גדול, נענה רבי טרפון ואמר מעשה גדול, נענה ר"ע ואמר תלמוד גדול, נענו כולם ואמרו תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה".

והקשו התוס' והראשונים מהמבואר בב"ק (י"ז ע"א):

"ת"ר וכבוד עשו לו במותו, זה חזקיה מלך יהודה, שיצאו לפניו שלשים וששה אלף חלוצי כתף, דברי ר' יהודה, א"ל ר' נחמיה והלא לפני אחאב עשו כן. אלא, שהניחו ס"ת על מטתו, ואמרו קיים זה מה שכתוב בזה. והאידנא נמי עבדינן הכי. אפוקי מפקינן, אנוחי לא מנחינן. ואיבעית אימא אנוחי נמי מנחינן, קיים לא אמרינן. אמר רבה בר בר חנה הוה אזילנא בהדיה דר' יוחנן למשאל שמעתא, כי הוה עייל לבית הכסא והוה בעינא מיניה מלתא, לא פשיט לן עד דמשי ידיה ומנח תפילין ומברך, והדר אמר לן אפילו קיים אמרינן, לימד לא אמרינן. והאמר מר גדול למוד תורה, שהלמוד מביא לידי מעשה. ל"ק הא למיגמר, הא לאגמורי".

א. ופירש"י בביאור קושיית הגמ' על ר' יוחנן דאכן נקטו שמעשה עדיף מתלמוד וכל מעלת התלמוד במה דמביא לידי מעשה וא"כ מה זה שאמר ר' יוחנן קיים אמרינן לימד לא אמרינן, ותירצו דלמד אמרינן לימד לא אמרינן, ופרש"י דמעשה גדול מלימוד עצמי אבל ללמד לאחרים עדיף ממעשה.

ב. ותמהו התוס' בשם ר"ת דהלא אמרו דתלמוד גדול, ואיך פרש"י במאמר זה גופא דמעשה עדיף. ופירשו בדרך אחר דכיון שקיים ע"כ למד דללא תלמוד אין אתה בא לידי מעשה וכיון שאמרינן קיים זה ע"כ שגם לימד, ולמה אמר ר' יוחנן קיים אמרינן לימד לא אמרינן, ותירצו דאכן אם קיים ע"כ שגם למד אבל לימד לאחרים לא אמרינן.

ולשיטתם אכן כו"ע מודים דתלמוד גדול ממעשה.

ג. ופירוש שלישי הביא התוס' בשם השאילתות (שאילתא ז') דקושיית הגמ' אינה אלא על מה שר' יוחנן הניח תפילין לפני שענה לשאלתו של רבה בב"ח והלא תלמוד גדול ולמה לא הקדים לענות בדברי תורה, ותירצו דללמוד בעצמו גדול ממעשה כיון שמביא לידי מעשה, אבל ללמד לאחרים מעשה גדול ממנו.

ואף לפי דרך זה תלמוד גדול, אבל אין זה אלא ללמוד בעצמו אבל מעשה דידיה גדול מללמד לאחרים.

ונמצא שנחלקו השאילתות ורש"י מן הקצה אל הקצה ובעוד לדעת רש"י מעשה גדול מתלמוד עצמי ללמד לאחרים גדול ממעשה, ולדעת השאילתות תלמוד גדול ממעשה, אבל ממעשה גדול מללמד לאחרים.

אמנם יש מקום לומר דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ומסקנת השאילתות דמעשה גדול מתלמוד אינה אלא ללמד תורה ליחיד כהא דרבה בב"ח ור' יוחנן, ורש"י מיירי בתלמוד תורה דרבים דגדול מתלמוד תורה דיחיד וממעשה.

ד. ועוד כתבו התוס' בקידושין, וז"ל:

"וי"מ דאדם שלא למד עדיין ובא לימלך אם ילמוד תחילה או יעסוק במעשה אומרים לו למוד תחלה לפי שאין עם הארץ חסיד אבל אדם שלמד כבר המעשה טוב יותר מלימוד".

ולפי דרך זה באמת מעשה גדול מלימוד אלא שמי שלא למד עדיין וע"ה הוא כיצד יעשה מעשה והלא אמרו לא עם הארץ חסיד, ע"כ אומרים לו למוד תחילה כדי שיעשה מעשה.

ויש לעיין בזה בשיטת רש"י, דמדבריו בב"ק מבואר שאכן יש ללמוד ממה שנמנו וגמרו בעליית בית נתזה דמעשה גדול, שהרי לא אמרו תלמוד גדול אלא משום שתלמוד מביא לידי מעשה, הרי שמעשה גדול מצד העצם, אבל לא כן פירש רש"י בקידושין במקור הסוגיא, שהרי פירש שנמנו וגמרו "שהתלמוד מביא לידי מעשה, נמצאו שניהם בידו".

הרי שאין זה משום שמעשה גדול אלא משום שטובים השנים מן האחד ומי שיש בידו גם תלמוד וגם מעשה גדול ממי שאין בידו אלא אחד.

הרי לן ד' דרכים בראשונים. לפי שיטת רש"י בב"ק והי"מ בתוס' במס' קידושין באמת המעשה גדול מן התלמוד, אך לשיטת ר"ת והשאילתות התלמוד גדול מן המעשה וכפשטות דברי הגמ' במס' קידושין וכך נמנו וגמרו ר' טרפון והזקנים בעליית בית נתזה.

ובאמת יש לעיין בשורש הסוגיא, דהלא נענה רבי טרפון ואמר מעשה גדול, ונענה רבי עקיבא ואמר תלמוד גדול, ושוב נענו כולם ואמרו תלמוד גדול שתלמוד מביא לידי מעשה, ויש לעיין בדעת כולם שנענו ואמרו, האם באו לחזק את דברי רבי עקיבא שאמר תלמוד גדול או שמא באו דוקא לתמוך בדעתו של רבי טרפון שמעשה גדול שהרי כל מעלת התלמוד אינה אלא משום שמביא לידי מעשה.

ואפשר שבזה נחלקו רש"י ותוס'. דעת רש"י שנמנו וגמרו כדעתו של רבי טרפון שאכן מעשה גדול, ולעומתו דעת ר"ת כפשטות לשון הגמ' שנענו כולם ואמרו תלמוד גדול.

אך יותר נראה שבאו להציע מעין דרך ממוצעת לפשר בין דעותיהם של רבי טרפון ורבי עקיבא, ובהכרעתם נחלקו הראשונים ככל החזיון הנ"ל.

והנה כעין סוגית הגמ' בקידושין מצינו בירושלמי במס' פסחים (פ"ז ה"ז, כ"ד ע"א):

"כך שנה רבי המעשה קודם לתלמוד. נמנו בעליית בית אריס בלוד התלמוד קודם למעשה. ר' אבהו שלח לרבי חנינה בריה יזכי בטיבריה. אתון ואמרין ליה גמל הוא חסד שלח ומר ליה המבלי אין קברים בקיסרין שלחתיך לטבריא. שכבר נמנו וגמרו בעליית בית אריס בלוד שהתלמוד קודם למעשה. רבנין דקיסרין אמרין הדא דתימר בשיש שם מי שיעשה אבל אם אין שם מי שיעשה המעשה קודם. דלמא ר' חייא רבי יוסי ר' אימי ענון למיתי גבי רבי אלעזר אמר לון אן הויתון. אמרין ליה גמל חסד. אמר לון ולא הוה תמן חורנין אמרין ליה מגור היה".

הרי שגם בירושלמי נחלקו אם מעשה קודם לתלמוד או תלמוד קודם למעשה, אך לא מצינו בירושלמי מה שאמרו בבלי בשבח התלמוד שגדול הוא משום שמביא לידי מעשה.

ועוד אמרו בירושלמי דאף שתלמוד גדול מ"מ במצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים מעשה דוחה תלמוד תורה, ומ"מ מבואר בדברי הירושלמי דמה שאין מבטלין תלמוד תורה בשביל מצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים זה משום דתלמוד קודם למעשה.

ובספר תשב"ץ קטן (סימן תל"ג) הביא את דברי הירושלמי וכתב "מכאן ראיה לאותם ההולכים ללמוד תורה במקום אחר שאין צריכים לבטל תלמודם מפני קבורת המת".

ולכאורה אין כל חידוש בדברי התשב"ץ קטן, דהלא כל מצוה שאפשר לעשותן ע"י אחרים אינה דוחה תלמוד תורה וקבורת המת, ולא רק בתלמידים ההולכים ללמוד במקום אחר פטורים מקבורת המת אלא אף הלומדים במקום.

אך מאידך גיסא מפורש במגילה (ג' ע"ב) דמבטלין תלמוד תורה להוצאת המת, ולהלכה קיי"ל (שו"ע יו"ד סימן שס"א ס"א) דאם אין למת כדי צרכו מבטלין תלמוד תורה, ואם אין למת כדי צרכו אין מבטלין, ואכתי צ"ע מה בין תלמידים הבאים ממקום אחר לאלה שלומדים במקומם.

ויש מזה ראיה לכאורה למה שכתבתי במק"א דאף דאין דוחין תלמוד תורה בשביל מצוה שאפשר לקיימה ע"י אחרים, מ"מ גם איסור אין בזה והרוצה לבטל תלמודו כדי לקיים את המצוות, אף אלה שאפשר לקיימן ע"י אחרים הרשות בידו, ומ"מ הוכיח התשב"ץ קטן דאלה ההולכים למקום אחר כדי ללמוד תורה ללא מפריע ולהתעלות בתלמוד אין להם לעסוק בקבורת המת וכדמוכח מהירושלמי, ודו"ק בכ"ז.

ב

ויש לעיין אם יש בזה נפ"מ למעשה, ונחזה אנן.

א. הנה איתא במס' מגילה (כ"ז ע"א) "איבעיא להו מהו למכור ספר תורה ישן ליקח בו חדש", ופשטו מהמבואר בברייתא דאסור למכור ס"ת אלא ללמוד תורה ולישא אשה "שמע מינה תורה בתורה שפיר דמי. דלמא שאני תלמוד, שהתלמוד מביא לידי מעשה".

הרי דמותר למכור ס"ת ללמוד תורה רק משום שתלמוד מביא לידי מעשה ואין ללמוד מזה דמותר למכור ס"ת כדי לקנות ס"ת חדש.

ובמשנ"ב (סי' קנ"ג ס"ק ס"ג) הביא בשם הפמ"ג שנסתפק אם מותר למכור ס"ת על מנת לקנות גמרות וספרי פוסקים, ואף דלכאורה יש כאן הורדה בקדושה דאין קדושת הספרים כקדושת ס"ת, אך כיון דטעמא דמילתא משום שתלמוד מביא לידי מעשה שמא יש להקל אף בזה, עי"ש.

אך אין לנו מזה אלא שיש נפ"מ במה שאמרו במעלת התלמוד שגדולה היא משום שמביא לידי מעשה, אבל אין בזה נפ"מ במה שנחלקו הראשונים במסקנא דמילתא אם תלמוד גדול או מעשה גדול.

ב. הנה נחלקו הראשונים אם יש מצות קימה והידור בבעל מעשה, ומקור השאלה בביאור דברי הגמ' בקידושין (ל"ג ע"ב):

"איבעיא להו בנו והוא רבו, מהו לעמוד מפני אביו, ת"ש דאמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא, קום מקמי אבוך. שאני רב יחזקאל, דבעל מעשים הוה, דאפילו מר שמואל נמי קאים מקמיה".

ופירש הרמב"ן (מובא בר"ן קידושין י"ד ע"א מדה"ר) דבאמת כל בן חייב בכבוד אביו אף אם הבן רביה דאביו הוא, אלא דבכה"ג הוי כזקן ואינו לפי כבודו, אבל אם האב בעל מעשה הוא שוב לא הוי אינו לפי כבודו וחייב לכבדו משום מצות כיבוד אב. ולהדיא כתב הרמב"ן "ואנן לא אשכחן קימה מפני בעל מעשים" אלא בת"ח בלבד.

אבל הר"ן דוחה את דברי הרמב"ן וכתב דאם צריך לכבד ת"ח פשוט שצריך לכבד בעל מעשה שהרי תלמוד גדול משום שמביא לידי מעשה, ונלמד מזה דאם יש מצוה לכבד ת"ח ודאי שצריך לכבד בעל מעשה כנ"ל.

ולכאורה נחלקו בהני שתי דרכים, דהרמב"ן הולך בשיטת ר"ת והשאילתות דבאמת כבר נמנו וגמרו דתלמוד גדול ואין לנו אלא שצריך לעמוד בפני ת"ח ולא בפני בעל מעשה, אבל הר"ן הולך בשיטת רש"י והי"מ דבאמת מעשה גדול ושפיר יש ללמוד דאם קמים מפני ת"ח ק"ו שצריך לעמוד בפני בעל מעשה.

אך באמת אין הכרח שנחלקו בשורש הדין ואפשר שלא נחלקו הראשונים בשורש ענין זה אלא בדקות הלכותיו, שהרי הר"ן שואל לשיטתו דכן צריך לקום בפני בעל מעשה למה לא מצינו הלכה זו מפורשת בתורה ובתלמוד, וביאר דמי יודע מי הם אנשי המעשה, והלא אלקים יראה ללבב והאדם יראה לעינים, ורק הקב"ה הוא בוחן כליות ולב, משא"כ בתלמידי חכמים שקל לעמוד על מעלותיהם וידיעתיהם של תלמידי חכמים, אבל כאשר גברא רבה כמו רבי יחזקאל מוחזק כבעל מעשה פשוט שצריך לעמוד בפניו.

ולפי"ז אפשר דאף שיטת הרמב"ן מושתתת על הקושי לבחון כליות ולב ולידע מי בעל מעשה יותר מחבירו, אלא דס"ל דכיון שלא קבעה תורה ולא קבעו חכמים חובה לעמוד בפני בעל מעשה, אף כאשר ידעינן בודאי שבעל מעשה הוא אי"צ לקום בפניו, ועדיין צ"ע בזה.

והנה נחלקו הטור והבית יוסף אם הלכה כהרמב"ן או כהר"ן, הטור (יו"ד סי' רמ"ד) כתב כשיטת הר"ן, וז"ל:

"ומי שהוא חסיד ובעל מעשים הכל צריכים לעמוד מפניו אפי' הגדולים ממנו בחכמה הרבה".

אך הבית יוסף נטה כדעת הרמב"ן כיון שרבותינו הראשונים השמיטו הלכה זו דצריך לעמוד בפני בעל מעשה, וכך פסק בשו"ע (שם סעיף י"ב):

"חכם, אפילו מופלג בחכמה, רשאי לעמוד בפני מי שהוא בעל מעשים (ר"ן בשם הרמב"ן)".

הרי שפסק בזה כדעת הרמב"ן.

והב"ח פסק כדעת הטור וכשיטת הר"ן, וגם הט"ז (סק"ו) והש"ך (סק"י) הביאו את שיטת הטור והב"ח, עי"ש.

ועיין עוד בשו"ת חתם סופר (יו"ד סימן רל"ג) שנקט עיקר להלכה כשיטת הר"ן דיש חיוב לעמוד בפני בעל מעשה, וכך נראה דעת רוב הפוסקים האחרונים.

והר"ן הוכיח שיטתו גם מהמבואר בשבת (ל"א ע"ב):

"מכריז רבי ינאי חבל על דלית ליה דרתא, ותרעא לדרתא עביד. אמר רב יהודה לא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו אלא כדי שייראו מלפניו, שנאמר והאלהים עשה שיראו מלפניו. רבי סימון ורבי אלעזר הוו יתבי, חליף ואזיל רבי יעקב בר אחא. אמר ליה חד לחבריה ניקו מקמיה, דגבר דחיל חטאין הוא, אמר לו אידך ניקו מקמיה דגבר בר אוריין הוא. אמר ליה אמינא לך אנא דגבר דחיל חטאין הוא - ואמרת לי את בר אוריין הוא".

ופרש"י שם: "אנא אמינא לך, כלומר אתה מיעטת בשבחו".

הרי שבעל מעשה עדיף מבר אוריין וצריך לעמוד מפניו. וצ"ע איך הרמב"ן יפרש את הגמ' בשבת. ואפשר דאם אכן בר אוריין הוא גם בעל מעשה ודחיל חטאין ק"ו שראוי לכבדו לרוממו ולעמוד מפניו, וכמבואר בדברי התוס' בב"ק שם (י"ז ע"א) ובפרש"י בקידושין (שם) וכמבואר לעיל).

והנה שמתי אל לבי שנחלקו גדולי האחרונים בביאור מאן דאמר "אמינא לך אנא דגבר דחיל חטאין הוא - ואמרת לי את בר אוריין הוא". המהרש"א (בחידושי אגדות שם) פירש שכל כונתו דאי לאו דדחיל חטאין הוא אין צריך לעמוד בפניו משום שהוא בר אוריין, דמאן לנו ולתורתו אם אין בו יראת שמים. ולפי דבריו אין ללמוד מכאן שצריך לעמוד בפני בעל מעשה. ויש לפרש בדרך זה את שיטת הרמב"ן. אך רבינו בעל אור החיים בספרו חפץ ה' (שם) כתב היפך הדברים, דכו"ע מודי שיש לעמוד בפני בעל מעשה דחיל חטאין, אלא שכונתו להקשות, דגם אילולי דדחיל חטאין הוא צריך לעמוד בפני בר אוריין, עי"ש ודו"ק.

ג

בשו"ת אפרקסתא דעניא (ח"ד סימן שצ"ז) נסתפק בקדימה להחיותו כשיש שנים בפנינו המבקשים פרנסתם, האחד תלמיד חכם ועובד ה', והשני עוסק בצרכי ציבור באמונה, מי קודם. ופשט ספק זה מהמבואר בסוף הוריות (י"ג ע"א) לגבי משוח מלחמה וסגן, דלענין טמא מטמאין משוח מלחמה משום שהסגן נכנס לעבודה אם נולד פסול בכהן גדול, אבל לענין להחיותו משוח מלחמה קודם משום דרבים צריכים לו למלחמה וכמ"ש רש"י שם. הרי דמי שרבים צריכים לו קודם, וה"ה שיש להקדים את העסקן לת"ח.

ולענ"ד אין לקבוע הלכה בדרך רחוקה של דימוי מילתא למילתא שאינן דומין כלל, דסגן ומשוח מלחמה שניהם כהנים הם, אלא שכל אחד מהם יש לו תפקיד ויעוד אחר וכיון שרבים צריכים למשוח מלחמה קודם הוא להחיותו, ואין זה ענין כלל לת"ח ועסקן, דהלא ת"ח קודם לעם הארץ ואף ממזר ת"ח קודם לכהן גדול ע"ה, הרי שת"ח קודם לכ"ג ק"ו למשוח מלחמה, ומאידך יש לדון דשאני משוח מלחמה שכל ישראל צריכים לו במלחמה שיש בה פקו"נ וצרכי האומה, משא"כ בעסקן שעוסק בצרכי ציבור, ולא אלמן ישראל ואם יתבטל יבואו אחרים ויטלו שכרן.

סו"ד אין הנידון דומה לראיה בשום צד.

והנה בשבחן של עוסקי בצרכי ציבור באמונה אמרו שפטורין מן הקר"ש ומן התפילה וכמבואר בדברי הרמב"ם (הל' קר"ש פ"ב ה"ה) ושו"ע (סימן ל"ח סעיף ח'), ולכאורה יש ללמוד מזה דצרכי ציבור חשובים מתורה ועבודה.

אך גם זה אינו נכון כלל דכל כוונתם דהעוסק בצרכי ציבור דינו כעוסק במצוה, והעוסק במצוה פטור מן המצוה, אבל אין מזה כל ראיה דהעוסק בצרכי ציבור גדול שכרו כהעוסק בתורה.

ולכאורה היה מקום לומר דשאלה זו תלויה במה שנחלקו הראשונים אם תלמוד גדול או מעשה גדול, דדעת רש"י בב"ק (י"ז ע"א) דמעשה גדול מן התלמוד, וכך יוצא מדברי התוס' בקידושין (מ' ע"ב) בשם י"מ, אך דעת ר"ת והשאילתות (מובא בתוס' בב"ק שם) דתלמוד גדול, והארכתי בזה במק"א (לעיל אות א').

אך גם זה אין בו טעם דהלא כאשר דנו אם תלמוד גדול או מעשה גדול התייחסו לכלל מעשי המצוות ולאו דוקא לצרכי ציבור, והרי בנידון דידן דת"ח הוא גם עובד ה' הרי שתלמוד יש כאן ומעשה יש כאן לעומת חבירו שעוסק בצרכי ציבור.

ומשו"כ נראה דשאלה זו אינה תלויה במה שנחלקו הרמב"ן והר"ן אם יש מצוה לעמוד מפני בעל מעשה, דדעת הרמב"ן (מובא בר"ן קידושין י"ד ע"א מדה"ר) דאין מצוה לעמוד אלא מפני ת"ח ולא מפני בעל מעשה, והר"ן פליג עליה וס"ל דאם מפני ת"ח עומדים ק"ו מפני בעל מעשה שהרי לא אמרו תלמוד גדול אלא משום שמביא לידי מעשה, ושאלה זו נחלקו גם הפוסקים שלאחריהם, הטור (יו"ד סימן רמ"ד) נקט כשיטת הר"ן, והשו"ע (שם סי"ב) פסק כדעת הרמב"ן, עי"ש.

אך אין כל זה ענין לני"ד, דבעל מעשה הרי הוא צדיק וחסיד, כרבי חנינא בן דוסא שאמרו עליו (סוטה מ"ט ע"א) "משמת ר' חנינא בן דוסא בטלו אנשי מעשה", ועי"ש ברש"י, וכן בכל מקום בטור ושו"ע שכתוב בעל מעשה או אנשי מעשה הכוונה לחסידים ואנשי מעשה ולא לעוסקים בצרכי ציבור.

ומשום כ"ז נראה ברור ופשוט דתלמיד חכם קודם, דהלא ת"ח מצווה להקדיש את כל כחו ומרצו לתלמוד תורה ולקיים והגית בו יומם ולילה כפשוטה, ומצווים אנו להחיותו ולתומכו, אבל זה שעוסק בצרכי ציבור ידאג גם לפרנסת ביתו כהלכות גוברין יהודאין וזה וזה מתקיים בידו.

וכ"ז ברור ופשוט.

 

 

הוו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים

"אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם" (כ"ו ג').

"ואת מצותי תשמרו - הוו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים, כמו שנאמר (דברים ה' א') ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם" (רש"י שם).

ובשבת ל"א ע"א לימדנו חז"ל:

"כל שיש בו תורה ואין בו יראת שמים מכריז רב ינאי עליה חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד", (חבל על מי שאין לו דירה והוא עושה לעצמו שער).

התורה היא שער והיראה היא הבית, שער ללא בית אין בו תועלת אף תורה ללא יראת שמים אין בה תוחלת.

אמנם עוד אמרו בגמ' בשבת שם משל אחר:

"אמר רבה בר רב הונא כל מי שיש בו תורה ואין בו יר"ש דומה כמי שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצוניות לא מסרו לו".

ולכאורה הדברים סותרים זא"ז דנראה מדבריהם אלה דהתורה היא הבית הפנימי והיראה המפתחות החיצוניות, השער לבית, וכבר עמדו רבים על סתירה זו בדברי חז"ל.

ועל כרחך נראה לומר שאמנם כן המפתחות החיצוניות ניתנו בתוך הבית הפנימי, וכדי לפתוח שער לשמים צריך להגיע למפתחות שבתוך הבית! התורה והיר"ש כרוכין ירדו מן השמים וכל האומר אין לי אלא תורה אף תורה אין לו (יבמות ק"ט ע"ב) אין תורה ללא יר"ש, אך גם אין יר"ש ללא תורה "לא ע"ה חסיד" (אבות ב' ה'), הבית והשער - התורה והיראה יחדיו צמודים דהא בלא הא לא קיימא.

ב

הנה ידענו מה שאמרו חז"ל (ברכות ה' ע"א) דג' עצות יש במלחמת היצר, יעסוק בתורה, יקרא קריאת שמע, ויזכיר לו יום המיתה, ויש לתמוה אפוא, דהלא יש בינינו רבים שעוסקים בתורה כל היום כולו, וגם מדקדקים לקרוא קריאת שמע לא רק פעמיים ביום כמצות התורה "בשכבך ובקומך" אלא מקדימים לקרוא לפני תפילת השחר, ומאחרים שוב לקרוא קר"ש שעל המטה, וגם זוכרים יום המיתה בכל יום ויום, ואעפ"כ אינם מלאים מצוות כרימון אלא חלילה להיפך.

אך באמת פתרון חידה זו פשוט בתכלית דהלא כך תחילת מאמרם של חז"ל שם בברכות "לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע, נצחו מוטב, לא נצחו יעסוק בתורה" וכו' ורש"י שם כתב בפשטות סגנונו ונועם לשונו "שיעשה מלחמה עם יצר הרע", כל העצות הללו אינם אלא כלי זיין במלחמה, אך כשאינו יוצא לקרב איך יצפה לנצחון אם לא ילחם מה יועילו כלי מלחמה, אם אינו מרגיז יצה"ט על יצה"ר לא יועילו ולא יצילו לא תורה, לא קרי"ש, ולא יום המיתה.

ג

והנה אמרו חז"ל (שם ברכות ה' ע"א):

"אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר (תהלים ד') רגזו ואל תחטאו. אם נצחו מוטב, ואם לאו יעסוק בתורה, שנאמר אמרו בלבבכם, אם נצחו מוטב, ואם לאו יקרא קריאת שמע, שנאמר על משכבכם, אם נצחו מוטב, ואם לאו יזכור לו יום המיתה, שנאמר ודמו סלה".

ומשמע מדבריהם דיש כמה וכמה עצות להתגבר על יצר הרע. הראשונה הוא תלמוד תורה, ולמעלה ממנה קר"ש, שהרי מדבריהם מבואר דאם לא ניצח את יצר הרע ע"י תורה עדיין יש מקום להלחם בו ע"י קר"ש. ואם לא ניצחו אף ע"י קר"ש יש תקנה לאחריתו ע"י שיזכיר לו יום המיתה.

ויש לתמוה בזה ממה שאמרו בקידושין (ל' ע"ב):

"כך הקדוש ברוך הוא אמר להם לישראל בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו, שנאמר (בראשית ד') הלא אם תטיב שאת, ואם אין אתם עוסקין בתורה אתם נמסרים בידו, שנא' לפתח חטאת רובץ, ולא עוד, אלא שכל משאו ומתנו בך, שנאמר ואליך תשוקתו, ואם אתה רוצה אתה מושל בו, שנאמר ואתה תמשל בו".

ומדבריהם אלה משמע שאין לך כל תבלין נגד יצה"ר אלא תורה לבדה, ואין זולתה.

ונראה בזה דאכן כך, אין לך תבלין נגד יצה"ר אלא תורה לבדה ואין בלתה. אך אם למד אדם תורה ועדיין יצרו מתגבר עליו סימן הוא שכלל אינו יודע תורה מהי וכיצד יש לעסוק בה. ושמא יש בו תורה ואין בו יראת שמים, וכבר אמרו חכמים (יבמות ק"ט ע"ב):

"דתניא, רבי יוסי אומר כל האומר אין לו תורה, אין לו תורה. פשיטא. אלא כל האומר אין לו אלא תורה, אין לו אלא תורה. הא נמי פשיטא. אלא דאפילו תורה אין לו".

וברש"י שם "אפילו תורה - אפי' שכר לימוד אין לו".

הרי שאין כל חשיבות ואין כל ענין בתלמוד תורה אם תורה זו אין בה יראת שמים וקבלת עול מצוות, ולא זו בלבד שאין אדם זה יוצא ידי חובתו וממלא את יעודו בשמירת המצוות, אלא אף זכות ת"ת ושכרה אין בידו. וכך דקדק רש"י מתוך לשונם אפילו תורה אין לו.

ומשו"כ אמרו שאם לא ניצח את יצרו הרע ע"י תורה יקרא קר"ש ויקבל על עצמו עול מלכות שמים ויחזור לתלמודו, דאין קריאת השמע עצה חלופית במקום התורה אלא השלמה לת"ת כמבואר.

ואם קרא קר"ש ולמד תורה ועדיין לא ניצח את יצר הרע הרי בהכרח שעדיין יש חסר במהות תלמודו. שהרי עוד אמרו חז"ל (אבות ג' י"ז):

"אם אין דרך ארץ אין תורה".

הרי שגם במידות טובות קבעו חז"ל שאם אין האדם נוהג בדרך ארץ אין תורה. ועיין בלשונו הזהב של רבינו יונה החסיד (בפירושו שם):

"שצריך תחלה לתקן את עצמו במדות. ובזה תשכון התורה עליו שאיננה שוכנת לעולם בגוף שאינו בעל מדות טובות".

הרי לן שללא תיקון המידות אין תורה.

ועוד דשמא מלוכלך הוא בעון ופשע, ועליו נאמר (תהלים נ' ט"ז) "ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי ותשא בריתי עלי פיך" ואין להקב"ה נחת רוח בתורתו ח"ו.

ומשום כך אמרו דאם קרא קר"ש וקיבל עליו עול מלכות שמים ועסק בתורה ואעפ"כ לא נצח את היצר הרע ולא שבר את כחו יזכיר לו יום המיתה, ומטבעה של זכרון זו להביא על האדם רוח ענוה ושפלות ורוח תשובה וכמ"ש "שוב יום אחד לפני מיתתך " (אבות פרק ב' משנה י').

ואם כך יעשה יקרא קר"ש ויזכיר לו יום המיתה אז מובטח לו שע"י תלמוד תורה ינצח את יצרו הרע, ועליו אמרו הקב"ה בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין.