(5775) Suicide for atonement – justified or forgiven

מרן הגאב"ד שליט"א


 "ויגש וישק לו וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'" (כ"ז כ"ז).

"ד"א וירח את ריח בגדיו ויברכהו כגון יוסף משיתא ויקום איש צרורות... ויקום איש צרורות היה בן אחותו של ר' יוסי בן יועזר איש צרידה והוה רכיב סוסיא בשבתא אזל קומי שריתא למצטבלא, א"ל חמי סוסי דארכבי מרי וחמי סוסך דארכבך מרך, א"ל אם כך למכעיסיו ק"ו לעושי רצונו, א"ל עשה אדם רצונו יותר ממך, אמר לו ואם כך לעושי רצונו קל וחומר למכעיסיו, נכנס בו הדבר כארס של עכנא הלך וקיים בעצמו ארבע מיתות בית דין סקילה שריפה הרג וחנק, מה עשה הביא קורה נעצה בארץ וקשר בה נימא וערך העצים והקיפן גדר של אבנים ועשה מדורה לפניה ונעץ את החרב באמצע והצית האור תחת העצים מתחת האבנים ונתלה בקורה ונחנק קדמתו האש נפסקה הנימה נפל לאש קדמתו חרב ונפל עליו גדר ונשרף, נתנמנם יוסי בן יועזר איש צרידה וראה מטתו פרחה באויר אמר בשעה קלה קדמני זה לגן עדן" (מדרש רבה ס"ה כ"ב).

א

 

"ותכבד המלחמה על שאול וימצאוהו המורים אנשים בקשת ויחל מאד מהמורים ויאמר שאול לנשא כליו שלף חרבך ודקרני בה פן יבואו הערלים האלה ודקרני והתעללו בי ולא אבה נשא כליו כי ירא מאד ויקח שאול את החרב ויפל עליה וירא נשא כליו כי מת שאול ויפל גם הוא על חרבו וימת עמו" (שמואל א' ל"א ג' - ה').

הנה חז"ל סתמו ולא פירשו למה שאול שלח יד בנפשו, ואיזה הלכה יש ללמוד ממנו. ויש בזה שתי דרכים בראשונים. לדרך אחת שלח יד בנפשו מחשש שייסרו אותו הפלשתים ע"מ להעבירו על דתו ולא יוכל לעמוד בנסיון היסורים. ולדרך השניה לא חשש אלא מיסורים והתעללות ולמדנו מכאן שמותר לו לאדם להרוג עצמו מפחד יסורים.

הב"ח והש"ך ביו"ד סימן קנ"ז סק"א כתבו בשם הסמ"ק בסי' ג' דשאול חשש שיעבירוהו על הדת ע"י יסורים ויתחלל שם שמים, והוכיחו מזה דמותר להרוג עצמו אם חושש שלא יעמוד בנסיון, וכבר הקדימם הריטב"א בעבודה זרה י"ח ע"א וז"ל "כתוב בגליוני התוס' שהיה אומר ר"ת ז"ל דהיכא שמתיירא שלא יכריחוהו לעבור על דת מותר לחבל בעצמו, והכי איתא במדרש כתיב אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מכאן אזהרה לאדם שלא יחבול בעצמו יכול אפילו כשאול מלך ישראל פי' שחבל בעצמו מפני שהיה מתירא שמא יעבירוהו על דת ת"ל אך מיעט. דבכי האי גוונא שרי ומכאן לומדים לשחוט הנערים בגזירות מפני העברת הדת ע"כ מצאתי בגליוני תוס' והם דברים שצריכין תלמוד ועיון גדול אלא שכבר הורה זקן ושמענו בשם גדולי צרפת שהתירו כן הלכה למעשה". והריטב"א בא להוכיח מהא דשאול המלך כדברי התוס' שם דמותר לאדם לאבד נפשו מחשש שלא יוכל לעמוד ביסורים ויתחלל שם שמים על ידו, והתוס' הוכיחו הלכה זו מהמבואר בגיטין נ"ז ע"ב בד' מאות תינוקות שנשבו לקלון וקפצו לתוך המים וטבעו עי"ש. וכדברי הריטב"א כתב גם בתוס' ר"ש משאנץ בעבו"ז שם.

אך בגיטין שם כתבו התוס' שתי דרכים במעשה דד' מאות תינוקות וז"ל "הכא יראים היו מיסורים כדאמרינן (כתובות ל"ג ע"ב) אלמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא ועוד דע"כ היו מענין אותן ולא היו הורגים אותן" הרי דנקטו דמשום פחד הייסורין מותר לאדם ליטול את נפשו.

ובאמת נראה מפשטיה דקרא דשאול המלך לא חשש אלא שידקרוהו בחרב ויתעללו בו, וכ"כ הרלב"ג שם "היה ירא שימיתוהו באכזריות גדול מפני שהשחית בהם ולזה בחר שימות ביד אוהביו". וכ"כ הרד"ק שם "פן יבואו הערלים האלה ודקרני, בהרגם אותי דקירות הרבה דרך נקמה ובזיון". ועוד כתב שם הרד"ק "ולא חטא בהרגו עצמו... לפי שהיה יודע שאול כי סופו היה למות במלחמה כי כן אמר לו שמואל, ועוד כי ראה כי מצאוהו המורים בקשת ולא היה יכול להמלט, טוב היה שיהרוג הוא עצמו ולא יתעללו בו הערלים, וכן אמרו רז"ל, אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש יכול כשאול ת"ל אך.

הרי לן מפירושי הראשונים כפשטיה דקרא דלא חשש שאול אלא מן היסורים והבזיון ולא שיעבירוהו על הדת, ואעפ"כ הותר לו להרוג עצמו.

ולכאורה נראה דזה גם דעת המחבר דביו"ד סימן שמ"ה בדיני מאבד עצמו לדעת בסעיף ג' שכתב "קטן המאבד עצמו לדעת חשוב כשלא לדעת וכן גדול המאבד עצמו לדעת והוא אנוס כשאול המלך אין מונעין ממנו כל דבר". ומפשטות לשונו משמע דאין כאן היתר מצד דיני קידוש ה' אלא מדין אונס דהוי כקטן שאין לו דעת, ועי"ש בש"ך סק"ו "כשאול המלך שהרג את עצמו לפי שירא שהפלשתים יעשו בו כרצונם ויהרגוהו". הרי שפירש גם הוא שלא חשש שאול אלא שיתעללו בו, ולכאורה סתר הש"ך את דבריו, וצ"ע.

והנה בעבודה זרה י"ח ע"א מסופר על מותו של רבי חנינא בן תרדיון ובשעה שהקיפוהו בחבילי זמורות וכרכוהו בס"ת והציתו בהן את האור אמרו לו תלמידיו "פתח פיך ותכנס בך האש" כדי שימות מהר, ואמר להם "מוטב יטלנה מי שנתנה ולא יחבל בעצמו". ומ"מ כאשר קלצטנורי המוציא להורג שאל אותו, "אם אני מוריד ספוגין של צמר מלבך ומרבה בעצים (כדי שימות מהר) אתה מביאני לעולם הבא" אמר לו הן ונשבע לו עי"ש.

וצ"ב במעשה זה, דאם אסור היה לו ליטול את נפשו, איך אמר לפלוני לקרב את מיתתו והלא הכשילו ברציחה, ועי"ש במהרש"א שקלצנטורי זה גוי היה וכך מסתבר, אך גם ב"נ נצטוו על הרציחה, והמכשילן עובר בלפני עור, ועוד דאם אסור היה לרחב"ת לשלוח יד בנפשו אסור לעשות כן גם ע"י שליח כמבואר בדברי הרמב"ם בפ"ב מרוצח הלכה ב' דחייב מיתה ביד"ש.

ולכאורה מוכח מזה דבאמת מותר היה לרחב"ת ליטול את נפשו מאימת היסורים, ומשו"כ צוה על קלצנטרי לעשות כן אלא שממדת חסידות לא פתח את פיו, ולכאורה משמע כן אף מלשונו "מוטב יטלנה מי שנתנה ולא יחבל בעצמו" דמלשון זה לא משמע לשון איסור אלא הנהגה מוסרית, כך נראה לענ"ד.

ולכאורה יש מקור מפורש דמותר להרוג עצמו מחשש יסורים באיכה רבתי (פרשה א' פיסקא נ"א) "על אלה אני בוכיה... רבי יהודה אומר על סילוק הדעת וסילוק השכינה, אפשר שהיה צדקיהו רואה אחרים שהיו מנקרין את עיניו ולא היה לו דעת להטיח את ראשו עד שתצא נשמתו". הרי לן מדברי חז"ל שראוי היה שצדקיהו ימית עצמו כדי שלא יתעללו בו הפלשתים. ותימה שכל האחרונים לא הביאו מדרש זה.

ולכאורה היה נראה לומר דשאני מלכי ישראל בנפלם ליד אויב שאם יתעללו בהם יש בזה חילול שם שמים, דהמלך לבו לב כל ישראל ומלך על פי נביא, ואם יתעללו רשעי האומות במלך ישראל בהשפלה ובזיון גדול יש בזה חילול השם באומרם איה אלקיך ישראל ומשו"כ הותר לשאול ולצדקיהו להמית עצמם כדי שלא יתעללו בהם הנכרים. אך אין בדברים אלה כדי ליישב הא דרבי חנינא בן תרדיון.

ושו"ר שכיונתי לדברי המהרש"ל בים של שלמה ב"ק פ"ח סימן נ"ט שכתב דהא דשאול המלך "וגם אפשר משום כבוד מלך משוח ה' שאין ראוי שימות ביד הערלים ויעשו בו מיתת עינוי ובזיון והוא חילול ה' בדת אומתנו", ושמחתי בדברים.

ועי"ש שכתב עוד סברא דשאול חשש שכאשר בני ישראל יראו את הפלשתים מתעללים בו, ילבשו נקמה ויקחו בידם חרב נוקמת, לעשות מלחמה בפלשתים, ויפלו מהם רבבות, וכדי להציל את הרבים מסכנה נטל את נפשו ובכה"ג אין בזה איסור עי"ש.

והנה מבואר בדברי הרד"ק הנ"ל וכך גם בדברי היש"ש וכ"כ בשו"ת חיים שאל להחיד"א ח"א סימן מ"ו דאפשר דשאול מותר היה לו לשלוח יד בנפשו משום שכבר ידע עפ"י שמואל הנביא שלמחרת הוא מת, ולכאורה תימה דהלא מחללין שבת בשביל חיי שעה כמבואר ביומא (פ"ה ע"א) וההורג את הגוסס חייב מיתה אף שרוב גוססין למיתה ואף כשידוע בודאות שגוסס זה אין לו תוחלת אלא לזמן מועט, ומה בכך ששמע משמואל הנביא שימות למחרת, ונראה ברור בזה דלא משום ידיעה זו לחודה הותר לשאול לשים נפשו בכפו אלא דכאשר יודע האדם שדינו נחרץ ואין לו אלא חיי שעה מותר ליטול נפשו מחשש יסורים אכזריים, וז"פ.

והנה אף אם מותר לו לאדם לאבד עצמו לדעת מחשש יסורים קשים, נראה פשוט דאין זה אלא כאשר הוא חושש שיתייסר ע"י הגוים אבל חולה הנאנק מיסורי מחלתו ודאי לא הותר לו לשלוח יד בנפשו, אלא יתחזק בכך שיש דין ויש דיין ויתפלל לה' שיסיר מחלה מקרבו, ורק כאשר חושש הוא מיסורים הבאים ע"י בן בחירה יש מקום לדון ולהתיר איסור זה דמאבד עצמו לדעת, וז"פ.

ועוד חידוש מצינו בזה בדברי הבית יוסף יו"ד סימן קנ"ז בבדק הבית בשם האורחות חיים דאפשר דשאול המלך שלא ברצון חכמים עשה ונהג שלא כדין עי"ש. אך במדרש הנ"ל בפרשת נח ובדברי כל הראשונים והשו"ע בסימן שמ"ה מבואר שלמדו הלכה משאול ונקטו בפשטות דבודאי נהג שאול המלך משוח ה' כדת וכדין וז"פ.

ב

ויש לעיין עוד בהלכה זו, באופן שמותר לו לאדם לשלוח יד בנפשו, האם מותר לו לעשות כן ע"י אחרים, ולכאורה שאלה זו תלויה בשני הדרכים הנ"ל, דאם ההיתר לשלוח יד בנפשו משום חשש שיעבירוהו על הדת יש מקום לטעון שמותר גם ע"י אחר כיון דהיתר זה מושתת על דיני קידוש ה', אך אם כל ההיתר אינו אלא מגדר אונס דהפחד מיסורים אכזריים הוי כאונס וכלשון השו"ע בסימן שמ"ה, אין היתר אלא להחושש מן היסורים אך אין היתר לאחרים להרגו דהלא לגבי אחרים אין כאן אונס. וכבר נחלקו גדולי הראשונים בשעת הגזירה, דיש שפסקו להרוג את התינוקות כדי שלא יצאו לשמד וכך פסקו ר"ת וגדולי צרפת כמובא בריטב"א שם בעבודה זרה ויש שהתנגדו לכך בתוקף רב כמובא בבית יוסף בבדק הבית יו"ד קנ"ז ועיין בדע"ז לבעלי התוס' בפרשתנו, אך עד כאן לא נחלקו אלא בחשש שמד, אך פשוט דאף למאן דמתיר איבוד לדעת מחשש יסורין אין היתר אלא למי שחושש מיסוריו הוא, אך לאחרים אין זה אלא עוון רציחה. (ובאמת יש מן הראשונים שנקטו דאף בחשש שיעבירוהו על הדת אסור לו לשלוח יד בנפשו כ"כ רבינו סעדיה גאון בספר אמונות ודעות מאמר י' פרק י"א, וכך נראה לכאורה מדברי התוס' בגיטין שם בתירוצם השני דרק משום שהגויים יכולים לחללם בעל כרחם הותר לאותן ד' מאות תינוקות להטביע עצמם עי"ש ודו"ק).

והנה רחב"ת אמר לקלצטנורי לגרום לקירוב מיתתו, וגם שאול ביקש מנושא כליו להרגו, ובשלמא אם נאמר כדברי הריטב"א וסיעתיה דשאול הרג עצמו מחשש שיעבירוהו על הדת או משום חילול שם שמים, או מחשש איבוד נפש של רבבות ישראל צבא ה' ניחא דמותר היה לו להיהרג אף ע"י אחרים, אך אם כל ההיתר לא היה אלא מאונס יסורים לכאורה אין היתר אלא לו עצמו ולא לשליחו, ולפי"ז בהא דרחב"ת באמת צ"ע במה שהתיר לקלצטנורי להרוג אותו וצ"ע.

ג

ובספר שמואל מסופר על הגר העמלקי שבא לפני דוד המלך וסיפר לו כי מת שאול ודוד שאלו מנין לו ששאול מת וסיפר הגר.

"ויאמר הנער המגיד לו נקרא נקראתי בהר הגלבוע והנה שאול נשען על חניתו והנה הרכב ובעלי הפרשים הדביקוהו ויפן אחריו ויראני ויקרא אלי ואמר הנני ויאמר לי מי אתה ויאמר אליו עמלקי אנכי ויאמר אלי עמד נא עלי ומתתני כי אחזני השבץ כי כל עוד נפשי בי, ואעמוד עליו ואמתתהו כי ידעתי כי לא יחיה אחרי נפלו ואקח הנזר אשר על ראשו ואצעדה אשר על זרועו ואביאם אל אדני הנה. ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם וגם כל האנשים אשר אתו ויספדו ויבכו ויצמו עד הערב על שאול ועל יהונתן בנו ועל עם ה' ועל בית ישראל כי נפלו בחרב. ויאמר דוד אל הנער המגיד לו אי מזה אתה ויאמר בן איש גר עמלקי אנכי ויאמר אליו דוד איך לא יראת לשלוח ידך לשחת את משיח ה' ויקרא דוד לאחד מהנערים ויאמר גש פגע בו ויכהו וימת ויאמר אליו דוד דמך על ראשך כי פיך ענה בך לאמר אנכי מתתי את משיח ה'" (שמואל ב' א' ו' – ט"ז).

ויש מן האחרונים שנקטו שדוד הרגו מדין רוצח על שהרג את שאול, וכ"כ באור שמח פ"ב ה"ד מהלכות רוצח, הערוך השלחן חו"מ סימן תכ"ה סעיף י"ד, וכבר פירש כן הרלב"ג שם (פסוק י"ד) עי"ש. ועיין באור שמח שם שפלפל בדין ההורג גוסס בידי אדם דאעפ"י שפטור מדיני אדם יש רשות ביד המלך להרגו עי"ש, ומ"מ נקטו דמן הדין הרג דוד את הגר על ששלח ידו להרוג את שאול, ולכאורה מוכח מזה דאף אם ניתנה רשות לשאול לשלוח ביד בנפשו אין הרשות נתונה לאחרים לעשות כן, ולפי המבואר לעיל הנחה זו יש לה מקום גדול.

אך אפשר שלא מדין רוצח הרגו דוד אלא על שלא ירא לשלוח יד במשיח ה', והלא בלא"ה כתב הרמב"ם בסוף פרק י"ח מהלכות סנהדרין דהוראת שעה היתה או מדין מלך הרגו שהרי אין אדם נהרג עפ"י עצמו, ואפשר דגם עצם הריגתו של הגר העמלקי מדין מלכות היתה או הוראת שעה על שלא ירא לשלוח יד במלך ישראל והיה לו לנהוג כמו נושא כליו של שאול שלא אבה לשמוע בקולו להרגו, ודו"ק בכ"ז.

ד

והנה בשו"ת חיים שאל להחיד"א ח"א סימן מ"ו דן באיש ישראל אחד שהרג את הנפש ונאסר ע"י המלכות בבית האסורין, ושלח יד בנפשו ונמצא מת בתאו, והאריך מאוד לדון בדינו האם מספידין אותו וכל שאר הלכות אבילות האם נוהגין בו. ובתחילת דבריו האריך בסוגיא דידן והביא מבעל בית לחם יהודה דמחשש יסורים מותר לו לשלוח בנפשו וטען כנגדו ופלפל בהא דשאול, ותמה במש"כ האורחות חיים דשאול נהג שלא כדין והביא גם את הכנסת הגדולה שתמה עליו, עי"ש באריכות דבריו.

ובסוף דבריו כתב דאף באופן שאין היתר לאדם להרוג עצמו, מ"מ בדיעבד אם לא עמד בנסיון ושלח יד בנפשו אין נותנין עליו דין מאבד עצמו לדעת לעניני אבילות וכבוד המת, ובאמת הקילו האחרונים טובא בשאלות אלה, עד שבשו"ת בית אפרים יו"ד סימן ע"ו כתב דאף מי ששולח יד בנפשו מחמת מצוקה כלכלית מספידין אותו וקורעין עליו כדין כל המתים, ואף שרבים חלקו עליו וכמבואר בפתחי תשובה יו"ד סימן שמ"ה ס"ק א' – ג' מ"מ בהלכות אלה הלכה כדברי המקיל.

ואביא כמה ספיקות שבהן הכריעו האחרונים להקל בהלכה זו:

א. במי שהמית עצמו בענין שיש שהות מועטת בין מעשהו ובין הרגע שבו נפח נשמתו כתב בשו"ת חכם צבי דמי שקפץ לתוך המים כיון שמטבע הדברים יש זמן מועט עד שטובע יש לתלות שחזר בתשובה והתחרט על מעשיו ודינו ככל אדם ובגליון מהרש"א ביו"ד שם הביאו ופסק כותיה. וכ"כ בשו"ת חת"ס יו"ד סימן שכ"ו עי"ש, ואף שבשו"ת זרע אמת ח"ג סימן קנ"ז החמיר כה"ג לגבי מי ששתה סם המות.

ב. במי שהמית עצמו לכפר עון כתב הברכי יוסף שם דנחלקו הגדולים אם מותר לעשות כן, וכיון שיש מתירין עכ"פ לא הוי בכלל המאבד עצמו לדעת, עי"ש.

ג. מי שתקפו יצרו לעבור בחטא ומתוך ייאוש שאינו יכול לעמוד כנגדו המית עצמו כתב הגרעק"א שם דיש בזה מחלוקת והביא שם את דברי הבשמים ראש וכתב דהלכה כדברי המקיל, עי"ש.

הרי לן דאף בענין שאסור לו לאדם לשלוח יד בנפשו, מ"מ נקטו גדולי הדורות דבכל ענין שיש צד ספק בדבר או צד תלייה ואונס יש להקל בכל דיני אבילות וכבוד המת ותו לא מידי.


ב

בדין מאבד עצמו לדעת


כבוד הרה"ג העוסק בצרכי ציבור באמונה

ר'..

בדבר המקרה הטראגי באברך אחד שהפליג בחסידות ונהג בתעניות וסיגופים באופן קיצוני כדי לכפר עון ולהתעלות במעלות הטהרה, ושוב חלה במחלה קשה ועל אף שרופאיו בטוחים היו שעל ידי טיפול אפשר היה לרפאותו או למזער להאריך את חייו בכמה שנים, סירב אברך זה לקבל טיפול באמרו שמחלתו נגזרה עליו מן השמים כדי לזככו ולטהרו מפשע ועון. רב הקהילה גער בו שאם יסרב לטיפול וימות מתוך מחלתו דינו כמאבד עצמו לדעת. אדהכי והכי גברה עליו המחלה ול"ע שבק חיים לכל חי.

אחד הרבנים טען שאכן דינו כמאבד עצמו לדעת, ובפרט שהתרו בו ולא שעה. לאחר שנקבר ונספד כהלכה שואל מע"כ כיצד היה ראוי לנהוג במקרה מצער זה.

הנה ברור הדבר, שעל אף שאיש זה נהג באופן חמור ביותר ויצא לתקן ונמצא מקלקל מ"מ ברור ופשוט שאין לו דין מאבד עצמו לדעת משלשה טעמים:

א. הנה יש לעיין בכל עיקר  גדר זה האם כל מי שמכניס עצמו לסכנה ואכן מת בפשיעתו אם דינו כמאבד עצמו לדעת, או שמא אין עבירה זו אלא בהורג את עצמו בקום ועשה או שגרם למותו בכונה.

וראיתי בשואל ומשיב (מהדורא ב' ח"ג סי' קכ"ב) שכתב בתוך דבריו דכל העושה דבר שיש בו סכנה גמורה הוי כמאבד עצמו לדעת.

אך לכאורה אין בזה אלא אזהרה ד"השמך לך ושמור נפשך מאוד", וכמבואר בברכות (ל"ב ע"ב).

"תנו רבנן מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך, בא הגמון אחד ונתן לו שלום ולא החזיר לו שלום, המתין לו עד שסיים תפלתו. לאחר שסיים תפלתו אמר לו ריקא, והלא כתוב בתורתכם רק השמר לך ושמור נפשך וכתיב ונשמרתם מאד לנפשתיכם, כשנתתי לך שלום למה לא החזרת לי שלום, אם הייתי חותך ראשך בסייף מי היה תובע את דמך מידי. אמר לו המתן לי עד שאפייסך בדברים. אמר לו אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם ובא חברך ונתן לך שלום היית מחזיר לו, אמר לו לאו. ואם היית מחזיר לו, מה היו עושים לך, אמר לו היו חותכים את ראשי בסייף. אמר לו והלא דברים קל וחומר, ומה אתה שהיית עומד לפני מלך בשר ודם שהיום כאן ומחר בקבר כך, אני שהייתי עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמים על אחת כמה וכמה. מיד נתפייס אותו הגמון, ונפטר אותו חסיד לביתו לשלום".

ואף שכתב המהרש"א דאין הדברים אלא דברי השר הנכרי אבל באמת אין כונת הפסוק אלא לשמירת הנפש והנשמה מן העבירה, באמת מפורש הדבר ברמב"ם (פי"א מהל' רוצח ה"ד) דמפסוק זה למדנו את חובת האדם בשמירת נפשו ובריאותה. ואף עובר בל"ת דלא תשים דמים בבתיך, כמבואר שם.

ומ"מ נראה דחובת האדם להמנע מן הסכנה אינו משום מאבד עצמו לדעת אלא משום מצוה דשמירת הנפש.

אך באמת יש ראיה לדברי השואל ומשיב בספר חסידים (אות תרע"ה).

"ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש (בראשית ט' ה') אם מת אדם בפשעו כגון שמתקוטט עד שהורגים אותו עתיד ליתן את הדין שגרם לעצמו מיתה. או אם הולך למקום סכנה כגון על קרח בימות החורף אם נפל במים ונטבע. או בחורבה ישנה הלך ונפלה עליו. וכן המתקוטט עם אדם אלם ורוצח ומגזם לו וזה מחרפו ומכעיסו כל אלה עתידין ליתן את הדין שגרמו מיתה לעצמן להתקוטט עם מי שהשעה משחקת לו, או שמתקוטט עם מכשפים ומכשפות ועם מענישים ונענשים על ידם. או בני אדם שהם מועט ונלחמים גבורים ומרובים. יכול אף כמו שציוה רב ושמואל ע"ד רב אדא בר אהבה שאותו שהיה בעל ז' ראשים שנפלו לו ת"ל אך את דמכם לנפשותיכם אך חלק כיון שידעו רב ושמואל שזכותו של רב אדא בר אהבה מרובה לא קבלו אותו אמר מוטב שיכנס ולא יפול החורבה אעפ"כ הוא כעוס".

הרי לן מדבריו דכל המסתכן בדרך כלשהי הוי בכלל מאבד עצמו לדעת.

אך ידוע שכל דברי ספר קדוש זה דברי קבלה וחסידות ולא הלכתא פסקתא, והרי דורש הוא דרשה מחודשת דממעטינן ממה דכתיב אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש "יכול אף כמו שציוה רב ושמואל ע"ד רב אדא בר אהבה שאותו שהיה בעל ז' ראשים שנפלו לו ת"ל אך את דמכם לנפשותיכם אך חלק". וחז"ל במדרש פירשו מיעוט זה לענין אחר למעט הא דשאול והדומה לו.

ומשו"כ נראה דאין ללמוד הלכה מדברי הספר חסידים במקום שאין הפוסקים מביאין אותו  והדברים נכתבו בדרך הפלגה ולא מדינא.

ומ"מ נראה עיקר לדינא דכל שלא שלח יד בנפשו, אף שפשע בסירוב לקבל טיפול אינו בכלל מאבד עצמו לדעת.

ב. יש מן הפוסקים שכתבו דמותר לאדם לשלוח יד בנפשו לתשובה ולכפרת עון.

כך כתב תלמידו הגדול של המהרי"ל המהר"י וייל (סימן קי"ד), וכ"כ בשו"ת שבות יעקב (ח"ב סימן קי"א) וכ"ה בשו"ת שאילת יעבץ (ח"א סימן מ"ג), ולמדו זאת ממה שמסופר במדרש על יקום איש צרורות.

ובאמת נראה עיקר דאף מי שעבר עבירה שחיובה מיתת בי"ד אין לו כל היתר לשלוח יד בנפשו ואף הוא בכלל מאבד עצמו לדעת, אלא דמ"מ חידשו האחרונים דכיון דלפי השקפתו המשובשת ודעתו המוטעית עושה הוא כהוגן אין דנים בו דין מאבד עצמו לדעת, כ"כ בשו"ת זרע אמת (ח"א סימן פ"ט) ובשו"ת חיים שאל (ח"א סימן מ"ו), ועיין עוד בשו"ת מהרש"ם (ח"ו סימן קכ"ג). ועיין בשו"ת בית אפרים (יו"ד סימן ע"ו) שהקיל מאוד בהלכות אלה.

אך באמת אין ללמוד מסיפור דיקום איש צרורות אלא דמי שחייב ד' מיתות בי"ד רשאי לשלוח יד בנפשו ובהכי מיירי בשאילת יעבץ הנ"ל, ולא במי שהמית עצמו מתוך דמיונות לכפר עוונות שאין בהם כל ענין למשפט מות.

ובזרע אמת שם כתב דאף שאמר ר' יוסי בן יועזר על בן אחותו יקום איש צרורות "בשעה קלה קדמני זה לגן עדן" אין ללמוד מזה היתר למעשה, דאפשר דאף שנהג יקום שלא כדין מ"מ הבוחן כליות ולב ידע את לבבו שמתוך כונה זכה עשה מה שעשה ולפיכך זכה לחיי עולם הבא.

וכיוצא בדבר צריך לומר במה שמסופר באשכבתיה דרבי (כתובות ק"ג ע"ב) שאותו הכובס נפל מן הגג ויצאה בת קול והכריזה שהוא מזומן לחיי עוה"ב, וכך אמרו בגיטין (נ"ז ע"ב) באשה ששיכלה את שבעת בניה על קידוש השם ועלתה לגג והפילה עצמה, ובת קול הכריזה שאף היא מזומנת לחיי עוה"ב, וכך בקלצטונירי שזרק עצמו לתוך האש לאחר שזירז את מותו של רבי חנינא בן תרדיון (עבו"ז י"ח ע"א), והלא בודאי לא היה בכל אלה שום צד היתר, אך מכיון שעשו כן מתוך צער יגון ואנחה וכוונתם היתה רצויה זימנם הקב"ה במדת הרחמים לחיי עוה"ב, עי"ש במתק דבריו של הזרע אמת.

ומעשה שהיה ביהודי שרצח ונכלא ונמצא בתאו ללא רוח חיים וברור היה ששלח יד בנפשו. הגאון בעל ברוך טעם פסק לקולא לכבדו במותו כבחייו, ורב אחד חלק עליו. והגר"מ בנעט בשו"ת פרשת מרדכי (יו"ד סימן כ"ה – כ"ו) פסק כדעת בעל ברוך טעם, וטעמו ונימוקו, משום שתלינן שמעין טירוף דעת אחזה בו ונשתבשה עליו דעתו. ועוד דאפשר שאיבד עצמו לדעת מפחד היסורים והמות בידי הגויים, וכל כה"ג מותר להרוג את עצמו. ואף אם אין היתר בדבר מ"מ אין דינו כמאבד עצמו לדעת כנ"ל.

וגם החיד"א עסק בשאלה זו בתשובותיו (חיים שאל שם) וכתב כעין דברי הפרשת מרדכי, עי"ש. ותמצית דבריו דכל ששלח יד בנפשו מתוך מצוקה ויגון יש להקל בדינו, עי"ש.

ומ"מ יש בכל הנ"ל שני טעמים להכריע שאיש מסכן זה אינו בכלל מאבד עצמו לדעת, שהרי מתוך תשובה עשה מה שעשה ונמנע ממה שנמנע, וי"א דיש היתר בדבר, ואף שם אין בזה היתר מ"מ אין בזה דין מאבד עצמו לדעת כמבואר.

ועוד דאף שאיש זה היה תלמיד חכם ובר דעת מ"מ בענין מסויים זה נשתבשה עליו דעתו, וכבר מצינו בדברי חז"ל גדר משוגע לדבר אחד, וכבר כתבו גדולי האחרונים דכל שעשה האדם מתוך דעה משובשת אין להחמיר בו, ויש לכבדו במותו כשאר כשרים מישראל.

ויהי רצון שלא ישמע שוד ושבר ברחובתנו, ואך טוב וחסד ירדפונו כל הימים.

אשר וייס

 

נטפי דמעה וטללי נחמה

על שבר בת עמי

(דברים שנשא מרן רבינו שליט"א בבית המדרש להוראה)

"והיה כי יאמרו אליך על מה אתה נאנח ואמרת אל שמועה כי באה ונמס כל לב ורפו כל ידים וכהתה כל רוח וכל ברכים תלכנה מים הנה באה ונהיתה נאם אדני" (יחזקאל כ"א י"ב).

א

הן היום קדרו השמים כעפעפי שחר, וכל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'. הצדיקים, הישרים, החסידים והתמימים נטבחו ע"י רוצחים שפלים חיות טרף בעודם עטופי טליתות ועטורי תפילין, ובעודם עומדים בתפלתם מתו מות קדושים וטהורים.

בסערה עלו השמימה ונפשם יצאה בדברם וצקון לחשם על שפתם.

צאו וראו מה שאמרו חז"ל במעלתם.

"אלא המסורת הזה תהיה בידך כל העושה מצוה סמוך למיתתו דומה שלא היתה מדת צדקתו חסירה כי אם אותה מצוה והשלימה" (קהלת רבה פר' ג').

כל אחד מן הקדושים... לא היתה מדת צדקותו חסירה אלא אותה המצוה וזכו להשלימה, בעוד שפתותיהם רחושי מרחשין תהלות ה', עלו ונתעלו כעולה תמימה על גבי מזבח קידוש ה'.

א-ל נקמות ה', א-ל נקמות הופיע, הקב"ה יקום דם עבדיו השפוך, כי דם עבדיו יקום, ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו.

הרוצחים השפלים שאין שפלים ונבזים מהם, אשם לא תבכה ותולעתם לא תמות והיו לדראון עולם.

ב

ואנו עומדים נבוכים, עומדים ותולים עינינו למרום, על מה עשה ה' ככה, מה חרי האף הגדול הזה.

גדול התנאים, רבי עקיבא בן יוסף אומר (אבות פ"ג משנה ט"ו): "הכל צפוי והרשות נתונה".

והמורה הגדול רבינו הרמב"ם התפעל מעומק חכמתו של רבי עקיבא וכתב (בפיה"מ שם):

"זה המאמר כולל עניינים גדולים מאד, ולא יהיו דברים כמו אלו אלא לרבי עקיבא".

מחד גיסא "הרשות נתונה", ואיש בחטאו ימות, ורשעים תרדוף רעה, אך מאידך "הכל צפוי", יש דין ויש דיין, ועומק הדין מי ישערנו.

חייבים אנו לעשות חשבון נפש ולהתבונן במה צריך להתחזק ומה צריך לתקן. וחלילה לנו לעבור לסדר היום ולהתעלם מן הדם הזועק מן האדמה.

הלא כתב הרמב"ם (פ"א מתעניות הל' א'):

"מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור, שנאמר על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות, כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו".

ועוד הוסיף שם (בהל' ג'):

"אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי, כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי".

הרי שהעדר התבוננות דרך אכזריות היא, חייבים אנו לעשות חשבון נפש כדי להינצל מחרון האף, כדי למלט נפשנו ונפש ילדנו ממדת הדין ומגזירות קשות ואכזריות.

רבים נוהגים בשעת צרה וצוקה להאשים את זולתם, ולהטיח אשמה באחרים, קל מאוד להצביע על אחרים ולהוציא את עצמנו מן הכלל. כך רגילים אנו תמיד, לראות את חסרונם של אחרים ולתלות בהם את כל פגעי הדור ולראות תמיד את מעלת עצמנו. אך לא כן דרך החכמים. כאשר עמד נחשול שבים לשבור את הספינה עמד יונה הנביא ואמר בשלי הסער הגדול הזה! יונה הנביא, נביא ה' צדיק וקדוש, נמצא הספינה עם קבוצה של נכרים, ברור כשמש שהיה קדוש ונשגב מהם אלף ידות, ואעפ"כ יודע הוא "בשלי הסער הגדול הזה" (יונה א' י"ב).

ובגיטין (נ"ח ע"א) מסופר "ת"ר מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי אמרו לו תינוק אחד יש בבית האסורים יפה עיניים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים הלך ועמד על פתח בית האסורים אמר מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים ענה אותו תינוק ואמר הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו אמר מובטחני בו שמורה הוראה בישראל העבודה שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו אמרו לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל ומנו ר' ישמעאל בן אלישע".

ויש לתמוה מה ראה ר' יהושע בן חנניא בדבריו של ילד זה שהביא אותו להתפעלות גדולה, מה ניצוץ של גדלות שמע בתשובתו עד שבטח בו שיהיה מורה הוראה ומנהיג בישראל.

ונראה בזה, דהנה יש לעיין בפסוק זה שבניסוחו ולשונו יש סתירה מיניה וביה, "הלא זה ה' חטאנו לו", אנחנו חטאנו, ושוב כתיב "ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בקולו", הם אשר לא אבו ללכת בדרכיו ולא שמעו בקולו.

ונראה דיש ללמוד מדברי הנביא דבכל שעת פורענות, בכל שעה שאנו מוכים ומתייסרים, קודם יש לפשפש במעשינו לפני שאנו מצביעים על אחרים ומאשימים אותם. כי תמיד קל יותר להאשים אחרים ולתלות בהם את כל תחלואינו מאשר לפשפש במעשינו אנו ולבדוק את בדק בתינו, כמה קל היה לתינוק זה בשעת הגזירה להצביע על אחרים, למצוא אותם אשמים ולתלות בהם את הקולר, מלכות רומי הרשעה מצד אחד, הצדוקים והבייתוסים שהרימו ראש לקצץ בנטיעות להפוך את הקערה על פיה, ובתווך הבריונים שפרקו עול חכמים והביאו אסון על כל העם.

אך לא כך הוא עושה. הלא זה ה' חטאנו לו. בשלנו הסער הזה! אנו חטאנו, ועלינו לחזור בתשובה. ורק אח"כ ממשיך הוא ואומר, "ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בקולו".

וזה הנהגה של גדלות! גדלות ברוח וגדלות בנפש, וזה דרכם של גדולי ומנהיגי ישראל. זה הדרך שלמדנו מחז"ל שבכל עיסוקם בחורבן ביהמ"ק הוכיחו אותנו וייסרו אותנו בשוטים. בעוונותינו שרבו חרב הבית וגלו ישראל מעל אדמתם!

לשמע תשובה זו אמר ר' יהושע "מובטחני בזה שיהיה מורה הוראה בישראל"!

ג

אחים יקרים ואהובים הבה נתבונן במה צריך להתחזק.

לא נביא אני ולא בן נביא, מי יעלה לנו השמימה... אך כל אחד יודע את סתרי לבבו ואת קוצר מעשיו, במה הוא צריך להתחזק.

אמנם מתוך התבוננות בדברי חז"ל וגדולי הדורות יודעים אנו מה הן שורשי הפורעניות, וכיצד אפשר להשפיע רחמי שמים.

ראשית כל דבר צריך להתחזק באמונה תמימה ובאהבת ה' יתברך שמו הגדול.

"וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך" (דברים ח' ה').

ראה נא מה שכתב אדוננו הרמב"ן עה"פ "בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגדדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת" (דברים י"ד א'):

"ור"א אמר אחר שתדעו שאתם בנים לה' והוא אוהב אתכם יותר מן האב לבנו, לא תתגודדו על כל מה שיעשה, כי כל מה שיעשה לטוב הוא ואם לא תבינוהו, כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם רק יסמכו עליו".

הקב"ה אוהב אותנו יותר מאהבת האב לבנו, וכמה יותר?

ללא סוף וללא גבול.

כאשר מדברים אנו בלשון משל ומליצה אין מנוס מלהשתמש בדימויים המוכרים לנו, ואין אנו מכירים אהבה יתירה מאהבת אב לבנו. אך אין במשל זה לתאר ולבטא את אהבת ה' את עמו ישראל שאין לו שיעור ואין לו קץ ואין לו גבול.

ובאהבה יתירה זו ה' אלוקנו מייסר אותנו, וכל דעביד רחמנא לטב עביד.

יש ואנו מתקשים להבין את דרכי ה' הנסתרות. יש ומתקשים אנו להביט מאחורי הפרגוד ולראות את האור שמעבר לעלטה ולחושך. אך יודעים אנו שגם הילד הקטן לא תמיד מבין את מעשי אביו הגדול.

ומשום כך מכסה יהודי את עיניו כאשר הוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים ואומר "שמע ישראל ה' אלוקנו ה' אחד". הלא שם אלקים מבטא את מדת הדין ושם הוי' ביטוי הוא למדת הרחמים.

מאמינים אנו שה' אחד, ואין בין הוי"ה לאלקות, אין בין דין לרחמים, ובגנזי נסתרות גם מדת הדין רחמים גדולים הוא, ולכן מכסים אנו את עיננו, גם אם לא נראה זאת בעיננו מאמינים אנו בלבנו, כך למדונו רבותינו, נחום איש גם זו, ורבי עקיבא בן יוסף, וכך נלמד אף אנו את בנינו.

"כל דעביד רחמנא לטב עביד" (ברכות ס' ע"ב) ו"גם זו לטובה"! (תענית כ"א ע"ב).

ראש וראשון לכל דרכי העבודה ולעורר את מדת הרחמים, תורה היא. "תורה אגוני מגנא, ואצולי מצלא" (סוטה כ"א ע"א), "כי הם חיינו ואורך ימינו", והתורה היא עיר מקלט מפני מלאך המות (ב"מ פ"ו ע"א).

לעתים נדמה לנו שיוצאים אנו ידי חובתנו בתלמוד תורה, רגילים אנו לשמוע תדיר שמעולם לא למדו כל כך הרבה תורה כבימינו. ולא היא כל אחד יודע בלבו שבידינו ללמוד הרבה יותר גם באיכות וגם בכמות וכמה רחוקים אנו מלצאת ידי חובותנו בדביקות והתמדה בתורה. רחוקים אנו מאוד מאוד ממדת ההתמדה של הדורות הקודמים שעמלו בתורה בדביקות עצומה במסירת נפש מתוך הדחק והעוני.

חייבים להרבות בתורה, לעמול יותר בעמלה, לשמוח יותר בשמחתה ולהשתשע יותר בשעשועיה. "אם היה למוד לקרות דף אחד קורא שני דפים ואם היה למוד לשנות פרק אחד ישנה שנים" (ויקרא רבה כ"ה), כל אחד צריך להתחזק בתלמוד תורה שהיא נותנת חיים לעולם.

צריך להרבות בתפילה, שהרי אין כמו תפילה להשפיע את מדת רחמנותו ית"ש, הלא כך הגדירו חז"ל את מצות התפילה (ברכות כ' ע"ב) רחמי, ומשו"כ חידשו דאף שנשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא, פשוט שחייבות בתפילה שהרי רחמי נינהו, וכי נשים אינם זקוקות לרחמי שמים!

בשעת צרה צריך להרבות בתפילה ולהוריד כנחל דמעה שהרי שערי דמעות לא ננעלו.

וצריך להתחזק באהבת רעים "איש את רעהו יעזרו ולאחיו יאמר חזק" (ישעיהו מ"א ו'). שהרי הקב"ה אוהב אותנו כאשר אנו אוהבים זה את זה, וכאשר שונאים אנו זה את זה מעורר הדבר קטרוג בשמים.

ראה נא מה שכתב הנצי"ב (בהקדמה לפירושו עה"ת העמק דבר):

"בחרבן בית שני שהיה דור עקש ופתלתל, ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה אך לא היו ישרים בהליכות עולמים, ע"כ מפני שנאת חנם שבלבם זה את זה חשדו את מי שראו נוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס ובא עי"ז לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם עד שחרב הבית... שהקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלה".

וכעין דבריו ביתר חריפות כתב המקובל האלקי רבי אברהם אזולאי בספרו חסד לאברהם, שהקב"ה שונא את המקטרגים על בניו אף אם היו צדיקים גדולים.

השנאה מעוררת מדת הדין והאהבה משפיעה מדת הרחמים.

זכורני ששמעתי פעם ממו"ר כ"ק מרן בעל הדברי יציב זצ"ל, שכידוע שיכל את אשתו ואחד עשר ילדיו בשואה הנוראה, שכאשר יצאו שארית הפליטה ממחנות המות לא האמינו שיהודים עוד אי פעם ישנאו זה את זה.

טבעי הדבר שנתווכח ויהיו בינינו חילוקי דעות, טבעי הדבר ואולי אף רצוי, אך אין מקום לשנאה בין יהודי ליהודי, הלא אויבנו שונאים אותנו שנאת מות, שנאה עמוקה ותהומית, ואין צריך להוסיף שנאה על שנאתם.

הלא השונא את ישראל שונא את אביהם שבשמים, כך כתב ראש הראשונים אדונינו רש"י "משנאיך - אלו שונאי ישראל, שכל השונא את ישראל שונא את מי שאמר והיה העולם, שנאמר (תהלים פ"ג ג') ומשנאיך נשאו ראש, ומי הם, על עמך יערימו סוד" (במדבר י' ל"ה).

אין מקום לשנאה בין יהודי ליהודי לא בין אדם לחבירו ולא בין אשה לשכנתה, לא בין חוג לחוג ולא בין עדה לעדה.

הלא הקב"ה אבינו הוא, אבינו מלכנו, אבינו אב הרחמן, ואין הדעת סובלת שנאהב את האב ונשנא את בניו. שום אב איננו מוכן שאוהביו וידידיו ישנאו את בניו וילחמו בהם. ואם רוצים אנו לאהוב את האב ולהיות נאהבים על ידו, חייבים אנו גם לאהוב את בניו של אלוקנו את בני א-ל חי.

וגם אם נחלוק זה על דעתו של זה, יש לעשות כן בכבוד חברים ואהבת רעים, ברחמים ובחמלה.

חייבים אנו להתחזק בכל אלה וכל אחד בחיפוש מסטרי הנפש ובחורין ובסדקים בבדקי לבבו במה שידוע לו רק לו ולבוחן כליות ולב.

והקב"ה ירחם עלינו ועל שארית פליטת עמו בית ישראל, יקום דם עבדיו השפוך וכפר אדמתו עמו, אב הרחמן יחזק את שבורי הלב, אבי יתומים ודיין אלמנות יחוס וירחם, ונזכה כולנו להתנחם בנחמת ציון וירושלים בב"א.