תשלומי גניבה ומזיק (תשס”ח)

מרן הגאב"ד שליט"א

קרן כעין שגנב

"אם המצא תמצא בידו הגנבה משור עד חמור עד שה חיים שנים ישלם" (כ"ב ג')

"גופא אמר רב קרן כעין שגנב תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין מאי טעמא דרב אמר קרא גניבה וחיים אמאי קאמר רחמנא חיים בגניבה אחייה לקרן כעין שגנב" (ב"ק ס"ה ע"א).


כתב הרא"ש שם סימן ב' "קרן כעין שגנב מילתא דפשיטא הוא דאילו איתברה ממילא על כרחך משלם ארבע דבשעת שבירתה לאו מידי קעביד. ואפילו איתבר בפשיעה דגזלן לא מקבל עליו שמירתה ואשעת גזילה קמחייבת ליה וההיא שעתא הויא שויא ארבע. וכ"ש אי תברה או שתייה הוה משלם דאם לא כן מצינו חוטא נשכר. מגניבה וחיים דריש דוקא אחייה לקרן כעין שגנב הא כפל ארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין. דלגופיה לא איצטריך כדפריש' אלא לדיוקא. ועוד דסברא הוא דקרן נתחייב בשעת גניבה אבל כפל ארבעה וחמשה לא מחייב עד שעת העמדה בדין דאי מודה מיפטר. ובשעת העמדה בדין דכפל כמשמעוהו כשויו עתה כשיגמר הדין. אבל לענין אררבעה וחמשה שמין כמה היה שוה בשעת טביחה ומכירה דההיא שעתא קמחייב".

וכבר הביאו האחרונים שרש"י חולק על הרא"ש ומדבריו למדנו דמקרא אכן למדנו שקרן משלם כעין שגנב דהנה כתב שם בדף ס"ד ע"ב "אחייה לקרן כעין שגנב. לקמן היא בשמעתין דאם גנב בהמה והוכחשה או הוזלה משלם כשעת הגניבה דכתיב חיים החייהו לקרן של גניבה שיהא שלם". וצ"ב בשיטתו דלכאורה דברי הרא"ש פשוטים וברורים דכיון שחייב על שעת הגניבה פשוט דמשלם כעין שגנב.

ונראה בזה, דהנה לכאורה יש לדון לחייב כערך הגניבה באחד משלשה זמנים לולי שחידשה תורה דמשלם כעין שגנב. כשעת העמדה בדין, וכדין כפל דו"ה. כשעת התשלומין, וכעין תשלומי תרומה דמשלם לפי מדה כמבואר בפסחים ל"ב. כשעה שנאבד מן העולם וכדין השומרים שמשלמים בשעת הוצאה מן העולם כמבואר בב"מ מ"ג ע"א.

ונחזי אנן. הנה לכאורה פשוט וברור דאין הקרן משתלם כשעת העמדה בדין דהלא אין משמעות להעמדב"ד לגבי תשלומי ממון, ורק בקנס דאי מודה מיפטר נתחדש דמשלם כשעת העמדב"ד משום שפסק הבי"ד מחדש את עצם החיוב בקנס, משא"כ בתשלומי הממון שאין הבי"ד מחדשים את עצם החיוב אלא מבררים שחובת התשלומין רובצת עליו משעת הגניבה, ובצדק כתב הרא"ש דפשוט הדבר שאין משלם קרן כשעת העמדב"ד.

אך אפשר שישלם קרן כשעת התשלומין, וכך כתב המחנה אפרים בסימן א' מנזקי ממון לגבי מזיק דאף דכל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה אין המזיק משלם אלא כשעת התשלומין ושונה בזה דין מזיק מדין גזלן.

ויסוד הדבר דעיקר חיוב תשלומי נזיקין אינו תשלום ממוני, אלא המזיק חיים לתקן את הנזק ולהשיב את נכסי הניזוק לקדמותן, אלא שבפועל הוא יכול לשלם דמים משום ד"מה לי הן מה לי דמיהן". ומשו"כ יכול הוא לשלם דמים אבל מהות החיוב לתקן את המעוות. ומשו"כ לעולם משלם לפי ערך הנזק ביום התשלום בין בנתייקר ובין בהוזל, עי"ש.

ולפי דרכו כתב המחנ"א לתלות שאלה זו במה שנחלקו רש"י והרא"ש, דלפי הרא"ש פשוט מסברא דגנב משלם בשעת הגניבה ולשיטתו ה"ה במזיק דלעולם פשוט שמשלם מי שהפסיד לחבירו ונתחייב לשלם כשעת הנזק והעול, אבל לרש"י בפסחים ל"ב דילפינן מקרא דכל הגזלנים משלמין בשעת הגזילה מדכתיב אשר גזל ולמדו כעין שגזל, א"כ אין לנו אלא בגזלן אבל מזיק לעולם משלם כשעת התשלומין, עי"ש.

והביא המחנ"א ראיה משיטת הרמב"ם בפ"ג משכירות ה"ג "הסבל ששבר חבית של יין לחנווני ונתחייב לשלם והרי היא שוה ביום השוק ארבעה ובשאר הימים שלשה. אם החזירו ביום השוק חייבין להחזיר חבית של יין או ישלמו לו ארבעה. והוא שלא היה לו יין למכור ביום השוק אבל אם היה לו יין מחזירין לו שלשה. החזירו לו בשאר הימים מחזירין לו שלשה". ומקור הלכה זו בב"מ צ"ט ע"ב, ושיטת הרמב"ם דאין הדבר תלוי אם הזיק ביום השוק או בשאר הימים (וכשיטת הרא"ש שם), אלא ביום התשלום, וכתב שם המגיד משנה "והכונה שהם יש להם לשלם לו חבית יין לפיכך כל שמשלמים דמים רואין כמה היא שוה בשעת החזרה אם ביום השוק נותנין דמי שוויה ביום ההוא לפי שאם ישלחו חבית יין כיון שאין לו יין למכור הוא מוכרה ומקבל דמים כשהם מחזירין אותה בשאר ימים אם היו מחזירין יין היו נפטרין כל היום ביין כשהן מחזירין דמים מחזירין בשווי שאר הימים. זו היא סברתו ז"ל".

והמחנה אפרים פירש דבריו, דכיון דמדובר שם בדין מזיק ולא בדין גזלן אינו משלם כשעת הגזילה אלא כשעת התשלומין כנ"ל.

אך באמת נראה דלא בדיני מזיק מיירי שם אלא בדיני שומרין ואין כונת המ"מ לחלק בין גזלן למזיק, אלא בין גזלן לשומר, וכך משמע גם הסמ"ע בסימן ש"ד ס"ק ט' וכך הבין גם בקצות שם בסק"א שתמה על המ"מ משיטת בית הלל בב"מ מ"ג ע"א דשומר משלם כשעת הוצאה מן העולם עי"ש.

ולענ"ד נראה עיקר בביאור שיטת הרמב"ם כמ"ש בערוך השלחן שם סעיף ז' דאין דברי הרמב"ם אמורים אלא לגבי חביתא דחמרא שמחירו עולה ביומא דשוקא ואין כאן אלא הלכה מסויימת ולא גדר כללי ואין בכלל אלא מה שבפרט, דכיון שחביות אלה מעיקרא ידוע שיש להם שומא שונה ביום השוק מבכל שאר הימים. המשלם ביום השוק צריך לשלם כיוקר דיום השוק דגם בשעת הנזק צפוי היה המחיר לעלות ביום זה ובכה"ג לא נאמרה הלכה דכל הגזלנים משלמין הגזילה, דרק כאשר המחיר נשתנה ואוקיר וזול משלם בשעת הגזילה, אבל בחביתא דחמרא אין כאן שינוי כלל, אלא מעיקרא ידוע ששתי שומות יש בזה, כך נראה ביאור הדבר, ואפשר שזה גם כונת המ"מ, ודו"ק בזה.

(אמנם במש"כ שם בעה"ש דכיון שמשלם ביום השוק דעתו לשלם כמחיר היוקר דאל"כ אין אדם כופהו לשלם דוקא ביום זה, לא ירדתי לסוף דעתו, דמה זה תלוי בדעתו. ואם משלם מדעתו ה' ישלם כמה שירצה, וע"כ דקבעו חז"ל שחייב לשלם ה' ואין זה תלוי בדעתו, והדברים אין להם פשר, וצ"ע).

ועוד הביא המחנ"א ראיה מדברי הרמב"ם בפ"ה מטוען ונטען ה"ב, שכתב דהתובע חבירו שתי בורות חפרת בחצירי והלה אומר לא חפרתי אלא אחד אינו נשבע שבועת מוד"ב דהוי כפירת שיעבוד קרקעות, והראב"ד כתב דאין זה אלא אם תובעו שימלא את הבורות אבל אם תובע תשלומי ממון הוי ככל טענה ממונית עי"ש. וכתב המחנ"א לבאר את שיטת הרמב"ם דלעולם הוי חיוב המזיק למלאות את החסר ולתקן את המעוות ואין חיובו בעצם חיוב תשלומין, עי"ש.

אך הש"ך בסימן צ"ה ס"ק י"ח כתב דאין הדברים אמורים אלא בנזק שאפשר לתקנו והדרך לתקנו כמו בקרקע דלעולם סותמים בורות שנחפרו בקרקע ואין זה כמטלטלין שלפעמים זורקין אותם אם ניזוקו, ובדבר שהדרך לתקנו ולא להחליפו באחר הו"ל כאילו תבעו למלא את הבורות, ולפי דבריו אין מזה כל ראיה לחדש דבכל תשלומי נזיקין עיקר החיוב לתקן את המעוות ולמלא את החסר, וכ"כ הש"ך שוב בסימן שפ"ו, עי"ש.

ומ"מ כתב המחנ"א לפרש את שיטת רש"י דהו"א דגם גזלן ישלם כשעת התשלומין וכמזיק וצריכא קרא דכל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה עי"ש.

ולכאורה נראה עוד דעדיף בזה גזלן ממזיק ואף אם נדמה את דברי המחנ"א לגבי מזיק וננקוט כשיטת החזו"א בב"ק סימן ח' דמזיק משלם כשעת הנזק, יש מקום לטעון דדוקא בגנב הו"א שישלם כשעת התשלומין, דכבר כתב הרא"ש בפ"ק דב"ק סימן י"א דפחת נבילה דניזוק אבל בגנב וגזלן הוי השברים לגנב וגזלן והם חייבים לשלם תשלומי מעליא דאחיה לקרן כעין שגנב כתיב לגבי גנב ולגבי גזלן אמרו אשר גזל כעין שגזל אלא שיכולים לשלם דמים משום מה לן הם מה לי דמיהם, עי"ש. הרי לן דבגנב וגזלן יש יותר הו"א שצריך לשלם את גוף הגזילה בשלימותה ולא כחיוב מזיק שחייב רק להשלים את החסר ולשלם את מה שהזיק, ולהכי צריך קרא דמשלם קרן כעין שגנב. (אך לפי"ז סותר הרא"ש את דברי עצמו וע"כ שאין קשר בין דברי הרא"ש הללו הא דקרן כעין שגנב דכל כונתו רק לגבי הפחת והשברים אם הוי דנגזל או דגזלן, ודו"ק בזה).

אך אף אם דברי המחנ"א מתיישבים בדברי רש"י בפסחים לגבי כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה, אין להם מקום בביאור דברי רש"י בב"ק ס"ד ע"ב, שהרי שם כתב רש"י דצריך קרא דמשלם כעין שגנב בהוזלה או הוכחשה, ולשיטת המחנ"א אין לזה פשר דאף דבגוזל הו"א דמשלם כשעת הזול כיון שביד הניזוק לקנות כחפץ שנגזל במחיר הזול אבל מה הו"א דבהוכחשה ישלם כבהמה כחושה ולא כבריאה שגזל, והמחנ"א כנראה לא שם אל לבו הגדול את דברי רש"י אלה, וצ"ע.


ב

ומשו"כ נראה יותר בביאור דברי רש"י עפ"י מה שדנתי במק"א במה שיש לעיין בשורש חיוב תשלומי גזילה, האם תשלומין אלה כלולים במצות והשיב את הגזילה, ומשעה שגזל נתחייב להשיב את הגזילה או דמיה, או שמא לא נתחייב הגזלן אלא להשיב את הגזילה בלבד, וחיוב תשלומי דמים אינו מתחדש אלא משעה שאבד הגזילה מן העולם.

ובדברי הרמב"ם בסהמ"צ מ"ע קצ"ד מבואר דאף תשלומי הדמים בכלל והשיב את הגזילה הם, ומצות ההשבה היא להשיב את הגזילה או דמיה וכ"כ החינוך במצוה ק"ל וכ"ה בדברי הרא"ש והמלחמות בב"מ כ"ו ע"ב. אך עדיין יש לעיין בגדר חיוב התשלומין דאף אם תשלומי דמי הגזילה בכלל והשיב את הגזילה הם מ"מ אפשר שאין חיוב זה מתחדש אלא משעה שאבד החפץ, ועיין בנתיבות סימן שנ"א שכתב לבאר מה שלמדו חז"ל דשינוי קונה מכעין שגזל, דממה שצריך לשלם דמים למדנו שע"כ קנה את הגזילה דאם לא קנאו למה צריך לשלם דמים, ולמדנו מדבריו שתשלומי הגזילה כעין דמי מקח הם, דכיון שקנה את הגזילה בשינוי חייב לשלם תמורתה, ולפי דבריו נראה דתשלומי אונס דגזילה הו"ל כעין תשלומי נזיקין דהתורה חייבתו אף באונסין וכאילו הפסידו, ודו"ק.

אמנם רש"י בסנהדרין ע"ב ע"א כתב דגזלן משלם דמים כשאבד הגזילה דלא גרע משואל דכל הנאה שלו, ולפי"ז מסתבר לכאורה דאין חיוב דמים אלא משעה שנפסד ונאבד החפץ הגזול וכדין שומרין שחייבין בשעת הנזק.

ולשיטתו נראה דאילולי קרא דאחייה לקרן כעין שגנב הוא שמשלם כשעה שנאבדה הגזילה מן העולם כיון שדינו כדין השואל והו"א בין בהוזלה ובין בהוכחשה דמשלם כשעת שאבד דעל אותה שעה אתה בא לחייבו כמבואר, וקמ"ל קרא דאחיה לקרן כעין שגנב, דו"ק בכ"ז.

והנה יש לעיין בגוף דברי הרא"ש בסימן ב' שם, דמתחלה כתב דקרן פשוט דמשלם כעין שגנב דהלא אינו מחוייב בשמירה, ושוב כתב בסו"ד "ועוד דסברא הוא דקרן מחייב בשעת גניבה אבל כפל ודו"ה לא מחייב עד שעת העמדה בדין דאי מודה מיפטר". וצ"ב מה הוסיף בה על מש"כ בתחילת דבריו.

ונראה ברור דהרא"ש בא לשלול שני צדדים שכתבנו לעיל, דמחד כתב דלא מסתבר לחייב את הגנב כשעת אבידת החפץ מן העולם כיון דבאותה שעה לאו מידי עביד ואינו שומר (ולא כדברי רש"י דגנב דינו כשואל), ושוב כתב דגם אין הו"א לחייבו כשעת העמדה בדין כיון דחייב קרן משעת הגניבה ולא ככפל ודו"ה דאי מודה מיפטר, וז"פ.

 

 

›"הקדימו נעשה לנשמע

"היו נכונים ליום השלישי" (שמות י"ט י"א)

כבר פעמים רבות דיברנו מקושית התוס' בשבת פ"ח ע"א דמחד אמרו שבני ישראל הקדימו נעשה לנשמע, ומאידך אמרו שהקב"ה כפה עליהם הר כגיגית.

התוס' תרצו שהקב"ה כביכול חשש שמא יחזרו בהם כאשר יראו את האש הגדולה ומשו"כ כפה עליהם הר כגיגית. ואמרתי מאז, דאמנם כן הקב"ה כפה עליהם כגיגית, אך על אף שראו את ההר הגדול כפוי מעל ראשם, על אף המראה הנורא והאש המתלקחת, מאי כתיב בהם, "ותקרבון ותעמדון תחת ההר וההר בער באש עד לב השמים חשך ענן וערפל" (דברים ד' י"א). לשבחן של ישראל נאמרו הדברים הלא בנוהג שבעולם ומטבע בני האדם כאשר הר מט ליפול על ראשו של אדם הוא בורח החוצה! לא כן בני ישראל "ויתיצבו תחת ההר" (שמות י"ט י"ז), לא החוצה ברחו אלא פנימה. "וההר בער באש עד לב השמים חשך ענן וערפל" ואעפ"כ "ותקרבון ותעמדון תחת ההר". מתשוקתם לקבל עול מלכות שמים ועול התורה בעוד ההר כפוי מעל ראשם הקדימו נעשה לנשמע!

והוא שאמר הכתוב (דברים ל"ג ג') "אף חבב עמים כל קדשיו בידך והם תכו לרגליך ישאו מדברותיך", וברש"י שם "והם ראויים לכך, שהרי תוכו עצמן לתוך תחתית ההר לרגליך בסיני. ישאו מדברותיך, נשאו עליהם עול תורתך".

זו גדולתן וזו מעלתן של עם ישראל זרע קודש בני אברהם יצחק ויעקב, כשהקדימו נעשה לנשמע חשש הקב"ה שמא יחזרו בהם מאימה ופחד בראותם האש הגדולה, לפיכך כפה עליהם הר כגיגית, והם בשלהם, תומת ישרים תנחם, ההר בער באש עד לב השמים, ותקרבון ותעמדון תחת ההר, הם תכו לרגליך, התייצבו תחת ההר כדי לשאת עליהם עול תורתך.


פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך

הנה השבוע חוזרים אנו אל מעמד הר סיני וקבלת התורה ושוב קוראים אנו על בני ישראל שהקדימו נעשה לנשמע. מעמד נשגב זה נצטוינו שלא להשכיחו לעולם. "השמר לך פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך (דברים ד' ט') עד שלדעת הרמב"ן הוי ל"ת ממש ממנין הלאוין (עיין במצוות ששכח הרמב"ם בספר המצוות).

ויש לעיין בלשון הקרא "את הדברים אשר ראו עיניך" והלא עיקר קבלת התורה היתה במה ששמענו וקבלנו, את עשרת הדברות ושאר מצוות התורה, ומדוע הוזהרנו מלשכוח דוקא מה שראו עינינו.

ונראה בזה.דהנה אמרו חז"ל (מכילתא פר' יתרו) על מה שנאמר במתן תורה שהיו "רואים את הקולות" (שמות כ' ט"ו) "שהיו רואין את הנמשע ושומעין את הנראה" (וכיוצא בזה אמרו "שהיו מראין באצבע ואומרים זה אלי ואנוהו").

ורעיון עמוק ונשגב יש בזה כמו שביאר בנפש החיים (שע"ג פי"א בהגה"ה וכ"כ בבני יששכר חודש סיון) דהנה בטבע האדם ובנוהג שבעולם דמכל החושים שבהם חנן הקב"ה את האדם להזין את שכלו והגיון לבו אין לך חוש מהימן יותר מחוש הראיה וכל דבר שראה האדם בעיניו אין לו בלבו פקפוק כלל באמיתת המצאו, לא כן בשאר החושים כגון השמיעה שדרכו של אדם להטיל ספק באמיתתן ואף חז"ל אמרו (ר"ה כ"ה ע"ב) "לא תהא שמיעה גדולה מראיה", אמנם בני ישראל בני אל חי המחזיקים באמונת אבותיהם יודעים שאין ראית העינים קובעת באמיתת המציאות. שהרי הקב"ה ש"כל הנמצאים בשמים ובארץ ובמה שביניהם אינם נמצאים אלא מאמתת המצאו" (רמב"ם פ"א ה"א מיסוה"ת) אמר "כי לא יראני האדם וחי" ואין עינינו רואות את עיקר ההויה, וכי מה הוא האדם אם לא הנשמה שנפח באפיו יוצר בראשית שאינה נראית לעין, וכן אין עינינו יכולות לראות את מלאכי השרת העושים בשליחותו של המקום בעולמו או את השדים והרוחות המרחפים בחלל העולם, אלא שאבותינו ספרו לנו וכך קיבלנו מרבותנו הקדושים ודור לדור ישבח מעשיך, ועיין רמב"ן (דברים ד' ט') וכ"כ החינוך בהקדמתו דיסוד האמונה הוא קבלת הבנים מאבותיהם דור אחר דור אף שהדברים נעלמים ממראה עינינו.

 

ובשעה שעמדו רגליהם על הר סיני נתעלו במעלה זו שהיו "רואין את הנשמע", שהדברים ה"נשמעים" היו בעינים בבחינת ראיה שנתאמתו אצלם באופן מוחלט ומוחשי, והיו "שומעין" את הנראה שכל עולם החומר והגשם היה רחוק מתודעתם והרגשותיהם והיה אצלם בבחינת שמיעה בלבד (ועיין משך חכמה פרשת חקת ובמאור עינים בשלח שכתבו כל אחד לפי דרכו דיש להגביר את חוש השמיעה על חוש הראיה).

וזה נראה ביאור מה שמסופר בב"ב ע"ה ע"א:

"כי הא דיתיב רבי יוחנן וקא דריש עתיד הקב"ה להביא אבנים טובות ומרגליות שהם שלשים על שלשים וחוקק בהם עשר על עשרים ומעמידן בשערי ירושלים, לגלג עליו אותו תלמיד, השתא כביעתא דציצלא לא משכחינן כולי האי משכחינן, לימים הפליגה ספינתו בים חזא מלאכי השרת דיתבי וקא מנסרי אבנים טובות ומרגליות שהם ל' על ל' וחקוק בהם עשר ברום עשרים אמר להו הני למאן, אמרו לי' שעתיד הקב"ה להעמידן בשערי ירושלים, אתא לקמיה דר' יוחנן אמר לי' דרוש רבי לך נאה לדרוש, כאשר אמרת כן ראיתי, אמר לו ריקא אלמלא ראית לא האמנת מלגלג על דברי חכמים, נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות".

ויש להתבונן, שהרי תלמיד זה לא נענש כשלגלג על דברי רבי יוחנן רבו אלא בשעה שחזר ובא לפניו לחזק דבריו ולאשרם ודבר זה אומר דרשני.

ונראה בדרכנו, דכאשר בא התלמיד לפני ר' יוחנן והביע את התפעלותו והתרגשותו ממראה עיניו ואמר "כאשר אמרת כן ראיתי" והוכיח בזאת שע"י ראיתו נתאמתו הדברים אצלו וחזר בו מלגלוגו בשעה ששמע דברים אלו מר' יוחנן, קצף עליו רבו ואמר לו "ריקא לולי ראית לא האמנת" הלא מקרא אני דורש ותורת אמת היתה בפי, וכי ראית העינים היא שקובעת לנו אמיתת המציאות ולא שמיעת אזנינו את מסורת התורה, ועל זה נענש אותו התלמיד שלגודל מעלתו (דהלא חזא מלאכי השרת ואף בא עמם בדברים וזו מעלה נשגבה) היה צריך להיות "רואה את הנשמע".

ונראה דעונש התלמיד היה מדה כנגד מדה ויש בו רמז לדבר שפגם בו, דלמראית העין אין האדם אלא גל של עצמות וכל חיותו אך מכח נשמת אלקים המפעמת בקרבו ומחייתו וכיון שהוא החשיב רק את ראית העינים נעשה גל של עצמות, מדה כנגד מדה, וזה שאמר לו ר' יוחנן "ריקא" וכי ריק אתה ואין נשמה באפך שאין העין יכול לראותו, ולמה לא תראה את הנשמע ותשמע את הנראה.

ובמס' ברכות נ"ח ע"א מצינו:

"רב ששת סגי נהור הוי, הוו קאזלי כו"ע לקבולי אפי מכלא, וקם אזיל בהדייהו ר"ש, אשכחיה ההוא צדוקי א"ל חצבי לנהרא כגני לייא, א"ל תא חזי דידענא טפי מינך, חליף גונדא קמייתא כי קא אוושא א"ל ההוא צדוקי, אתא מלכא, א"ל רב ששת לא קאתי, חליף גונדא תנינא כי רק אוושא א"ל ההוא צדוקי השתא אתי א"ל ר"ש לא קא אתי מלכא חליף תליתאי כי קא שתקא א"ל ר"ש ודאי השתא אתי מלכא, א"ל ההוא צדוקי מנא לך הא, א"ל דמלכותא דארעה כעין מלכותא דרקיע דכתיב "צא ועמדת בהר לפני ה' והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה', לא ברוח ה', ואחר הרוח רעש לא ברעש ה' ואחר הרעש אש לא באש ה' ואחר האש קול דממה דקה" כי אתא מלכא פתח ר"ש וקא מברך לי', א"ל ההוא צדוקי למאן דלא חזית קא מברכת, ומאי הוי עלי' דההוא צדוקי, איכא דאמרי חברוהי כחלינהו לעינייהו, וא"ד רב ששת נתן בו עיניו ועשאו גל של עצמות".

ונראה דגם בזה היה לימוד עמוק דאין ראית העינים קובעת את האמת המוחלטת אלא שמיעת אזניים ור' ששת שלא ראה בעיניו היטב להכיר מן הצדוקי לא רק את שבילי דרקיע אלא אף את העולם הזה והליכותיו, וכאשר הצדוקי לא לקח מוסר לנפשו ועמד במרדו להחשיב את הראי' ולזלזל בר"ש ושאלו "למאן דלא חזית קא מברכת" נענש מדה כנגד מדה וכחלינהו לעינייהו, או שנעשה גל של עצמות כנ"ל.

ולעתיד לבא נזכה "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון וראו כל בשר יחדו כי פי ה' דבר", וכיוצא בזה "והוא ישמיענו ברחמיו שנית לעיני כל חי לאמר" ולכאורה יפלא וכי עינינו רואות את אשר משמיעים לנו, הלא עין רואה ואוזן שומעת, אלא דלעתיד לבוא שוב נתעלה למעמד הר סיני בבחינת "רואין את הקולות", ולכן נצטוינו "השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך".


 

 

תגיות: