(5778) The Mitzvah of Tshuva

מרן הגאב"ד שליט"א


"והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבת אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלקיך שמה. ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקלו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים ל' א' – ב').

 

"וטעם כי המצוה הזאת - על כל התורה כולה. והנכון, כי על כל התורה יאמר 'כל המצוה אשר אנכי מצוך היום', אבל 'המצוה הזאת' על התשובה הנזכרת, כי והשבות אל לבבך (בפסוק א') ושבת עד ה' אלהיך (בפסוק ב') מצוה שיצוה אותנו לעשות כן. ונאמרה בלשון הבינוני לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות כן. והטעם, לאמר כי אם יהיה נדחך בקצה השמים ואתה ביד העמים תוכל לשוב אל ה' ולעשות ככל אשר אנכי מצוך היום, כי אין הדבר נפלא ורחוק ממך אבל קרוב אליך מאד לעשותו בכל עת ובכל מקום: וזה טעם בפיך ובלבבך לעשותו - שיתודו את עונם ואת עון אבותם בפיהם, וישובו בלבם אל ה', ויקבלו עליהם היום התורה לעשותה לדורות כאשר הזכיר (לעיל פסוק ב') אתה ובניך בכל לבבך - כמו שפירשתי" (רמב"ן שם פסוק י"א)

הנה כבר הארכנו במצות התשובה וחלקיה (עיין במנחת אשר מועדים ח"א סימן י' ובמנח"א דברים סימן נ"ג), ולא נעסוק היום אלא בעומק התשובה פרטיה ודקדוקיה.

א

עד שיעיד עליו יודע תעלומות

"ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר יעזוב רשע דרכו וגו', וכן יתנחם על שעבר שנאמר כי אחרי שובי נחמתי, ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שנאמר ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו וגו', וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו" (רמב"ם הל' תשובה פ"ב ה"ב).

והנה שלשה גדולי עולם, עמודי התווך בעולם החסידות, המוסר והלמדנות פירשו את דברי הרמב"ם בדרכים שונות כל אחד לפי דרכו ומהותו, ונבאר:

א. כתב השפת אמת (שבת תשובה תר"מ):

"וברמב"ם עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לדבר הזה. ומהתימא לומר שאינו נק' תשובה עד שיעיד עליו דא"כ לא שבקת חיי. אכן המכוון הוא כי התשובה צריך להיות עד מדריגה זו. והיינו ביטול הבחירה לגמרי כי בוודאי צדיקים זוכין בעבודתם עד שנקח מהם כמעט כל הבחירה. כיון שבוחרים בזה ובדרך שאדם רוצה לילך כו'. וזה באמת יהי' סוף התיקון כאשר ישובו כל בנ"י באמת. וזה כוונת הרמב"ם כי התשובה אין לה שיעור והפסק עד שיעיד יודע תעלומות כו'. ועל תשובה זו אמרו שמביאה רפואה לעולה בביטול הבחירה לגמרי".

הרי לשיטתו כונת הרמב"ם לסוף מעלת התשובה שישובו ישראל בסוף הימים ורק מעט צדיקים זוכים לו, אבל אינו מעכב בתשובה.

ב. ועוד כתב השפת אמת (שבת תשובה תרל"ח):

"במדרש פסיקתא עד ה' אלקיך השי"ת עד בדבר כו'. שהוא מפרש עד לשון עדות ע"ש. וביאור הענין שוודאי יש הרהורי תשובה בכל איש ישראל והשי"ת בוחן לבות וכליות ואיתא עד שלא נוצרה המחשבה בלב השי"ת מכיר בה כו'. וזהו נאמר ג"כ על מחשבה טובה שאעפ"י שאין אדם יכול להטות עצמו לגמרי לתשובה. אעפ"כ מועיל היגיעה להטות הלב במה שאין ניכר לאדם עצמו והשי"ת עד על תשובה זו. וזהו ג"כ לשון הרמב"ם שיעיד עליו יודע תעלומות. פי' יודע תעלומות אף מה שנעלם מעיני האדם עצמו כמ"ש".

ופירוש זה נפלא הוא במליצה ישרה, אך אינו מתיישב בפשטות כוונת הרמב"ם.

ג. ולעומתו כתב הגר"י פטרבורגר בכוכבי אור (סימן ז') לפרש את דברי הרמב"ם כפשוטם שאם אכן היודע תעלומות מעיד עליו שלא יעמוד כנגד יצרו וישוב לחטוא אין תשובתו תשובה.

אך גם גאון זה התחבט בתמיה הגדולה, וכי אם יחזור אדם לחטוא בסוף ימיו בטלה תשובתו למפרע, ופלפל בזה בדקות הענין, והסיק דרק אם חוזר הוא לחטוא משום התחדשות היצר וסיבות מתחדשות לא בטלה תשובתו למפרע.

ד. הבית הלוי (דרוש י"ג וקדם לו הנתיבות בספרו נחלת יעקב) כתב דמטבע האדם ותולדתו בן בחירה הוא ואינו נוטה ליצרו הטוב יותר מאשר ליצרו הרע, (וכמ"ש הרמב"ם בהל' תשובה פ"ה ה"א) אך כאשר חטא ושנה והלך בשרירות לבו מוליד בעצמו טבע רע להיות נמשך אחר החטא, ותמצית התשובה לשוב מדרכו הרעה ולחזור לעיקר טבעו להתהלך בשביל הזהב, וזה כוונת הרמב"ם שאינו חוזר לחטוא מחמת חטאיו וטבעו הרע שהוליד בעצמו בעברו על מצות ה'.

וארבעת הדרכים גם יחד נראים רחוקים, דברי השפ"א אינן מתיישבים כלל בלשון הרמב"ם ופשטות כוונתו, ודברי הגר"י קשים גם מלשון הרמב"ם וגם מסברא, וכך גם דברי הבית הלוי והנחלת יעקב.

והאמת יורה דרכו כפי שהבינו נושאי כליו הגדולים של הנשר הגדול, הכסף משנה והלחם משנה שפירשו שאין כונת הרמב"ם כלל שהקב"ה יעיד על האדם שאינו חוזר לזה החטא לעולם, אלא שהרמב"ם מסביר את עומק הענין של קבלה על העתיד, שהאדם צריך כאילו לפנות אל הקב"ה הבוחן כליות ולב ולהעיד על עצמו את הקב"ה, כלומר רבש"ע אתה תעיד עלי שכונתי ורצוני ומאויי שלא אחזור לזה החטא לעולם.

ולדבריהם אין כאן כל תנאי עתידי אלא אין המדובר אלא בכונת הקבלה כאשר הוא שב, וכל כונת השב רצונו ותקוותו שלא לחזור לעולם לעבירה זו, וכל שזה כונתו יש כאן תשובה גמורה.

וראיה גדולה לדברי הכס"מ והלח"מ מלשונו של ספר חסידים (אות כ') שהאריך בגדרי התשובה והוידוי כעין דברי הרמב"ם, ובתו"ד כתב:

"ויאמר אני מעיד עלי היודע כל תעלומות שלא אשוב בזה החטא לעולם שנאמר (הושע י"ד ד') ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו".

הרי לן להדיא שהאדם השב בתשובה הוא זה שמעיד עליו את הקב"ה, וכענין הכתוב (דברים ל' י"ט) "העדתי בכם היום את השמים ואת הארץ".

וכדברי הכס"מ והלח"מ מבואר בדברי רבינו סעדיה גאון (אמונות ודעות מאמר ה'):

"ואבאר עוד כי האדם כאשר יסכים בעת תשובתו בלב שלם שלא ישנה, תהיה תשובתו מקובלת. ואם תשיאהו התאוה אחר כן לשנות, אין תשובתו נפסדת, אך ימחלו לו העונות שהיו קודם התשובה, ויכתב עליו מה שיהיה לאחריה. וכן אם ינהג המנהג הזה פעמים רבות, שישוב ואחר כן ישנה לחטא, אין כותבין עליו כי אם מה שאחר. התשובה, כשתהיה בכל פעם דעתו שלמה ולבו טוב שלא ישנה. וזה אשר אתה מוצא הכתוב אומר (עמוס ב' ו') על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו, איננו בקבול התשובה, אבל הוא בדחות הענש מהם אחר השליחו, כאלו היה שולח אל עם שישובו, ואם לא ישובו, אביא עליהם החרב והרעב, ואם ישובו אחר השליחות הראשונה או השנית או השלישית, לא יביא עליהם מה שאמר להביא, ואם לא, יגזור עליהם מה שאמר להביא, ואם יגזור עליהם מה שאמר, אפילו אם ישובו אחר כן לא יועיל להם תשובתם ברביעית, לדחות מהם הענש ההוא בעולם הזה, אבל היא מועיל' להם להנצל בעולם הבא".

וכך הוא גם בחיבור התשובה למאירי (מאמר א' פרק ט') שכתב:

"זה דבר השב לאל אך דבר שפתים, מתודה בפיו, ולבו לשוב לחטאיו. כמאמר, יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבם רחק ממני וגו', קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם, ואיך יחשוב שתהא תשובתו תשובה מועלת, הלאל ידברו עולה אם לו ידברו רמיה, ואין מזה המין מי שבעת התשובה גומר בלבו לעזוב דרכו הרעה תכלית עזיבה אבל אחר זה יכריחהו יצרו לשוב לחטוא".

ועיין עוד בדבררי המבי"ט בבית אלקים (שער התשובה פרק ו') שכתב:

"ואומר כי נראה מדברי רבותינו ע"ה כי כיון שחזר האדם בתשובה מן החטאים שעשה וגמר בלבו שלא לעשותם עוד, השם יתברך מעביר חטאתו בתשובה זאת, ואם אח"כ חוזר לחטוא, יצה"ר הוא שפתה אותו מחדש לחזור למה שחטא, ולא יהיו החטאים הראשונים חוזרים וניעורים אחר שנתבטלו בתשובה הקודמת".

והנה בספר מנוחה וקדושה להגאון ר' ישראל איסר מפונוביז' תלמידו של מרן הגר"ח מולוז'ין (שער התורה א' אות ז') כתב:

"הנה בחרטה על העבר יש כמה מדרגות כנ"ל, ואולם הקבלה על הבא אינה כ"א אחת, והוא מה שכתב הרמב"ם (ובלעדה לא עשה כלום) וז"ל יעיד עליו את היודע תעלומות לב שלא ישוב לחטוא עוד. והעיקר ע"ז צריך לשרש אחריה, (פי' כי אין אנו מדברים אודות רשעים שחוטאין בשאט נפש כ"א אודות אנשים בינונים כמוני היום שחטאינו כאנוסים ביצה"ר). וכתב בספר יסוד ושורש העבודה עצה נכנה, והוא שבהתודותו ביוה"כ ישכיל הסיבה שגרמה לו לחטוא איזה גדר לקבלו על עצמו שיהא כחו ע"י הגדר להסיר סיבת החטא שבזה יהא בטוח שיהא משומר מלחטוא בקבלה אמיתית, וכן עשיתי בילדותי ביוה"כ והטעתי את בוראי בהטעת עצמי שהייתי סבור שגדר הזה יועיל באמת, וביוה"כ הבא חיפשתי באמתחתי ומצאתי הקופה מלאה שרצים כדאשתקד. וחפשתי ומצאתי גדר ששערתי שיועיל בוודאי וגם הוא לא הועיל, וכן נהגתי כמה שנים בזה אחר זה, עד שנתברר לי מה שכתבתי שער התפילה (ח"א סימן ט') שיצה"ר הכנסני בשקו וקשרו למעלי מראשי ואין לי כ"א לחתור השק ולברוח על רגע, ואין בכחי לשוב בשלימות, ומעתה באמרי תבא לפניך תפילתנו וכו', מחשבתי רבש"ע זכות א' יש לי ללמד על עצמי כי אין אנו עזי פנים וכו', אני יודע באמת שעוונתי רבו משערותי ועברו ראשי וטמאו את רמ"ח אברי וטמטמו את לבי שאין ביכלתי לשוב אליך, אך אתה רחום וחנון וכל יכול תן פחדך עלי ואימתך ורוח נכון תחדש בקרבי ואז אשוב אליך באמת".

ודבריו יש בהם חיזוק גדול לדידן ולדכוותן.

ב

ועדיין מעלה נשגבה היא ועבודה גדולה שיעמוד אדם ויעיד על עצמו את היודע תעלומות ובוחן כליות ולב שלא ישוב לזה החטא לעולם.

אך כבר כתבתי במנחת אשר (שיחות על המועדים ח"א מאמר ח') שאף תשובה לחצאין, ותשובה שאינה שלימה מועילה ויש בה מצוה ומכפרת לפי ערכה ומשקלה.

וכבר כתב כן המבי"ט בבית אלקים (שער התשובה פרק י"ב) והביא ראיות מדברי חז"ל ורבותינו הראשונים.

ולענ"ד סברא פשוטה היא, דהלא אין לך עבודה שבלב יותר מן התשובה ומטבעה של עבודת הלב ועבודת הנפש שכל משקלה לפי האדם, הענין, המקום והזמן, ורק הבוחן כליות ולב מלך המשפט יכול לשקול את הנסיונות והקשיים מצד תכונות הנפש, החינוך, הרקע שבעבר של השב בתשובה, ואין זה עולה על הדעת שמי שחזר בתשובה גמורה בקל וללא מלחמה גדולה ביצרו יכופר לו, וחבירו שנלחם מלחמה עצומה ביצרו ועומד בנסיונות עצומים כדי לחזור בתשובה, ולא זכה עדיין לתשובה גמורה כל יגיעתו ועמלו לריק.

וע"כ דאף תשובה לחצאין מועילה ומכפרת לפי מעלתו ומעמדו של השב.

ודו"ק בפשטות הדברים ועומקם.

ג

וראיתי דבר נחמד בספר חידושי הרי"ם (ליקוטי הרי"ם ח"ב עמוד ת"נ) שהביא שבעל חידושי הרי"ם בשכבו על ערש דווי שלא קם ממנו נסתפק האם תשובתו מועילה לפי דברי הרמב"ם דבעינן שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, דהלא אם ימות מתוך חליו הרי לא יוכל לחזור עוד לעשות החטא ההוא, האם גם זה תשובה גמורה.

ועוד חידש גאון קדוש זה דכל יסוד התשובה אינו אלא בגדר שינוי וכאילו שינוי מעשה הוא ופנים חדשות באו לכאן ואינו אותו האיש שחטא, ולפיכך צריך שינוי שאינו חוזר לברייתו וכמבואר בב"ק (צ"ג ע"ב – צ"ד ע"א) דשינוי החוזר לברייתו אינו קונה, ומשו"כ אין כאן שינוי אא"כ לא ישוב לזה החטא לעולם.

אך חכמים תיקנו משום תקנת השבים דאפילו שינוי החוזר קונה ומי שגזל מריש ובנאו לתוך ביתו קנאו ופטור מלקעקע את כל הבירה, הר דמשום תקנת השבים אף שינוי החוזר קונה, וכך גם אף אם ישוב לחטוא שוב וחוזר לברייתו, מ"מ אהני ליה תשובתו, ודפח"ח.

ד

בעניין תיקוני התשובה

והנה מצינו במקורות רבים בגדולי הקדמונים שהרבו לעסוק ב"תיקוני תשובה", דהיינו צומות וסיגופים שיש לבעל התשובה לקבל על עצמו. ומאידך לא מצינו זכר לכל אלה בדברי עמודי העולם הרמב"ם, חובת הלבבות ורבינו יונה שפתחו את שערי התשובה לרווחה בפני כל ישראל והשכילו לבאר את כל יסודות התשובה פרטיה ודקדוקיה ולא הזכירו כלל כל את ענין תיקוני התשובה.

ובספר חסידים (סימן ל"ג וסימן שפ"ד) ותלמידו הגדול רבינו אלעזר מגרמייזא בספר הרוקח (הלכות תשובה וסוף הלכות ראש השנה סימן ר"ו) האריכו בתיקונים אלה, והרוקח ביאר שם בשורש הענין שיש בזה שני גדרים חלוקים תשובת המשקל ותשובת התורה.

תשובת המשקל ענינו שכנגד ההנאה שנהנה האדם מן העבירה עליו להצטער בצער הגוף, ותשובת התורה שענינו שכנגד עונשי הגוף שהיה חייב בהם אילו בית הדין הגדול היה יושב בלשכת הגזית עליו להתייסר ביסורי הגוף, עי"ש.

וגם בכתבי האר"י (שער הייחודים) מצינו תיקוני התשובה, וכך מצינו ברמ"א בג' מקומות בשו"ע, לגבי חילול שבת כתב (סימן של"ד סכ"ו) שצריך להתענות ארבעים צומות, בבא על הנדה (יו"ד סימן קפ"ה ס"ד) שצריך ארבעים צומות, ובשתה יין נסך (יו"ד סימן קכ"ג סכ"ו) שצריך להתענות חמשה צומות.

אך לא מצינו רמז וזכר לכל ענין זה בדבריהם של הרמב"ם ובני גילו ומזליה כמבואר. וראיתי מה שכתבו בזה רבים ודבריהם לא נתיישבו על לבי כלל וכלל, ואכמ"ל.

והנראה בזה דכל תיקונים אלה אינם מענין התשובה כלל, אלא מגדרי העונשים, והשב בתשובה שלימה זוכה בכפרה שלימה ואין מזכירין לו עוונותיו וביותר אם זוכה לשוב בתשובה מאהבה שזדונותיו נעשים לו כזכויות, אלא שחששו גדולי המקובלים שמא אין תשובתו שלימה ורצויה, ושמא לא באמת ובתמים העיד עליו היודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, ומשו"כ תיקנו וקבעו את תיקוני התשובה לכפר עון ע"י הצער והכאב שיש בהם תשובת המשקל ותשובת התורה כמבואר.

וזה הטעם שלא מצינו ענין זה ברמב"ם וסייעתיה שלא עסקו אלא בהלכות תשובה ופרטיה ולא שייכי להדדי.

והרבה יש לעיין לפי"ז במה שמצינו תיקוני תשובה לעובר בשוגג, ובשוגג לא שייך תשובת התורה, אך שמא שייך בזה תשובת המשקל, ולא נתפניתי להאריך ועוד חזון למועד.

 

 

 

רחמנא דעני לתבירי ליבא ענינא

אמש, בעמדי בתחנון ובזעקה, ורחושי מרחשין שפתי את פרקי הסליחות אמרתי ביחד עם כל בית ישראל:

"מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה הוא יעננו, מי שענה ליצחק כשנעקד ע"ג המזבח הוא יעננו.. וכן ביעקב, ביוסף, במשה, באהרן, בפנחס הקנאי, ביהושע, בשמואל הנביא, בדוד, באליהו, ביונה, בחזקיהו מלך יהודה, בחנניה מישאל ועזריה, בדניאל, במרדכי ואסתר ובעזרא, ומסיימים "מי שענה לכל הצדיקים והחסידים והתמימים והישרים הוא יעננו".

ותהיה גדולה עלתה בלבי, וכי למה יענה, וכי אין כאן עזות מצח, וכי ראויים אנחנו שהקב"ה יעננו כפי שענה להני גדולי עולם שהאפילו פני חמה בקומתם, וכי אין כאן עזות מצח לומר מי שענה לכל הצדיקים והחסידים והישרים והתמימים הוא יעננו, וכי חסידים וצדיקים וישרים ותמימים אנו.

ולבי אומר לי, דמשום כך מוסיפים אנו בלשון ארמית "רחמנא דעני לעניי ענינן, רחמנא דעני לתבירי לבא ענינן, רחמנא דעני למכיכי רוחא ענינן".

מלבד החסידים והתמימים וכו' הזוכים בדין ובדין הן נוטלים שכרם, עונה הקב"ה לשבורי הלב ונמוכי הרוח, הלא "קרוב ה' לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע" (תהלים ל"ד י"ט).

מקום מיוחד יש למעלה בשביל אלה הפונים אל הקב"ה בכפיפות קומה, בנמיכות רוח ובשברון לב, וביניהם מצטופפים גם אנחנו ברוח נשברה ובלב נכנע, ומבקשים אנו גם אם אין אנו מן הצדיקים והישרים והתמימים, מ"מ תבירי לבא ומכיכי רוחא אנחנו, ובין כולם רחם גם עלינו.

ומשו"כ אומרים אנו בקשות אלו בלשון ארמי, דכבר אמרו חז"ל (שבת י"ב ע"ב) דאין מלאכי השרת מבינים לשון זה, והתוס' בברכות (ג' ע"א) כתבו דכאשר רוצים אנו שהמלאכים לא יבינו את דברינו מבקשים אנו בלשון ארמית. (ועיין תוס' בשבת שם ד"ה שאין).

דהנהגה זו של מדת הרחמים לא נמסרה למלאכי השרת כלל ואין להם חלק בה, אין היא אלא בין אבינו שבשמים לבניו אהוביו, ורחמים אלה למעלה הם ממדת הדין, והמלאכים אף מקנאים בה, וכדי שלא יתערבו לקלקל, וינסו ללמד חובה על בני ישראל, פונים אנו להקב"ה בעצמו בלשון שזר לא יבין.

כי כאשר הקב"ה דן אותנו במדת הרחמים, אין למדה זו קץ.

בא וראה מה שאמרו בירושלמי (סנהדרין מ"ט ע"א):

"רבי הונא בשם רבי אבהו הקדוש ברוך הוא אין לפניו שכחה כביכול הא בשביל ישראל נעשה שכחן, מה טעמא (מיכה ז' י"ח) נושא עון נשא כתיב וכן דוד אמר (תהילים פ"ה ג') נשאת עון עמך כסית כל חטאתם סלה".

ועוד אמרו שם:

"א"ר לעזר (תהילים ס"ב י"ג) ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו מעשהו אין כתוב כאן אלא כמעשהו ואין לית ליה את יהיב ליה מן דידך".

(וכ"ה בירושלמי פאה ה' ע"א – ע"ב, עי"ש).

והלא הדבר פלאי ואין לו פשר כלל במדת הדין.

הלא חטא החוטא ואין בידו זכות להכריעו לחסד, והקב"ה נותן לו משלו במתנת חנם, וכי מדת המשפט יש כאן.

ויתירא מזו, כפות המאזניים שוים הם, ויש באמתחתו של השטן עוד חבילות עבירות להכריעו לחובה ואזי הקב"ה נעשה שכחן וכאילו שוכח מעוונות חטאים ופשעים ומטה כלפי חסד.

וכמה נפלאים דבריו של רבינו המבי"ט בספרו בית אלקים (פרק ט"ו) הצופה ומבי"ט לטובתן של ישראל, שפירש את הכתוב "ויגבה ה' צבקות במשפט".

"והוא כשרוצה הקל יתברך לעשות משפט בחוטאים הוא מגביה עצמו כביכול שלא להביט ולא לפשפש בענין החטאים כ"כ אלא בחטא דרך כלל ולא בפרטי הדברים שבשעת עשיית החטא אשר עליהם נחשב החטא יותר חמור".

כמה גדולה ועצומה היא מדת הרחמים, כי כאשר הקב"ה דן במצוות ומעשים טובים של ישראל מתבונן הוא בפרטי הפרטים כדי להגדיל זכיותינו, אך כאשר הוא דן בעבירות שבידינו מגביה הוא מעוף ומביט מלמעלה כראות הנשר ואינו מתבונן בפרטי הפרטים וכביכול אינו רואה אלא את הדברים הגדולים והבולטים.

כי כאשר הקב"ה בא לרחם עמו מי יאמר לו מה תעשה ומה תפעל הלא מדת הרחמים אין לה גבול.

ובשברון לב ונמיכות רוח באים אנו לפני ומתחננים.

"ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עמנו במדת הרחמים".