Shiurey Torah 5772

מרן הגאב"ד שליט"א

ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש (ח' ח').

"אמר ר' חייא בר אשי אמר רב שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני, שיעורין דאורייתא הוא דכתיב 'ארץ חטה ושעורה' וגו' ואמר רב חנן כל הפסוק הזה לשיעורין נאמר, חטה לכדתנן הנכנס לבית המנוגע וכליו על כתפיו וסנדליו וטבעותיו בידיו הוא והם טמאים מיד, היה לבוש כליו וסנדליו ברגליו וטבעותיו באצבעותיו הוא טמא מיד והן טהורין עד שישהא בכדי אכילת פרס פת חיטין ולא פת שעורין, מיסב ואוכל בליפתן. שעורה דתנן עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל. גפן כדי רביעית יין לנזיר. תאנה כגרוגרת להוצאת שבת. רימון כדתנן כל כלי בעלי בתים שיעורן כרימונים. 'ארץ זית שמן', ארץ שכל שיעוריה כזתים, כל שיעוריה ס"ד והא איכא הני דאמרן, אלא אימא ארץ שרוב שיעוריה כזיתים. דבש ככותבת הגסה ליום הכיפורים. ותסברא שיעורין מכתב כתיבי, אלא הלכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי" (עירובין ד' ע"א, סוכה ה' ע"ב).

א

הנה משנה ארוכה היא כמה פעמים בש"ס ובדברי רבותינו הראשונים, דמידות ושיעורי תורה הלכה למשה מסיני הן וסמכום חכמים אקראי. ונראה לדון ביסוד תורת השיעורים ובגדרי הלכותיהן, אם כולם דאורייתא הם אם מקצתן דרבנן. הן לכאורה סתימת הש"ס דכל אלו השיעורים המצויים בידינו הלכה מסורה למשה מסיני, אמנם, לא כך משמע במס' ברכות (מ"א ע"ב) שם אמרו חכמים דשיעורין דרבנן הם וקרא אסמכתא בעלמא. ועוד איתא (יומא פ' ע"א) "א"ר יוחנן שיעורין ועונשין הלכה למשה מסיני, עונשין מכתב כתיבי, אלא הכי קאמר שיעורים של עונשין הלכה למשה מסיני. אחרים אומרים בית דינו של יעבץ תיקנום, והכתיב אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, אלא שכחום וחזרו ויסדום".

וכבר עמד בזה המהר"ץ חיות בהגהותיו שם בברכות ונקט דגירסא שבשתא היא וצ"ל דשיעורין דאורייתא וקרא אסמכתא בעלמא, וחיליה מדברי הרמב"ם בהקדמתו לפי' המשנה שהיתה הגירסא לפניו "אלא מדאורייתא וקרא אסמכתא בעלמא הוא". ויש לו למהר"ץ בית אב ויתד נאמן לגירסתו זו, וכמו שכתב כבר המהרש"ל (ביאורו לסמ"ק ל"ת קמ"ז), אולם בהש"ס המצוי בידינו עומדת על מקומה הגירסא הראשונה, ומשמע מינה דאין תורת השיעורים אלא מדרבנן.

כיו"ב קשה על הא דאמר ר' יוחנן (יומא פ' ע"א) "שיעורין ועונשין הלכה למשה מסיני" ותמהו "עונשין מכתב כתיבי" ומסקנא שם דהכי קאמר "שיעורים של עונשין הלכה למשה מסיני" ויש מי שפירש (ערוך לנר סוכה ה') דברי ר' יוחנן כפשוטן, דאכן אין תורת השיעורים מן התורה זולת שיעורי העונשין כמאכלות אסורות והאוכל ושותה ביום הכפורים דנתנה תורה שיעור לאיסורן. וצ"ב דמה בין שיעורי העונשין לשיעורי המצות, ומה בין אלו למדות ושיעורי המקוה ודומיהן. וביותר יש לתמוה, דהא להדיא איתא בירושלמי (פאה פ"א ה"א, חגיגה פ"א ה"ב) דאמר ר' יוחנן כל שיעורי תורה הלכה למשה מסיני נינהו ומשמע אף כזית מן המת וכעדשה מן השרץ, הרי דלאו בשיעורי העונשין בלבד אמרו. ויש שפירש בדרך אחר (עי' רש"ש יומא פ') דר' יוחנן לשיטתו אזיל דס"ל (שם ע"ד ע"א) דחצי שיעור אסור מן התורה, הרי דבאיסורין אין בשיעור נפ"מ אלא גבי העונש אולם זאת פשיטא דגבי מצות התורה לא תתקיים המצוה אלא בשיעורה, וזה שאמר ר' יוחנן דעיקר שיעורי תורה דאורייתא לעונשיהן נאמרו, אך גם דרך זה דוחק הוא.

ובאמת כבר מצינו להדיא בירושלמי ריש פאה דאיכא מאן דס"ל דשיעורין דרבנן נינהו ולא הלכה למשה מסיני, וכדאיתא "תנא רבי יוסי קומי רבי יוחנן ראייה כל דהוא, חכמים הן שאמרו מעה כסף שתי כסף, א"ל ויש כעין זו, א"ר יונה וכל השיעורים לאו חכמים הן שנתנו כזית מן המת כזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ, אלא כהדא דתני הושעיא 'לא יראו פני ריקם' אפילו כל שהוא, חכמים הם שאמרו מעה כסף שתי כסף וכו', רבי הושעיא כדעתיה דרבי הושעיא אמר, האוכל איסור בזמן הזה צריך לרשום עליו את השיעור שמא יעמוד בית דין אחר וישנה עליו את השיעורים ויהיה יודע מאיזה שיעור אכל" הרי דר' הושעיא סבר דשעורין דרבנן הן.

ולכאורה מצינן למימר דסוגיא דברכות דאמרו דשיעורין דרבנן כפשוטה היא וכדחזינן דאיכא מאן דס"ל שיעורין דרבנן וסוגיות חלוקות הן, ברם, אחר העיון נראה טפי דבתלמודא דידן ליכא הו"א שיהיו השיעורין דרבנן, ואף דכעין מאמר ר' הושעיא דהאוכל איסור בזמן הזה ירשום על פנקסו שמא יעמוד בי"ד אחר וישנה השיעורין אמרו אף בבבלי, דתנן (יומא פ' ע"א) "א"ר אלעזר האוכל חלב בזמן הזה צריך שיכתוב לו שיעור שמא יבוא בית אחר וירבה בשיעורין" מ"מ כבר פירשו רבותינו האחרונים (עיין שם בתוספת יוהכ"פ, גבורת ארי, שפת אמת, רש"ש) דלא חיישינן שישתנו השיעורין אחר שנמסרו השיעורין מסיני, אלא זאת איכא למיחש דהבי"ד הבאים אחריהם יוכיחו בראיות דאותו השיעור המוחזק בידינו טעות הוא ושיעור אחר נמסר למשה מסיני, וכן משמע מפשטות הסוגיא, הרי דליכא הו"א בבבלי שיהיו השיעורין מדבריהם ולא נמצא מקור לזה אלא בירושלמי.

נמצא איפוא מכל הנ"ל דאף דקי"ל בכ"מ דשיעורין הלכה למשה מסיני מ"מ יש לכאורה מאן דס"ל דאינם אלא מדבריהם.

ב

הנה אף שהראנו לדעת דיש שפירשו תורת השיעורים דדרבנן הם מ"מ נראה ברור דאין לפרש דברי הירושלמי כפשטן דיש מ"ד דאכן שיעורין דרבנן נינהו, דהא מעיקרא דדינא פירכא. דאם נפשך לומר דלא נתנה תורה שיעור וחכמים הם שקבעום א"כ נפקא דמן התורה יש לו לאדם להתחייב אף בכלשהו, ומהו שנחלקו חכמים אם חצי שיעור אסור מן התורה הא מדאין שיעור מן התורה שוב אין מציאות חצי שיעור. וכ"ת ר' יוחנן דס"ל חצי שיעור אסור מן התורה לשיטתו אזיל דס"ל שיעורין הלכה למשה מסיני, מ"מ אכתי יקשה עוד מן הסברא, דהא כד מעיינת בכלל תקנות וגזירות חכמים שנתפרשו בהש"ס עולה לכאורה דג' פנים הם בתקנותיהם.

א. גזירות וסייגים להרחיק את האדם מן העבירה ולשומרו מן החטא, וכדרשינן (יבמות כ"א ע"א) "ושמרתם את משמרתי" עשו משמרת למשמרתי". ב. מה שתיקנו לשלימות עבודת האדם, כברכות הנהנין השבח וההודאה, ומן התורה לא נתחייבנו אלא על ברכת המזון ואפשר דאף על ברכת התורה, ואף הן מה"ת מברך כל אחד לפי צחות לשונו, וכמו שנתבאר בדברי הרמב"ן בהשגותיו, (הביאו הכס"מ ריש פ"ב דברכות) אלא שחכמים טבעו מטבע ברכות על המזון. וכל אלה אין בהם משום משמרת למשמרתו של מקום אלא כדי לקרב לב ישראל לאביהם שבשמים. ג. מה שקבעו חכמים וסידרו במערכות החיים, בין איש לאשתו – כגון תקנת הכתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ובין אדם לחבירו – כתקנת הלוקחין, השבין, תקנת השוק וכיוצא בהן.

שלשת אלו הן יסודי תקנת חכמים. והנה אי נימא דשיעורין תקנת חכמים הם יל"ע טובא במהות תקנתם זו, מה ראו על ככה אחר שאין בזה הרחקה מן העבירה, לא שבח והודאה ולא תיקון העולם וכדו', ובשלמא גבי שיעורי המצות מצינן למימר דמן התורה אדם יוצא יד"ח באכילת כל שהוא ובאו חכמים ותיקנו שיעור "אכילה חשובה" ותקנתם זו לשלימות העבודה היא, אך למה קבעו חכמים שיעור באיסורין אחר שמן התורה נאסרה אכילת כלשהו, ע"כ דליכא לפרש דברי ר' יונה ור' הושעיא כפשוטן דאין השיעורין אלא מדרבנן, דד"ז מופרך הוא מצד עצם דרכי חכמים וכוונתם.

ואשר ייראה בזה לבאר דברי הירושלמי בדרך אחר מפי סופרים וספרים וג' תשובות בדבר, ונבאר.

ג

א. כתב הצל"ח (ביצה ז' ע"ב) לפרש, דהא פשיטא לכו"ע ואין חולק בדבר דשיעורין הלכה למשה מסיני הם ולא תקנת חכמים, ולא נחלקו ר' יוחנן ותלמודא דידן אר"י ור' הושעיא דתלמוד המערב אלא משום דאנן קי"ל דשיעורי התורה כולם כלליהם ופרטיהם ניתנו למשה מסיני, כל מקום כפרטי ענינו, אולם ר"י ור' הושעיא ס"ל דנמסרו למשה בסיני כל אלו המידות והשיעורים המסורים בידינו, ככזית כותבת וכעדשה, אולם לא נתפרש לנו מהו השיעור בכל ענין ומצוה, מה הוא בכזית ומה כעדשה, מה בכותבת ומה בכגרוגרת, והרי"ז כאילו הפקידה התורה ביד משה וביד חכמי הדורות הבאין אחריו לחשב ולכוין מהו השיעור בכל ענין וענין לפי רוחב דעתם והבנתם בדיני התורה ופרטי ההלכות, וזהו שאמרו חכמים "דבהכי מייתבא דעתא דאדם" וכיוצא בזה, דקבעו השיעור בכל דין ודין לפי מהותו וענינו. וכך פירש גם הגאון בעל חקרי לב בספרו (ח"א סי' נ"ח) עי"ש.

ולהמתיק דבריהם נראה להביא מדברי התוס' בשבת (צ"ז ע"א) דהנה קי"ל די"ג מדות שהתורה נדרשת בהן ניתנו בסיני ואין אדם דנם מעצמו אלא א"כ קיבל מרבותיו (זולת ק"ו דנמסר ביד כל בר בי רב מסברא), וצ"ע מה שנחלקו בגמרא בכמה מקומות אם למילף גז"ש אם לאו, הא לא מצינו שידרשם אדם מעצמו מה שלא קיבל מרבותיו ופירשו התוס' דלא נמסר למשה מסיני אלא מניין גזרה שוה שיש בתורה ואתו חכמים ודרשו בראיות ופלפול לידע כל הני גז"ש האמורים בכל פרשה ופרשה, ועיין עוד בתוס' שם (קל"א ע"ב) ובמהר"ם מלובלין שפירש דנמסרה הלכה למשה מסיני אלו הן התיבות הנדרשות בגז"ש, אולם לא נמסר למשה באיזה פרשיות מסוימות נדרשות תיבות אלו. והוא כעין דברי האחרונים הנ"ל בתורת השיעורין האמורים למשה בסיני.

והפלתי בריש הל' טריפות (יו"ד סי' כ"ט) פירש כעין דברי הצל"ח גבי ח"י טריפות שנמסרו למשה בסיני, דלא נמסר מפי הגבורה אלא סוגי הטריפות, כנקב, חסר, נתמסמס, דריסה, וכדו', אולם לא נאמר בסיני מהו הפוסל בכל אבר ואבר, ומשה וחכמי ישראל מדעתם דרשו וכיוונו לידע הפוסל והמכשיר בכל אבר ואבר, וזהו שמצינו בכמה מן הטריפות דאמרו בהם חכמים דאמדינן להו אם יחיו י"ב חודש במומן אם לאו, דכיון שלא פירשה תורה פרטי הלכותיהן נמסר הדבר לחכמים לדונם מדעתם בכל פרט כמשפטו, והוא כעין דברי הצל"ח.

ב. ובדרך אחר פירש הנצי"ב (בהקדמה להעמק שאלה) דכשם שאמרו (יומא פ' ע"א) דנשכחו שיעורי תורה וחזרו חכמים ויסדום כן אמרו עוד בתמורה (ט"ז ע"א) "תנא אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה, אמר רבי אבהו אעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז בפלפולו" וכמאמרם ביומא כן הוא פשט דברי הירושלמי. דלא תעלה על דעתך לומר דאיכא מאן דס"ל דעיקר שיעורי תורה תקנתא דרבנן נינהו, אלא למשה בסיני ניתנו, ברם, אלו השיעורים המצויים בידינו מבית מדרשו של עתניאל בן קנז ושאר חכמי ישראל יצאו דהשיבום בפילפולם ובפלס חכמתם, וזהו שאמרו בירושלמי דכל השיעורים "חכמים הם שאמרו". ובדרך זו פירש הגרי"ז בחידושיו למס' יומא (שם) ולכאורה גם ביאור זה נראה רחוק קצת דמלשון הירושלמי משמע דאכן פליגי אם שיעורין הלכה למשה מסיני נינהו אם חכמים תיקנום, וצ"ע.

ד

נמסר הדבר לחכמים

ולענ"ד נראה בביאור דברי הירושלמי דרך אחר, דהנה עיקר גדול הוא ומיסודי התורה המסורה, הכלל שאמרו דיש ו"נמסר הדבר לחכמים" היינו, היכא דהנחילנו תורה כלל, שבהכרח יש לו פרטים, ולא נתפרש בקרא אלו הם פרטיו ומהו מפתח ידיעתם, על כרחך הוא שנמסר הדבר לחכמים לעיין בהלכה זו ולקבוע את פרטיה ודקדוקיה, וזהו שקראוהו רבותינו הראשונים "נמסר הדבר לחכמים". והיכא דנמסר הדבר בידם יש בכוחם להקל ולהחמיר כעומק הבנתם וכראותם לפי צרכי השעה.

דוגמא לדבר מש"כ הר"ן ריש פ"ח דיומא, דפליגי התם הראשונים אם חמשת העינויים האסורים ביום הכפורים מן התורה הם או שמא אינם אלא מדבריהם, וכבר כתבו רבותינו הראשונים (עיין תו"י שם) דע"כ לא אסרה תורה כל אלו העינויים, שהרי אף רחיצה בכלל, ובודאי אך לא איסור דאורייתא היא מדהותר מכללו למלך ולכלה*[1], אך לא כן דעת הר"ן שם, אלא דאף איסור הרחיצה איסור תורה הוא מ"מ מדאסרה תורה לענות נפשותינו ביוהכ"פ ולא פירשה מה ענין עינוי זה ומה הם פרטיו על כרחך דנמסר הדבר לחכמים והם הם שאמרו ופירשו מהות העינוי והנכלל בו, ועוד זאת הוסיפו בכחם והתירו לאותן שהיתה דעתם מסכמת לפוטרם. וז"ל שם "לפיכך היה נראה לי דכולהו מדאורייתא נינהו אלא דכיון דלאו בכלל עינויי דכתיבי בקרא בהדיא באורייתא נינהו אלא מריבויא דשבתון אתו וכדאיתא בגמרא קילי טפי ומסרן הכתוב לחכמים והם הקלו בהן כפי מה שראו" נתבאר להדיא דמשנמסר הדבר לחכמים בידם לקבוע דיני האיסור, להחמיר בו ואף להקל.

כיו"ב חזינן עוד בר"ן ריש פרק לולב הגזול, דהנה התוס' שם נתחבטו טובא בפסולי הדר בד' מינים אלו הן הפוסלים ביום הראשון ואלו אף בשאר ימים, אולם בר"ן שם פירש דבדיני ההדר גופא יש שנוהג אף בשבעת הימים דבר תורה, ויש שאינו אלא בראשון, ולכאורה צ"ע דמקצת דיני הדר ינהגו כל ז' ומקצתן רק ביום הראשון, וע"כ טעמא משום דציוותה תורה על כלל ענין ההדר ולא פירשה 'הדר' מהו ונמסר הדבר לחכמים לקבוע הדר זה מה טיבו ואלו פרטיו, ולפי שביד חכמים הוא בידם לקבוע ולהתקין בדין ההדר גופיה, אלו הן הפוסלין בו ביום הראשון ואלו אף בשאר ימים.

ויתירא מזו כתב הרא"ש בסוכה פ"ג סימן י"ד שפסק דבשעת הסכנה אפשר לברך גם על אתרוג פסול ולא כמ"ד דנוטלין לזכר בעלמא אבל אין בו מצוה וביאר הרא"ש שנמסרה הלכה זו ביד חכמים, הרי לן דכאשר נמסר בידם, יש בידם לקבוע עיקרי דין תורה לפי הצורך והענין, ודו"ק.

וכן מצינו עוד בדינא דמלאכת חולו של מועד דפליגי רבוותה (חגיגה י"ח ע"א) אם מן התורה הוא אסור אם מדבריהם, וכבר תמהו התוס' שם דאיך יתכן שתהא מלאכת המועד באיסור תורה, דהלא הותרה מלאכת דבר האבד ומלאכת צורך המועד, וכתב הב"י (ריש סי' תק"ל) וז"ל "ולע"ד נראה דאיסור מלאכה בחול המועד דבר תורה כדמשמע בסוגיא שבפרק אין דורשין, אלא שהתורה מסרה לחכמים שאיסור המלאכות שנראה להם ויתירו מה שנראה להם וכעין מה שכתב הר"ן בריש יומא גבי עינויי דיום הכפורים בר מאכילה ושתיה, וכך מבואר להדיא בפרק אין דורשין בברייתא לא מסרו הכתוב אלא לחכמים לומר איזו מלאכה אסורה ואיזו מותרת ואף על פי שהגהות מיימוניות (פ"ז אות ב') כתב דאין לדקדק מכאן דמדאורייתא הוא דאי אפשר שיהו חכמים מקילין כל כך אם היה דאורייתא, לאו מילתא הוא, דכך מצינו ביום הכפורים שהתיר למלך ולכלה לרחוץ פניהם.

ובאמת מצינו גדר זה בלשון חז"ל פעמיים בש"ס. א' לענין מלאכת חול המועד (חגיגה י"ח ע"א). ב' בהא דישראל חייב לטפל בבכור בדקה שלשים יום ובגסה חמשים יום, וילפינן לה מ"כן תעשה לצאנך, ולא מסרן הכתוב אלא לחכמים" ע"ש, והצד השוה שבשני אלה שהכתוב סתם ולא פירש את מה שבהכרח לפרשו וע"כ מסרן הכתוב לחכמים כמבואר (ובמנחת אשר לבראשית כבר כתבתי כיוצא בזה לגבי שיעור ההוצאות שחייב בהם במצוות עי"ש בסימן ל"ח).

ועוד מצינו לפעמים כשיש סתירה בין המקראות נמסר הדבר לחכמים, עיין זבחים פ"ו ע"ב בענין עיכול איברי הקרבנות אם הוי בחצות או בעלות השחר או לפני"כ ובתוס' ד"ה אלא כתבו "ומסר המקום הדבר לחכמים להיות מדמים כל מה שירצו לפי הצורך להם" עי"ש.

וכיו"ב הארכתי במק"א (עיין קונטרס הקנינים מנחת אשר) לבאר כללות תורת הקנינים ומשפטיהן, דכל פרטי הקנין נמסרו לחכמים והם ששקלו בדעת תורה מעשי קנין וגדרו וקבעו פרטי המעשה ודקדוקיו, ואכמ"ל.

חזינן מכל הנ"ל דאותן המצות שלא כתבה תורה פרטיהם ודקדוקיהם נמסר הדבר לחכמים לקבוע ולהתקין ברוחב דעתם ובפלס חכמתם דיני התורה, להקל ואף להחמיר (ועיין לקמן סימן כ"ז שם נתבאר ענין זה באריכות).

וכך נראה לכאורה לגבי שיעורים דנמסר הדבר לחכמים וכאמרם (יומא פ') קים להו לרבנן בככותבת דבהכי מייתבא דעתיה בציר מהכא לא מיתבא" הרי דנמסר הדבר לחכמים ואעפ"כ נשנה זה השיעור דככותבת בהדי שיעורי תורה בברייתא דארץ חיטה וכו' ש"מ הללמ"ס הוא.

והנה ברש"י (ביצה ז' ע"ב) כתב לגבי שיעור כותבת ביום הכיפורים, וז"ל "להכי נקט כותבת דבהכי הוי יתובי דעתא כדמפרש טעמא ביומא, אי נמי שיעורין הלכה למשה מסיני", משמע לכאורה דספק בידו וצ"ע אם הספק הוא בכלל תורת השיעורים אם מן התורה הם או מדרבנן, או שמא שני הדרכים אינם אלא לגבי שיעור כותבת ביוה"כ, וצ"ע.

וראה מה שפירש המהר"צ חיות (סוטה ה') בביאור דברי הרמב"ם בהל' טומאת מת (פ"ב ה"ב) דכתב בשורש טומאת מת וז"ל "אע"פ שהשיעורין כולם הלכה למשה מסיני הן אמרו חכמים תחילת ברייתו של אדם בכזית ולפיכך שיעור טומאת בשרו כזית" (וכן כתב עוד בפיה"מ פ"ב דאהלות), ולכאורה אי נימא דכל אלו השיעורים הלמ"ס הם וכדכתב הרמב"ם שם בריש דבריו, א"כ תו לא בעינן לסברת חכמים בטעם שאמרה תורה בכזית, ועי"ש שכתב דאף דנאמרו השיעורים למשה מסיני מ"מ דרכם של חכמים להטעים את הדבר ברוחב דעתם וידיעתם בדרכי הבריאה וטבעה. ולכאורה מדברי רש"י בביצה משמע טפי דשיעור חכמים והל"מ לא בחדא מחתינן לה, וצ"ע בכ"ז.

ומעתה נראה שפיר דהן הן דברי הירושלמי, דבאמת ידענו דמצוות ואיסורי התורה שיעור להן מן התורה, וע"ע בירושלמי ביכורים ב' ע"ב דילפינן מקרא דשבעת המינים שיעורי התורה והקשו משיעור טומאה ומקוה דאין להם רמז בקרא והוכיח דע"כ אין השיעורים ילפותא אלא הלממ"ס עי"ש. (ואפשר דידעינן מסברא פשוטה דלא יתכן שתתקיים המצוה באכילת כלשהו הבטל במהותו ואינו ניכר, ושמא הוציאוהו מקרא ד"כל חלב" שנתרבה חצי שיעור לאיסור, ושמא כפשטות הסוגיא דכל השיעורים הלכה למשה מסיני הם) ולא נחתי ר"י ור' הושעיא לחדש ולערער על עצם תורת השיעורים ומשפטיהם כי אם לחדש ולברר דפרטי השיעורים ודקות הלכותיהם לאו מסיני נמסרו, אלא דנמסר הדבר ביד חכמים לחשב ולדון פרטי השיעורים כפי הבנתם במהות הענינים, ובידם להקל ולהחמיר.

ומעתה א"ש נמי הא דאמרו בירושלמי דדבר תורה עולת ראייה בכלשהו ואתו חכמים ותיקנו בה שיעור שתי כסף, דלא תקנה מחודשת יש כאן שתיקנו חכמים להוסיף על דין התורה, אלא מדלא פירשה תורה שיעוריה נמסר הדבר לחכמים והם שאמרו עולת ראיה ממה היא באה וכיצד נעשית. נמצא דשיעורי תורה הלמ"ס נינהו אלא שנמסר הדבר לחכמים לקבוע ולתקן פרטי השיעורים והלכותיהם. כן נראה לענ"ד עיקר שמועה זו, ודו"ק בזה כי כלל גדול הוא.


[1] ובשלמא בהא דהתורה רחיצה למי שנתלכלכו רגליו בטיט או לבא מן הדרך ורגליו קהות מצינו לפרש בשופי שלא אסרה תורה כי אם רחיצה של תענוג, אולם מדחזינן שהתירו רחיצת פנים במלך ובכלה אף שלא במקום נקיות ורפואה ע"כ דאיסור דרבנן הוא.

תגיות: