הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט (תשס"ו)

מרן הגאב"ד שליט"א

ויקח ה' אלקים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה (ב' ט"ו).

א

"ויניחהו בגן עדן לעבדה, שמא תאמר יש מלאכה  בגן עדן לפתח ולשדד את האדמה, והלא כל האילנות  נצמחים מאליהן וכו', אלא לעבדה ולשמרה לעסוק בדברי תורה ולשמור מצותיה, שנאמר 'לשמור את  דרך עץ החיים' כד"א 'עץ חיים היא למחזיקים בה' " (ילקוט בראשית רמז כ"ב). "לעבדה בפיקודין  דעשה, ולשמרה בפיקודין דלא תעשה" (זוהר בראשית כ"ז ע"א).

"ברוך המקום ברוך הוא שספר את עצמו עם  הצדיקים, אדם קיים מה שכתוב בתורה להקריב קרבן  והעלה שור ע"ג המזבח שנא' 'משור פר מקרין מפריס', נח קיים מה שכתוב בתורה להקריב קרבן שנא'  'ויבן נח מזבח לה' וגו', אברהם קיים כל מה שכתוב בתורה שנאמר 'עקב אשר שמע אברהם בקולי  וישמור משמרתי מצותי חוקתי  ותורותי'" (תנדב"א רבא פ"ו).

הנה השמיעונו חכמינו ז"ל דקיימו אבותינו כל התורה כולה אף קודם שניתנה (כן הוא להדיא בגמ' (יומא כ"ח ע"ב, קידושין פ"ב ע"א) "קיים אברהם אבינו כל התורה כולה עד שלא ניתנה", ועי' ספר בית האוצר להגר"י ענגיל (מערכת א"ד כלל ט"ו) שהאריך לדון אם אף באדה"ר ונח אמרו, או שמא לא קיימו הם אלא מקצת מצות. מ"מ האבות קיימו ושמרו ממצות ומשפטי תורה אף קודם נתינה), ולכאורה יפלא דהא  אמרו בירושלמי (ברכות סוף פ"ב, ושבת פ"א הלכה ב' הובא בהג"מ פ"ו מסוכה והעתיקו הרמ"א סי' תרל"ט ס"ז) "כל מי  שהוא פטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט" וא"כ מה טעם חשו אבותינו לנהוג חומר בנפשם בקיום משפטי תורה קודם שנצטוו בה.

והנה הא דכל הפטור מן הדבר ועושהו דנקרא הדיוט תנינן לה התם גבי עובדא דר' מיישא ורבי שמואל  בר רב יצחק דהווין יתבין ואכלין בחדא מן כנישתא עילייתא ואתא ענתא דצלותא, "קם ליה רבי  שמואל בר רב יצחק מיצלייא, אמר ליה ר' מיישא ולא כן אלפן רבי אם התחילו אין מפסיקין ותני  חזקיה כל מי שהוא פטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט, א"ל והתניא חתן פטור חתן אם רוצה לקרות  קורא א"ל יכיל אנא פטיר לה כרבן גמליאל דאמר איני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמים שעה  אחת". ועי' בשו"ת באר שבע (סי' כ"א) שכתב לתמוה ע"ד הירושלמי דהאיך מצינו ידינו ורגלינו בבית  המדרש, שהרי אנו עושין הרבה דברים שאנו פטורים מהם מן הדין משום חומרא ופרישות, וכך ציוו  חכמים 'קדש עצמך במותר לך', וכך אמרו 'ושמרתם את משמרתי  עשו משמרת  למשמרתי' וכהנה  רבות.

ומריש היה נראה להבחין ולחלק בין הא דקדש עצמך במותר לך ועשו משמרת למשמרתי להא דכל הפטור מן הדבר ועושהו, דשאני זהירות והרחקה שלא לעבור בלאווין של תורה דהוי חסיד ולא הדיוט. ומזה הטעם לא מצינו שנקרא הדיוט לבר מהני דתנינן בירושלמי (המפסיק  מסעודתו, חתן הקורא קר"ש, וכן הפטור מן הסוכה מחמת ירידת גשמים כדפסק הרמ"א) דכל הני איירי במקיים מצוה בשעת הפטור וכאמרם "פטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט" משא"כ עניני פרישות  והרחקה דלא קרינן בהו "עושהו". אלא דאכתי תקשי ממימרא דרב יוסף (קידושין ל"א ע"א) "מריש ה"א  מאן דא"ל הלכה כרבי יהודה דאמר סומא פטור מן המצות עבידנא יומא טבא לרבנן דהא לא  מיפקידנא והא עבדנא, השתא דשמעיתא להא דא"ר חנינא גדול מצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה אדרבה מאן דא"ל דאין הלכה כרבי יהודה עבידנא יומא טבא לרבנן".[1] והנה הא פשיטא דאף הסומא פקיד ומצווה אלאוין דאורייתא ולא מיפטר אלא ממצות עשה (עיין מנחת אשר לב"ק סימן נ"ח) וא"כ אף אי נקיט רב יוסף בשיטת ר' יהודה אכתי לא הו"ל לנהוג  בעצמו כמנהג החייבין במצות כיון דקי"ל דהפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט. כיו"ב יש להקשות עוד  מדינא דנשים, דאף דפטורות הן ממצות עשה שהז"ג מ"מ רשות יש להן להחמיר על עצמן ולקיים  המצות כולם, ולא נחלקו הפוסקים אלא אם יש להן לברך אם לאו (ועי' ברמ"א או"ח סי' י"ז ס"ב) דס"ל דראוי להן לברך, ומה טעם לא נימא בהו דהפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט, וצע"ג.

ב

והנה בשנות אליהו להגר"א ז"ל (ריש ברכות) כתב לחלק דכל שמצוה היא בעצם אלא שלא הצריכוהו חכמים לעשותה אם עשאה נותנין לו שכר שעשה מצוה מן המובחר, אולם היכא דאין זו מצוה כלל (כהא דר' טרפון שהטה לקרות כדברי ב"ש וסיכן עצמו מפני הליסטים) אזי אין בו תועלת ונקרא הדיוט, (ובהא דאיירי בירושלמי בהמפסיק מסעודתו ומצלי לכאו' שפיר חשיב מעשה מצוה אף דלא  חייבוהו רבנן בהכי, וכן בחתן הקורא קר"ש ליכא למימר דלא עביד מצוה כלל ואעפ"כ קראוהו התם  הדיוט, ועי' בשנות אליהו שם שעמד בזה וביאר דבאמת אין ההלכה בזה כדברי הירושלמי אלא כמ"ד  חתן חייב בקר"ש, ואכמ"ל).ובשיטתו נראה דאעפ"כ נשים איתנייהו במ"ע שהז"ג, דהנה יש לחלק בין אותן שהיו בכלל המצוה אלא  שנפטרו הימנה משום דאין כאן מצוה, לאותן שמעולם לא נכנסו בכלל חיובה, דהחייב בכללות המצות  אם נפטר ממצוה מסיבה מסויימת ואעפ"כ קיימה נקרא הדיוט, דהא מצווה הוא על המצות כולן והא  דנפטר הכא ע"כ משום דלאו מצוה היא, אולם אותן שאינן בכלל חיוב המצוה כנשים, אפשר דאף אם  יקיימו המצות שכר מצוה בידן, דהא לא נתחייבו במצוה זו ולכך אין בהעדר החיוב משום הפקעת  המצוה לומר דלאו מצוה היא אלא אף דמצוה יש כאן לא נכנסו נשים בחיובה, ודו"ק בזה.

וכבר כתב הריטב"א בשם הרמב"ן בקידושין שם דרק במה שאחרים חייבים כהא דנשים במצוות עשה שהזמן גרמא הרי דעצם המעשה מצוה היא ולפיכך אף מי שלא חייב בה יכול לקיימה ולברך אבל במה שאין בה מצוה כלל ואין מי שנצטווה בה אמרו חכמים דנקרא הדיוט.

ועיין ברכי יוסף (יו"ד סי' של"ג) שהקשה על האי  כללא מהא דחתן פטור מקריאת שמע, דאף דפטור דיחיד הוא ואחרים חייבים מ"מ המחמיר א"ע לקרות קחשיב ליה בירושלמי הדיוט, וכתב לבאר דשאני חתן דאף  כו"ע בעת טרדתם בטרדא דמצוה פטורים מן המצות, נמצא דלאו כפטורא דיחיד הוא ולכך הנוהג  בחומרא זו לקרות קר"ש חשיב הדיוט, ונראה אף בשיטת הריטב"א דשאני הפטור ממצוה לזה שלא נתחייב בו, דאותו שנפטר מדינא (היכא דכ"ע מפטרי) שוב אין בעשייתו מעשה מצוה  כלל אולם היכא דמצוה היא אלא שלא נצטווה זה בה  (כנשים במ"ע שהז"ג) חשיבא  עשייתו כמעשה מצוה.

ובדרך זה אמרתי לבאר מה שכתב המשנה ברורה (סי' תע"ה בשעה"צ ס"ק ל"ט) בדין העוסק במצוה דפטור מן המצוה אם החמיר על עצמו ועשאה אף דיצא ידי חובתו מ"מ לא יברך, דהאיך יאמר 'וציונו' כיון שאינו מצווה בה.ולכאו' יפלא, מה בין העוסק במצוה לאשה במצוות עשה שהז"ג דאף שלא חייבתה תורה מ"מ יש לה לברך [לשי' הרמ"א  הנ"ל], אלא ע"כ אית לן למימר, דהמחויב בדבר ונפטר הימנו שוב אין בידו לברך, אך אותן שלא  נתחייבו בהמצוה כלל יש להן לברך על עשייתן דמעשה מצוה הוא, וכדרך שביארנו דהפטור מן המצוה  טעמא משום דהשתא לא חשיב כמעשה מצוה והרי הוא כהדיוט, אך הפטור מן המצוה מחמת שמעולם  לא נתחייב בה מעשה מצוה היא כמבואר.

ומכל הנ"ל נראה דאף האבות יכלו לקיים מצוות  התורה עד שלא ניתנה, ולפי שחזו דעתידין בניהם  אחריהם ליפקד ולהצטוות על התורה והמצוה, והרי דינם כנשים במ"ע שהז"ג דבידן להחמיר אנפשייהו  ולקיימן ולא אמרו בהן דהפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט. כללו של דבר אין דין האבות כמי  שפטורין מן המצות אלא כאותן שלא נתחייבו בהן כלל לפי שלא ניתנו, ובאלו קי"ל דהנוהג חומר בנפשו  ומקיימן הנה הוא כמקיים מצוה מן המובחר ויש לו לברך על מצותו אף שלא נצטווה  עליה, ודו"ק.

ג

והנה מצינו עוד בדברי רבותינו הראשונים  והאחרונים כמה כללים ופרטים בהלכה זו ונבארם: הנה יש  מי שכתב (שו"ת באר שבע שם, שו"ע הרב סי' ל"ב ס"ח) דכל ענין ומצוה דאית בה משמרת, חומרא  והרחקה, העושה אותה נקרא חסיד אף שלא נתחייב עליה, אולם אותן שאין בהם משום הרחקה  פרישות וסייג, בהם אמרו דהפטור מן הדבר  ועושהו נקרא הדיוט.

וכדבריהם מצינו בכתבי רבותינו הראשונים, הנה  בשטמ"ק (ב"ק פ"ז ע"א) הביא לדברי רבינו המאירי וז"ל "במדרשות אמרו כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט, ודבר זה אינו אלא בדבר שכל כיוצא בזה העושה פטור ממנו ואינו דבר שיצא ממנו שכל או מוסר או סלסול או הכנעת לב וכיוצא בזה ועושה ממנו על עצמו מצוה", עכ"ל. נתבאר, דכל שיש בו שכל מוסר או סלסול והכנעת לב לא אמרו בו דנקרא  הדיוט כיון דיש בו מעבודת האלוקים.

ברם יש להקשות ע"ד המאירי מדברי הירושלמי  גופא דקחשיב ליה לחתן הפטור מקריאת שמע ונוהג  חומרא בנפשו לקבל עול מלכות שמים בכלל אותן הנקראים הדיוט אף דאין לך עבודת האלקים  גדולה מזו, וכן קשה מיסוד פלוגתייהו דרב מיישא ור"ש בר יצחק דאיירי בהמפסיק סעודתו ומתפלל, ואף דתפילה ענינה הכנעת הלב ועבודת  האלקים קרי עליה רב מיישא "כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט", הרי דאין דברי המאירי מתיישבין בדברי הירושלמי ולכאורה אין לנו  מקור אחר בדברי חז"ל לכל הלכה זו ד"נקרא הדיוט" מלבד בירושלמי  הנ"ל, וצע"ג.

והגאון החיד"א בספרו פתח עינים (ב"מ ל' ע"ב)  עמד על אמרם דזקן ואינו לפי כבודו הפטור מהשבת אבידה מידת חסידות איכא שיטרח וישיב אבידה לבעליה, דלכאו' כבר אמרו דכל הפטור מן הדבר  ועושהו נקרא הדיוט ואמאי לא נימא הכי בדינא דהשבת אבידה, ועיי"ש שכתב דכל שבין אדם לחבירו, המחמיר תבוא עליו ברכה, ולא הוי הדיוט כי אם בענינים שבין אדם למקום דיש ואין בהם מצוה משא"כ הנהגות שבאל"ח ראוי למיחש בהן ולמיזל לפנים משורת הדין.

ובמרדכי (ריש ברכות) כתב דהרגיל בחסידות לא אמרו בו דנקרא הדיוט כיון שהוא רגיל בדרך זו בכל  דבר ודבר. ועי' בברכ"י שם דפירש הא דנקרא הדיוט דמשום יוהרא קעביד, ולהכי היכא דרגיל  בחסידות ולא מחזי כיוהרא מצוה היא, וזה כעין דברי המרדכי הנזכרים. וכ"ה בספר ערוגות הבושם לחד מרבותינו הראשונים בעלי התוס', וכיוצא בזה איתא גבי מצות ישיבת סוכה דכתב מהרי"ו (סי' קצ"א) דטעמא דפטרינהו רבנן מלישב בסוכה בשעת ירידת גשמים הוא מטעם ביטול  שמחת יו"ט (וכ"ה בהגהות מימוניות הל' סוכה פ"ו) ומשמע לכאורה דאי ליכא בזה משום ביטול שמחת  יו"ט היה שרי לישב בסוכה ולא חשבינן ליה כהדיוט וכ"ה בשו"ת עולת שמואל (סי' צ"ח, הביאו  בביה"ל סי' תרל"ט שם), ועיי"ש שכתב דהרצה  סברא זו בפני הגר"ב רנשבורג וקילסו[2].

כתב בתשובות שבות יעקב (ח"ב סי' מ"ג) דבמקום שנחלקו הפוסקים להלכה ונקבעה הלכה כדברי המיקל אל לו לאדם לנהוג בעצמו כשיטת המחמירין, ועל כגון דא אמרו "כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט".אך בפרי מגדים (סי' ל"ב אשל אברהם ס"ק ב', סי' תע"ב א"א סק"ו) פליג להדיא אדברי השבו"י ונקיט עיקר דשרי לו לאדם להחמיר ולנהוג כדעת המחמירין. וגדולה מזו כתב עוד  (סי' תרנ"ו הביאו בביה"ל שם) דיש לו לאדם להוסיף שליש ולהחמיר כדעת המחמירין אף שנקבעה הלכה כדעת המיקל ומ"מ זאת פשיטא דהיכא דהובררה הלכה והוקבעה לדורות (כפלוגתת ב"ש וב"ה  וכיו"ב) הנוהג בעצמו לפנים משורת הדין חשיב הדיוט, ואין דברי הפמ"ג אלא במקום שנחלקו אחרוני הפוסקים, דנהי דיש מקום להקל מ"מ המחמיר תבוא עליו ברכה, ואף יש לו לאדם להוסיף שליש ולקיים מצותו אליבא דכ"ע, וז"ב.

והנה מצינו גדר זה עוד בתוס' גיטין (ו' ע"ב) וכן בסוטה (י"ז ע"ב) ובמנחות (ל"ב ע"ב) דהמשרטט תפילין על כל שורה הוי בכלל הפטור מן הדבר ועושהו שנקרא הדיוט, ודבר זה מובן לפי כל הדרכים, דכיון שאין מצוה כלל לשרטט תפילין בזה האופן אין בזה לא מצוה ולא עבודה ולא הכנעה ואין כאן אלא מעשה יוהרא בלבד, וז"פ.

וכך נראה גם במה שכתב הרמב"ן בגיטין ל"ו ע"א לגבי שמיטת כספים בחו"ל "דכל שלא תיקנו חכמים אין העושה אותו נקרא חסיד אלא הדיוט" ומשו"כ כתב דכל האומר דממדת חסידות נהגו שמיטת כספים בחו"ל אין שומעין לו, עי"ש ודו"ק בזה.

ד

הנה בברכות נ"א ע"ב נחלקו ב"ש וב"ה במי ששכח ולא בירך לב"ש צריך לחזור למקומו ולברך ולב"ה מברך במקום שנזכר ושם נ"ג ע"ב אמרו מעשה ברבה בב"ח שחזר לברך ומצא יונה דדהבא בשכרו, ולכאורה הוי כהדיוט, ובאמת כבר הקשו מאי שנא חומרא זו מהא דמבואר (שם י' ע"ב) דלב"ש קורא ק"ש של ערבית בשכיבה ושל שחרית בעמידה ולב"ה קורא כדרכו ור' טרפון נהגו כב"ש ואמרו לו "כדי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי בית הלל", הרי שהנוהג כב"ש נגד ב"ה ראוי לעונש ולא לשכר. ובשו"ת הרמ"א (סי' צ"א) כתב ליישב דשאני השוכב לקריאת שמע דהוי פחיתות ועדיף לעמוד, ואף דגם לב"ה קורא כדרכו ואף בשכיבה מ"מ לב"ש צריך דוקא שכיבה ולכן השוכב נקרא הדיוט. תמצית דבריו הנוהג כב"ש במקום שיש בו צד קולא כדי לחוב בעצמו.

וכבר תמה עליו הגרעק"א בתוספותיו על המשניות דהרא"ש כתב ליישב בפשיטות דבשכח ברהמ"ז אף לב"ה מדת חסידות היא לחזור אלא שלא חייבוהו ומשו"כ ראוי לשכר משא"כ בהא דקר"ש דלב"ה אין בו חסידות כלל עי"ש.

אך מ"מ לא דנו אלא לגבי השאלה אם ראוי לנהוג כב"ש נגד ב"ה, אך לכאורה הוי בכלל הפטור מן הדבר ועושהו, אמנם נראה פשוט דכל הפטור מן הדבר משום שלא הטריחוהו, אך לא משום שעצם המעשה אינו מצוה גמורה, בודאי אינו הדיוט דאטו הטורח יותר מכדי חיובו במצוות הוי הדיוט, הלא ודאי חסיד הוא ולא הדיוט. וכמו שביארתי במק"א דאף דהיושב בסוכה בשעת הגשמים נקרא הדיוט, העולה לסוכתו כשפסקו גשמים אף דפטור הוא הוי חסיד, ודו"ק בכ"ז.

אמנם חידוש ראיתי בסדר רב עמרם גאון בקר"ש וברכותיה וז"ל "ק"ש כל זמנא דקרי לה כפרוזטגמא חדתא, דהיא פרוזטגמא חדתא דקב"ה, דלא מטרח עלן, דכתיב עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך ענה בי (מיכה ו' ג') אמר ר' ברכיה מלך ששלח פרוזטגמא שלו למדינה, מה העם עושים, כל בני המדינה עומדין על רגליהון ופורעין את ראשיהן וקורין אותה ביראה באימה ברתת ובזיע.אבל הקב"ה ישתבח שמו ויתעלה זכרו לעד, אומר להם לישראל הדא קרית שמע פרוזטגמא דידי היא, לא הטרחתי עליכם לקרותה לא עומדים על רגליכם, לא פורעים את ראשיכם, אלא בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך. ובמה שהקב"ה משתבח שאינו בא בטרחות, מאן דעביד איפכא לא יאות קא עבד, ותני כאן הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט. הלכך מצותה של קרית שמע בישיבה".וכ"כ במחזור ויטרי סימן י"ב ולמדנו מדבריהם דהוי הדיוט משום שממעט בכבוד הקב"ה שמשתבח במה שאינו בא בטרחות על בניו, והדברים נפלאים.


[1]  הנה בהא דגדול המצווה ועושה משאינו מצווה ועושה ד' דרכים נאמרו בטעמא דמילתא, שי' התוס'  (שם) לפי שהמצווה דואג ומייסר עצמו שמא לא יזכה לקיים ולכך שכרו רב, ובריטב"א על אתר כתב דטעמא משום דהמצווה יצרו מתגבר עליו למונעו מעשיית אשר נצטווה בו. ובשם הרמב"ן כתב דכיון שקיים גזירת מלך שכרו הרבה ממי שאינו מצווה עי"ש. וכנגדן כתב הר"ן (דרשות, דרוש ה') דאין קבלת שכר המצות לפי דעת אנוש ותבונתו אלא לפי דעת ורצון  העליון, וכהא דישראל המשמר את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים וכנגדו עכו"ם ששבת חייב מיתה,  ולא יבינו טעמו קרוצי החומר, ולכך אף דכל שאינו מצווה ועושה קיים מצוה אכתי לא יערוך להמצווה  ועושה, עיי"ש באורך.

[2] * ובזה אמרתי ליתן טעם וליישב מנהג גדולים וצדיקים דלא יצאו את סוכותיהם אף בעת ירידת  גשמים, חדא לדברי המרדכי דברגיל בחסידות ליכא קפידא ולא חשיב הדיוט, ועוד לדברי הערוה"ב  והברכ"י דכשאין יוהרא לא הקפידו חכמים, ובודאי לדברי מהרי"ו דטעמא משום  ביטול שמחת יו"ט נראה דהמצטער לצאת את סוכתו ובוחר להתמיד ולמיתב בצילא דמהימנותא ולא  ייחשב בעיניו צערא דגופא כלל, כגון דא לא אמרו חכמים, כן נ"ל עיקר. [וכן חזיתי למו"ר מרן אדמו"ר מצאנז זצ"ל שהקפיד שלא לצאת מסוכתו אף בעת ירידת גשמים, וכן כבר נהג זקינו בעל דברי חיים זלה"ה, ומטו משמיה דנשאל על מנהגו מהא דאמרו חכמים דהפטור מן הדבר ועושה נקרא הדיוט,  והשיב בדרך צחות: להיות הדיוט עבור מצוותיו יתעלה כדאי הוא וכדאי...]