תמים תהיה עם ה' אלקיך (תשס"ב)

מרן הגאב"ד שליט"א

"אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלקים התהלך נח" (ו' ט'). "ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים וירא ה' אל אברם ויאמר אליו אני א-ל ש-די התהלך לפני והיה תמים" (י"ז א'). וכן הוא אומר (דברים י"ח י"ג): "תמים תהיה עם ה' אלקיך".

א

הנה הרמב"ם בספר המצוות השמיט מצות עשה זו וכבר השיג עליו הרמב"ן (מצות ששכח הרב מצוה ח') וז"ל "שנצטוינו להיות לבבנו תמים עמו יתעלה והוא שנאמר 'תמים תהיה עם ה' אלקיך' וענין הצוואה הזאת שנייחד לבבנו אליו לבדו יתברך ושנאמין שהוא לבדו עושה כל והוא היודע אמתת כל עתיד וממנו לבדו נדרוש הבאות מנביאיו או מאנשי חסידיו רצה לומר אורים ותומים, ולא נדרוש מהוברי שמים ולא מזולתם ולא נבטח שיבואו דבריהם על כל פנים, אבל אם נשמע דבר מהם נאמר הכל בידי שמים כי הוא משנה מערכת הכוכבים והמזלות כרצונו מפר אותות בדים וקוסמים יהולל ונאמין שכל הבאות תהיינה אלינו כפי התקרבותינו לעבודתו", עכ"ל. והוא לשיטתו דס"ל בכ"מ (עי' פירושו עה"ת עה"פ "התהלך לפני והיה תמים" (בראשית י"ז א') וכך פירש בקרא ד"תמים תהיה", וכ"כ בדרוש "תורת ה' תמימה", עיי"ש) דמ"ע הוא ודלא כדעת הרמב"ם, וכבר הלכו רבים מרבותינו הראשונים לאורו וכתבו למנותו במנין התרי"ג כדכתיב בקרא "תמים תהיה עם ה' אלקיך" (כ"ה בסמ"ק מצוה י', שערי תשובה לרבינו יונה ח"ג סי"ז, חרדים פ"א מצות התלויות בלב, ועי"ש עוד דכן שי' ר"ש אבן גבירול, אולם בסמ"ג נקט כהרמב"ם  והשמיט מ"ע זו).

ובשיטת הרמב"ם שלא מנה מצוה זו במניין המצות פירשו רבותינו בכמה פנים ונראה לבאר בזה ד' דרכים.

כתב התרומת הדשן (פסקים סי' צ"ו) להשיב ע"ד השאלה אם שרי לילך אצל מכשף נכרי לצורך רפואת חולה שיש בו סכנה, ונקט עיקר להלכתא דאין בו איסור גמור ואף לצורך חולה שאין בו סכנה שרי, וסמך דבריו אדברי הרמב"ם (הל' עכו"ם פי"א) שעולה מהם דאין בזה איסור גמור ולצורך חולה יש להתיר. ברם לא השמיענו בדבריו מהיכא דייק לה בדברי הרמב"ם. ואחר העיון נראה דכונתו למש"כ (שם הט"ז) "ודברים האלו [כישוף, אוב, ידעוני] כולן דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן, כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן ומחשב בלבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלימה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינן דברי חכמה אלא תוהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים, תמים תהיה עם ה' אלקיך'" עכ"ל. (ועיין עוד במורה נבוכים (ח"ג פרק ל"ז) שהאריך שם הרמב"ם בזה דכל ענינים אלו הבל הבלים הם ואין בהם ממש).

והנה מלשונו הזהב משמע להדיא דאין קרא ד'תמים תהיה' מן האזהרות, אלא דכשהזהירה תורה על אלו ההבלים בלאוין המופרשין לכל אחד מהן, הוסיפה ואמרה זה המאמר 'תמים תהיה עם ה' אלקיך' אף דאין בו ציווי ואזהרה כלל כי אם גנות וביטול אלו ההבלים כולם. ומהכא דייק התרוה"ד דס"ל להרמב"ם דאין בו איסור גמור וכן פסק בשו"ת נחלת שבעה (סי' ע"ו) להתיר לשאול במכשפים לצורך חולה אף שאב"ס. אך הרש"ל בתשובותיו (סי' ג') נקט דלא כהכרעת התרוה"ד וס"ל דאיסור גמור הוא לשאול בקוסמים ומכשפים במקום דליכא סכנת נפשות ואפילו בדאיכא סכנת אבר וע"ע בש"ך סימן קע"ט סק"א וכ"ה שיטת הב"ח שם, והבית יוסף הביא מהזוהר דאף לחולה אין לשאול במכשפים, עי"ש.

והנה לשיטת הרמב"ם דענין הכישוף והאוב ודומיהן הבל הם ואין בהם ממש, יקשה לכאורה מהא דתנינן בסנהדרין (ק"א ע"א) דבמקום סכנה התירו חכמים ללחוש על המכה, שמע מינה אית ביה ממש. אכן, הוא ז"ל לשיטתו כבר פירשה באופן אחר (שם הי"א) וז"ל, "מי שנשכו עקרב או נחש מותר ללחוש על מקום הנשיכה ואפילו בשבת כדי לישב דעתו ולחזק לבו, אף על פי שאין הדבר מועיל כלום, הואיל ומסוכן הוא התירו לו כדי שלא תטרף דעתו עליו" נמצא איפוא, דלשיטתו משום יתובא דעתא הוא ולאו משום רפואה.

(וזה מקור להאי דינא דהתירו חכמים איסורי תורה לצורך יתובא דעתא דחולה, דהנה בסוגיות הש"ס לא מצינו האי התירא אלא ביולדת בלבד בשבת קכ"ח ע"ב, ומעודי תמהתי ע"ד הפוסקים שסמכו על היתר זה אף בשאר חולים שיש בהם סכנה, דהא לכאו' מסתברא (וכן משמע מדברי התוס' שם) דאין דין היולדת כדין שאר חולים שיש בהם סכנה, לפי שהיולדת יש לה לשתף עצמה ברפואתה שהיא לידת הוולד ולהכי בעינן שתהא דעתה מיושבת עליה וכל שיש בו כדי ליישב את דעתה מותר הוא משום פיקוח נפש, אולם שאר חולים שאינם משתתפים ומסייעים בעצם ריפויים, מנלן להתיר איסורי תורה כדי ליישב דעתם. אכן בדברי הרמב"ם הכא נתבאר להדיא דהותר איסור תורה דכישוף לצורך חולה שיב"ס ולאו משום רפואה אלא משום יתובא דעתא, ש"מ כל חולה שיש בו סכנה התירו בו כדי שתתיישב דעתו עליו, ודו"ק. הביאו הש"ך (בסי' קע"ט ס"ק א', וכ"ה שי' הב"ח), ויעוי"ש דהביא מש"כ הב"י משמיה דהזוה"ק דאיסור חמור הוא לשאול במכשפים ואפילו לחולה).

העולה מכל הנ"ל, דהא דלא מנה הרמב"ם למצוה זו הוא משום דס"ל דלאו מצות עשה גמורה היא ולא נאמר זה המאמר אלא להרחיק אלו ההבלים ודומיהן. (ואכתי יל"ע בדברי התרוה"ד, דנהי דאליבא דהרמב"ם לאו מ"ע גמורה היא מ"מ כבר חלקו על דבריו רבים מרבותינו הראשונים ובכללן הרמב"ן, רבינו יונה והרשב"א (שו"ת ח"א סי' תי"ג), וא"כ הו"ל ספיקא דאורייתא, ואמאי לא אסר לשאול במכשפים לצורך חולה שאין בו סכנה, וצ"ע טובא).

ב

ובדרך אחר כתב הרמב"ן בהשגתו הנ"ל, לפי מה שכתב הרמב"ם בשרשי המצות דכל שהיא מצוה כוללת עיקרים רבים ודרכי העבודה אינה נמנית במנין תרי"ג המצות, אפשר דאף בזו ס"ל שהיא ציווי כולל המצות וללכת בדרכי התורה כענין "אשרי תמימי דרך" ולכך לא הביאה בחשבונו.

ובפירוש מגילת אסתר על אתר כתב לבאר בדרך אחר, ולפיו קרא ד'תמים תהיה' כולל כל האמור בפרשת מעונן ומכשף, וכבר השמיענו הרמב"ם בשרשי המצות (שרש התשיעי) דכל שהזהירה עליו תורה בלאו בפני עצמו אף דהוסיפה והזהירה עליו עוד באזהרה אחרת אין נמנה במנין התרי"ג כי אם לאו אחד, ולפי שמנה באזהרת הלאוין  בפרשת מעונן ומכשף דכל אחד מהן אסור הוא בלאו בפני עצמו, שוב לא מנה אזהרת קרא ד'תמים תהיה' בכלל תרי"ג המצות. ועי"ש דאייתי ראיה מדקדוק לשונו בהל' עבודה זרה (שם הט"ז) "ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים תמים תהיה עם ה' אלקיך" הרי שהוא סובר שבפסוק זה כלל את כולם (ועיין לעיל אות א').

ונראה עוד להעמיד דברי הרמב"ם ולבאר שיטתו דס"ל דהאי קרא לאו אזהרה הוא, וכדרך שפירש בו רש"י וז"ל "התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות אלא כל מה שיבא עליך קבל בתמימות ואז תהיה עמו ולחלקו", הודיענו בדבריו, דקרא הבטחה הוא להמתהלך בתמימות שיזכה ויהא ה' חלקו ולאו לאזהרה אמור. וכעין זה פירש הרשב"א בתשובתו (שם)[1] דהבטיחנו בזה אמרו 'תמים תהיה' שישלים כל צרכינו ולא נחסר מאום אם אך נתהלך 'עם ה' אלקיך' בדרך תורתו,[2] ומעתה אפשר דכן הוא דעת הרמב"ם דהאי קרא להבטחת השכר אמור ולהכי לא הביאו במנין המצות דידיה למנותו במנין התרי"ג, ודו"ק בזה. נמצא איפוא, דד' דרכים הם בביאור שיטת הרמב"ם שלא מנה מצוה זו, לדרך הראשון והאחרון ס"ל להרמב"ם דלאו מצוה גמורה היא וכמו שנתבאר, ולהדרך השני והשלישי אפשר דמ"ע הוא אלא שלא מנאה הרמב"ם במנין התרי"ג לפי דרכו בכללי המצות כמבואר.

ג

כתב הרמב"ם (שם הי"ב) "הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה, וכן הקורא על התינוק שלא יבעת, המניח ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל שישן, לא די להן שהן בכלל חברים ומנחשים אלא שהן בכלל הכופרים בתורה. שהן עושין דברי תורה רפואת גוף, ואינן אלא רפואת נפשות שנאמר 'ויהיו חיים לנפשך'. אבל הבריא שקרא פסוקין או מזמור מתהלים כדי שתגן עליו זכות קריאתן וינצל מצרות ונזקים הרי זה מותר", עכ"ל. ומקורו בשבועות (ט"ו ע"ב) "אמר ר' יהושע בן לוי אסור להתרפאות בדברי תורה" ומסקינן התם דלהגן שאני, ולכך העושה ד"ת רפואת הגוף הוא בכלל הכופרים בתורה, ולא הותר לקרותן אלא לבריא כדי שתגן עליו זכות קריאתן. ולכאורה יש לתמוה, דהא מעשים שבכל יום שאנו מתפללים ומבקשים רחמים על החולים בפסוקי ומזמורי תהלים (ויש שנהגו להתפלל על החולה ולומר מזמורי תהלים מתמניא אפי כאותיות שמו של חולה, וענין סגולי הוא ובוודאי אין זה בכלל "הקורא כדי שתגן עליו זכות קריאתו") ואמאי לא חיישינן לדברי הרמב"ם דהעושה כן כן הוא בכלל הכופרים בתורה*. [וביותר דהא בעירובין (כ"ו ע"א) תנינן דמושיבין ישיבה על פתחו של תלמיד חכם שחלה, ופירש רש"י "שלא יהא רשות למלאך המות ליכנס שם" הרי שקורין ושונין בדברי תורה אף בשביל החולה שלא ימות ודלא כמש"כ הרמב"ם].

ומריש אמרתי ליישב לגודל התימה, דאנן לא פסקינן בהא כדברי הרמב"ם אלא כאותן הסוברים דאין בו איסור, וכבר כתב רב האי גאון בספרו "שימוש תהלים" ("שימוש תהלים שמוסכם מכל גדולי ישראל" זה לשון הרשב"א בתשובתו (שם) הביאו החיד"א בספרו "שם הגדולים" מערכת הספרים אות ש') לבאר סגולת כל פרק ופרק מתהלים, ובודאי ענין סגולי הוא, דהא הקורא מזמורי תהלים כדי שתגן עליו זכות קריאתן לכאורה אין בין פרק לפרק ומצות קריאתן אחת היא[3], הרי דכבר בימי הגאונים נהג מנהג קריאת מזמורי תהלים לסגולה ורפואה ולא חשו דהוי בכלל הכופרים בתורה, וכן פסק הרשב"א בתשובתו הנ"ל ודלא כמש"כ הרמב"ם, וכבר כתבו חסידי קמאי סגולה לומר תהלים באותיות שם החולה, עיין בקיצור של"ה ובמדרש תלפיות ובהקדמת הספר הכתוב לחיים על תהלים מהגר"ח פלאג'י, והחיד"א סידר את כל ספר תהלים לפי אותיות לפי סדר ה"א-ב" כסגולה לרפואה וכדו' כידוע, ואכתי צ"ע.

ברם, יש להעיר דאמאי לא ניחוש כלל לדברי הרמב"ם, הן אמת דאיכא מאן דס"ל דכל כה"ג אין בו איסור, מ"מ להרמב"ם איסור דאורייתא הוא, וא"כ מידי ספיקא לא נפקא ולמה לא נחוש לחומרא.

ד

ונראה דלכאורה תלויים דברי הרמב"ם בפלוגתת רבוותא בשורש האי דינא ד"חובר חבר", דהנה רש"י (דברים י"ח י"א) פירשו מלשון 'חבורה' והוא האומר מיני לחש שעל ידן מאסף בעלי חיים למקום אחד, ומאידך הרמב"ם (שם ה"י) פירשו בדרך אחר וז"ל "איזה הוא חובר, זה שמדבר בדברים שאינן לשון עם ואין להם ענין, ומעלה על דעתו בסכלותו שאותן הדברים מועילין, עד שהן אומרים שהאומר כך וכך על הנחש או על העקרב אינו מזיק, והאומר כך וכך על האיש אינו ניזוק מהן, ואוחז בידו בעת שמדבר מפתח או סלע, וכיוצא בדברים האלו, הכל אסור". והנה הא דתנינן בשבועות דאין מתרפאין בדברי תורה ואעפ"כ להגן מותר לכאורה אין ביד הרמב"ם לפרש זה המאמר לפי פשוטו, כיון דס"ל דכל מיני לחש לצרכי רפואה איסור דאורייתא דחובר חבר הם, ואף אם יקראם הבריא בכדי להגן עליו אכתי מכלל 'חובר חבר' לא נפיק, ומה"ט נראה דלא פירש הרמב"ם הא דאין מתרפאין בדברי תורה דאיירי בהקורא אותן דרך סגולה אלא דאף הקורא פסוקי תורה כדי שתגן זכות קריאתן על החולה בכלל אין מתרפאין בד"ת הוא ואסור, ואינו מותר אלא בבריא וכדי שתגן עליו זכות זו. אכן רש"י ושאר ראשונים דעימיה דס"ל דהלוחש על המכה אין בו איסור תורה מצו שפיר לפרש הא דאין מתרפאין בד"ת דאיירי דווקא כשקורא אותן דרך סגולה, אבל הקורא אותן כדי שתגן עליו זכות קריאתן מותר הוא בין בבריא ובין בחולה.

זאת ועוד, דלשי' רש"י וסייעתו דאין באמירת הלחש משום 'חובר חבר' ולא אסרו להתרפאות בד"ת אלא כשקורא אותן בדרך הסגולי, מעתה ליכא איסורא לקרות פסוקי תורה בדרך תפילה ותחנון כדי שתגן זכות קריאתן אף על החולה, ואפי' אותן המזמורים דמסורת בידינו שמסוגלים הם לאלו הענינים נראה להתיר כל שאינו בדרך לחש בעלמא, אלא בדרך תפלה ותחנון וכבר כתב בתורת חיים בשבועות שם דכשמכוין לשם ת"ת אלא שתועיל לו גם לרפואה אין בו איסור ומיישב בכך מה שאמרו (בעירובין נ"ד) "החש בראשו יעסוק בתורה" וכעין זה נראה בני"ד דכיון דעיקר כונתו שתגן עליו זכות קריאתו מותר אף במזמורים ופסוקים מסוימים שיש בהם סגולה יתירה דאין זה דומה כלל ללחש ומזה הטעם נראה דאנן קיי"ל בהא דלא כדברי הרמב"ם, ומשום שיטתו באיסורא ד'חובר  חבר', ודו"ק בזה.

[אכן מה מאוד יפלא על מנהג שנהגו רבים להניח ספרי תורה ויראה על מיטתו של חולה (וכן נהגו להניח הספה"ק "נועם אלימלך" על מיטת היולדת, ועיין בהקדמת הספר שיעורי הגרב"ד ז"ל מקמניץ שם כתבו שפעם אחת צוה הגרב"ד בעל ברכת שמואל להניח הספר הקדוש "בית אהרן" תחת מראשותיו של חולה) ולכאו' הוא שלא כדברי הש"ס שהעתיקן הרמב"ם דאין מתרפאין בדברי תורה ואסור להניח ספר כדי שישן התינוק ובזה לא שייך 'כדי שתגן זכות קריאתן', וצ"ל דאין מתכוונים בהנחתו לענין הסגולי ומדמין שגוף הספר גורם רפואה כהא דשלא יבעת או כדי שיישן, אלא הכוונה בזה לעורר זכות וחסדי אבות וכהא דמתפללין על קברי אבות וכדו' עיי"ש, וצ"ע].

ומ"מ כבר נהגו כו"ע לומר פסוקי תהלים בדרך סגולה ויש לזה מקור בדברי הראשונים כמבואר. וע"ע במשנ"ב סי' תקפ"ח ס"ק י"ח שכתב סגולה בשם מהרי"ל דכשלא יכול היה לתקוע בשופר הפכו ואמר לתוכו "ויהי נועם" הרי דמותר לומר פסוקים בדרך סגולי.

ה

ושו"ר בדברי כמה מרבותינו הראשונים דברים שיש בהם ליישב מנהג ישראל תורה ונבארם בקיצור. א. החינוך במצוה תקי"ב כתב "כבר אמרו חז"ל אסור להתרפאות בד"ת, אבל הזכירו לומר מזמורים אלו שיש בהם דברים שיעוררו נפש היודע אותם לחסות בהש"י ולשים כל מבטחו ולקבוע בלבבו יראתו וכו', ומתוך התעוררותו ע"ז יהיה נשמר בלי נזק וזה שהשיבו בגמ' להגן שאני" ויסוד דבריו דאמירת מזמורים מסויימים אינה אלא משום שיש בהם התעוררות לתיקון המעשים, ב. החיד"א בפתח עיניים בשבועות שם הביא בשם הרי"ד, הריא"ז, והריטב"א דאין איסור אלא ללחוש על מכה אבל מותר להתרפאות בד"ת כשאין מכה ויישב בכך את דברי הגמ' הנ"ל בעירובין נ"ד. ג. המאירי בשבועות שם הקשה משבת ס"ז ע"א שם אמרו "לאישתא צמירתא לימא הכי "וירא מלאך ה' אליו", הרי דמותר להתרפאות בד"ת וכתבו שם התוס' דבמקום סכנה מותר, והמאירי שם כתב דאין אמירת פסוק זה לחש אלא כעין "תפלה והבטחה שתבא לו ישועה", ובשבועות שם כתב המאירי ליישב בדרך אחר דאין איסור אלא בעושה עיקר רפואתו מן התורה אבל המתעסק ברפואות נוספות אין בו איסור עי"ש.

הרי לן כמה חידושים בסוגיא זו שיש בהם כדי לישב מנהג ישראל קדושים והנח לבני ישראל אם לא נביאים הם בני נביאים הם.

להשלמת הדברים אמרתי להעתיק מה שכתב בשו"ת זכרון יהודה (ס"י צ"א) לר"י בן הרא"ש זלה"ה אודות חומר עוון השואלים בהוברי שמים ומגידי עתידות, וז"ל:

"'לכו ונשובה אל ה' כי הוא טרף וירפאנו יך ויחבשנו יחיינו מיומיים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו', הפסוק הזה בא להודות ולהאמין כי העונשין שאנו נענשין בכל יום והגלות המתחזק עלינו שהיא בכונה גדולה ואינו בא דרך מקרה ולא חייבה אותו התולדות, כי אם נבטח בש"י בכל מעשינו הוא ישנה לנו התולדות מרע לטוב, ובר מינן אם נאמין בכוכבים כמו דרך הע"א, אז תשלוט עלינו ויעזוב אותנו למקרים וגם ישנה אותו כמו שראינו בבית ראשון שהיו חכמים גדולים והיו הולכים אחר הוברי שמים ונגרשו מהסתפח בנחלת אלקים והושלכו לעבוד את הגוים תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך וכו'... כי בזכות שנחזור לבטוח בהקב"ה ולא נעיין ולא נביט לא בכוכב ולא במזל הקב"ה בעצמו יגן בעדינו ויצילנו מכח אויבינו וינקום נקמתינו ותהי' השגחתו בנו גדולה, כי הגלות הזה אינו תלוי אלא בתשובה כי ע"כ חרה אף ה' בעמו ויתעב את נחלתו ויתנם ביד גוים וילחצום אויביהם ויכנעו תחת ידם, וכשיחזרו בתשובה פעמים רבות יצילם והמה ימרו בעצתם וימקו בעונם, וירא בצר להם בשמעו את רנתם ויזכור להם בריתו וינחם כרוב חסדיו ויתן אותם לרחמים לפני כל שוביהם, וכתיב 'ואתה תשוב ושמעת בקול ה' ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום והותירך ה' אלקיך בכל מעשה ידך בפרי בטנך ובפרי אדמתך לטבה כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך', ואימתי, 'כי תשמע בקול ה' אלקיך לשמור מצותיו וחוקתיו הכתובה בספר התורה הזה כי תשוב אל ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך'", עכ"ל. עיי"ש באורך.


[1]  עיי"ש שכתב להתיר עשיית פסל דמות אריה לצורך רפואה, והלך בדרכו של דברי הרמב"ן דענין הכישוף אית ביה ממשא ואסור הוא בלאו, ואייתי התם לפרש קרא ד'תמים תהיה' בב' דרכים, חדא כשי' הרמב"ן דאזהרה הוא, ואידך בענין שכר והבטחה וכמש"כ רש"י.

[2]  ואף דרש"י והרשב"א כחדא ס"ל דהבטחה הוא מ"מ אליבא דרש"י 'תמים תהיה' הוא התנאי וסיפא דקרא 'עם ה' אלקיך' הוא הגמול, ולהרשב"א רישא דקרא 'תמים תהיה' הוא הגמול 'עם ה' אלקיך' הוא התנאי.

[3]  אכן דבר מופלא מצינו שכתב האבן עזרא בפירושו לתהלים (מזמור קל"ט) וז"ל "זה המזמור נכבד מאוד בדרכי השם ואין באלה החמשה ספרים מזמור כמוהו וכפי בינת אדם בדרכי השם ודרכי הנשמה יתבונן בטעמיו", והדברים נשגבים.