tazriah 5774

מרן הגאב"ד שליט"א

 

"אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים" (י"ג ב')

"זאת תהיה תורת המצרע ביום טהרתו והובא אל הכהן" (י"ד ב').

הנה בשתי פרשיות אלה, תזריע ומצורע, למדים אנו את מצות הצרעת, טומאתה וטהרתה. והנה הרמב"ם מנה את טומאת הצרעת בג' מצוות חלוקות דהיינו נגעי אדם, נגעי בגדים ונגעי בתים, הלא המה מצוות עשה ק"א – ק"ג.

ובמצוות טהרת הנגע מנה ג' מצוות, דהיינו מצ"ע ק"י טהרת המצורע, תגלחת המצורע במצוה קי"א, והבאת קרבנותיו במצוה ע"ז, עי"ש.

ובאמת נחלקו הראשונים במצוות טומאת המצורע, ושלש מחלוקות בדבר:

א – ב. שיטת הרמב"ם במצוה ק"א דאין מצוה זו אלא מדיני הטומאה וכמ"ש במצ"ע צ"ו דכל דיני הטומאה נמנים במנין המצות. והרמב"ן אכן חלק בזה בהשגה למצוה צ"ו ולשיטתו אין ראוי למנות מצוה זו כמו שאר דיני הטומאה במנין המצוות.

ג. אך שיטת החינוך (במצוה קס"ט) דאכן יש מצוה הרובצת על המצורע לבא לפני הכהן והוא שכתב "שמצוה היא עלינו שכל מי שיהיה מצורע שיבוא אל הכהן לשאול על צרעתו והכהן יטמאנו או יטהרנו".

וכן חזר וכתב בסוף מצוה זו "וכל מי שנצטרע ולא התנהג על פי התורה הכתובה במצורע, אלא שלקח הדבר בדרך מקרה ולא חש לבוא אל הכהן ולהראותה לו, ביטל עשה זה".

וכשיטת החינוך יש להוכיח גם מפירוש הרא"ש במס' נגעים (פ"ג מ"ב) שכתב במה דמבואר שם דחתן שנולד בו נגע נותנים לו שבעת ימי המשתה "פירוש, שאר כל אדם שנראה בו נגע בי"ד כופין אותו לבוא אל הכהן, דמצות עשה היא דכתיב והובא אבל לחתן נותנים לו כל שבעה".

הרי לן מדברי הרא"ש שחובה היא על המצורע לבא אל הכהן וחובה על הכהן לטמאו או לטהרו, ואף כופין על מצוה זו.

אמנם יש לעיין במש"כ הרא"ש דכופין אותו האם זה משום הדין הכללי דכופין את האדם לקיים מצוותיו, וכמ"ש (חולין קל"ב ע"ב וכתובות פ"ו ע"א) "אומרים לו עשה סוכה ואינו עושה, לולב ואינו עושה, עשה ציצית ואינו עושה - מכין אותו עד שתצא נפשו", או שמא כופין אותו משום שכולם נצטוו לטהרו או לטמאו מדכתיב "והובא אל הכהן".

ומלשון הרא"ש אכן משמע דכופין אותו מדכתיב "והובא אל הכהן". וכן שמע מפירוש האבן עזרא בפסוק זה (תזריע י"ג ב') "והובא ברצונו ושלא ברצונו, כי הרואה בו אחד מסימנים אלו יכריחנו שיבא".

הרי לן דכל ישראל נצטוו להביא את המצורע אל הכהן ולמדו כן מדיוקא דקרא.

ולכאורה פירוש זה מחודש דמהי"ת להטיל חובה על המנוגע לבא אל הכהן להיטמא או להיטהר. ועודיתירא מזו דמצוה רובצת על כל אחד מישראל, ולא כשיטת הרמב"ם והרמב"ן דאין בפרשה זו אלא דיני טומאה וטהרה.

אך כבר מצינו לדבריהם בית אב בדברי הזוהר בר"פ מצורע (דף מ"ח ע"א) דלכן נאמר והובא אל הכהן ולא נאמר ובא אל הכהן לומר דכל מי שרואהו אכן מצווה להביאו אל הכהן, וז"ל:.

"ובגין כך כתיב באדם והובא אל הכהן, ובא לא כתיב אלא והובא דכל מאן דחמי ליה איתחייב ביה לאקרובי קמי כהנא".

והנה יש לעיין לשיטה זו לגבי זמן החיוב, ומתי נחשב המצורע מבטל מצות עשה כאשר לא בא אל הכהן, וכי מחוייב הוא לבא לפני הכהן תוך כדי דיבור כששם אל לבו שנולד נגע בבשרו או תוך כדי אכילת פרס או תוך כדי שיעור עיכול, ומה גבול נתת למצוה זו, או שמא כל עוד יש בידו לבא לפני הכהן לטהרו או לטמאו אין כאן ביטול מצוה אלא שזריזין מקדימין למצוות ושהי' מצוות לא משהינן.

וחידוש כתב בזה החזו"א (הלכות נגעים סימן י"ג אות י"ז) וז"ל.

"ויש לעיין במצוה שאין זמנה קבוע מאימתי קעבר עלה והנה במ"ק ז' ב' ילפינן דממתינין לדבר מצוה ולדבר רשות ואיכא למ"ד דאין ממתינין לדבר רשות ומשמע לכאורה דאם נשתהה בשביל הפסד ממון עובר בעשה וא"כ בכל מצות דליכא קרא דממתינין לדבר רשות עובר מיד, ומיהו בחליצה ויבום שאינו חייב מיד ואמרינן פסחים ד' א' שאם ממתין אינו עובר רק משום זירוז ומיהו התם במצוה שזמנה קבועה והרי אמרה תורה שאינו עובר עד שיעבור היום, ומיהו נראה דבכל מצוה שאין זמנה קבועה ממתין בין לדבר מצוה בין להפסד ממון והא דאיצטריך קרא בנגעים דחמירי טפי דחייב על קציצתו וכתיב בהן השמר, א"נ קרא אשמעינן דממתין ואין בו משום זירוז, וה"ה בשאר מצות ממתין לדבר מצוה ולדבר רשות וכדאמר נדרים ל"ב א' במשה שנענש שנתעסק במלון תחלה מכלל דמותר מן הדין ומיהו אם מתעכב בלא טעם אפשר דעובר בעשה, ואפשר דכל שדעתו לקיימה אינו עובר בעשה וכעין שכתבו תו' פסחים כ"ט ב' במשהה חמץ ע"מ לבערו".

הרי לן דאין הדבר תלוי אלא במציאות הדברים ובלבו של אדם דכל עוד מתכוין הוא לקיים מצוה זו אלא שהוא מתעכב ומשתהה לא ביטל מצוותו, אך משעה שגמלה בלבו להתעלם מן המצוה ביטל מצות עשה, והדברים חידוש.

וכבר דנתי בכעין זה לגבי מצות מילה שלא בזמנה שאינה מוגבלת בזמן ומשעבר יום השמיני שוב לא מצינו הגבלת זמן במצוה זו מתי ייחשב האדם מבטל מצות עשה.

ב

 

הנה יש לעיין במצוות המצורע, טומאתו וטהרתו אם נוהגת בזמן הזה או שמא אין מצוות אלה נוהגות אלא בזמן שבית המקדש קיים.

וכבר מצינו בשאלה זו מחלוקת בדברי חז"ל.

בתוספתא מסכת נגעים (פ"ח ה"א) אמרו:

"אין מצורע מטהר מצורע אחר אבל נשאל הוא על הטומאה ועל הטהרה של עצמו והכל כשרין לטהר את המצורע ואפילו זב ואפילו טמא טמא מת וכשם שמצוה לטהרן כך מצוה לטמאן וכהן שטמא מצוה לטהר שנ' לטהרו או לטמאו בארץ ובחוצה לארץ".

