תשעה באב וערב ת"ב שחל בשבת (תשס"ה)

מרן הגאב"ד שליט"א

כתב בשו"ע סימן תקנ"ב סעיף י' "אם חל ת"ב באחד בשבת או שחל בשבת ונדחה לאחר השבת אוכל בשר ושותה יין בסעודה המפסקת ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בעת מלכותו" ומקורו מדברי הגמ' בעירובין מ' ע"א.

 

ובמשנה ברורה שם ס"ק כ"ג הביא את דברי המגן אברהם שכתב דמ"מ יאכל בדאבון נפש ולא ישב עם חברים, ואת דברי הבכור שור שחלק עליו וכתב דהרגיל לישב עם חברים בכל שבת וימנע מכך בשבת זו הוי אבילות דפרהסיא האסורה בשבת עי"ש.

ומשמע מדברי הבכו"ש דאף הוא לא התיר אלא למי שרגיל לעשות כן בכל שבת (ומפי המשנ"ב אני חי), אבל באגרות משה או"ח ח"ד סי' קי"ב אות א' כתב דאף מי שאינו רגיל בכך מותר לנהוג כן בשבת זו כמו שמותר לו לאכול בשר ולשתות יין ולא מצינו שלא התירו אלא למי שרגיל בכך, ומה בין בשר ויין ובין מסיבת רעים עי"ש.

אמנם נראה בדעת הבכו"ש והמשנ"ב, דשאני בשר ויין שהתירו חז"ל וכמבואר בגמ' שם וכיון שכך דרך סעודת שבת כבודו ועינוגו כיון דאשתרי אשתרי משא"כ במה שלא מצינו שהתירו אין הדבר תלוי אלא במציאות הדברים אם יש בכך משום אבילות דפרהסיא או לא, ודו"ק בזה כי פשוט הוא.


ב

 

כתב בשו"ע סי' תקנ"ג ס"ב "ונהגו שלא ללמוד בערב ט"ב מחצות ואילך כ"א בדברים המותרים בט"ב ולכן אם חל בשבת אין אומרים פרקי אבות"

ובהלכה זו דת"ת בשבת ערב ת"ב נחלקו הפוסקים וד' מחלוקות בדבר. א' המהרי"ל והרמ"א נקטו דדין שבת כדין חול וכשם שנהגו לא ללמוד בערב ת"ב לאחר חצות בימות החול כך גם בשבת. ב' דעת הרש"ל הגר"א והמאמר מרדכי דגם בימות החול מותר וחומרא יתירא היא הגורמת לביטול תורה. ג' דעת הט"ז בסק"ב ומהר"ם מלובלין בשו"ת סי' צ"א דאף דבחול אכן אין ללמוד בדברים המשמחים בשבת אין להחמיר דהלא מעלה על שולחנו כסעודת שלמה בשעתה ולא מסתבר להחמיר רק בתלמוד תורה, וכ"כ הגר"י עמדין במור וקציעה ובסידור בית יעקב, והוסיף עוד דהעיסוק בדברים הרעים בשבת הוי כאבילות דפרהסיא דכיון דכל שבת הוא עוסק בפרקי אבות ובשבת זו הוא לומד בדברים הרעים הו"ל כאבילות דפרהסיא, ע"ש. ד' המגן אברהם בסק"ז כתב לחדש דכשחל ת"ב בשבת אפשר דאסור ללמוד כל היום כולו, ובאמת כבר כתב כן בלקט יושר, עי"ש.

ובשו"ת חת"ס או"ח סי' קנ"ו כתב לחדש דהמנהג לא ללמוד בערב ת"ב אינו משום אבילות, אלא משום דכך היא דרכה של תורה דהלומד משתעשע בד"ת שלמד שעה ארוכה לאחר גמר תלמודו ושוגה בה כל שעה, וחששו שמא תהיה דעתו על תלמודו שלמד אחה"צ גם לאחר ששקעה חמה, ולפי"ז ניחא דאין כאן אבילות דפרהסיא, דלא משום אבילות נמנע הוא מלעסוק בתורה המשמחת אלא מחשש שישמח בתורתו במוצאי שבת, ודפח"ח. ועיין מה שהוסיף על דבריו בנו הגדול הכתב סופר או"ח סימן ק"א.

 

ג

 

והנה במה שכתב המגן אברהם בת"ב שחל בשבת דשמא אסור ללמוד כל היום, אך לא כן דעת רוב הפוסקים שלא כתבו לדון אלא לגבי מחצות ואילך, לכאורה תלויה שאלה זו במה שיש לחקור בכל עצם הדין דת"ב שחל בשבת נדחה לאחד בשבת, האם עיצומו של יום נדחה והו"ל יום עשרה באב כאילו הוא ת"ב ואין בשבת שום גדר צום תשעה באב, או שמא דיני היום שאינם יכולים לנהוג בשבת כגון הצום ואבילות דפרהסיא הן הם שנדחים, אבל מה שאין בו סתירה לשבת קודש במקומו עומד, דאם עצם היום נדחה פשוט דאין איסור ת"ת כל היום, דהלא כיום אחר דמי ואין איסור תלמוד אלא לאחר חצות, אמנם אם רק הלכות מסויימות הן הנדחים מסתבר טעמא דהמג"א דכיון שיכול ללמוד בדברים המותרים אסור ללמוד דברים המשמחים כל היום כולו.

ולכאורה נחלקו המחבר והרמ"א בשאלה זו בסימן תקנ"ד סעיף י"ט שם כתב בשו"ע "אם חל ט"ב בשבת מותר בכולן אפילו בתשמיש המטה" והרמ"א כתב "ויש אוסרין תשמיש המטה וכן נוהגין", הרי לן דלדעת השו"ע אין דין ת"ב כלל ואף אבילות דצנעא הנוהגות בשבת אינה נוהגת בשבת זו, אך לדעת הרמ"א אין עיצומו של יום נדחה אלא הלכותיו המסויימות בלבד.

וכבר כתבתי במק"א לדון במה שהקשה המנחת חינוך במצוה ש"א למה נדחין ד' הצומות מפני השבת והלא מצוות עונג השבת וכבוד לאו מה"ת הן אלא מדברי קבלה "וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד" (ישעיהו נ"ח), וגם ד' צומות דברי קבלה הם (בזכריהו פ"ח י"ט), ולכאורה יש לן למימר בכל כה"ג שב ואל תעשה עדיף, ישב בדד ויתענה ויבטל מצות עונג שבת בשוא"ת ולא יאכל ויבטל מצות הצום בקו"ע.

ואף שיש לדון בזה בדרכים שונות, א' אף דמצות עונג שבת מדברי קבלה היא, אסור להתענות בו מה"ת משום מצות לחם משנה, או משום דהוי מקרא קודש. ב' שבת עיקרו מה"ת משא"כ בד' צומות דאין להם עיקר מה"ת, והארכתי בכל הצדדים הללו במק"א, מ"מ נראה מתוך סתימת הראשונים שלא העירו ולא הזכירו שאלה פשוטה זו דמעיקרא דדינא ליתא. (ורגיל אני לומר דקושיות גדולות ועצומות בהכרח יש להם תירוצים פשוטים בתכלית כמובן לכל בר דעת).

ונראה מסתבר דמתחלה תקנו כך נביאי ישראל דכאשר ימי הצום יפלו בשבת ידחו לאחר השבת, דהלא שבת קביעי וקיימי מימות עולם. אבל הצומות ניתנים לקביעה ביום אחר הם אמרו והם אמרו ומעיקרא כך תיקנו שימי הצום ידחו לאחר השבת. (ומ"מ קילי הצומות הנדחין משום דמ"מ אינם עיקר זמן התענית והפורענות, וז"פ).

אמנם לא כך הבין המנ"ח אלא כתב לחדש דימי הצום המסוימים אינם תקנת נביאים ודברי קבלה אלא דברי סופרים בלבד, ולא תיקנו הנביאים אלא חודשי צום בלבד, וכלשון הפסוק צום הרביעי, צום החמישי, צום השביעי וצום העשירי" וכו' ומשו"כ נדחין ימי הצום דהוי דברי סופרים מפני השבת דהוי דברי קבלה, עי"ש.

ונראה לכאורה דמחלוקת השו"ע והרמ"א תלויה בשני דרכי הבנה אלו, דלהבנת המנ"ח דיינינן בזה כדין כל סתירה בין שני חיובים ומצוות ואפשר לפי"ז דרק דיני ת"ב הסותרים את הלכות שבת נדחין, אבל לעולם יש על יום התשיעי באב שם תשעה באב והלכותיו, אך לדרכנו פשוט דאין בשבת דין תשעה באב כלל כיון דמעיקרא לדחותו לעשירי באב כמבואר.

ואפשר דהבית יוסף לשיטתו, דבסימן תק"נ הביא בשם אבודרהם דעשירי בטבת שחל להיות בשבת אינו נדחה כיון דכתיב ביה (יחזקאל כ"ד ב') "בעצם היום הזה", והבית יוסף דחה דבריו וכתב דלא ידע מנין לו עי"ש (ועיין באור שמח בפ"ה מתעניות דכתב מקור נפלא לדברי האבודרהם מגמ' בעירובין מ' ע"ב). וכבר ביאר הגרי"ז את דברי האבודרהם בדרכו של המנ"ח דבאמת כל הצומות היו דוחים את השבת אילו אי אפשר היה לדחותם ליומא אוחרא מצד תקנת הנביאים, אלא שלא תיקנו הנביאים יום מסוים לצום, ומשו"כ נדחים דברי סופרים מפני דברי קבלה אבל עשרה בטבת תיקנו בו הנביאים את עצם היום הזה, ובדין הוא שידחה הצום את עונג השבת בשוא"ת.

ונראה דהבית יוסף לשיטתו נקט דבכל הצומות כולם תיקנו הנביאים יום מסוים אלא שאף זאת תיקנו שכאשר יפלו ימי הצום בשבת ידחו לאחר השבת, ומשו"כ תמה על כל דברי האבודרהם. (ועיין מה שהארכנו בסוגיא זו דעשרה בטבת בשנת תשס"ד קונטרס קל"ה).

 

ד

 

אמנם לכאורה סותר הרמ"א את דברי עצמו דבסימן תקנ"ד נקט דת"ב שחל בשבת אסור בתשמיש המטה ואבילות נוהגת בו בצנעא ומאידך בסימן תקנ"ג נקט דמותר בתלמוד תורה ואין בו מנהג לאסור אלא מחצות ואילך.

וצריך לומר דכיון שאין רמז בגמ' לאיסור תלמוד תורה בערב ת"ב ואין עיקרו אלא מנהג לא החמירו בו כשחל בשבת, ובפרט שמעלה על שלחנו כסעודת שלמה בשעתו וכסברת הט"ז וסייעתיה וכמבואר לעיל.


ה

 

ובסברת המנחת חינוך דמצד תקנת הנביאים אין לנו אלא חדשי צום ולא ימים מסוימים, כבר הביאו ראיה לדבריו מדברי התשב"ץ בח"ב סימן רע"א, אמנם אף שיש אכן בדברי התשב"ץ בית אב לעיקר דברי המנ"ח, לענ"ד אין דבריהם עולים בקנה אחד, ובשני לשונות דברו, וכדי לבאר פשר דבר הנני מעתיק את לשון התשב"ץ.

"ואינו מספיק אלא א"כ נוסיף ונאמר שהנביאים שתקנו צום הרביעי לא ייחדו בזה איזה יום והניחו הדבר מסור לבי"ד לטלטלו מיום אל יום ועל צרה כיוצא בה, והיא הבקיעה בין שתהיה בט' בו או ביום אחר כל שהו באותו חדש הדבר מסור בידן לקבעו ביום הבקיעה".

ולענ"ד נראה ברור מתוך דברי התשב"ץ שלא עלה על דעתו כלל לומר שהנביא תיקן חודש שמתוכו יבחר לו כל אדם באיזה יום להתענות, ותקנתם היתה ליתן תורת כל אחד ואחד בידו, אלא שודאי תיקנו הנביאים ימי צום אלא שנתנו לחכמי הדורות לתקן ימים אחרים על צרה כיוצא בה, כגון יום בקיעת החומה שבבית ראשון היתה בט' בתמוז ובבית השני בי"ז בו, ולא תיקנו הנביאים דוקא את יום ט' בתמוז אלא נתנו רשות לדור אחרון להעביר את הצום לי"ז בתמוז, אך ברור לשיטתו דלעולם תהיה יום מסוים שבו יתענו כל בית ישראל, ודו"ק בזה כי פשוט הוא.

 

ו

 

והנה דנתי במקום אחר (עיין קובץ דרכי הוראה ב' עמוד צ"ב – סימן ב') בדברי הגרי"ז והמנ"ח דיש שני דינים באיסור רחיצה בתשעה באב, ומצד דיני אבילות אין איסור אלא בחמין וכמבואר ביו"ד סימן שפ"א דאבל מותר לו לשטוף את פניו וידיו בצונן, ומה שאמרו (סימן תקנ"ד סעיף ז') דבת"ב לא יושיט אצבעו במים אינו אלא משום שהחמירו בת"ב כחומרת יוה"כ עי"ש.

וביארתי לפי דבריהם את מש"כ המשנ"ב (סימן תקנ"ד ס"ק כ"ג) דלפי דברי הרמ"א דבת"ב שחל בשבת אסור בתשה"מ ה"ה דאסור לרחוץ ידיו בחמין, ולכאורה תמוה למה כתב שאסור רק בחמין והלא בת"ב אסור גם בצונן ואפילו לא יושיט אצבעו במים, אלא דאף אם ננקוט דבשבת נוהג אבילות בצנעא אין זה אלא בדיני אבילות אבל במה שהחמירו משום חומרת הצום דדינו כיוה"כ בודאי אין להחמיר בשבת, דבשעה שמעלה על שולחנו כסעודת שלמה בשעתו פשוט שאין בו דיני יוה"כ כלל.

אך כבר כתבתי שם את הנראה עיקר לענ"ד דאין בזה שתי דינים כלל, אלא כפשטות דברי הגמ' בתענית ל' ע"א "כל דבר שאסור באבל אסור בתשעה באב" ואמרו שם דמשו"כ אסור ברחיצה וסיכה וכו', ומה שהקשו ממה שאסור להושיט אצבעו במים כבר הקשה כן בריטב"א בתענית י"ג ע"ב ותירץ דבאבל הקילו משום דהוי שבעה ימים משא"כ בת"ב דהוי יום אחד החמירו טפי עי"ש. (ובאמת נראה פשוט דאילו זאת היתה כונת המשנה ברורה לא היה סותם דבריו אלא מפרשם בביאור הלכה ובשעה"צ וכדרכו בקודש בכל מקום ומקום).

והנראה פשוט בכונת המשנ"ב דזה פשוט שאין איסור כלל ברחיצת ידיו בצונן דהלא נוטל ידיו לסעודות שבת במים ראשונים ובמים אחרונים, ופשוט דאין זה גדר דחויה אלא הותרה וכיון שאוכל ושותה לא אסרו כלל ליטול ידיו בצונן אלא דאכתי יש מקום לדון דמ"מ אסור לו ליטול ידיו בחמין, ודו"ק בפשטות ענין זה.