תפילת הדרך (תשע”ח)

מרן הגאב"ד שליט"א


"ויאמר אליהם אל תרגזו בדרך" (מ"ה כ"ד).

"אל תגזו בדרך, אמר רבי אלעזר אמר להם יוסף לאחיו אל תתעסקו בדבר הלכה שמא תרגזו עליכם הדרך. איני, והאמר ר' אלעאי בר ברכיה שני תלמידי חכמים שמהלכים בדרך ואין ביניהן דברי תורה ראויין לישרף, שנאמר ויהי המה הולכים ודבר והנה רכב אש וסוסי אש ויפרידו בין שניהם, טעמא דאיכא דיבור הא ליכא דיבור ראויין לישרף, לא קשיא, הא למיגרם הא לעיוני" (תענית י' ע"ב).

וביאור דבריהם דכיון דכל הדרכים בחזקת סכנה וצריך שמירה בדרך יש לעסוק בתורה דאגוני מגנא ואצולי מצלא, אלא שלא יעיין בתלמודו שמא מרוב העיון לא יזהר בדרכים.

ועוד מצינו תקנה משום סכנת הדרכים והיא תפילת הדרך, ומקורה במס' ברכות (כ"ט ע"ב)

"אמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא... וכשאתה יוצא לדרך המלך בקונך וצא אמר רבי יעקב אמר רב חסדא זו תפלת הדרך ואמר רבי יעקב אמר רב חסדא כל היוצא לדרך צריך להתפלל תפלת הדרך מאי תפלת הדרך יהי רצון מלפניך ה' אלקי שתוליכני לשלום ותצעידני לשלום ותסמכני לשלום ותצילנו מכף כל אויב ואורב בדרך ותשלח ברכה במעשי ידי ותתנני לחן לחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי בא"י שומע תפלה".

ונעיין בהלכותיה של סוגיה זו.

 

א

מתי אומרים תפילה זו

הנה מבואר בברכות (ל' ע"א) "אימת מצלי א"ר יעקב א"ר חסדא משעה שמהלך בדרך. עד כמה א"ר יעקב א"ר חסדא עד פרסה".

ורש"י כתב בזה שני פירושים. א: פירוש רש"י דצריך לברך עד פרסה ואם לא בירך עד שהתרחק פרסה שוב אינו מברך. ב: פירוש הבה"ג דאפילו בדרך קצרה של פרסה צריך לברך אבל אם מהלך פחות מפרסה אין צריך לברך. וכבר כתב הרא"ש בברכות (פ"ד סימן י"ח) דהעיקר כשיטת הבה"ג ונתקשה להבין שיטת רש"י דלמה יברך רק עד פרסה ולא אח"כ. וכך פסקו גם הטושו"ע בסימן ק"י סעיף ז'. ומ"מ נכתב שם בהג"ה (ולא ידעתי אם זה מהרמ"א) דלכתחלה יברך תוך פרסה כשיטת רש"י, עי"ש.

ובביאור שיטת רש"י נחלקו הראשונים. לדעת הרא"ה אף בדיעבד אם כבר הרחיק פרסה ולא בירך שוב אינו מברך, אך לדעת רבינו יונה (כ' ע"א מדפי הרי"ף) אף לדעת רש"י אין זה אלא לכתחלה אבל בדיעבד יכול לברך עד שיגיע למחוז חפצו, וכתב בזה סגנון מחודש, דכל עוד מחזיק הוא בדרך יכול לברך. כמו מי שלא בירך על המצוה עובר לעשייתה דמברך כל עוד עדיין עוסק הוא במצוה, עי"ש.

ונראה לפי דרכו דתיקנו תפילה זו כשאדם יוצא לדרך וכלשון אליהו כשאתה יוצא לדרך המלך בקונך. והטעם בזה פשוט, דהלא כל הדרך בחזקת סכנה ומתחילתו עד סופו צריך בה שמירה דלעילא. משו"כ ס"ל לרש"י דיש לברך קודם שהחזיק בדרך פרסה, אלא דאעפ"כ כל עוד בדרך הוא הולך לא הפסיד הברכה, וכמו שמצינו בברכת המצוה, ודו"ק בזה.

ובפני יהושע שם כתב ליישב שיטת רש"י לפי"ד הגמ' בעירובין (ס"ה ע"א) דהבא מן הדרך אל יתפלל כיון שאין דעתו מיושבת עליו, וס"ל לרש"י דכ"ש כשהוא עדיין בדרך שלא יתפלל. ובדעת כל רבותינו שדחו פירוש רש"י נראה פשוט דלא אמרו כן אלא בתפלת העמידה שהיא ארוכה וצריך בה כונה יתירה ולא בברכה קצרה. ואפשר עוד דודאי דעתו מיושבת עליו לבקש מהקב"ה שישמרנו מסכנת הדרך, ואינה דומה לתפלה בעלמא.

ומדברי המאירי למדתי ביאור אחר בדברי רש"י וז"ל "יש מפרשים שאם לא בירך ביציאתו מברכה עד פרסה, משם ואילך אין זה נמלך בקונו ואינו אומרה".

הרי שדקדק בדברי חז"ל כשאתה יוצא לדרך המלך בקונך, ותפלת הדרך היא מעין נטילת רשות ובקשת שמירה, ואם כבר החזיק בדרך ולא בירך הו"ל מעוות לא יוכל לתקון שהרי לא נמלך בקונו לפני שיצא לדרכו. וזה נראה שיטת רש"י שפירש המלך בקונך טול רשות. (ויש שפירשו המלך בקונך לפי"ד התנא רבי חנינא בן דוסא "אם תפילתי שגורה בפי יודע שהיא מקובלת וכו'" [ברכות ל"ד] דמתפלל תפלת הדרך ואם תפלתו שגורה יצא ואם אין תפלתו שגורה בפיו לא יצא, כ"כ בראש יוסף שם ובשל"ה סוף מס' חולין, עי"ש).

ובטור שם כתב כשיטת הבה"ג שלא לברך אא"כ כבר החזיק בדרך ויכול לברך עד שיגיע תוך פרסה למחוז חפצו, וחידש דפרסה שאמרו, בין ביציאתו ובין בכניסתו, עי"ש.

והנה נחלקו האחרונים למעשה מתי יש לברך ברכה זו, ושלש מחלוקות בדבר.

א. המגן אברהם כתב שם ס"ק י"ב שלא לברך בעיבורה של עיר אלא לאחר שיצא מעיבור העיר, וזה שנחשב החזיק בדרך, עי"ש.

ב. דעת הט"ז ס"ק ז' דיש לברך אף בתוך העיר ומה שאמרו משהחזיק בדרך אין כונתם אלא שאינו מברך עד שהחליט החלטה גמורה שהוא יוצא לדרך, שהרי מהר"ם היה מברך בבוקר טרם צאתו לדרך, עי"ש.

ג. רבים האחרונים שחילקו בזה בין מי שיוצא מביתו שאינו מברך עד שיצא לדרך ובין מי שנמצא במלון באמצע הדרך שיכול לברך בבוקר טרם צאתו וכך נהג מהר"ם, עי"ש בשערי תשובה סק"ט, באליהו רבה ובמשנה ברורה ס"ק כ"ט.

ב

בהנהגה למעשה

והנה כמה ספיקות יש בברכה זו למעשה, ונחלקו גדולי הזמן בהנהגה הראויה למעשה.

בשו"ת מנחת שלמה (תניינא ב' – ג' סימן ס' אות ד') דן לגבי הנסיעה בכביש ירושלים – ת"א דכיון דיש בדרך יישובים רבים פטור מלברך. עוד כתב דכיון דכלי רכב מצויים בכביש ויש פקוח משטרתי עדיף לברך בלי ברכה.

ולעומתו כתב בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סימן קצ"ט) דבאמת ראוי היה היום לברך אף בנסיעה בתוך העיר, משום שהסכנה רבה אלא שאין לשנות מדינא דשו"ע, ומ"מ ראוי לברך מיד כשיוצא מן העיר אף בתוך עיבורה, עי"ש.

ולא אכחד דאני לכשעצמי נבוך מאד בברכה זו, דהלא ברור כשמש דברכה זו תוקנה משום סכנת ליסטים וחיות רעות שהיו אורבים בדרך, דבימי קדם היו סכנות רבות דוקא בדרכים, הדוב והארי, הנמר והזאב שכנו ביערות והולכי הדרכים היו טרפם, וגם ליסטים ושודדים הסתתרו ביערות והתנפלו על עוברי אורח, ומשום סכנות אלו תיקנו תפלת הדרך, וכדמוכח מנוסח הברכה "ותצילנו מכף כל אויב ואורב וליסטים וחיות רעות בדרך", ואף שאומרים גם "ומכל מיני פורענויות המתרגשות ובאות לעולם" אין זה אלא תוספת בקשה כללית, אך ברור שעיקר ברכה זו משום סכנת חיות וליסטים תוקנה. ומשו"כ אמרו שאין מברכים ברכה זו אא"כ הוא מתרחק מן העיר דרך פרסה, דבתוך העיר ובסביבתה אין חיות וליסטים, אבל בזמה"ז אין סכנה מחיות רעות וליסטים, וסכנת תאונות הדרכים יש גם בעיר ולא דוקא בדרך, וגם סכנת פיגועי מחבלים יש גם בעיר ולא דוקא בדרך, וא"כ לכאורה אין טעם לומר תפלת הדרך.

ולכאורה נראה דאין לומר בזה דכיון דתיקנו תיקנו וגזירות חכמים לא בטלי אף כאשר טעם התקנה בטל, דלא בגזירה ותקנה עסקינן, אלא בתפילה שתיקנו בשעת הסכנה, ומסתבר א"כ דכשליכא סכנה לא יברך, וצ"ע.

ולכשעצמי סבור הייתי שיש לברך בזמה"ז ללא שם ומלכות, אך מסתפינא מחבראי.

וראיתי בשו"ת מנח"ש (שם) שכתב דבכבישים שיש בהם רכבים רבים וגם רכבי משטרה צ"ע אם ראוי לברך.

ולא ירדתי לסוף דעתו דאם נהגו לברך משום חשש תאונות דרכים, הרי אדרבה ככל שיש יותר רכבים גובר החשש מתאונות, וגם נוכחות נמשטרה אינה מונעת תאונות דרכים, וחשש לסטים בלא"ה לא מצוי בזה"ז אין כל נפ"מ במה שמצויים הרבה רכבים או רכבי משטרה בכביש.

ג

בשיטת הרמב"ם

הנה הרמב"ם השמיט ברכה זו ולא הביאה בהלכות ברכות, ומצינו כמה דרכים בדעתו.

א. הבית יוסף בסימן ק"י כתב בשיטתו דס"ל דמה שאמרו בברכות (ס' ע"ב) דהנכנס לכרך והיוצא ממנו צריך להתפלל שהקב"ה יכניסנו בשלום ויוציאנו לשלום היינו תפלת הדרך, ולא כשיטת הטור שכתב דיני תפילת הדרך בסימן ק"י וברכת הנכנס לכרך בסימן ר"ל. אלא שתמה לפי דרכו למה הרמב"ם לא כתב שצריך לסיים ברכה זו בשם ומלכות, ולא כתב דין פרסה בהביאו ברכה זו בפ"י מברכות הלכה כ"ה. ובשו"ע סימן ר"ל כתב דברכה זו שמברך בצאתו מן הכרך היא תפלת הדרך, עי"ש.

ב. בנחלת דוד (בברכות כ"ט) כתב דלשיטת הרמב"ם תפלת הדרך היא נוסחה מסויימת של "תפלה קצרה" שתיקנו להולכי דרכים, וכבר פסק הרמב"ם (פי"ד הל' תפילה הי"ט) שהמהלך בדרך מתפלל תפלת "צרכי עמך מרובים", ולא הנוסח של תפלת הדרך, עי"ש.

ג. הפרי חדש בסימן ק"י סק"ד כתב בדעת הרמב"ם דרק במקום סכנה חייב לברך תפלת הדרך ולא בכל דרך, וכך פסק להלכה כיון דספק ברכות לקולא, עי"ש.

ד. ולכאורה היה נראה דהרמב"ם ס"ל דכל ענין תפלת הדרך מדת חסידות הוא ולא הלכה גמורה, שהרי מקור הלכה זו מה דאמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא, כשאתה יוצא לדרך המלך בקונך וצא אין זה אלא מעין עצה טובה ומדת חסידות, שהרי עוד אמר לו בחדא מחתא "לא תרתח ולא תחטי לא תרוי ולא תחטי". והרמב"ם הביא דברים אלה בפ"א ובפ"ב מהלכות דעות, וס"ל דגם הא דהמלך בקונך מדת חסידות הוא, ורב יעקב א"ר חסדא בא לפרש את דברי אליהו, עי"ש היטב.

וכבר ביארתי בכמ"ק דיש הרבה מאמרי חסידות והנהגות טובות שהרמב"ם לא הביא במשנה תורה, ועדיין צ"ע בזה.

ד

תפלת הדרך בעמידה

כתב בערוך השלחן סימן ק"י סעיף י"א "יכול לומר תפלת הדרך גם כשהוא מהלך ואם אפשר לו יעמוד כשיאמרנה ולא ילך וטוב לאמרה בעמידה מבישיבה אמנם אם היה רוכב על בהמה לא הטריחוהו לירד ממנה ואומרה בעת שרוכב מיהו אם אפשר לו יעמיד הבהמה דרכוב כמהלך דמי וכן כשיושב בקרון לא הטריחוהו לירד ויאמרנה בישיבתו בקרון ואם בקל להעמיד הסוסים נכון לעשות כן והנוסעים בעגלות של מסילות הברזל יאמר בעמידה כי בשם בנקל לעמוד וכן בנסעו בספינות גדולות".

ולא ידעתי פשר למה שכתב דהנוסע ברכבת או בספינה צריך לעמוד, וכי צריך לעמוד בתפילת הדרך, והלא לא נחלקו רב חסדא ורב ששת (ברכות ל' ע"א) אלא אם אומרו מעומד או מהלך, ולהלכה קיי"ל דאם אפשר יעמוד מלילך כשיאמרנה והרוכב אין צריך לירד כמבואר בסימן ק"י ס"ד, עי"ש.

וראיתי בתשובות והנהגות ח"ג סימן ע"ו שכתב שהוא נוהג לעצור את הרכב ולצאת ולומר תפלת הדרך בעמידה. ולא ידעתי מקור למנהג זה. דהלא אין כאן אלא תפלה ולא מצינו שצריך לעמוד בכל תפלה מלבד תפלת העמידה.

ושו"ר באליהו רבה ס"ק י' שהביא מספר הרוקח שלמצוה יש לומר תפלת הדרך בעמידה וכך ראיתי בכף החיים שם ס"ק מ"ה, וראיתי בספר אורחות רבינו שהחזו"א היה אומר תפה"ד בישיבה בתוך רכב.

ושוב עיינתי בדברי הרוקח בסימן שמ"ה וראיתי שכתב "תפילת הדרך בין מעומד בין מיושב בין מהלך, מיהו מצוה מעומד". ולולי דמיסתפינא הוי אמינא שכונתו, מצוה מעומד היינו לאפוקי מהלך, ולא לאפוקי מיושב, ועדיין צ"ע.

ה

המרחק המחייב

הנה איתא בשו"ע (סימן ק"י ס"ז):

"ואין לאומרה, אלא אם כן יש לו לילך פרסה, אבל פחות מפרסה לא יחתום בברוך (ולכתחלה יאמר אותה בפרסה ראשונה) (רש"י והר"י), ואם שכח מלאומרה, יאמר אותה כל זמן שהוא בדרך, ובלבד שלא הגיע תוך פרסה הסמוכה לעיר שרוצה ללון בה ומשם ואילך יאמר אותה בלא ברכה".

ולכאורה יש לתמוה בהלכה זו דבתחילת הסעיף משמע דאם המרחק שבין עיר לעיר הוא פחות מפרסה אינו מברך ואם המרחק פרסה או יותר אומרה, אך בסיפא מבואר דאם הוא תוך פרסה לעיר שאליו פניו מועדות שוב אינו מברך, ותימה דאם כל הדרך אינה אלא פרסה או יותר, הרי משהחזיק בדרך ויצא לדרכו תיכף ומיד נכנס תוך פרסה למחוז חפצו.

וכבר עמד על זה בתהלה לדוד (סימן ק"י אות ד') וכתב דאכן אינו אומר תפילת הדרךאלא אם יש לו שתי פרסאות בין עיר לעיר, וכך נקט להלכה הגרש"ז אוירבך במנח"ש (שם), עי"ש.

אך מלשון הראשונים והשו"ע נראה בבירור דכל שהמרחק הוא פרסה או יותר מכך לא אשכחן למאן דאמר דצריך שתי פרסאות.

ומשו"כ נראה טפי דכיון שהמרחק פרסה מן העיר ויש סכנה, תיקנו חז"ל דבכל דרך של פרסה צריך לברך ולא חילקו בין מי ששם פעמיו למקום קרוב או למקום רחוק, ורק במי ששכח לברך כאשר יצא לדרכו ונהג שלא כהלכה, ונזכר כאשר כמעט הגיע למחוז חפצו רק בו ניתנה הלכה דאם כאשר התקרב לעיר שאליו פניו מועדות תוך פרסה הו"ל כאילו הגיע ליעדו ושוב אינו מברך.

ולפי דרכנו נראה דק"ו הדברים דהמתהלך בדרך ומצדי הדרך ישנם ישובים הקרובים פחות מפרסה, כיון שאין הדרך מובילה לאותם ישובים חייב לברך תפילת הדרך, ומה אם חייב לברך אף אם כבר התקרב פרסה למחוז חפצו, ק"ו מי שחולף על פני ישובים שאין הדרך מובילה אליהם כלל שצריך לברך אע"פ שהוא תוך פרסה לאותם הישובים, וכז"פ.

 


במעשי האבות ויוסף הצדיק

הרמב"ן (בפתיחה לחומש שמות) קרא לספר בראשית ספר יצירה, וביאר דרוב רובו של הספר עוסק במעשי האבות שכולן יצירה לבנים. ובסוגיות רבות בספר בראשית הלך הרמב"ן בדרכו ופירש את הקורות את האבות ואת הנעשה על ידם כרמז וכיצירה לעתידות.

וראוי להתבונן בדרך הלימוד ואופן ההתבוננות למעשי האבות. ובספרים רבים מגדולי הדורות פירשו את מעשי האבות, בקושייתיהם, ובתירוציהם ובביאוריהם עפ"י אמות המידה של הבנתנו הדלה ועפ"י הרגשת המוסר המוגבלת שלנו. ולענ"ד יש לנו לילך לאורו של רבינו הרמב"ן ולהבין שהאבות הקדושים לא עשו מה שעשו ולא פעלו מה שפעלו עפ"י תגובות ורגשות אנוש, ויהיו נעלים כפי שיהיו, אלא כל מעשים ועניניהם היו מכוונים לקבוע עתידות בישראל ולהכין את הדרך לתיקון עולם במלכות שמים.

ונבאר כמה דוגמאות.

הן תמהו על יוסף הצדיק איך לא חס על צער אביו היושב עליו על שקו ותעניתו ומתאבל על בנו, ומשעלה לגדולה והוכתר למשנה למלך מצרים למה לא שלח להודיע ליעקב לאמר, עוד יוסף חי.

ויש שתירצו שיוסף לא רצה לגרום לאחיו עגמת נפש ובושת פנים. ולדעתי הענייה אחרי בקשת המחילה אלפי פנים ורבבות פעמים אין הדברים מתיישבים על הלב וכי ראוי לרחם יותר על עושי העוול מאשר לחוס על צער של קרבן העוול, וכי נכון הדבר למנוע בושה מאחיו שהתאכזרו לו ולאביהם, ולהתעלם מצערו ויגונו של יעקב הצדיק איש תם יושב אהלים.

וראיתי בזה תירוצים רבים ולא נתקררה דעתי בהם.

והנראה בזה דללא כל ספק הבין יוסף ברוח קדשו ובעוצם בינתו, דאין כאן מהלך טבעי, אלא מהלך אלוקי המתרחשת למעלה מדרך הטבע, פלא היה בעיניו שאחיו נהגו כלפיו בדרך אכזרית והתעלמו מתחנוניו. אך יותר היה לפלא בעיניו שהתעלמו מצער אביהם שהיו מסורים אליו בלב ונפש, ופלא ע"ג פלא שעברה ארחות ישמעאלים, והם שקנוהו ומכרוהו למדינים. ובבית פוטיפר נטפלת אליו אשת אדוניו והוא נזרק לבית הסוהר ושם שר המשקים ושר האופים וחלומותיהם, ובפתע פתאום עולה הוא מבירא עמיקתא לאיגרא רמא.

ברור היה לו שהשתלשלות זו נפלאת היא ומאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו, ובאשר כן אין לו לאדם לעשות דבר ולפעול לפי דעתו והרגשותיו אלא שב ואל תעשה עדיף, פן יקלקל, אלא דום לה' ויוחל לו.

ואפשר שגם זאת ידע יוסף הצדיק ברוח הקודש שפיעמה בקרבו דבסוף הענין יעקב צריך לירד מצרימה, ועליו להתגבר על רצונו העז ותכונת נפשו למען ימלא רצון ה'.

וזה הנראה ביאור ענין פלאי וקושיא גדולה בפרשת ויגש. דהנה כאשר מתגלה יוסף אל אחיו אמר הוא להם:

"ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אתי הנה כי למחיה שלחני אלקים לפניכם. כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר. וישלחני אלקים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדלה. ועתה לא אתם שלחתם אתי הנה כי האלקים וישימני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו ומשל בכל ארץ מצרים. מהרו ועלו אל אבי ואמרתם אליו כה אמר בנך יוסף שמני אלקים לאדון לכל מצרים רדה אלי אל תעמד. וישבת בארץ גשן והיית קרוב אלי אתה ובניך ובני בניך וצאנך ובקרך וכל אשר לך. וכלכלתי אתך שם כי עוד חמש שנים רעב פן תורש אתה וביתך וכל אשר לך. והנה עיניכם ראות ועיני אחי בנימין כי פי המדבר אליכם. והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים ואת כל אשר ראיתם ומהרתם והורדתם את אבי הנה" (פרק מ"ה ה' – י"ג).

ולכאורה סדר הפוך יש כאן, והלא זה שנים שיוסף לא ראה את אחיו והמה לא ראוהו, ובפרט אחיו הקטן שהיה אחיו מאב ואם ונכמרו עליו רחמיו וגעגועיו, ופלאי נדבר איך לא נפלו זה על צוארי זה, ולא חיבקו ולא נישקו איש את אחיו עד אשר כילה דבריו ותוכניותיו להוריד את אביהם יעקב לארץ מצרים, והלא פלא הוא, ובדרך הטבע קודם היו נופלים זה על צוארו של זה בפרץ של התרגשות ושמחה, ורק אח"כ ירקמו תוכניות לעתיד.

אלא שיוסף ידע שקודם עליו לקיים את התוכנית האלוקית, כי לא היה זה סיפור של איש עם אחיו כדרכו של עולם אלא מהלך נשגב הנוגע לכל העבר והעתיד של כלל ישראל, טרם יתפנה לרגשות אנוש ולאחוות אחים עליו  למלא את תפקידו ויעודו האלקי במה שהיה נראה בעיניו כשלב האחרון במסע פלאי שכל כולו בהשגחה פרטית.

והנה אמרו חז"ל (שבת י' ע"ב):

"לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו - נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים".

ויפלא לכאורה, דיעקב אבינו לא למד מן הכשלון ולאחר שישב כ"ב שנה באבל בשק ותענית חזר על אותה הטעות והקדים את אפרים לפני מנשה הבכור.

וגם יוסף לא למד מאומה שהרי כתיב "לכלם נתן לאיש חלפות שמלת ולבנימן נתן שלש מאות כסף וחמש חלפת שמלת" (מ"ה כ"ב) מה שלא נתן לשאר אחיו ושניהם יעקב ויוסף הפלו בן בין הבנים.

אלא נראה פשוט, דאין כונת חז"ל להעביר את יעקב אבינו תחת שבט ביקורתם ולומר שיעקב טעה וחטא בכתונת הפסים שעשה ליוסף בן הזקונים, ובודאי היו ענינים רמים ונשגבים בכתונת זו, אלא דמ"מ נתגלגלו הדברים מן השמים בדרך שנוכל ללמוד לא להפלות בן בין הבנים.

וכך גם כשהקדים יעקב את אפרים לפני מנשה ידע ברוח קדשו שכך דעת עליון וכך ראוי לפי העתידות.

וגם כשיוסף נתן לבנימין יותר ממה שנתן לשאר אחיו היו בזה טעמים נסתרים שלא נתפרשו בכתוב או במדרשות. כך ראוי ללמוד וללמד את מעשי האבות ומעשי יוסף דור ראשון לבנים.

 

 

דברי הספד שנשא מרן שליט"א

אחר מיטתו של מרן רבינו בעל אילת השחר זצ"ל

דברים שנאמרו בבית המדרש להוראה ביום ד' לסדר מקץ – נר א' דחנוכה

לוינו אתמול את אחד המיוחד בין גדולי הדור את רבינו הגדול ראש הישיבה זצ"ל. ובהתהלכי בין המוני רבבות אלפי ישראל שפופי קומה ושבורי לב עלו בלבי זכרונות. זכרונות נעלים נשגבים מחוויות נשגבות שזכיתי להם במחיצתו, בצלא דמהימנותא.

עומדים אנו ביום ראשון של חנוכה והימים אסורים בהספד על כן אמעט בדברים, אף שראוי היה למרר בבכי, אוי לנו כי הושברנו, אך אסורים אנו בהספד, ואף מרן ראש הישיבה צוה שלא יספדוהו, על כן אעלה זכרונות מן המעט שראיתי וחוויתי מהליכותיו בקודש.

לראשונה זכיתי להתקרב למרן כאשר הצטרפתי אליו במסעותיו הגדולים לארצות הברית כדי לחזק את אחינו שבמדינות הים. הייתי עמו בשלש ערים, בניו יורק, בשיקגו, בטורנטו ולוס אנג'לס. טסתי עמו במטוס פרטי ממקום למקום ושהיתי במחיצתו שעות רבות מלבד המעמדים העצומים שבהם נטלו חלק רבבות רבבות שבאו לקבל פני קדשו ולקבל תורה ומוסר מפיו.

בכל רגע פנוי דברנו בלימוד, ובכל סוגיא שעסקנו בה היה זה כאילו זה עתה למד סוגיא זו בעיון. אך יותר מכל התפעלתי מהחדותא דשמעתתא ושמחת התורה. כאשר ראש הישיבה עסק בתורה ודיבר בלימוד צהבו פניו, כמו שאמרו צהבו פניו של יוסף הבבלי (במנחות י"ח ע"א) וכדברי הפרי מגדים בריש הלכות חנוכה (אשל אברהם סימן תר"ע בהקדמה) "כמאמר החכם כי מי שלא טעם טעם שמחת התרת הספיקות לא טעם טעם שמחה מעולם". (ומקורו בשו"ת הרמ"א סימן ה').

פלא היה בעיני, פלאי פלאות, התקרבתי אליו עד למאוד, ובכל אותן המסעות לא זזה ידי מתוך ידו, חוויות גדולות היו מנת חלקו, רבבות נתקבצו לשמוע דבר ה' מפיו, גדולי ישראל נכנסו ויצאו בזה אחר זה, אך כל זה לא ענין אותו, לא שמעתי מפיו שום התפעלות, כל שיחו ושיגו כל שמחתו ותענוגו "פקודי ה' ישרים משמחי לב"!

וכך היה כל ימיו, הלא ביתו נאווה קודש ברח' חזון איש, בית דל היה מאין כמותו, הריהוט ישן נושן כאילו ירושה היה לו מאבותיו, כל המבקר בבית זה לולי ידע מי גר בו היה משער שהדר בו עני ואביון הוא שאין ידו משגת ומרה שחורה אחזה בו, אך רבינו הגדול, נהרא שפוכה על פניו וחיוכו הנלבב ממלא כל הבית אור ואורה.

מה היה מקור שמחה זו.

"השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא" (רמב"ם הלכות לולב פרק ח' הלכה ט"ו).

כל ימיו ימי שמחה היו, השמחה הגדולה של התרת הספיקות, השמחה הגדולה של עשיית המצוות ומעל הכל "אהבת האל שצוה בהן".

ובכל פעם שנכנסתי לבקרו הרגשתי בחוש "שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט" (תהלים פרק ט"ז פסוק ח'). כל חייו "חיים שיש בהם יראת שמים ויראת חטא", וכבר כתב רבינו יונה (ברכות דף כ"א ע"א מדפי הרי"ף) כי מטבע היראה לדחוק את רגלי השמחה, השמחה והיראה אינם יכולים לדור במדור אחד, אך אין זה אלא בכל יראה ופחד שבעולם, לא כך ביראת שמים, יראה זו מעצימה את שמחת הלב, והשמחה מעמיקה את היראה, וכך ראינו אצל ראש הישיבה, היראה והשמחה משמשים בערבוביה, מעמיקים ומעצימים זו את זו.

פרוש היה מכל תענוגי העולם הזה בתכלית הפרישות, זכרוני בהיותי עמו בחו"ל, וראיתי שבכל יום ויום הביאו לו תפוח אדמה מבושל וכוס מים חמים, וזה היה ארוחת צהריים בכל יום וים, ומרוב קירבה, שאלתיו למה אין הוא מבקש שיישנו את התפריט, וענה בבת שחוק על פניו "עס איז גוט", זה טוב, בשביל מה לשנות, וגילה לי שמאז ומעולם זה מאכלו בכל יום ויום ולא שינה.

סיפרו לי בני הבית שפעם אחד עשו לו קפה ואחרי שגמר לשתותו אמר שטעמו דומה לטעם המים החמים, על כן איהו בדידיה והמשיך כהרגלו.

באחת הטיסות כאשר ישבתי לידו נסיתי לשדלו שיסתכל החוצה מן החלון ולראות את הנוף היפה והנפלא, ושוב באותו הארת פנים נפלאה ענה "עס איז גוט אזוי", והעדיף לעיין בספר הפתוח לפניו.

הכרתי עוד צדיקים מסתגפים ופרושים, אך בדרך כלל הסיגוף מלווה בעצבון וקוצר רוח, לא כן אצל ראש הישיבה זצ"ל, מצד אחד הסתגף ופרש מכל תענוגי העולם, אבל מאידך מלא היה אהבה וחמלה לכל, עם אורך רוח לכל אחד ואחד קטן כגדול, ותמיד היה שרוי בשמחה גדולה.

ענוותן ושפל ברך היה, כרבי עקיבא איגר בשעתו, ולא הכיר כלל בערכו ומעלתו וכפי שרואים בצוואתו המרטיטה, וזכורני חוויה מבהילה, בהיותנו בעצרת רבבות וישבתי לצידו כאשר ניגש יהודי נשוא פנים והתקרב לבמה מול רבינו הגדול ראש הישיבה, ופצה את פיו בצעקות רמות וחירף וגידף את מרן צדיק יסוד עולם, עד שגברו עליו והרחיקו אותו, וכל אותה העת התבוננתי בפני ראש הישיבה ולא ראיתי עליו שום התפעלות ושום השתנות כאילו חמור גער וציפור צייץ, ולאחר זמן מה פנה אלי ראש הישיבה ואמר, בזיונות הם מתנה טובה וברכה גדולה, ועל ידם זוכים למחילת עוונות.

איה הסופר שיוכל לתאר את זַכּות הרוח וטהרת הנפש של אדם גדול זה הענק בתורה, ביראה, בשמחת הדביקות, ועטרה לראש הכל מידותיו התרומיות והנאצלת שבין אדם לחבירו.

כמה זהיר היה בכבוד הבריות ושלא להלבין פני אדם או לפגוע בכבודו, וענין זה היה עיקר גדול במשנתו והשקפתו.

רגיל הייתי לבקרו בכל חול המועד וכמה פעמים שאלתיו כאשר יש לי את הזכות להרביץ תורה ולדרוש ברבים מה המסר החשוב ביותר ללמד את העם, ובדרך כלל היה מדגיש את המדות שבין אדם לחבירו.

וכמה נשגב ענין זה, הלא מסופר בירושלמי (דמאי ד' ע"א):

"רבי פנחס בן יאיר הוה אזל לבית וועד הוה גיניי גביר א"ל גיניי מה את מנע לי מן בית וועדא ופליג קומוי ועבר א"ל תלמידיו יכלין אנן עברין. אמר לון מאן דידע בנפשי' דלא אקיל לבר נש מן ישראל מן יומוי יעבור ולא מנכה".

(רבי פנחס בן יאיר היה בדרך לבית וועד והיה הנהר עולה על גדותיו, אמר לו, נהר, המונע אתה ממני ללכת אל בית הועד? והנהר נחצה לפניו ועבר. א"ל תלמידיו, האם גם אנו יכולים לעבור בנהר? האם הנס נעשה גם לנו? אמר להם, מי שיודע בנפשו שלא ביזה בן ישראל מימיו, יעבור ולא ינזק).

כל מי שלא פגע מעולם באדם ולא הלבין פני איש יכול לסמוך על הנס ולעבור בבטחה בתוך הים ביבשה, לא כן מי שפגע בכבוד חבירו.

לא יפלא אפוא שצדיק קדוש וטהור ונשגב זה שנזהר מעודו בתכלית הזהירות בכבודו של כל אדם מישראל שברכותיו נתקיימו ותפילותיו נתקבלו.

מי יתן ונזכה ללמוד מדרכיו ולדבוק במידותיו וללכת לאורו הגדול והבהיר עד שיקיצו וירננו שוכני עפר בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.

(נכתב ע"י אחד התלמידים)