וכ"ה בתורת כהנים (פרשת מצורע פרשתא א' א'):

"תורת המצורע לבית עולמים, זאת אינה נוהגת בבמה, תהיה בזמן הזה".

ועוד שם (אות י"ג) "אמר רבי יהודה שבתי היתה והלכתי אחר רבי טרפון לביתו, אמר לי יהודה בני תן לי סנדלי ונתתי לו, פשט ידו לחלון ונתן לי מקל, אמר לי יהודה בזו טיהרתי שלושה מצורעים". ולמדו שם עובדה זו שמטהרים את המצורע בין בפני הבית ובין שלא בפני הבית.

וכן פסק הרמב"ם דהלכות אלה נוגעות גם בזמה"ז (פי"א מטומאת צרעת ה"ו):

"טהרת מצורע זו נוהגת בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, וכהן שטמאו מצוה לטהרו שנאמר לטהרו או לטמאו, והכל כשרין לטהר את המצורע אפילו זב ואפילו טמא מת, ואין מצורע מטהר מצורע, ואין מטהרין שני מצורעין כאחת שאין עושין מצות חבילות".

ובכס"מ שם ציין את דברי התוספתא ותוה"כ כמקור לדברי הרמב"ם, עי"ש.

(ומאידך אמרו בפסיקתא זוטא (שמות ד' ו'): "והנה ידו מצורעת כשלג... דבר אחר כי ידו של משה רבינו לא נטמאת לפי שאין טומאה לנגע אלא על פי כהן וכן א"ר יוחנן משחרב בית המקדש אין טומאה במצורע").

אך באמת לא מצינו ולא שמענו מעולם מי שהקפיד על דיני מצורע בזמה"ז, וגם בספרי הפוסקים לדורותיהם נראה בעליל שלא נהגו בהלכות אלה, ופרשה זו אומרת דרשני.

ובספר החינוך (מצוה ק"ע, קע"א וקע"ג) כתב דמצוות אלה דטומאת הצרעת וטהרתה נוהגת כל זמן שיש כהן הבקי במראות הנגעים. ומשמע מדבריו דאף דבאמת מצוה זו נוהגת לדורותיהם וכמפורש ברמב"ם, מ"מ אין היא נוהגת בפועל משום שאין בינינו כהן הבקי במראות הנגע.

אך לכאורה תימה הדבר, דהא גופה קשיא דאם אכן מצוה זו נוהגת לדורות כיצד יתכן שפרטיה ואופן קיומה נשתכחו מישראל, והלא מוסרי התורה ומעתיקי השמועה דאגו בכל דור ודור להעביר לבניהם ותלמידיהם את עיקרי התורה, פרטיה ודקדוקיה, יום ליום יביע אומר ודור לדור ישבח מעשיך, וכשם שקבלו במסורת את מראות הדם בהלכות נדה כך פשוט דאילולי יש טעם שאין הלכות נגעים נוהגות בזמן הזה בודאי היו נמסרים מראות הנגע מדור לדור, וצריך לי עיון גדול בדברי רבינו החינוך.

ובהקדמת בעל תפארת ישראל למס' נגעים "מראה כהן" בסופו (אות ל"ט) כתב "ומימי תמהתי למה אין נוהגין כן בזמן הזה, וזכרתי ימים מקדם שבילדותי הצעתי תמיהתי זו לפני הגאון הגדול מוה"ר עקיבא איגר זצוק"ל והשיבני שגם הוא תמה על דבר זה ושאין לו תירוץ המתקבל על הדעת".

ושוב כתב בזה התפא"י דכיון דבטהרת המצורע יש מצות גלוח כל שערו, ומבואר להדיא שאינו יוצא יד"ח אלא אם מגלח בתער, ויבא עשה דגילוח ודוחה ל"ת דהקפת הראש והשחתת הזקן, אך כיון שאין לנו כהנים מיוחסים וכל כהני דידן ספק המה אין ספק מוציא מיד ודאי ואין לעבור על שני לאוין בספק מצות עשה.

אלא שחזר והקשה הא תינח בנגעי אדם ומה נענה על נגעי בגדים ונגעי בתים. וכתב ליישב דאין להוציא ממון מספק ומשו"כ אין להשחית את הבגדים והבתים דחזקת ממון עדיפה מספק מצות עשה.

אך לענ"ד אין זה ענין כלל לחזקת ממון, דעד כאן לא אמרו ספק ממונא לקולא אלא  כאשר באים אנו להוציא ממון מן המוחזק ולהעביר לרשות אחרים, אבל מעולם לא שמענו במצוה שיש בה חסרון כיס שפטורים מקיומה בספק משום שאין להוציא ממון מספק, ופשוט שכך גם בני"ד דלאו בהוצאת ממון עסקינן אלא בהפסד הנובע מקיום מצות התורה.

ועוד הקשיתי לדרכו אף בנגעי אדם דאף שטעם נכון הוא לפוטרו מתגלחת בזמה"ז, במה נפטור אותו מטומאת הנגע, דהלא טומאת הצרעת וטהרתה שתי מצוות הנה ומה ענין זה אצל זה.

ובספר תולדת אדם על הגאון המופלא ר' זלמן מוולז'ין (ח"א פ"ו) כתוב בשמו דבעינן כהן מיוחס לטמא ולטהר את הנגע ואין לנו כהנים מיוחסים בזמן הזה, ודחה את מש"כ בספר ברכת שמים להגר"י עמדין דהלכות נגעים נוהגות בזמן הזה, עי"ש.

ואפשר דהגר"י עמדין לשיטתו אזל דכתב בשאילת יעבץ (ח"א סימן קל"ח) דעד כאן לא אמרו דטומאת הנגע בכהן תלי'  (פ"ג ממס' נגעים משנה א') אלא בנגע שצריך מומחה לדון בו, אבל כאשר ברור הוא מעבר לכל ספק שנגע טמא הוא טמא הוא אף ללא כהן שיכריז עליו טומאה, עי"ש. אך באמת דברי הגרי"ע חידוש גדול הם ומפשטות דברי המשנה מבואר דגזה"כ היא שאין טומאת נגעים אלא ע"י כהן שהרי מבואר שם "הכל כשרים לראות את הנגעים אלא שהטומאה והטהרה ביד כהן", הרי דישראל מומחה יכול לראות את הנגע אלא שהכהן הוא זה שאומר טמא, אעפ"י שאינו מומחה ואינו אומר טמע אלא ע"י הישראל, ופשוט הדבר שאין זה אלא גזה"כ וכך למדו מפשטיה דקרא, וצ"ע בדברי מרן הגר"י עמדין.

ובאמת הדברים מפורשים בדברי הרמב"ם דבעינן כהן מיוחס בדיני נגעים, וכך כתב בהלכות תרומות (פ"ז ה"ט):

"והמצורע הרי הוא כמי שטומאה יוצאה עליו מגופו והוא שיטמא אותו כהן מיוחס אבל קודם שיטמאנו הכהן טהור הוא".

וכבר כתב שם הרדב"ז בפירושו "ומזה הטעם אין טומאת נגעים נוהגת בזמן הזה שהרי טהרת המצורע נוהגת בארץ ובח"ל בפני הבית ושלא בפני הבית אלא ודאי מה שלא נהגו בה מפני שאין עתה בינינו כהן מיוחס".

הרי לן שהרדב"ז ציטט את לשון הרמב"ם דטהרת הנגע נוהגת בזמן הזה ותימה היה בעיניו למה לא נהגו כך, ותירץ לפי"ד הרמב"ם דכל שאין כהן מיוחס אין לטמא ולטהר את הנגע.

ויש מן האחרונים שכתבו טעמים שונים דבזה"ז לא שייך לטהר את הנגע, וכבר הבאתי לעיל את מש"כ בתפא"י דכיון שאין בינינו אלא כהנים מוחזקים אין להתיר תגלחת המצורע, וממילא אין המצורע יכול להיטהר.

ובאור שמח (פי"א מטו"צ ה"ו) כתב דלא ידעינן מהי תולעת השני, עי"ש.

ובשאילת יעבץ שם כתב דאין לנו מי חטאת. אך לא ירדתי לסוף דעתו, דלא בעינן אלא מים חיים וכי חסרים בזמנינו מעינות יוצאים בבקעה ובהר.

אך לכאורה צ"ע לפי כל דבריהם דאף אם אין בידינו לטהר את המצורע, איך נפטור את המצורע ממצותו לבא אל הכהן לטומאתו.

ואפשר דכל שאינו בטהרה אינו בטומאה ד"לטהרו או לטמאו" כתיב (ויקרא י"ג נ"ט). וכבר דרשו חז"ל כמה הלכתא גבורתא מהיקש זה בתורת כהנים, כהא דכהן המטמא הוא זה שמצווה לטהר, וכ"כ הרמב"ם שם (פי"א ה"ו), ואפשר דה"נ דרשינן דאין מצוה לטמא את המנוגע אלא בשעה שאפשר לטהרו, וכך מסתבר.

ונראה עוד עפ"י המבואר במשנה דחתן נותנים לו כל שבעה וכן מי שרואה נגע בימי הרגל כנ"ל, ובמו"ק (ז' ע"א) נחלקו רבי יהודה ורבי בטעם הדברים. לר"י גזה"כ היא דילפינן מדכתיב (י"ג י"ד) "וביום הראות בו" יש יום שאתה רואה ויש יום שאי אתה רואה, ורבי אומר אינו צריך דמה אם אמרה תורה ופינו את הבית טרם יבא הכהן ואם לדבר הרשות ממתינין לדבר מצוה לא כל שכן.

הרי דלדבר מצוה לכו"ע ממתינין ולרבי ממתינין אף לדבר הרשות, והרמב"ם הרי הביא טעמו של רבי (פ"ט מטו"צ ה"ח) וא"כ ממתינין אף דבר הרשות ולא רק בנגעי בתים אלא אף בנגעי אדם.

אמור מעתה לכאורה ק"ו הדברים בזמה"ז דאם נטמא את המצורע ואין בידנו לטהרו וישב כל ימיו מחוץ למחנה ונאסור עליו לשמש מטתו ותספורת וכיבוס, וכמה ביטול מצוה יש בזה, וכל כה"ג לא גרע מחתן שנותנין לו כל שבעה.

והרבה יש לפלפל בזה ועוד חזון למועד.

 

 

 

תורת הנגעים

"זאת תורת נגע צרעת" (י"ג נ"ט).

"הדא הוא דכתיב 'נכונו ללצים שפטים ומהלומות לגו כסילים' נכונו לעוברי עבירה דינים... אמר הקב"ה עד שלא בראתי את האדם התקנתי לו חמשה מגלבין. שאת, ספחת, בהרת, שחין, מכוה" (במדבר י"ג ד').

הנה משמע מדבריהם ז"ל דאין הנגעים ענין טבעי אלא כעונש מן השמים, ובאמצעות הנגעים הקב"ה קורא לנו לפשפש במעשינו ולחזור בתשובה.

וכבר דנו בזה רבותינו הראשונים.

מדברי הרמב"ן מתבאר שמחלק בזה בין נגעי אדם שלגביהם כתב דהוי גדר חולי עיין בדבריו בתחילת הפרשה (י"ג ג'), אבל לגבי נגעי בגדים ונגע בתים כתב לקמן (י"ג מ"ז) שאינו ענין טבעי כלל וז"ל הזהב: "והבגד כי יהיה בו נגע צרעת. זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם וכן נגעי הבתים אבל בהיות ישראל שלמים לה' יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו לראות כי השם סר מעליו. וכך אמר הכתוב ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם כי היא מכת השם בבית ההוא. והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה' כמו שאמר וכי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה. ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע אבל מפני שלא יבא הענין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה. ובתורת כהנים דרשו עוד שאין הבית מטמא אלא אחר כבוש וחלוק ושיהא כל אחד ואחד מכיר את שלו והטעם כי אז נתישבה דעתם עליהם לדעת את ה' ותשרה שכינה בתוכם. וכן אני חושב בנגע הבגדים שלא ינהגו אלא בארץ. ולא הוצרך למעט בהן חוצה לארץ כי לא יארעו שם לעולם"

וכדבריו כתב הספורנו: "ממה שאין ספק בו שלא יהיה זה בטבע בשם פנים כי בבגד לא יקרו אלה המראות המשונות אם לא מצד מלאכה תשימם בו בצבעים שונים בכונה או שלא בכונה וזה מצד איזה חטא שיקרה בסמים הצובעים או במלאכת האומן בהתפעלות הבגד הצבוע וכבר באה הקבלה שלא ידונו בנגעי בגדים זולתי הלבנים בלתי צבועים כלל אמנם העיד הכתוב שלפעמים יהיה זה נפלא בבגדים ובבתים וזה להעיר אזן הבעלים על עבירות שבידם כמו שספרו ז"ל שיקרה בענין השביעית כאמרם בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית אדם נושא ונותן בפירות שביעית סוף מוכר את מטלטליו לא הרגיש סוף מוכר את שדהו וכו' וכל זה בחמלת ה' על עמו".

אמנם בכלי יקר דן מן המפורש אל הסתום והוסיף בזה "נגעי בגדים ובתים בלי ספק שאינם באים מצד הטבע כי אין בהם דם וליחות המסבבים העיפוש או כל חולי וכל מכה, וע"כ אתה צריך לומר שהם באים בדרך נס על צד העונש, וזה צריך לך להיות בנין אב גם על נגעי הגוף שהם חוץ לטבע על צד העונש".

ודברי חז"ל במדרש הנ"ל ראיה הם לדברי הכלי יקר.

ומאחר שלמדנו דהנגעים אות הם מן השמים וכעונש הם באים נראה לכאורה, דנגעי בתים באים על עבירות הקשורות לביתו של אדם, נגעי בגדים על עניינים שבלבוש כגון השעטנז, צניעות הלבוש, מצות הציצית וכדו', ונגעי אדם באים על עבירת שבגופו.

אך הספורנו רמז בזה להבנה אחרת, והביא מה שאמרו חז"ל לגבי עונשה של שביעית שתחילה מוכר ביתו ואח"כ מוכר בגדיו ואם לא שת לבו מוכר עצמו. וכעי"ז בעון לשוה"ר, תחילה באים בנגעים על ביתו, חזר בתשובה מוטב ואם לא מתנגעים בגדיו, ואם עדיין לא חזר בתשובה באים הנגעים על גופו, עיין בדבריו.

בין כך ובין כך תורת הנגע מחסדי השי"ת היא, למען יראו וייראו, למען יתבוננו בהשגחת ה' עליהם ויפקחו עיניהם לראות שיש דין ויש דיין, ייטיבו דרכיהם ומעלליהם, ושב ורפא לו.


שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

"מעשה ברוכל אחד שהיה מחזר בעיירות הסמוכות לצפורי והיה מכריז ואומר מאי בעי למזבן סם חיים, אודקין עליה ר' ינאי הוה יתיב ופשט בתורקליניה שמעיה דמכריז מאן בעי סם חיים א"ל תא סק להכא זבון לי א"ל לאו אנת צריך ליה ולא דכוותך אטרח עליה סליק לגבי הוציא לו ספר תהלים הראה לו פסוק מי האיש החפץ חיים מה כתיב בתריה נצור לשונך מרע סור מרע ועשה טוב א"ר ינאי אף שלמה מכריז ואומר (משלי כא) שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו א"ר ינאי כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט עד שבא רוכל זה והודיעו מי האיש החפץ חיים לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם זאת תהיה תורת המצורע תורת המוציא שם רע" (מד"ר מצורע פרשה ט"ז ב').

רבים תמהו בדברי המדרש האלה ממה נתפעל ר' ינאי הלא רוכל זה לא חידש דבר וחצי דבר, לא הוסיף פירוש ולא המשיל משל, לא הרחיב ולא קיצר, לא סתם ולא פירש, אלא היה קורא פסוק בתהלים, פסוק שודאי קרא ר' ינאי פעמים רבות לפניו, וא"כ מה אמר רוכל זה שראוי היה ללמוד ממנו בהתפעלות.

ונראה דלא מן ה"דברים" נתפעל, אלא מן ה"אומר" הלא איסור לשה"ר נלמד מן הפסוק "לא תלך רכיל בעמך" (ויקרא י"ט ט"ז, עיין ירושלמי פאה פ"א ה"א ולעיל סימן מ"א) דדרך מספרי לשון הרע כרוכלים המחזרים ממקום למקום, קונים כאן ומוכרים שם, וכך דרכם של בעלי הלשון המצפצפים כצפורים המחזרים מעיר לעיר ומכפר לכפר "לקנות ולמכור", וכך אמרו בירושלמי (פאה ד' ע"ב) "תני ר' נחמיה שלא תהא כרוכל הזה, מטעין דבריו של זה לזה ושל זה לזה".

והנה זה בא רוכל אחד המחזר בעיירות... הסמוכות לצפורי (רמז לצפורים)... והוא זה שמכריז מאן בעי למזבן סם חיים! רוכל הוא זה, אך במקום למכור סם המות, לשון הרע רכילות והוצאת שם רע (ששלשתם נלמדו מפסוק זה כמבואר שם ברמב"ם) מוכר הוא סם חיים, דברי תורה, יראה ואהבה.

v          v          v

מן הסיבות העיקריות שעבודה זו של שמירת הלשון היא מן הקשות שבמקדש, משום שנדמה לנו שהרוצה לשמור פיו ולשונו מן המתמיהין הוא, ואין לו מנוס אלא להיות מן המוזרות בלבנות, להיות שתקן ומסתגר ולהתרחק מחברתם של הבריות, והאדם מטבעו נרתע להיות כזה, הלא דרכו וטבעו של האדם לחפוץ בחברתם של הבריות, להתרועע עם חברים מקשיבים וליהנות מחברתם.

אך כל הנחה זו בטעות יסודה, יכול אדם להיות בעל לשון, ולשמור פיו ולשונו, כבר העיד בנו של החפץ חיים על אביו הגדול שמרבה היה לדבר עם אנשים, איש שיח היה, וכל שיחו ושיגו קודש לה'.

זה היה החידוש של רוכל זה, וכך דרכה של עבודה זו, לא לשתוק נצטוינו, אלא להרבות בדברי קודש בתורה ובמצוה, ובאהבת הבריות ובשבחן, ולהרבות בדבריו אהבת תורה ואהבת הבריות לקדש שם שמים.

v          v          v

ועוד טעות גדולה בינינו המקשה עד מאוד לעלות במעלות הסולם של שמירת הלשון, חושבים אנו שעבודה זו תחלתה וסופה בשמירת הפה והלשון, ולא היא, כי תחילת עבודה זו ועיקרה בעין טובה וברוח נמוכה, עיקר עבודה זו בלבו של אדם היא ולא רק בפיו, עיקרה של עבודה זו לראות "במעלות חברינו ולא בחסרונם" (כלשון הרה"ק ר' אלימלך מליז'ענסק בתפלתו הידועה).

בעל העין הרעה, בעל הרוח הגבוהה המלא בזעף ובתרעומת על כל אחד ואחד, הרואה בחסרונו של כל אחד ואחד וב"מעלותיו" שלו, קשה יהיה לו מאוד מאוד לשמור את פיו ולשונו, לבו הרעה תכריחנו לדבר סרה על חביריו בפירוש או ברמז, לא כן בעל העין הטובה ורוח הנמוכה, הלא תגעל נפשו הטהורה בלשון הרע ורכילות, וכי מה לשה"ר יש לו לדבר כשאינו רואה אלא בטובתן של ישראל.

v          v          v

כמה יש להתרחק ממדה רעה זו, הלא מלבד חומר החטא שאמרו חז"ל שהוא שקול כנגד ג' עבירות חמורות שבתורה, כתבו עוד רבותינו הראשונים שיש בה סגולה מופלאה שהמדבר סרה בחבירו, כל מצוותיו של המדבר נזקפות לטובת זה שדברו עליו, והעבירות של זה שדיברו בגנותו חלות על ראשו של המספר לשה"ר.

פוק חזי מה שכתב בזה החובת הלבבות שער הכניעה פ"ז:

"הרף אחי וחמול על זכויותיך שלא תאבדנה ממך ולא תרגיש, כי כבר נאמר על אחד מן החסידים שזכרו אותו לרעה, וכיון שהגיעתו הדבר שלח למדבר בו כלי מלא מזמרת ארצו, וכתב אליו הגיעני ששלחת לי מנחה מזכויותיך וגמלתיך בזה. ואמר אחד מן החסידים הרבה בני אדם יבואו ליום החשבון, וכשמראים להם מעשיהם ימצאו בספר זכויותם זכיות שלא עשו אותם, ויאמרו לא עשינו אותם, ויאמר להם עשה אותם אשר דבר בכם וספר בגנותכם. וכן כשיחסרו מספר זכיות המספרים בגנותם יבקשו אותו בעת ההיא ויאמר להם אבדו מכם בעת שדברתם בפלוני ופלוני, וכן יש מהם גם כן שימצאו בספר חובותם חובות שלא עשו וכשאומרים לא עשינום, יאמר להם נוספו עליכם בעבור פלוני ופלוני שדברתם בם, כמו שנאמר והשב לשכנינו שבעתים אל חיקם חרפתם אשר חרפוך ה'. ועל זה הזהירנו הכתוב באמרו זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים".

ועיין בחפץ חיים בשער הזכירה פ"ז שהביא מקור לדברים מדברי המדרש.

הלא רק שוטה גמור יעשה "עיסקה" נוראה כזו, להחליף מצוות בעבירות, סם חיים בסם המוות, לתת חיי עולם של נצח נצחים תמורת חשך וצלמות של הנאה מדומה אשר כחלום יעוף.

וכמה החמירו חכמים בעבירה זו עד שאמר ר' אחא בר חנינא (ערכין ט"ז ע"ב) שאם סיפר אין לו תקנה "שכבר כרתו דוד המלך ברוח קדשו שנאמר יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות", אמנם ר' חמא בר חנינא אמר שם שיש לו תקנה "אם ת"ח הוא יעסוק בתורה ואם עם הארץ הוא ישפיל דעתו", אך מדברי הרמב"ם בהלכות דעות שם משמע שנקט דעתו של ר' אחא בר' חנינא, והדברים מבהילים.*

מי הוא שיכניס ראשו בין שני הרים גדולים בין שני בני ר' חנינא בר חמא, ולא יחוש לדברי הרמב"ם.

החיים והמות ביד הלשון והרוצה לזכות בסם חיים, דרך אחד לו, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה