(5780) From what age das a man obligated in the Mitzvah of Pirya Virivya

מרן הגאב"ד שליט"א


"ויברך אלהים את נח ואת בניו ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ" (ט' א').

"ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה" (שם פסוק ז').

"ואתם פרו ורבו. לפי פשוטו, הראשונה לברכה וכאן לצווי" (רש"י שם).

"האיש מצוה על פריה ורביה אבל לא האשה, ואמיתי האיש נתחייב במצוה זו, מבן שבע עשרה. וכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה הרי זה עובר ומבטל מצות עשה. ואם היה עוסק בתורה וטרוד בה והיה מתיירא מלישא אשה כדי שלא יטרח במזונות בעבור אשתו ויבטל מן התורה, הרי זה מותר להתאחר, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכן שכן בתלמוד תורה. מי שחשקה נפשו בתורה ושוגה בה כבן עזאי ודבק בה כל ימיו ולא נשא אשה אין בידו עון, והוא שלא יהיה יצרו מתגבר עליו, אבל אם היה יצרו מתגבר עליו חייב לישא אשה ואפילו היו לו בנים שמא יבוא לידי הרהור" (רמב"ם הל' אישות פט"ו הלכה ב' – ג').

א

זמן תחילת חיוב המצוה

שנינו באבות (פרק ה' משנה כ"א) "בן שמונה עשרה לחופה", ומבואר שזהו זמן תחילת חיוב פריה ורביה. ונחלקו הראשונים בזמן זה, דעת הרמב"ם (בפט"ו מהלכות אישות ה"ב) דהיינו מבן שבע עשרה שנה, ולכאורה כוונתו מבן שבע עשרה ונכנס לשנת הי"ח, ודעת הטור (אהע"ז סי' א') דהיינו מבן י"ח שנכנס לשנת הי"ט, אמנם כתב במגיד משנה (שם), שלא נחלקו הרמב"ם והטור, ולתרוויהו כונת המשנה "בן י"ח לחופה" היינו כשנכנס לשנת הי"ט, ומה שכתב הרמב"ם "מבן שבע עשרה שנה" היינו י"ז שנים שלמות.

ובטור שם כתב, דאע"ג דתנן בן י"ח לחופה מ"מ המקדים לישא כשהוא בן י"ג שנה הרי זה מצוה מן המובחר, וכדברי הגמ' בסנהדרין (ע"ו ע"ב), ובקידושין (כ"ט ע"ב), וכן פסק המחבר באהע"ז (סימן א' סעיף ג').

וזמן חיובה, עד עשרים שנה, כמבואר בקידושין (כ"ט ע"ב), וכלשון הרמב"ם שם: "וכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה הרי זה עובר ומבטל מצות עשה". וכן פסק המחבר (שם) דבשום ענין לא יעבור מכ' שנה בלא אשה. וכתב הרא"ש ביבמות (פ"ו סי' ט"ז) דאם אינו רוצה לישא אשה לאחר כ' שנה, בית דין כופין אותו כדי לקיים מצות פריה ורביה.

וכתב הרמב"ם שם בהמשך דבריו, וז"ל:

"ואם היה עוסק בתורה וטרוד בה והיה מתיירא מלישא אשה כדי שלא יטרח במזונות בעבור אשתו ויבטל מן התורה הרי זה מותר להתאחר, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכ"ש בתלמוד תורה". עכ"ל.

ולכאורה צ"ב בדבריו, דהרי במועד קטן (ט' ע"ב) מבואר דאין עסק התורה דוחה שום מצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים, וילפינן מקרא (משלי ג' ט"ו), "כל חפציך לא ישוו בה", דאם יש לו לעסוק במצוה, יבטל תלמוד תורה ויעסוק במצוה, ובשבת (י"א ע"א) מבואר עוד, דעסק התורה נדחה לא רק משום מצוה דאורייתא אלא אפילו מחמת מצוה דרבנן, דאיירי התם לגבי רשב"י וחבריו שהיה תורתן אומנותן ולא היו מפסיקין מלימוד תורה אלא לק"ש ולא לתפילה, ואמר רבי יוחנן דאנן מפסיקין אף לתפילה, וחזינן דאף למצוה דרבנן מפסיקין, וכן פסק הרמב"ם (פ"ג מהלכות תלמוד תורה ה"ד), ולכאורה כ"ש למצות פריה ורביה, דצריך לישא אשה אף שיבטל מן התורה ואין בזה פטור דהעוסק במצוה פטור מן המצוה.

ובטעם הדבר מדוע לא אמרינן בלימוד התורה דפטור משאר מצוות כיון דעוסק בתורה, כתב הרשב"א בברכות (דף ו' ע"ב) דשנו חז"ל בירושלמי (ברכות פרק א' הלכה ב', ח' ע"א) דהלומד שלא על מנת לעשות נח לו אילו נהפכה שליתו על פניו ולא יצא לאויר העולם, וכיון שתכלית הלימוד הוא קיום ועשיית המצוות, וכמבואר בקדושין (מ' ע"ב), ודאי שנדחה הוא בפני כל מעשה מצוה, (ויתכן דבאופן שעוסק בתורה ומזדמנת לו מצוה ואינו מקיימה, אפשר דאף מצות תלמוד תורה לא קיים, דמגלה דעתו שאין זה על מנת לעשות, וצריך עיון לדינא), ובכל אופן צ"ע בדעת הרמב"ם כנ"ל.

והיה נראה ליישב דברי הרמב"ם, דבאמת אין מצות פריה ורביה מצוה עוברת כלל, ומה שכתב דאם עברו עשרים שנה עובר ומבטל מצות עשה, אין הכונה לביטול מ"ע ממש במובן המקובל והשגור, אלא לגדר של זריזין מקדימין למצוות, וכונת הדברים, דבמצות נשואין אם נושא אשה עד כ' שנה הרי הוא בכלל זריזין המקדימין ומקיים המצוה בזמנה, ואף דגם לאחר עשרים שנה קיים המצוה, מ"מ עדיף קודם לכן, ומה שכתב הרמב"ם עובר ומבטל, היינו דמזלזל במצוה ואינו מזדרז בה, ולפ"ז שפיר שייך בזה הדין עוסק במצוה פטור מן המצוה, דהרי אינה מצוה עוברת ויכול לקיימה אח"כ, וזה ודאי דקיום מצות ת"ת דוחה זריזות דמצוה אחרת, ובפרט בכה"ג דאם ישא אשה יטרח אחר מזונותיו ויתבטל מן התורה.

ובאמת מצאנו כעין שיטה זו בתשובות הרשב"א (חלק ד' סימן צ"א) לגבי הנשבע שלא לישא אשה במשך כמה שנים, האם חלה שבועתו ויצטרך התרה אם ירצה לישא, או שמא אין שבועתו חלה כלל דהוי נשבע לבטל מצות פריה ורביה, והנשבע לבטל המצוה אין שבועתו חלה כמבואר בנדרים (ט"ז ע"א). וכתב הרשב"א דחלה שבועתו, ואין זה נשבע לבטל המצוה, דהרי יכול לקיימה לאחר כמה שנים, והוי נשבע לאחר את המצוה דחלה שבועתו. וחזינן מדבריו, דאין המצוה מוגבלת עד כ' שנה ויכול לקיימה במשך כל ימי חייו, ואין בזה אלא ענין של זריזות בקיום המצוה, ונראה דזה גם כונת הרמב"ם וכמבואר.

אמנם בתשובות מהרי"ט (ח"ב יו"ד סימן מ"ז) כתב, דהנשבע שלא לישא אשה כמה שנים אין שבועתו חלה דהוי נשבע לבטל המצוה, דזמן נשיאת אשה הוא עד כ' שנה, ודייק בלשון הרמב"ם דעובר ומבטל מ, ומשמע דלהבנתו הוי ביטול ממש ולא רק איחור בקיומה, ולדבריו נחלקו הרמב"ם והרשב"א אם מצות פריה ורביה מצוה עוברת היא או לא, ונפק"מ אי רשאי לעסוק בתורה ולאחר את זמן הנישואין לאחר עשרים שנה. וא"כ שוב צ"ע לדברי המהרי"ט איך כתב הרמב"ם דהעוסק בתורה רשאי לאחר מצות פו"ר, הרי לאחר כ' שנה ביטל המצוה ממש והוי מצוה עוברת.

ומשום כל זה נראה דבאמת כו"ע מודו דלא הוי ביטול מצות עשה ממש, דאיך נאמר שביטל מצוה כל זמן שעדיין בידו לקיימה ומחוייב בה, ואין זה דומה למי שלא מל ביום השמיני, דמקרא מלא דיבר הכתוב "ביום השמיני ימול בשר ערלתו", ואם עבר הזמן שוב אין בידו לקיים מצוה זו, משא"כ בפריה ורביה, שלא מצינו בתורה זמן מוגדר לקיומה. ואף אם נרצה לומר גם בפריה ורביה דיש בו זמן, מהיכי תיתי לומר דדוקא בשנת העשרים נחשב ביטול מצוה, והלא לא מצינו בדברי הגמ' אלא דאם לא נשא אשה ועברו עליו עשרים שנה אומר הקב"ה תיפח עצמותיו, ומה ענין זה לביטול מצות עשה, משום כך נראה ברור דבאמת אין בזה ביטול מצוה ממש אלא העדר חיבוב מצוה כנ"ל, אלא דס"ל למהרי"ט דאין השבועה חלה אף לאחר את המצוה, ובאמת מבואר להדיא בדברי המהרי"ט שם דאין כאן ביטול גמור, עי"ש היטב ודו"ק בזה כי קצרתי.

ב

בחשקה נפשו בתורה

עוד כתב שם הרמב"ם (שם בהלכה ג'): "מי שחשקה נפשו בתורה תמיד, ושוגה בה כבן עזאי, ודבק בה כל ימיו, ולא נשא אשה, אין בידו עוון, והוא שלא יהיה יצרו מתגבר עליו". ומשמע דחלוקה מצות פריה ורביה משאר מצוות התורה שאם חשקה נפשו בלימוד התורה נפטר ממצוה זו לגמרי, וצ"ב בזה דמאי שנא מצוה זו משאר מצוות שאף אם דבוק בתורה מחויב לקיימם, וזה ודאי דבן עזאי קיים כל מצוות התורה אף שהיה נפשו דבוק בתורה, ומדוע דוקא מצות פו"ר לא קיים.

ובפתרון חידה זו מצינו כמה דרכים באחרונים:

א. בקובץ הערות (סימן פ"א אות א') כתב ליישב, דבן עזאי היה דבוק כל כך בתורה וכלשון הרמב"ם ודבק בה כל ימיו, עד שלא היה יכול לפרוש ממנה כדי לקיים מצות פו"ר, וכאונס דמיא ואונס רחמנא פטריה, משא"כ שאר מצוות התורה היה יכול לקיימם יחד עם דביקותו בתורה.

ב. בדרך פקודיך (מצוה א') כתב דמצד המציאות מנוע היה בן עזאי מלקיים מצוה זו, כי מרוב אהבת תורה ודביקות בה לא היה יכול לתת דעתו לאהבת אשה, עי"ש.

ג. בערוך השלחן אבן העזר (סימן א' ס"ק י"ד) כתב ליישב דאפשר דבן עזאי הרגיש בנפשו, שאם יפרד מן התורה על מנת לקיים מצות פו"ר, יסתכן בנפשו מרוב חשקתו וגעגועיו לתורה, ופיקוח נפש דוחה כל התורה כולה. אמנם כל הדרכים הללו נסתרים מדברי הרמב"ם, דלדבריהם אין זה אלא דין מיוחד בבן עזאי דנפטר מקיום מצות פו"ר מחמת אונס או פיקוח נפש ואינה הלכה לדורות, וא"כ היה לרמב"ם לכתוב דאם אנוס הוא או אם יש חשש סכנה פטור הוא ממצוה זו, או להשמיט הלכה זו לגמרי כיון שאינו נוהג אלא בבן עזאי.

ונראה לומר, דהנה מצאנו בכמה מקומות בדברי הראשונים יסוד בהלכה "נמסר הדבר לחכמים", דהיינו, שכל מקום שכתבה התורה דין כללי במצות עשה או לא תעשה, אך לא כתבה פרטי הדין, ובהכרח יש בו פרטים, נמסר הדבר לחכמים שיקבעו את פרטי הדין כפי דעת קדשם, וזהו כונת התורה מתחלה, ובכה"ג הוי דבריהם כעיקר דברי תורה.

ומצאנו כן ביומא (ע"ג ע"ב), דנחלקו הראשונים האם כל חמשת העינויים ביום הכיפורים הם מהתורה, דדעת התוס' ישנים (שם) דרק אכילה ושתיה אסורים מהתורה ושאר העינויים הם מדרבנן, והראיה דהא לכלה ומלך הותר רחיצת הפנים, ואם רחיצה אסורה מהתורה איך הותר להם, ועל כרחך דאיסורן אינו אלא מדרבנן והם אמרו והם אמרו, אך בר"ן (שם) כתב דכל החמשה עינויים הם מהתורה, אלא דלא נתפרש בתורה איזה עניני עינוי נאסרו, ונמסר הדבר לחכמים שיקבעו פרטי העינויים ודבריהם כדברי תורה, ומכיון שנמסר בידם הדבר לפרש דין הכללי של עינוי, הקילו במלך וכלה ברחיצת פנים, ויעו"ש עוד בר"ן שהאריך בזה.

עוד מצאנו יסוד זה עוד בדברי הר"ן בסוכה בריש לולב הגזול (כ"ט ע"ב) דמבואר שם בדברי הגמ', דלולב היבש פסול כל שבעה דהוי חסרון בהדר, ומשמע דהדר פסולו כל שבעה, והקשה הר"ן (י"ג ע"ב מדפי הרי"ף) דבדף ל"ו ע"ב מבואר דאתרוג שנקבוהו עכברים פסול ביום ראשון וכשר בשאר הימים, והלא אף פסול חסר נובע מחסרון דהדר ואמאי אינו פסול כל שבעה, ותירץ הר"ן, דבתורה כתוב "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וגו'", וחזינן בקרא דרצון התורה שתהא מצוה זו מהודרת, ונמסר הדבר לחכמים לקבוע דיני ההדר ופרטיו, והם אמרו דביום הראשון בעינן כולו הדר ולכך בין יבש ובין חסר פסולים, משא"כ בשאר הימים לא בעינן הדר מוחלט ולכך בחסר דעדיין שאר האתרוג הוא הדר כשר, משא"כ יבש דאינו הדר כלל פסול אף בשאר הימים, דדברי חכמים כדברי תורה חשובים.

ויסוד הדבר, דכאשר נמסר הדבר לחכמים אין הם פרשנים בלבד לפרש מצות התורה אלא מחוקקים, לאסור ולהתיר להחמיר ולהקל בעומק רוח קדשם ורוחב דעתם.

ויסוד זה כתב הבית יוסף (או"ח סי' תק"ל) לגבי מלאכה בחול המועד, דנחלקו הראשונים אם איסור מלאכה בחוה"מ הוא מדאורייתא או מדרבנן, דעת התוס' בחגיגה (י"ח ע"א ד"ה בחולו של מועד) והרא"ש בריש מו"ק (סי' א') דאסור מדרבנן, ולעומת זה דעת הרי"ף (א' ע"א מדפי הרי"ף), והיראים (מצוה ש"ד) דאסור מדאורייתא, וכתב הב"י להכריע דבאמת איסור מלאכה בחוה"מ הוא מהתורה, אלא שהתורה מסרה לחכמים שיאסרו המלאכות שנראה להם ויתירו מה שנראה להם, וחכמים התירו מלאכת דבר האבד ואסרו שאר מלאכות, והביא ראיה לדבריו את דברי הר"ן הנ"ל לגבי עינויי יום הכפורים.

ועוד נראה דיש מקומות שבהם פשוט היה בעיני חכמים, מקבלה או מסברא דבהכרח נמסרו הדברים בידם, ודוגמא לדבר מצינו בגדר נאמנות ע"א בעדות אשה שהקשו הראשונים איך האמינו חכמים ע"א בדבר שבערוה והלא מה"ת אין דבר שבערוה פחות משנים, וכתב בזה הנמוקי יוסף ביבמות פ"ח ע"א "ויש לתמוה היאך סמכו חכמים להתיר מפני זה איסור אשת איש החמור דבעינן שני עדים מדאורייתא וכו' והריטב"א ז"ל משבח רבו הרא"ה ז"ל בתירוץ זה שתירץ דקים להו לרבנן דממילתא דעבידא לגלויי ושהחמרת עליה בסופה כל כך ודאי קושטא קא מסהיד וכי דייקא ומנסבא שפיר מנסבא ואנן סהדי במלתא ופרסום כזה נחשב בכ"מ כעדות גמורה ואפילו מדאורייתא והכתוב מסרו לחכמים לדעת אי זהו דבר מפורסם וניכר דברי אמת שיהא חשוב כעדות והא דאמרינן משום עיגונא אקילו בהו רבנן ה"ק רבנן שהם מחמירים בכ"מ הקילו בזה לחשבו פרסום ולדונו כעדות ברור כל זמן שלא באו עליו עדי הכחשה".

ויסוד דבריו נראה דקי"ל לחכמים שמלבד נאמנות שני עדים מסרה תורה לחכמים לקבוע מסמרות בדיני הראיות ובירורי הספיקות דהלא חזינן שקבעו חז"ל הלכות מחודשות בגדרים אלה, כגון מיגו, אין אדם פורע תוך זמנו, חזקת דייקא ומנסבא וכדו' ונמסר הדבר בידם כמבואר. ואף שאין לזה כל ראיה מן הכתובים כך קי"ל לחכמים, ודו"ק.

ונראה בדרך זו לבאר דברי הרמב"ם הנ"ל, דהנה צריך לעיין, מאי שנא מצות פו"ר דזמנה משנת י"ח משאר מצוות התורה דכל אחד מחוייב בהן משנת שלוש עשרה, ובחלקת מחוקק (אהע"ז ס"א ס"ק ב') כתב דמצוה זו קיבלו חז"ל שאינה אלא בבן י"ח, מאחר שצריך ללמוד תורה קודם שישא אשה, והתחלת לימוד גמ' הוא מבן ט"ו ואילך. וחזינן מכך דנמסרה מצוה זו לחכמים ע"פ שיקול דעתם, ונראה דמצות פריה ורביה שאני משאר מצוות מעצם טבעה ועניינה, דע"כ אי אפשר לומר דכל איש ואשה חייבין משנעשו בני י"ג ובת י"ב שנים, דרובא דעלמא עדיין אינם ראויים כלל לא בגופם ולא בנפשם לקיים מצוה זו בהיותם בני י"ג, וע"כ דיש למצוה זו שיעור אחר, וכיון שאין שיעורה מפורש בתורה ע"כ דנמסר הדבר לחכמים לקבוע שיעור המצוה וזמנה, והם אמרו דזמן חיוב המצוה הוא משנת י"ז או י"ח כנ"ל, ועוד קבעו חז"ל ברוחב דעתם דיש לתחום במצוה זו גם שיעור למעלה כדי שיזדרז האדם לקיימה ולא לדחותה לעולם, דבאמת אין קיום מצוה זו תלויה לגמרי ביד האדם ויש חשש שיתאחר בה ללא תוחלת, ומאידך א"א לחייב נישא ולהינשא ביום שיגיעו לי"ח שנים, וקבעו סוף חיוב המצוה עד שנת עשרים, דלאחר מכן כל ימיו בהרהור עבירה כמבואר בקדושין (כ"ט ע"ב) "ולא עוד אלא שהקב"ה יושב ומצפה לאדם מתי ישא אשה כיון שהגיע כ' שנה ולא נשא אומר תיפח עצמותיו", ועוד אמרו דאם עסוק בתורה וטרוד בה ומתיירא לישא אשה שלא יבטל לגמרי הימנה מותר לו להתאחר משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה.

ודין זה הוא דוקא במצוה זו שלא נכתבו בתורה זמני המצוה ושאר פרטיה, ונמסר הדבר לחכמים ויש בידם לתקן דבאופן מסוים רשאי אדם לאחר זמן המצוה משום לימוד התורה, ולא עוד אלא דאנשים כבן עזאי שאמר "מה אעשה וחשקה נפשי בתורה" אם לא נשאו אשה אין בידם עוון, וכל פרטי דינים אלה יסודם במה שנמסר לחכמים לקבוע פרטי מצוה זו כמבואר.

וצריך להוסיף ביאור בזה, דהא לכאורה באופן שאינו נושא אשה כלל כל ימי חייו, הרי ודאי מבטל הוא מצות התורה של פריה ורביה, אך נראה הביאור בזה דהנה בדברי בן עזאי מצאנו שאמר "מה אעשה ונפשי חשקה בתורה ואפשר לעולם שיתקיים ע"י אחרים", ולכאורה הדבר תמוה דהרי חיוב מצות פו"ר מוטלת אקרקפתא דגברא ואיך אפשר לקיימה ע"י אחרים, וצ"ל דשאני מצות פו"ר דמלבד עצם קיום מעשה המצוה יש בה ענין של תכלית המצוה והוא "לשבת יצרה", ובזה אמרו חכמים דמי שחשקה נפשו בתורה כבן עזאי ואינו יכול להפרד הימנה אף לרגע, אין בידו עוון אם לא קיימה, כיון שתכלית המצוה דלשבת יצרה אפשר לקיים ע"י אחרים, וזה מה שאמר בן עזאי "ואפשר לעולם שיתקיים ע"י אחרים", וכל פרטי הלכה אלו קבעו חכמים בעומק ורוחב דעת קדשם בכח שנמסר להם ע"י סתימת התורה דכיון שנמסר הדבר לחכמים בכוחם לתקן להחמיר ולהקל כמבואר.

ובכל עיקר הגדר של נמסר הדבר לחכמים ביארתי בארוכה במנחת אשר דברים סימן נ"א.

אילו היה בדורו של אברהם

"בדורותיו. יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי,לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום" (רש"י ו' ט').

הנה לכאורה יש לתמוה על אלה שדרשו לגנאי, מאחר שצדיק היה נח, וגם תמים היה בדורותיו, והתורה העידה עליו שמצא חן בעיני ה', ובזכותו נתקיימה כל העולם כולו, למה דרשו לגנאי כשאפשר לדרוש לשבח, והלא אמרו חז"ל (אבות פ"א משנה ו') "הוי דן את כל האדם לכף זכות" וק"ו לנח איש צדיק תמים.

ועוד יש לתמוה בלשון רש"י, שהדורשים לשבח אמרו "אילו היה בדורם של צדיקים", והדורשים לגנאי אמרו "אילו היה בדורו של אברהם", למה נקטו דוקא דורו של אברהם, ולא דור של צדיקים.

ועוד יש לתהות על הדגשת הלשון "לא היה נחשב לכלום", ומאי כולי האי.

ונראה בזה דהנה בדברי הנביא (ישעיהו נ"ד ט') נקרא המבול מי נח "כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי מקצוף עליך ומגעור בך" (ופרשה זו שבנביא נקראת בהפטרת פרשת נח). ובזוה"ק איתא שהמבול נקרא ע"ש נח, משום שנח נושא באחריות מסויימות על המבול, משום שלא התפלל על בני דורו לעורר עליהם רחמי שמים, וז"ל הזוהר (נח אות קפ"א):

"דכיון דאמר ליה קב"ה, דישזיב ליה בתיבותא, דכתיב ואני הנני מביא את המבול מים וגו', וכתיב ומחיתי את כל היקום אשר עשיתי מעל פני האדמה, ואני הנני מקים את בריתי וגו', ובאת אל התיבה, כיון דאמר ליה, דישתזיב הוא ובנו, לא בעא רחמין על עלמא, ואתאבידו ובגין כך אקרון מי המבול על שמיה, כד"א כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח".

הרי דהקב"ה הקפיד על נח שלא התפלל והתחנן על בני דורו לעורר עליהם רחמי שמים להצילם ולחלצם ממיצר. ואפשר דזה כוונתם של הדורשים לגנאי, ודאי שנח היה צדיק גמור ותמים במעשיו עד שזכה למצוא חן בעיני ה', אך מ"מ אילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום, שהרי מדה זו מצינו באברהם, שהתפלל על אנשי סדום הרעים והחטאים והתחטא לפני קונו לעורר עליהם רחמי שמים, ומדה זו חסרה לנח.

פוק חזה מה שביארו חז"ל (מכות י"א ע"א) למה ההורג נפש בשגגה יוצא מקלטו במות הכהן הגדול כי על הכהן הגדול מאחיו היה להתפלל עליו שיגמר דינו לזכות, ומשנגמר דינו לחובה אחריות מוטלת על הכהן.

הרי לן גודל החיוב שעל גדול ומנהיג בישראל להתפלל אף על החוטאים והפושעים. ונח שלא עשה כן נדרש לגנאי.

ובבבא בתרא (צ"א ע"ב) אמרו שאלימלך מחלון וכליון נענשו מפני שהיה להם לבקש על דורם ולא ביקשו.

ונראה בזה עוד, דבאמת אין הצדיק יוצא ידי חובתו בתפלה בלבד כאשר הוא חי בדורם של רשעים, אלא עליו אף למחות בעוברי עבירה ולאפרושי מאיסורא, וכל שיש בידו למחות ואינו מוחה נתפס באותו עון ואף הוא נענש, והוא שאמרו כל ישראל ערבים זה בזה (שבועות ל"ט ע"א).

וכאשר פרת שכנתו של רבי אלעזר בן עזריה היתה יוצאת ברצועה שבין קרניה ולא מיחה בידה נקראת על שמו (שבת נ"ד ע"ב).

וכבר הארכתי במק"א (עיין בפר' וזאת הברכה מאמר "ומשה היה רועה") לבאר דזו היתה גדולתו של משה רבינו רעיא מהימנא שהיה שושבינא דמלכא ושושבינא דמטרנותא, והיה מוכיח את בני ישראל על קוצר ידם בשמירת המצוות, ומאידך היה מתפלל עליהם ומתנפל לפני הקב"ה לעורר עליהם רחמי שמים עד שאמר "מחני נא מספרך אשר כתבת".

בא וראה סודות התורה מכבשי דרחמנא שגילה רבינו האר"י החי זצ"ל (ליקוטי תורה פר' כי תשא) דמשה היה גלגול של נח ונח היה בבחינת משה ומחני אותיות מי נח, ומשה בתפילתו לזכות ישראל תיקן את שעיוות נח כשלא התפלל על בני דורו.

ועומק הדברים, כשם שאמר הקב"ה לנח שכוונתו לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים ולהשאיר רק אותו ואת זרעו, כך אמר הקב"ה למשה רבינו (שמות ל"ב י') "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול", כשם שנח מצא חן בעיני ה' כך משה מצא חן בעיני ה' וכמ"ש (שם ל"ג י"ב) "וגם מצאת חן בעיני".

אך כמה היו שונים בתגובתם, נח הולך ובונה את תיבתו ואינו מעלה על לבו להעביר את רוע הגזירה ע"י תפילה, ומשה אומר מחני נא מספרך אשר כתבת.

והוסיף בזה האר"י החי בדברות קדשו:

"דע כי נח היה בחינת משה, ולא התפלל על דורו, לכן אמר מחני, מי נח זאת לי, כי הוא גרם לכן נקרא על שמו. ואף שלא התפלל עליהם מכ"מ בזכותו נתלה להם ק"כ שנים, כמנין שני משה, וזהו בשגם הוא בשר והיה ימיו מאה ועשרים שנה. ושם במבול נאמר ה' למבול ישב, פירוש נתעכב מלהביא המבול, ר"ת יל"י וס"ת הבל. וישב ה' מלך לעולם, ר"ת גי' אלקי"ם, כי אז לא נתנהג במדת הרחמים בשם הוי"ה, אלא שם הויה ישב ונתעכב, ולא נהג אלא במדת אלקי"ם. ומשה חזר להתפלל עליהם, לתקן את אשר עיות, וע"כ אמר מחני נא, לשון מיחוי כמו מי המבול, וכל ימיו לא היה אלא בתפלה על הדור".

ושני מעלות אלה מצינו גם באברהם אבינו. מחד גיסא מחה בבני דורו וניפץ אליליו של תרח אביו ונזרק לכבשן האש באור כשדים, ומאידך התפלל על אנשי סדום הרעים והחטאים.

אברהם ונח שני הצדיקים באו לעולם בדורם של רשעים, שניהם באו לעולם לאחר עשרה דורות שהיה העולם שמם, וראו מה בין זה לזה.

וזה שדרשו לגנאי אילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום, גם אלה שדרשו לגנאי לא פקפקו כלל בצדקתו של נח צדיק תמים בדורותיו, אלא שלעומת דרכיו המתוקנות של אברהם אבינו לא היה נחשב לכלום.

ועיין עוד בבראשית רבה פרשת נח פרשה ל' מה שדימו גם למשה:

"בדורותיו, רבי יהודה ורבי נחמיה, רבי יהודה אמר בדורותיו היה צדיק, הא אלו היה בדורו של משה או בדורו של שמואל לא היה צדיק".

ובתיקוני זוהר (דף קי"ג ע"א) איתא:

"ובגין דכד אתא נח לא בעא רחמי על אלין גוברין דטופנא אתבייש לבתר ואמר ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת".

ובמגלה עמוקות (אופן קס"ז) הוסיף לבאר דמשה רבינו היה גלגול של נח ולכן אמר מחני אותיות "מי נח" ובכך תיקן את הפגם והחסרון של נח שלא התפלל על דור המבול, עי"ש בדבריהם הנפלאים.

ועוד רמז יש בזה מה שכתוב (ז' א') "כי אתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה" הזה בגמטריא י"ז כי מנח עד משה היו י"ז דורות. עשרה דורות מנח עד אברהם (אבות פ"ה מ"ב), ושבעה דורות מאברהם עד משה, ורמז בכתוב שנח יבא אל שלימות תיקונו כעבור י"ז דורות ע"י משה רבינו, ודו"ק בזה.