(5779)

מרן הגאב"ד שליט"א



"דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" (כ"ה ב').

"ויקחו לי תרומה - לי לשמי" (רש"י שם).

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שם פסוק ח').

"ועשו לי מקדש - ועשו לשמי בית קדושה" (רש"י שם).

א

לשמה בתרומת המשכן

בספר לבוש האורה מבעל הלבושים עה"ת בפ' תרומה, מדקדק מלשון רש"י שלא רק מצות הנתינה צריך לשמה אלא גם מעשה ההפרשה והלקיחה צריך לשמה כלישנא דקרא "ויקחו לי" לשמי, הרי דגם מעשה ההפרשה צריך לשמה, ויעו"ש שדימה דבר זה לתרומת הגורן בה המצוה כוללת גם הפרשה וצריך שתהא ההפרשה לשם תרומה, והנה עיקר דמיונו צ"ע טובא, דשאני תרומת גורן דהוי עשיית חלות תרומה ע"י ההפרשה, וגם מתקן איסור טבל שבפירות ע"י ההפרשה, אבל לגבי תרומת המשכן אין בה גדר הפרשה כלל ואין בה חלות דין ולא הוי אלא כמצות הצדקה דמעשה ההפרשה אין בה שום חלות, (ולכאורה אף חלות ההקדש לא נעשה על ידי כלל ישראל דהם רק הפרישו ונתנו למשה ומשה ובצלאל הם הקדישום לגבוה, ואפילו נימא שנעשה הקדש על ידם מ"מ אין זה קשור למעשה ההפרשה דתרומה דעצם ההפרשה הוא יצירת חלות תרומה והפקעת איסור טבל שבפירות וכל זה לא שייך גבי תרומת המשכן).

אמנם לעיקר יסודו של הלבוש יש בית אב מדברי הירושלמי בתרומות פ"א ה"א דתנן "חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה החרש והשוטה והקטן" וכו', ופירשו בירושלמי דכולהו מקרא דידן נפקא לן דכתיב (שמות כ"ח) "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו, אל בני ישראל פרט לנכרי, מאת איש פרט לקטן, אשר ידבנו לבו פרט לחרש ושוטה שאין בהם דעת להיות נודבין", הרי מבואר בדברי הירושלמי דכל גדר הפרשת תרומת הגורן ילפינן מתרומת המשכן ומשמע דגדריהן שוין, ומ"מ צ"ע איזה הפרשת חלות ותיקון שייך גבי תרומת המשכן.

ועוד יש להעיר בדברי הירושלמי למה לן קרא למעט חש"ו הרי כיון דהפרשת תרומה הוא עשיית חלות שצריך דעת פשיטא דהני לא שייכי בה כיון דאינם בני דעת.

ואשר נראה לומר בזה, דהנה בכל ענין הפרשת תרומות ומעשרות יש בו שני גדרים, א. עצם המצוה שנעשית ע"י מעשה ההפרשה דהוי ככל שאר מצוות התורה ולכן גם מברכין על ההפרשה, ב' חלות תרומה והפקעת איסור טבל שבפירות, והנה יל"ע האם ב' ענינים אלו קשורים זב"ז וכאשר אין מצוה גם חלות תרומה ליכא, או שמא אינם קשורים זה בזה ואף באופן דליכא מצוה מ"מ חלה ההפרשה לקדש התרומה ולהתיר הטבל.

ויש להוכיח לכאורה מהא דברכות (ט"ו ע"א) "מאן תנא (דחרש המדבר ואינו שומע לא יתרום לכתחלה משום ברכה ואם תרם תרומתו תרומה) דבדיעבד יצא לכתחלה לא, ר' יוסי היא דתנן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא דברי ר' יהודה, ר' יוסי אומר לא יצא" ודחו דברכת המצוה דרבנן וברכות לא מעכבא, ובפני יהושע תמה מאי סלקא דעתך דברכה מעכבת חלות התרומה, אפילו נימא דברכה מהתורה מ"מ למה תעכב הברכה את חלות התרומה, ותירץ שם דלרווחא דמילתא אמרו ברכות מדרבנן ועיקר התירוץ הוא כדמשני לבסוף דלאו בברכה תליא מילתא והיינו שאין חלות התרומה תלויה בברכה וכ"כ בשאגת אריה סימן ז', אכן בתוס' הרא"ש שם כתב דבאמת מצוות התרומה תליא בברכה ואם ברכה הוי מהתורה גם התרומה תלויה בה, וכך נקט הפמ"ג סי' תרפ"ה מש"ז סק"ב עי"ש ולדידי קשה לי אפילו נימא דבאמת מצות התרומה תליא בברכה ואם הברכה מהתורה גם מצות התרומה תלויה בה מ"מ מנלן דגם חלות התרומה תלויה בכונה ולא רק מצות התרומה, אלא ע"כ מבואר מזה דעיקר חלות התרומה תליא במצות ההפרשה וכל דליכא מצוה גם חלות ליכא, וכן יש להוכיח מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה בפ"ג דתרומות מ"ט דתנן העכו"ם והכותי תרומתן תרומה, ור"ש פוטר, ופירש הרמב"ם לדברי ת"ק דאע"פ שאינן חייבין במצות אם עשו מהם שום דבר יש להם קצת שכר וזהו מן העיקר שלנו "ולפיכך מעשיהן במצוות קיימין" הרי דלולי שהיה שייך בשכרן של מצות גם החלות היה נמנע, ודו"ק.

לפי"ז יש ליישב קצת הא דאיצטריך למעט חש"ו מתרומה אף שאינם בני דעת ולכאורה פשיטא דלא שייכי בהו כיון דאין בהם דעת לעשות שום חלות, דסלקא דעתך דכיון דיש להם שכר עכ"פ כאינו מצווה ועושה ומעשיהן במצוות קיימין ממילא גם התרומה חלה וזה דהוי אמינא דשייכי בהפרשת התרומה קמ"ל קרא למעטם, אך באמת עדיין צ"ע, דאף שמבואר שחלות ההפרשה תלויה במצוה וכל שאין מעשה המצוה גם חלות ליכא מ"מ פשוט דלא אמרינן כן להיפך דכל דאיכא מצוה יהיה נגזר מכך דאיכא נמי חלות והסברא הפשוטה נותנת דחש"ו שאינם בני דעת לא שייך בהו כלל הפרשת תרומה.

אמנם עדיין לא ניחא לי דברי הלבוש שמחדש דצריך מעשה הפרשה לשם ה', וביותר הפליא לחדש שם דאם מפרישו מכיסו לצורך אחר שוב אינו יכול לקדשו לשם ה' ודימה זאת לתרומת הגורן יעו"ש, וצ"ע מה ענין הפרשה שייך כאן, דבשלמא לענין תרומת הגורן מלבד מצות הנתינה לכהן יש כאן מעשה הפרשה שמתיר איסור טבל שבפירות וקעביד נמי חלות תרומה אבל בתרומת המשכן פשוט דסגי בהקדשה שמקדישו לגבוה אך מהיכי תיתי שגם ההפרשה מרשותו יהיה לשם ה'.

ב

ביסוד דין לשמה

הנה שני דינים יש ביסוד גדר לשמה, בחפצא דמצוה ובמעשה המצוה.

בחמשה מקומות מצינו גדר זה בחפצא.

א. בעשיית הציצית, כמבואר במנחות (מ"ב ע"ב), וכן נפסק בשו"ע או"ח (סימן י"א) ונחלקו אם רק הטויה והקשירה צריכים לשמה או שמא אף הניפוץ כמבואר שם (סעיף א').

ב. בשימור מצת מצוה, כמבואר בפסחים (מ' ע"א), והארכתי בהלכה זו במנחת אשר לפסחים (סימן ל') ובמנחת אשר שמות (סימן ב'), ואכמ"ל.

ג. בכתיבת הגט, וכמבואר במשנה גיטין (כ"ה ע"א), ואף בהלכה זו הארכתי במנחת אשר לגיטין (סימן כ"ט), ואכמ"ל.

ד. בהלכות סת"ם בין בכתיבת ס"ת תפילין ומזוזה (גיטין נ"ד שו"ע או"ח סימן ל"ב ס"ח) וכן בעיבוד הקלף (שם סי"ט), והלכות אלה מפוזרות במרחבי הש"ס ושו"ע או"ח ויו"ד, ואכמ"ל.

ה. במצות סוכה נחלקו ב"ש וב"ה (סוכה ט' ע"א) אם בעינן לשמה והלכה כב"ה דלא צריך עשיית הסוכה לשמה וסוכת גנב"ך כשרה כמבואר שם.

בכל הסוגיות הללו לא מדובר בקיום מצוה לשמה אלא בהכשרת החפצא לקיום מצוה על ידו לאחר זמן, וזה פשוט וברור.

אך מצינו דין לשמה בשני עניינים נוספים ובהם מדובר בעשיית המצוה לשמה.

ו. בעבודת הקרבנות וכמבואר במשנה ריש זבחים (ב' ע"א): "כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, חוץ מן הפסח והחטאת". וכ"ה בריש מנחות (ב' ע"א).

ז. במצות מילה נחלקו רבי יהודה ורבי יוסי בעבודה זרה (כ"ז ע"א) והלכה כרבי יוסי דלא בעינן מילה לשמה.

ובשתי הלכות אלה מדובר בעצם קיום המצוה ולא בהכשרת החפצא. אמנם בעומק גדרם של דברים אף בשתי מצוות אלה יש גדר מהותי גם בחפצא דהלא ע"י מצות מילה בן ישראל נושא על בשרו אות ברית קודש כל ימי חייו, ולא מיבעיא לשיטת הבית הלוי (ח"ב סי' מ"ז) דעיקר מצות מילה לא בחיתוך ופריעה אלא בהיותו מהול אלא אף לפי המבואר בדברינו במנחת אשר (בראשית סימן י"ג) דעיקר המצוה בעצם מעשה המילה מ"מ אות ברית קודש יש בה קדושת החפצא.

וכך גם בעבודת הקרבנות עיקר הקרבן בכפרה וריצוי שעל ידי עבודתו, ונמצא שעבודת הקרבן יש בהן אף הכשרת החפצא להיות עולה לרצון.

אך מ"מ בשתי מצוות אלה מצינו דין לשמה במעשה המצוה בניגוד לחמשת הסוגיות הנ"ל.

ג

ביסוד גדר לשמה

ויסוד גדר זה בייחוד, דהיינו לייחד את החפצא או את מעשה המצוה לשמה.

וזה יסוד הסברא במה שאמרו (זבחים ב' ע"ב) "סתמא לשמה", דכיון שיסוד גדר זה לא בעבודת ה' המוטלת על הגברא, אלא ביחוד הדברים כשלעצמן, ייחוד זה אינה תלויה בהכרח בכונת המכוון אלא בעצם החפצא והמעשה כפי שהוא משתקף ומתפרש בעיני בני האדם.

וכבר דנתי במקו"א (עיין לקמן אות ד') אם אמרינן סתמא לשמה בדין מצוות צריכות כונה כשם שאמרו סתמא לשמה בעבודת הקרבנות, ונראה עיקר לפי המבואר דכלל זה לא ניתן אלא בהני שיש בהם דין לשמה, אבל בדין מצצ"כ צריך כוונת המכוון ואין בלתה, דרק מי שעשה את המצוה יש בידו לתת לה תוקף של מעשה מצוה ע"י כונתו, ולא שייך לומר בזה סתמא לשמה.

ונראה לפי דרכנו להבין ולהשכיל במה דמצינו עוד הבדל בין דין לשמה לדין מצצ"כ, דבכל הני דבעינן לשמה כפל הכונה פוסל, דבכל עבודת הקרבנות המכוון לשמה ושלא לשמה עבודתו פסולה, וכן מבואר בגמ' במנחות (מ"ב ע"ב) דהצובע תכלת לשם מצות ציצית וגם לשם טעימה אין זה לשמה, והוא שאמרו שם דטעימה פסולה, ובתוס' למדו זאת ממנחה שקמצה לשמה ושלא לשמה דפסולה, אך לגבי מצצ"כ כתב במשנ"ב (סימן ס' סק"ט) דהמכוון גם לשם דבר אחר יצא יד"ח כיון שהתכון גם לשם מצוה, וכ"כ בחזו"א (אהע"ז סי' קכ"ט אות י"ג).

וביאור הדבר דכיון דכל גדר כונה לשמה יסודו בייחוד ואין דבר יכול להיות מיוחד לשני דברים וכל אחד מוציא מידי חבירו זה מושך לכאן וזה מושך לכאן, משא"כ בכונת המצוה שענינו בהגדרה ולא בייחוד.

ודו"ק היטב בכל זה, כי הדברים ברורים.

ד

בענין סתמא במצוות

הן מצינו בקדשים דסתמא לשמה, ואף שלא כיון להדיא לשם קודש ולשם בעלים הקרבן כשר (זבחים ב' ע"ב), ובדברי הראשונים מצאנו שדנו כן אף במצוות נוספות שצריך בהן כונה לשמה, עיין תוס' גיטין (כ"ג ע"א ד"ה עובד כוכבים) לגבי מילה דאף למ"ד (עבו"ז כ"ז ע"א) דצריך מילה לשמה אמרינן ביה סתמא לשמה, וכ"כ הראשונים לגבי עיבוד קלף לשם כתיבת ס"ת (רא"ש הלכות ס"ת סימן ג'). וכך נראה בכונת רש"י בסוכה (ט' ע"א) בשיטת בית שמאי דסוכה ישנה פסולה דצריך עשיית הסוכה לשמה, ומ"מ תוך ל' יום לפני החג סתמא לשמה ועי"ש בהגהות מהר"ץ חיות ובקרן אורה (זבחים ב' ע"ב).

ויש לעיין האם אמרינן סתמא לשמה גם לגבי כונת המצוה כמו לענין לשמה. דאף דקיי"ל מצוות צריכות כונה אף אם לא כיון להדיא לשם מצוה נכשיר מצותו היכא דסתמא לשמה והרי זה כאילו כיוון.

ומצינו בדברי גדולי האחרונים שאכן חידשו כן.

א. בשבלי הלקט (הלכות תפילה סימן י"ז) כתב בשם אחיו הר"ר יעקב חידוש נפלא, דכיון דתפלות כנגד קרבנות תקנום ובקרבן הרי אמרו סתמא לשמה, ה"ה בתפלה יוצא ידי חובתו אף אם לא כיוון לבו בתפלתו, דסתמא לשמה.

אך באמת אין ללמוד מדבריו לשאר המצוות, דעד כאן לא כתב אלא לגבי תפילה משום שכנגד קרבנות תקנום.

ב. בטורי אבן ר"ה (כ"ח ע"ב) חידש דעד כאן לא אמרו אם לא כיוון לא יצא אלא במצוות שאפשר לקיימן בדבר אחר כגון באוכל מצה בלי כונת המצוה, דיכול לקיים מצותו במצה אחרת וכן התוקע בשופר דאין כל הכרח שיקיים מצותו דוקא בתקיעה זו וכל כה"ג מצצ"כ, אבל באכילת פסח וקדשים שמצוה לאכול את כל בשרם ובהכרח יקיים מצותו בבשר הקרבן ולא בשום בשר אחר כל כה"ג סתמא לשמה, ואף אם לא כיון בפירוש לשם מצות אכילת הפסחים והקדשים יצא יד"ח.

ג. הקרן אורה בפתיחה למסכת זבחים הסתפק למה צריך כונה במצוות ולא אמרינן בהם סתמא לשמה, ותוך כדי דבריו כתב מעין סברת הטו"א דבמילה באמת אי"צ כונה דסתמא לשמה כיון שאינו יכול לקיים מצותו אלא במילה זו משא"כ בלולב דעביד איניש לטלטל לולב ואין הכרח שיקיים מצותו דוקא בנטילה זו, עי"ש.

ד. החיי אדם (בכלל ס"ח סעיף ט') כתב דהנוטל לולב בסדר תפילתו לפני הלל ומוכחא מילתא שלשם מצות לולב נטלה יצא יד"ח אף אם לא כיון לבו. והביאו המשנ"ב (בסימן ס' ס"ק י').

ובביאור הלכה זו כתב החיי אדם "אעפ"י שלא כיון לצאת יצא שהרי משום זה עושה כדי לצאת אעפ"י שאינו מכוין". ונראה ברור בכוונתו דבגדר כונת המצוה עיקר הדבר הוא "סיבת עשיית המעשה" דהנוטל לולב בסדר התפילה אף אם לא כיון לבו אם ישאלוהו למה הוא נוטל ודאי יאמר דמשום מצוה הוא נוטל משא"כ בתוקע לשיר שכונתו לשיר, ואכמ"ל בזה.

אך בח"א רמז שם גם לדברי הגמ' והתוס' בזבחים ב' ע"ב, ומשמע מזה דכונתו גם למה שאמרו שם סתמא לשמה.

אמנם לענ"ד גדר זה דסתמא לשמה לא שייך כלל בדין מצוות צריכות כונה, ואין ענין שמיטה אצל הר סיני, דשאני כונת המצוה מדין לשמה. דדין לשמה כל כולו גדר ייחוד דדין תורה הוא שעבודות הקרבן צריכים להיות מיוחדים לשמן ולשם בעליו. וכך גם גזה"כ דציצית צריכים להיעשות לשמן, וכך גם בכתיבת סת"ם ועיבוד הקלף, וכך גם בשימור מצות מצוה, ולדעת בית שמאי גם בעשיית הסוכה (סוכה ט' ע"א) ולשיטת רבי יהודה גם מילה צריך להיות לשם מצות מילה (עבו"ז כ"ז ע"א).

הצד השוה בכל אלה שניתנה בהם הלכה מחודשת דאין הם כשרים אא"כ ייחדו מעשים אלה לשמן, וגדר לשמה לעולם הוא ייחוד המעשה או החפצא לשם ענין מסויים.

ובכל אלה מצינו גדר סתמא לשמה דכאשר הדברים מיוחדים מצד עצמם אין צריך לייחדם במחשבה וזה יסוד גדר סתמא לשמה.

וענין זה מתחלק בין דבר לדבר, דבקדשים אמרו סתמא לשמה, דמשעה שהוקדש הקרבן נקבע גם שם הקרבן אם עולה אם חטאת אם שלמים וכדו', ונקבע שם בעליו, אבל בגט אשה אמרו שם (זבחים ב' ע"ב) דסתמא לאו לשמה כיון דאשה לאו לגירושין עומדת. ולגבי מילה כתבו התוס' (עבו"ז כ"ז ע"א, גיטין כ"ג ע"א, זבחים ב' ע"ב, מנחות מ"ב ע"א) דסתמא לשמה וביארתי במק"א דמשום דסתם מילה לעולם לשם מצות מילה היא דאין סיבה אחרת למילת הבן מלבד מצות ה' וממילא הוי סתמא לשמה, וכ"כ הריטב"א (פסחים מ' ע"ב) "שאני מילה דסתמא היא לשמה דאין שום טעם אחר לקציצת הערלה".

ולגבי כתיבת ס"ת נחלקו הראשונים אם סתמא לשמה, ויש שחילקו בין כל הס"ת שבו אמרו סתמא לשמה ובדין אזכרות שבס"ת שבהן סתמא לאו לשמה (עיין היטב בתוס' מנחות מ"ב ע"א ובמרדכי הלכות קטנות סימן תתקמ"ט בשם רבינו אלחנן), וטעמם ונימוקם דכל הכותב ס"ת סתמא שכותב לשם קדושת ס"ת, אך לא כל אדם יודע שבכתיבת האזכרות צריך כונה מיוחדת לשם קדושת ה' ולכן אין סתמא לשמה בכונה זו.

ועוד חילקו בין כתיבת ס"ת שבו אמרינן סתמא לשמה ובין עיבוד הקלף שבו אין סתמא לשמה. ועיין אור זרוע (הלכות תפילין אות תקל"ג) דבעיבוד לא אמרינן סתמא לשמה כיון שמעבדים קלף גם לכתיבת שאר ספרים, עי"ש, וע"ע במאירי (גיטין ל"ד ע"ב).

וכעין זה מצינו גם בציצית דבקשירת הציצית אמרינן סתמא לשמה אבל לא בטויה. שהרי כתב הרמב"ם (בפ"א מהלכות ציצית הלכה י"א) דטוית הציצית צריכה לשמה ולגבי תליית הציצית כתב (בהלכה י"ב) דלא בעינן לשמה והציצית כשרה. הכסף משנה כתב דשיטתו דבתלית הציצית לא צריך כלל דין לשמה מדאיצטריך קרא לפסול גוי. אך בשו"ת משכנות יעקב (סימן כ"א) וכן בקרן אורה (מנחות מ"ב ע"א) פירשו שיטת הרמב"ם דבאמת צריך לשמה גם בתליה דלא מסתבר כלל דליבעי לשמה בטויה דהוי הכשר רחוק למצוה ולא בתליה שעל ידה נגמרים הציצית למצוותן, אלא כונת הרמב"ם דבתליית הציצית סתמא לשמה ולא בטויה, עי"ש.

וגם בזה נראה כנ"ל, דבתליית הציצית אין פשר אחר מלבד לשם מצות ציצית משא"כ בטוייה.

וביאור הדבר נראה לדרך הנ"ל, דגדר סתמא לשמה תלוי בהתייחסות בני האדם, דכל מעשה שסתם עשייתו לעולם מתפרש לשם מצוה זו או ענין זה סתמו כפירושו ואמרינן בו סתמא לשמה, משא"כ מעשה המתפרש גם לענין אחר. ומשו"כ מסתבר דסתם כתיבת ס"ת וקשירת ציצית לעולם לשם ס"ת ולשם מצות ציצית הן וסתמן לשמן. אבל בעיבוד הקלף דאפשר שכונתו להשתמש בקלף שימוש אחר וכן בטוית החוטים דיש בהם גם שימוש אחר סתמן לאו לשמה.

ועיין בביאור הלכה (סימן ל"ב סעיף ח') שהביא בשם שו"ת בית אהרן דבזה"ז שאין משתמשין בקלף אלא לשם כתיבת סת"ם שוב אמרינן אף בעיבוד סתמא לשמה עי"ש.

אך בחידושי הגר"ח מבריסק (פ"א מהל' תפילין הט"ו) כתב לחלק בין עיבוד לכתיבה בדרך אחר וז"ל:

"דנראה דהא דמעשה נכרי לא הוי בכלל לשמה, אין זה רק משום חסרון מחשבתו. כי אם דהנכרי מופקע מעיקר דין עשית לשמה, וכך הוא דינו דאין במעשיו כל עיקר החלות של לשמה, ומשום דכל שאינו בקדושת ישראל אינו בכלל עשית קדושה ולשמה של סת"מ, אשר לפ"ז זהו דפריך הגמ' ולרשב"ג עיבוד לשמן בעי כתיבה לשמן לא בעי, דבנכרי דהלשמה פקע בי' מדינא א"כ הרי פקע מיניה גם הך דינא דסתמא לשמן קאי כיון דגם עיקר מעשיו לית בהו חלות דין דלשמה, וממילא דכתיבה ועיבוד שוין בי', ואדרבה כתיבה עוד בעי יותר לשמה. כיון דהוא עיקר הסת"מ, אבל אה"נ דבישראל שפיר י"ל דכתיבה עדיף דסתמא לשמן קאי". ועי"ש שהאריך לבאר דשאני כתיבת ס"ת דסתמא לשמה כיון שבכתיבה חל שם וחפצא דס"ת משא"כ בעיבוד הקלף.

ולמדנו מדבריו דמה דאמרינן סתמא לשמה אינו משום דכך הענין מתפרש בעיני בני אדם והו"ל כאילו כיוון לשמה, אלא משום דמצד עצם דין ס"ת יש בה גדר דסתמא לשמה, אך רק בכתיבה, דבשעת הכתיבה ועל ידה חל ביה דין ס"ת, משא"כ בעיבוד הקלף דאכתי אין כאן שם ס"ת.

והדברים מתיישבים עם דברי הגרי"ז הידועים (פ"ד הי"א ממעשה הקרבנות) דבקדשים יש דין בעצם הקרבן דסתמא לשמה וגדר זה לא נעקר אף כאשר הכהן בעבודתו מחשב להדיא מחשבת שלא לשמה, ועיין מה שכתבנו בזה במנחת אשר (פסחים סימן ס"ג ובמנח"א שמות סימן כ"ב) שלא כדברי הגרי"ז, וגם בדברי הגר"ח נתקשיתי כמ"ש במנחת אשר לגיטין (סימן מ"ח) עי"ש.

ועוד קשה לבאר לפי דרכו מה שמצינו גדר זה גם במילה ובסוכה וכדו', ויותר נלענ"ד דגדר זה מיתלא תלי' בהתייחסות בנ"א לעצם המעשה וכפשטות דברי הראשונים בבואם לחלק בהלכתא דא בין דין לדין.

ולאחר שנתברר דכל ענין סתמא לשמה יסודו במה שהמעשה מתייחד מצד עצמו למה שצריך שיהיה מיוחד לו נראה דאין זה ענין להא דמצוות צריכות כונה.

ואף שביארתי לעיל באות א' דכונת המצוה איננה כונה פנימית לקיים את המצוות לשם שמים, ואינה מחשבת עבודה אלא מחשבת הגדרה ובכונה בעלמא שיהא מעשה מצוה ויצא בה יד"ח סגי להגדיר את המעשה כמעשה מצוה, מ"מ אין המעשה מוגדר כמצוה אלא ע"י מחשבת העושה בלבד, ולא שייכי בזה סתמא לשמה דרק כונת העושה יש בה כדי להגדיר את מעשיו ולתת לו שם מעשה מצוה.

ומשו"כ לא מצינו בכל דברי הראשונים מאן דאמר סתמא לשמה אלא בהני מעשים שיש בהם דין לשמה, שבחלקם מעשי מצוות המה כגון עבודות הקרבנות ומילה, ובחלקם אין בהם מצוה כלל ואינם אלא הכשרת החפצא שיהיה ראוי למצוה, כעשיית הציצית והסוכה וכשימור מצות מצוה, ודו"ק בכ"ז (אמנם הר"ן ר"ה דף י"א ע"ב [מדפי הרי"ף] מזכיר את העניין של סתמא לשמה בהקשר של כוונת מצוות, אלא שכתב כן למ"ד מצוות אין צריכות כוונה, ע"ש).

אמנם אף לדברינו נראה להלכה כדברי החיי אדם הנ"ל, אך לא משום דסתמא לשמה אלא דכיון דאינו נוטל לולב אלא משום מצוה ואין פשר למעשיו אלא מחמת רצונו לקיים מצות ה' בכונה עמומה סגי, וכך כתב גם החזו"א בגליונות על הגר"ח בהל' תפילה דכל העומד בתפילה לעולם יש בלבו כונה כהה לעמוד בתפילה ודי בכונה זו לצאת בה יד"ח, עי"ש.

ועיין עוד בחזון איש (אהע"ז סימן קכ"ט אות י"ג) "שעיקר כונת התורה בהיתר היבום בשביל קיום מצות היבום, והוא קלקל ופגם בכונת התורה, והעושה כן מוטב שלא יעשנה, ואע"ג דבעלמא כה"ג חשיב מצוה שלא לשמה, ואילו לוקח אתרוג לשם כבוד ולהתנאות, ודאי יצא מצותו, ואפי' למ"ד מצות צריכות כונה, אינו אלא ידיעה שיצא בזה חוב המצוה, אבל מה שמערב כונות אחרות לכו"ע אינו מעכב, ואף אם כונות אחרות הן העיקר אצלו, מ"מ כיון דיודע גם כונה דמצוה בזה סגי, אבל הכא ס"ל לאבא שאול כיון דאיכא איסור אשת אח, אין רצון התורה אלא במצוה לשמה", ודו"ק בזה.

ולמדנו אף מדבריו דשאני מצצ"כ ביסוד גדרו מדיני לשמה שבתורה ובמצוה בידיעה בעלמא סגי, ויש בהבנה זו לענ"ד לקולא ולחומרא, דמחד גיסא במצוות בכונה כלדהי סגי משא"כ לגבי דין לשמה, אף מאידך גיסא יוצא לדרכנו דבמצות לא מהני סתמא לשמה, ודו"ק בכ"ז.

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה ח').

הן גילו צדיקי אמת שבית המקדש של אש שבשמים, חמדת הלבבות ומשאת הנפש של כל הדורות, שמצפים אנו כל יום לירידתו וגילויו, נבנה ע"י מצוות ומעשים טובים של כשרים שבישראל ולעומת זאת נהרס הוא ונדוש ע"י עבירות ומעשים רעים, זה לעומת זה עשה האלקים.

מו"ר כ"ק אדמו"ר מצאנז זצ"ל היה מספר ובא מעשה שהיה אצל הדברי חיים מצאנז שפעם אחת ישב בשלחן הטהור אשר לפני ה' אחוז שרעפים שלהבתי-ה ואמר "ראיתי בשמים שבית המקדש ערוך ומוכן ומזומן ולא חסר בו אלא הפרוכת בלבד". אחד מזקני החסידים נפש טהורה התרגש ותבע במפגיע, מדוע אם כן אין הרבי מתאמץ לעשות את הפרוכת! הדברי חיים ענה ופניו בוערות כלפיד אש, "וכי לא עשינו את הפרוכת, עשינו גם עשינו, אלא שבא רשע אחד מארצות המערב ועבר עון פלילי וקרעה לגזרים". והדברים מבהילים ומשכילים.

זה בונה וזה סותר, הצדיקים בונים במעשיהם את בית המקדש, אריח ע"ג לבינה אבן אחר אבן, והרשעים הורסים וסותרים, הרסו ולא חמלו. ועיין עוד בספר זרע קודש להצדיק מרופשיץ (בפרשת כי תצא) דהראו לו להרה"ק הר"ר אלימלך מליזנסק בחלום את כלי המקדש שהוא גאל בעבודתו.

כיצד בונים בית מקדש זה וכיצד עושים את כליו, מה הם המעשים שבהם ועל ידם בידנו לבנות את בית הבחירה ולתקן עולם במלכות ש-די.

נראה פשוט שעל ידי עבודה הפנימית שבכל כלי וכלי מכלי המקדש בונים ומתקנים את אותו הכלי, שהרי כל אחד מכלי המקדש מסמל את אחד מיסודות העבודה, ואף לאחר שחרב בית המקדש בעונינו שרבו ובטלו התמידים ושבת משוש לבנו, לא בטלה אלא עבודת האברים, אבל פנימיות העבודה של כלי המקדש נצח יש בה וכלים אלה עומדים לבני ישראל ומשפיעים להם תורה עבודה וגמילות חסדים.

דהנה כל עבודת המקדש סובבת על שלשת אלה, המנורה השלחן והמזבח, כל שאר הכלים לא היו אלא כלי עזר לשלשת הכלים הללו.

המנורה, כנגד עמוד התורה עומדת, היא סמל התורה, אך לא רק סמל יש במנורה, היא אף משפיעה תורה כמו שביאר הנצי"ב בהעמק דבר ריש תצוה. הרי אמרו חז"ל (בשבת כ"ג) "הרגיל בנר הויין ליה בנין תלמידי חכמים שנאמר כי נר מצוה ותורה אור", ועוד אמרו (ב"ב כ"ה) "הרוצה להחכים ידרים" הרי לן שהמנורה משפיעה תורה. (ועיין מש"כ ה"בני יששכר" באגרא דפרקא אות קע"ב שאמירת פרשת המנורה היא סגולה גדולה להבנה בתורה, עי"ש).

המזבח, כנגד עמוד התפלה הוא, ואף תפלה שהיא עבודה שבלב (תענית ב' ע"א) קשורה למזבח, והלא אמרו (ברכות כ"ו ע"ב) "תפלות כנגד קרבנות תקנום", וכבר כתב הרבינו יונה בריש אבות במה שאמרו "על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה" שהכונה לעבודת המקדש ובחרבן הבית לעבודת התפלה, וכתיב ונשלמה פרים שפתנו, עי"ש.

השלחן, נראה שהיא משפיעה את מדת החסד בבית ישראל דאם המנורה והמזבח הם כנגד שני עמודי עולם, התורה והעבודה, מסתבר שהשלחן כנגד העמוד השלישי שהוא גמילות חסדים. (אמנם הרמב"ם במורה נבוכים ח"ג לא מצא טעם במצות השלחן ולחם הפנים והגאון ר' גרשון העניך מראדזין בעל התכלת בפתיחה המופלאה שלו לספר בית יעקב על התורה הוכיח מדבריו שדברי הרמב"ם במו"נ מושתתים על יסודות הקבלה אלא שהרמב"ם לא גילה מצפוניו אלא הסתירם בענני כבוד וערפילי טוהר, והרי ידוע בשם האריה"ק, דסוד לחם הפנים לא יתגלה אלא לעתיד לבוא).

ב

ועל ידי התאמצותנו בעניני עבודה אלה, תורה, עבודה, וגמילות חסדים, בונים אנו בשמים את כלי המקדש, וכן על ידי ההתחזקות באותן הענינים שבגדי כהונה מכפרין עליהם (עיין ערכין ט"ז ע"א) עושים אנו את בגדי הכהונה בשמים, ובדרך זה אנו מקיימים את המצוה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

ואמנם לא נדע מה חסר האידנא בבית המקדש שבשמים, ואם בימי הדברי חיים, היתה הפרוכת חסרה, לא נדע מה חסר היום. אך מצינו במקור קדמון, בחומש היכל הברכה להגה"ק מקאמרנא (פרשת וירא) דבסוף הימים כאשר יבנה בשמים "ארון העדות" נזכה לביאת הגואל. והדברים תואמים את דברי מאור העולם אור החיים בר"פ תצוה שהביא בשם "הזוהר חדש" דהגלות האחרונה מתארכת ונמשכת כל כך משום דגאולה זו על ידי משה רבינו תהיה "ומשה רבינו אינו חפץ לגאול עם הבטלנין מן התורה".

וכבר אמרתי פעמים רבות, דאין להעלות על הדעת שמשה רבינו רועה ישראל "רעיא דמהימנותא" הנושא את העם הזה בחיקו כאשר ישא האומן את היונק אינו חפץ לגאול, אלא נראה דהכונה דמשה אינו יכול לגאול, דאם גאולה זו תבא בזכותו וכחו של משה, הלא אין זה אלא בכח התורה, ללא כח התורה אין לאל ידו להושיע.

אילו זכינו לעינים לראות היינו רואים את משה רבינו מתחנן אלינו, בני, חביבי! עזרו לי לעזור לכם, חזקו ואמצו בתורה ובאהבתה, השלימו נא את ארון העדות.

והלא פשוט וברור דאין דרך לעשות את הארון כי אם על ידי חיזוק בלימוד התורה, הבה נקבל על עצמנו להתחזק בתורה, בתלמודה באהבתה ובעמלה עד שנזכה להתגשמות חזונו של אדונינו רש"י (סוכה מ"א) "זה הבית השלישי שאנו מצפים לו בנוי ומשוכלל ירד מן השמים שנאמר מקדש ה' כוננו ידיך בב"א.

s     s     s

אף לאחר חרבן הבית, לא בטלה שכינה מישראל, הרי אמרו חז"ל (מגילה כ"ט ע"א) "ואהי להם למקדש מעט בכל המקום אשר יבואו שמה אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבישראל", ולא בתי מדרשות ובתי כנסיות בלבד אלא כל בית המוקדש לתורה ולעבודה לאהבת ה' ויראתו מקום הוא להשראת השכינה, וכבר כתב רש"י (שבת נ"ה ע"ב) "עד שלא נבנה אהל מועד היתה השכינה מצויה באהלי צדיקים".

(דברי רש"י אלה הם מקור למה שכתב בקדושת לוי בלקוטים, דאם אמרו חז"ל דהשכינה שורה בבתי כנסיות ומדרשות אף שאין בהם אלא מצות תפלה דרבנן ק"ו שהיא שורה בבתי ישראל שמקיימים בהם גמילות חסדים ועוד מצוות רבות מה"ת עי"ש, ודבריו תמוהים לכאורה דלהדיא מבואר במגילה שם "בתי כנסיות ובתי מדרשות שקורין ומרביצין בהן תורה" הרי דעיקר כוחן של כנסיות ומדרשות הוא כח התורה ולא כח התפלה, אך לכאורה נראה כונתם, בתי כנסיות לתפלה, ובתי מדרשות לתורה. ומ"מ מדברי רש"י יש מקור לדבריו דאף באהלי צדיקים שכינה שורה ולא רק בבתי כנסיות ובתי מדרשות. ועיין עוד במגילה שם די"א דמקדש מעט הוא "בית רבינו שבבבל").

ונראה לפי זה פשטות הכתוב (תהלים) "ויטש משכן שילה, אהל שכן באדם", כאשר הקב"ה נטש את משכן שילה שכן אהלו ושכינתו באדם.

s     s     s

יהי רצון שתתלבש ברחמיך, ותתכסה בעזך תתעטף בחסידותך ותתעטר בחנינותך" תפלה זו התפלל האמורא הגדול רבי יוחנן לאחר תפלתו (ברכות ט"ז ע"ב).

ואמרתי מזמן (והראוני שכיונתי לדברי הגאון המופלא ר' יחיאל העליר בעל עמודי אור) לפי הידוע מהצה"ק ר' שמשון מאוסטרופלי עה"כ (ישעיהו מ"ט) בפשעכם שלחה אמכם" דבשעת החרבן השליך הקב"ה ארצה תפארת ישראל, היינו בגדי כהונה דכתיב בהם "לכבוד ולתפארת" דבעוד בית המקדש עומד על תילו לובש הקב"ה בשמים בגדי כהונה ומקריב קרבנות ובפשעי ישראל חרב הבית ושלחה אמכם, אבנט - מכנסיים - כתונת - מגבעת.

ורבי יוחנן התפלל שיחזור ללבוש את בגדי הכהונה ויבנה ביתו בקרוב, יה"ר שתתלבש ברחמיך - הכתונת דכתיב ביה לבישה, תתכסה בעזך - המכנסים לכסות בם "לכסות בשר ערוה", תתעטף בחסידותך - המגבעת, דעיטוף הלא הוא כיסוי ראש, כמו דמצינו בעיטוף כוס של ברכה, ותתאזר בחנינותך - האבנט שהם אזור למתניו.