כותל המערבי (תשס"ח)

מרן הגאב"ד שליט"א

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (כ"ה ח').

"א"ר חמא לעולם אין השכינה זזה מכותל המערבי שנאמר הנה זה עומד אחר כתלנו" (שמו"ר ב').

"כבר נשבע הקב"ה לדוד שאינו חרב לעולם" (שהש"ר ב').

משחרב בית מקדשנו ותפארתנו, בעוונותינו שרבו, אין לנו אלא שריד בית מקדשנו שממנו לא זזה שכינה מעולם. ונעסוק היום בהלכותיו, פרטיו ודקדוקיו.


הנה נחלקו האחרונים בימי קדם אם הכותל המערבי חומת העזרה הוא או חומת הר הבית. לדעת הרדב"ז (סימן תרצ"א) והחכמת אדם (משפטי ארץ) הוי חומת העזרה, אך דעת האבנ"ז (יו"ד סימן ת"נ – תנ"א) הוי חומת הר הבית. בדורות האחרונים נתברר מעבר לכל ספק שאכן הכותל המערבי חומת הר הבית הוא, וכמבואר בהר צבי יו"ד סימן רע"א ובציץ אליעזר ח"י סי' א' ובעוד ספרים רבים והדברים פשוטים וידועים.

וכיון שחומת הר הבית הוא, מותר לזב וזבה להתקרב לכותל המערבי אף שאסור להם ליכנס להר הבית, כמבואר במסכת כלים פ"א מ"ח. והנה נחלקו גדולי ירושלים לפני כמאה שנה אם מותר לאדם ליגע בכותל ולהכניס את הידיים בין אבניו, עיין בזה באריכות גדולה בספר משכנות לאביר יעקב להג"ר מעשיל מביאלסטוק ח"ג מספרו. ויסוד השאלה נוגעת בכל אלה שאסור להם ליכנס להר הבית, ובכללן גם בעל קרי כמבואר במשנה למלך בפ"ג ה"ג מביאת מקדש ופ"ז הט"ו מבית הבחירה דבעל קרי דינו כזב לענין זה.

גאוני ירושלים מהרי"ל דיסקין, בעל האמרי בינה ובעל האדר"ת נהג בזה איסור ולעומתם האריך האבני נזר ביו"ד סימן ת"נ - תנ"ב להתיר, וכתב בזה כמה תשובות להגאון הנ"ל ולבעל תורת חסד עי"ש. האבנ"ז דן בזה בשלש שאלות. א: אם חומת הר הבית נתקדשה או לא. ב: אם הר הבית נתקדש עד ארעית תהומא כמו העזרה או רק מן הריצפה ולמעלה. ג: אם ביאת מקצת שמה ביאה בהר הבית כמו לגבי העזרה או לא, עי"ש.

ולמעשה כבר העיד הגרש"ז אוירבך שמעולם לא נהגו בזה איסור, ועיין בזה באריכות נפלאה בשו"ת ציץ אליעזר חלק י' סימן א'.


ב

קדושת הרחבה שלפני הכותל

 

והנה זה דבר פשוט שהרחבה הסמוכה לכותל קדושת בית הכנסת יש עליה דהלא אין לך מקום קבוע לתפלה יותר מן הכותל המערבי, שאין לך שעה שאין אדם מישראל שופך שיח לפני הקב"ה כשהוא מתרפק על אבניו. וקדושת ביהכ"נ מתווספת על קדושת הכותל מצד עצמו בהיותו מקום השראת השכינה. (וכבר נסתפק הבית יוסף באו"ח סימן קנ"א אם קדושת ביהכ"נ קדושת ההיכל יש בה או קדושת העזרה ועיין מנחת אשר במדבר סימן נ"ד).

אמנם מה שיש לדון ולהסתפק הוא לגבי המפלס העליון של הרחבה, האם יש בו קדושה כלשהי. ולכאורה דומה היא לרחובה של עיר כמבואר במגילה כ"ו ע"ב דנחלקו בו ר' מנחם ב"ר יוסי וחכמים אם יש בו קדושה. לדעת רמב"י יש בו קדושה כין שמתפללים בו בתעניות ובמעמדות (ופרש"י כשרבים באים להתפלל ואין ביהכ"נ מכילן היו מתפללים ברחוב). ולחכמים אקראי בעלמא היא ואין בו קדושה. והלכה כחכמים שאין בו קדושה כמבואר ברמב"ם פי"א מתפלה הכ"א ובשו"ע סימן קנ"ד סעיף א' עי"ש.

הרי דאף שידוע ומקובל היה שבזמנים ידועים היו מתפללים ברחובה של עיר, מ"מ הוי אקראי ואין בו קדושת ביהכ"נ, ולכאורה כך הדין גם ברחבת הכותל העליונה אף שבימי המועד בשביעית ובת"ב כאשר המוני עמך בית ישראל באים לשמוח בשמחת החג ולקונן על חורבן הבית מתפללים גם ברחבה העליונה מ"מ כיון שברוב ימות השנה אין קובעין תפלה במקום זה ואינו אלא מקום קיבוץ בנ"א ומפגש לתיירים רבים, אין קדושת ביהכ"נ ברחבה זו.

אמנם הבאור הלכה בתחילת סימן קנ"ד הביא את דברי הריטב"א במגילה שם דאף שאין ברחוב העיר קדושה גמורה לתפוס דמיו מ"מ יש בו קדושה לענין שאסור לנהוג בו מנהג בזיון כיון שמתפללים בו בתעניות ומעמדות, לכאורה הוא הדין בני"ד.

אך לכאורה יש להוכיח מדברי הרמב"ם שהוא חולק על הריטב"א דהלא כתב שם "רחובה של עיר אעפ"י שהעם מתפללין בו בתעניות ובמעמדות מפני שהקבוץ רב ואין בית הכנסת מכיל אותם אין בו קדושה, מפני שהוא עראי ולא נקבע לתפלה. וכן בתים וחצרות שהעם מתכנסין להם לתפלה אין בהם קדושה, מפני שלא קבעו אותם לתפלה בלבד אלא עראי מתפללין בהן כאדם שמתפלל בתוך ביתו". הרי דדין רחובה של עיר כדין ביתו של אדם שאין בו קדושה כלל ומותר לעשות בו אף תשמישי בזיון, וכיון שדברי השו"ע מושתתים על דברי הרמב"ם לכאורה אין הלכה כדברי הריטב"א. וביותר יש לדייק מלשון השו"ע שם שכתב לגבי בתים וחצרות שמתקבצין בהם לתפלה שאין בה שום קדושה, ומלשון זה נראה ברור דשום קדושה אין בהם, ולא קדושה לחצאין כשיטת הריטב"א. וקצת תימה שהבה"ל לא העיר בזה.


ב

ועוד יש לעיין בזה לפי דברי המגן אברהם שם בסק"א שכתב בשם שו"ת מהרי"ט "ועזרות שלנו לא עדיפי מבתים וחצרות ושמא כיון שמתפללין תדיר בהם כל זמן שהם נדחקים נעשו קודש. גן ופרדס ואיצטבא שסביבה אף על פי שפתוח לבית הכנסת אין בה קדושה, ואם היה פתוח נגד ההיכל יש להחמיר שלא להשתמש בהן". וביאור דבריו, דאפשר דעזרות אלה שאני מרחובה של עיר דכיון שהן פתוחות לבית הכנסת וגם נתייחדו קצת לתפלה אפשר שהן בטלות אגב ביהכ"נ ונגררות אחרי קדושתו.

ואף שהמהרי"ט והמג"א כתבו כך רק בדרך ספק וחומרא, הגר"י עמדין במור וקציעה כתב באופן נחרץ להחמיר בזה, וכתב בזה שני טעמים. א: כיון שהן פתוחות לביהכ"נ יש בהן קדושת ביהכ"נ כמו שמצינו לגבי לשכות הבנויות בחול ופתוחות לקודש שדינם כקודש (אך רק משום שהן גם משמשות צרכי הקדש עי"ש). ב: "כל שכן הני עזרות העשויות נמי לקדושת ביהכ"נ בלי ספק. שהרי הוזמנו להתפלל בתוכן לכשיצטרכו ומתפללין בהן כמה פעמים, דהו"ל אזמניה וצר ביה דאיקדיש". ולכאורה כונתו דעזרות אלו שאני מרחובה של עיר ובתים וחצרות שלפעמים מתפללין בהם, כיון דמעיקרא נבנו לשם קדושת ביהכ"נ ויש בהם גם הזמנה מלבד מה שמתפללין בהם בפועל, עי"ש. והחיד"א במחזיק ברכה אות א' הביא דבריו עי"ש.

ולכאורה דין הרחבה העליונה שלפני הכותל המערבי דומה לעזרות הפתוחות לביהכ"נ, דמאחר שנתברר שלרחבה התחתונה יש קדושת ביהכ"נ המפלס העליון הפתוח לתחתון ומשקיף עליו דינו כעזרות הפתוחות לביהכ"נ. וגם זה נראה פשוט דגם רחבה זו נבנתה מתחילה גם לשמש מקום תפלה בימים שבהם יתקבץ עם רב ליד הכותל.

אמנם באמת יש לעיין לפי הטעם הראשון שכתב במו"ק, דרחבה זו אכן פתוחה ומובילה למפלס התחתון ולכותל, אך היא פתוחה גם להרבה דרכים ופתחים, בתים ומוסדות שמסביב ושאני מלשכות הפתוחות לקודש, שמשמשים את הקודש בלבד. ומטעם זה יש לעיין דאפשר דאף חומרת המהרי"ט לא נאמרה אלא בעזרות הפתוחות רק לביהכ"נ ולא ברחבה זו, וצ"ע.

ועוד יש לעיין בזה לפי דברי המג"א שם לגבי גינות ופרדסים שמסביב לביהכ"נ, שאם פתוחות להיכל אין להשתמש בהם בדרך בזיון שחוק וקלות ראש, ולפי"ז אפשר דגם הרחבה העליונה הפתוחה כנגד הכותל המערבי שקדושתה גדולה מקדושת היכל ביהכ"נ שהרי מעולם לא זזה שכינה משם ודאי שיש להיזהר שם משחוק וקלות ראש.


ג

 

ושוב עיינתי בדברי המהרי"ט במקורן, וראיתי שהוא מפלפל בארוכה בהא דלשכות הפתוחות לקודש קודש הם וכתב לחלק דשאני הני לשכות שכל עיקרן אך ורק לשמש את הקודש וטפלין הם לקודש משא"כ עזרות שלפני ביהכ"נ, עי"ש. ונראה לכאורה שהגר"י עמדין לא ראה את דברי מהרי"ט במקורן אלא את דברי המג"א בלבד. ולפי"ז מסתבר דגם הרחבה העליונה אין בה קדושה גמורה ולא כדברי המו"ק.

ועוד נראה שם בדברי מהרי"ט שבעזרות שדן בהם התפללו תדיר כל העצלנים שאיחרו לבא לביהכ"נ מלבד מה שהתפללו בהן בשעת הדוחק, ורק משו"כ דן להחמיר בהם משום דהוי קבע לעצלנים וז"ל "ומ"מ בחצרות אלו של בית הכנסת קרוב הדבר לדמותו לרחוב דאקראי בעלמא הוא. ושמא הואיל ומתפללין שם תדיר כל זמן שנדחקים אעפ"י שהוא אקראי לגבי זה המתפלל המקום נעשה קבע לעצלנים".

ולפי המבואר נראה דעיקר ספיקו של המהרי"ט להחמיר בעזרה זו אף שבגמ' מבואר שברחובה של עיר אין קדושת ביהכ"נ, איננה משום שהיא פתוחה לביהכ"נ, שהרי דחה את הדמיון ללשכות הבנויות בחול ופתוחות לקודש, אלא משום שמתפללין בה תדיר העצלנים המאחרים לבוא, ודו"ק בזה.

ונראה לפי"ז דרחבה העליונה הנ"ל שאין מתפללין בה אלא לעתים רחוקות ולא יותר מכמה ימים בשנה אף לשיטת המהרי"ט והמג"א אין בה קדושת ביהכ"נ.

אמנם מה שכתבתי דכיון שהרחבה פתוחה כנגד הכותל יש להחמיר בה נראה דסברא נכונה היא זו, וז"ל המהרי"ט שם "אם היה המקום הזה שקבעוהו לאכילה ושתיה במערב נגד ההיכל כדברי הזקן ודאי שראוי להחמיר שלא לנהוג בו קלות ראש אעפ"י שהמקום חול, הואיל והוא מכוון כנגד הקודש איכא זילותא דבית הכנסת".

הרי דמשום זילותא דבית הכנסת החמיר שלא לנהוג שחוק וקלות ראש, ולא משום שיש קדושת ביהכ"נ במקום זה. ונראה דק"ו הוא שיש נהוג בכבוד ובאימה כאשר עומדים אנו אל מול פני הקודש מקום שלא זזה שכינה משם מעולם שאין מקום קדוש ממנו. ומה מאד יש להצטער שמקום קדוש זה הפך למקום מפגש בתערובת אנשים ונשים, ורבים הנשים המתהלכות שם בלבוש בלתי צנוע וכדי בזיון קצף. ומ"מ כל שיראת ה' נוגעת ללבו ראוי לו לנהוג כובד ראש בכל הרחבה כולה שממנה רואים את הכותל המערבי.


ד

 

והנה זה עתה יצא לאור ספר שערי ציון על עניני הכותל המערבי וראיתי שם בסימן א' שהאריך בשאלה זו והביא את תשובותיהם של הגאונים הגר"ב זולטי והגר"ש משאש זצ"ל ויבלח"ט הגר"י ליברמן שליט"א שהאריכו בזה ונגעו בהרבה נקודות שעסקנו בהם, ומשנה לא זזה ממקומה. אלא שבאתי בכמה הערות קצרות על דברי הגאונים הנ"ל.

א:   כתב הגר"ב זולטי להחמיר כשיטת הריטב"א, דאף שמדברי הרמב"ם מבואר שלא כדבריו מ"מ אפשר דבכונה תחילה השמיט השו"ע את סוף דברי הרמב"ם דהוי כמתפלל בתוך ביתו, משום דס"ל כשיטת הריטב"א דמ"מ יש קדושה מסויימת ברחובה של עיר ולא הוי כמתפלל בתוך ביתו, עי"ש.

ותמה אני דהלא דקדקנו מלשון השו"ע שכתב דאין בבתים וחצרות הנ"ל שום קדושה, ומלשון זה ודאי מבואר דאין קדושה כלל במקום זה ולא כדברי הריטב"א. ומה שהשמיט המחבר את הסיפא שבדברי הרמב"ם אין בו דיוק כלל, וכל הבקי בלשונות הרמב"ם והשו"ע יודע שפעמים שהשו"ע הולך בעקבות הרמב"ם ומעתיק פסקיו, אלא שמקצר בלשונו, וגם בהלכה זו קיצר המחבר מלשון הרמב"ם בכל ההלכה ולא רק בסיפא שהשמיט. ומ"מ נראה ברור מדברי המחבר שלא כדברי הריטב"א כמבואר.

ב:   במה שפלפלו הגאונים הנ"ל בדברי המג"א ומשמעות דבריו לנידון דידן כבר כתבתי את הנלענ"ד.


ג

בנדרים ונדבות שנודרים במנינים שברחבת הכותל

כבוד ידי"נ הרה"ג המצויין ר' שמואל רבינוביץ שליט"א

רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

הנני בהתנצלות מרובה על איחור תשובתי, ועל עתה באתי.

קבלתי לנכון את שאלתו בענין העולים לתורה במנינים הרבים המתקיימים ליד הכותל המערבי שריד בית מקדשנו, ומצוי מאד שאנשים נעמדים ליד הס"ת כגבאים ומתרימים לצורך מוסדות שונים, והשאלה אם מי שנדר מחוייב ליתן לאותו המוסד שהגבאי התכוין אליו או שמא כל אדם רשאי לתרום למי שהתכוון בלבו לתרום לו. ומע"כ יצא לדון דכל העולה לתורה ליד הכותל צריך לתת את נדבותיו לקופת הכותל המערבי. ושאל לדעת את חות דעתי בזה. ומע"כ האריך בזה בטוב טו"ד כדרכו.

לפי קט דעתי כל הנודר כשהוא העולה לס"ת ליד הכותל, יכול לתת את נדבותיו לכל אשר ידבנו לבו, ואינו חייב ליתן לא לפי דעת מי שקראו לעלות והקריא לו את "מי שברך", ואף לא לקופת הכותל, ואבאר בקצרה טעמי ונימוקי.

הנה מבואר בשו"ע יו"ד סימן רנ"ו ס"ו "מי שהלך בסחורה ופסקו עליו אנשי העיר שהלך לשם צדקה הרי זה נותן לעניי אותה העיר, ואם היו רבים ופסקו עליהם צדקה נותנים וכשבאים מביאים אותה עמהם ומפרנסים בה עניי עירם". ומקור הלכה זו במגילה כ"ז ע"א עי"ש.

ומה שחילקו בין יחיד לרבים מבואר שם בט"ז סק"ו דהיחיד בטל ונגרר אחרי בני העיר ולפיכך נותן להם מה שנדר, אבל הרבים אינם בטלים לבני העיר. ומה שצריכים ליתן תחלה לפני העיר וחוזרים ונוטלי מהם אינו אלא משום החשד כמבואר שם ברמ"א ובש"ך סקי"ב. ולכאורה נראה לפי"ז דכיון שבני"ד מדובר ביחיד בטל הוא אלא העיר שבה נדר ונדב.

אך באמת כל עיקר הלכה זו לא נאמר אלא בנדרי צדקה שגזרו על בני העיר משום בצורת או צרה ובכלל הגזירה גם מי שבא לעיר ומשו"כ היחיד בטל לבני העיר ולא הרבים אבל בנו"נ שכל אחר נודר כמנהג העולם אינו נגרר כלל אחרי בני העיר כמבואר שם בש"ך בשם המרדכי וכ"ה בבית יוסף "הלכך אותן בני ישובים שבאין לקהלות לראש השנה ויוה"כ ומזכירין נשמות ונודרין צדקות אין כאן חשד כלל כי בודאי יתנוה וגם אין נותנין אותה לחבר עיר, כי אין צדקה זו באה מכח אותה העיר אלא מכח חק ומנהג הלכך מוליכין הצדקה שלהן לישוביהן ועושים בהם כרצונם".

ומדבריהם מבואר דבין ביחיד ובין ברבים בנו"נ שאינם באים מכח העיר מוליכין אותם לישוביהן ועושים בהם כרצונם, ואין היחיד נגרר ובטל לבני העיר אלא בצדקה שבאה מכח העיר וז"פ.

אמנם עוד כתב שם הש"ך "מיהו נראה דאם לקחו בעיר זו מצוות או גלילה וכדומה להם חייבים ליתן לעיר זו ואין יכולים לחזור וליקחם להביאם לעירם דהא קנו מצוות בבית הכנסת זו, ועוד שאם לא כן תהא פסידא לצדקה זו שהיו אנשי אותה העיר קונים מצוה זו, וכן נוהגים".

ולפי"ז יש לחלק בין מי שקיבל עליה והגבאי התרים אותו, שאין הוא נודר כלל על דעת הגבאי למי שקנה עליות שצריך ליתן דוקא למטרה זו. ויתירא מזו הביא מעכ"ת ממה שכתב הגרש"ק בשו"ת האלף לך שלמה יו"ד סימן רנ"א דלא רק מי שקנה עליה אלא אף במי שנדר שחייב ליתן דוקא לאותו ביהכ"נ "כיון דדרך העולם דכל העולים לתורה לנדור לביהכ"נ וכן היה המנהג תמיד הוי כמכרו לו ממש" וכ"כ בשו"ת טוב טעם ודעת מהדורא תליתא ח"א סימן קל"ג. (וצ"ל לשיטתו דבזמן הש"ך לא היה בזה מנהג קבוע ודו"ק). הרי לן דלא רק במי שקנה עליות, אלא אף כל מי שקיבל עליה הרי זה כאילו קנה.

אך באמת נלענ"ד דאין זה ענין כלל לני"ד ולא מיבעי במי שקיבל עליה בסתמא אלא אף במי שקנה עליה אין לו חיוב כלל לתת את דמי העליה למי שמכרו, דהרי זה מוכר דבר שאינו שלו ויכול הוא לומר לגבאי "מי שמך שר ושופט עלינו". דאין דברי הש"ך והגרש"ק אמורים אלא בביהכ"נ מסויים והגבאי ממונה על דעת הקהל שבנו את ביהכ"נ ובסמכותם למכור את העליות לצרכי ביהכ"נ, אבל במנינים שליד הכותל, אין כל כח וסמכות למי שנעמד ליד הס"ת להחליט למי יתרמו העולים לתורה ואין לו גם זכות למכור את העליות. וממילא גם לא שייך הטעם שכתב הש"ך שהוא גורם הפסד לבית הכנסת דאם לא הוא אחרים היו קונים את העליות דאין טעם בסברא זו אלא בביהכ"נ שיש להם זכות למכור את שלהם, ולא במי שמוכר דבר שאינו שלו, וז"פ מאד לענ"ד.

אמנם מה שטען מע"כ שצריכים למסור את הנו"נ לקופת הכותל, לענ"ד אין הדבר כן, ואין דין הכותל כדין בתי כנסיות וקהילות הקודש שבישראל. דכל מי שמתפלל בבית כנסת יודע שהגבאי ממונה מטעם בית הכנסת והנו"נ הולכים לצרכי ביהכ"נ. לא כך במי שעולה לתורה ליד הכותל, דהלא רובא דרובא אינם יודעים כלל שיש קופה לכותל, ואינם יודעים כלל למי אפשר למסור את כספיהם לצרכי הכותל, וגם הגבאים אינם ממונים מטעם הכותל. וכמדומני גם שרוב בנ"א אילו ישאלום להדיא אם רצונם לתרום לקופת הכותל ימאנו בכך בתואנות שונות, זה יאמר הלא המדינה מממנת את הכותל, וזה יתלה בעיריה, או במשרד זה או אחר. ומשו"כ נראה פשוט לענ"ד דאין לדמות דין העולה לתורה ליד הכותל למי שעולה בבתי כנסיות שבקהילות ישראל.

סו"ד נלענ"ד דכל מי שעולה לתורה ליד הכותל ואף מי שקונה שם עליות זכותו לתרום לכל מי שידבנו לבו. אמנם במנינים הקבועים והידועים כגון אלה שמתפללין ותיקין ובכל יום המתפללים קבועים וידועים אפשר דהוי כבית כנסת קבוע וכקהילה מסודרת וקבוע וכל הקונה והנודר עושה כל על דעת הגבאים, וצ"ע בזה עדיין.

בידידות נאמנה

ויקרא דאורייתא

אשר וייס

 

 

 

›" ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם

 

הן גילו צדיקי אמת שבית המקדש של אש שבשמים, חמדת הלבבות ומשאת הנפש של כל הדורות, שמצפים אנו כל יום לירידתו וגילויו, נבנה ע"י מצוות ומעשים טובים של כשרים שבישראל ולעומת זאת נהרס הוא ונדוש ע"י עבירות ומעשים רעים, זה לעומת זה עשה האלקים.

מו"ר כ"ק אדמו"ר מצאנז זצ"ל היה מספר ובא מעשה שהיה אצל הדברי חיים מצאנז שפעם אחת ישב בשלחן הטהור אשר לפני ה' אחוז שרעפים שלהבתי-ה ואמר "ראיתי בשמים שבית המקדש ערוך ומוכן ומזומן ולא חסר בו אלא הפרוכת בלבד". אחד מזקני החסידים נפש טהורה התרגש ותבע במפגיע, מדוע אם כן אין הרבי מתאמץ לעשות את הפרוכת! הדברי חיים ענה ופניו בוערות כלפיד אש, "וכי לא עשינו את הפרוכת, עשינו גם עשינו, אלא שבא רשע אחד מארצות המערב ועבר עון פלילי וקרעה לגזרים". והדברים מבהילים ומשכילים.

זה בונה וזה סותר, הצדיקים בונים במעשיהם את בית המקדש, אריח ע"ג לבינה אבן אחר אבן, והרשעים הורסים וסותרים, הרסו ולא חמלו. ועיין עוד בספר זרע קודש להצדיק מרופשיץ (בפרשת כי תצא) דהראו לו להרה"ק הר"ר אלימלך מליזנסק בחלום את כלי המקדש שהוא גאל בעבודתו.

כיצד בונים בית מקדש זה וכיצד עושים את כליו, מה הם המעשים שבהם ועל ידם בידנו לבנות את בית הבחירה ולתקן עולם במלכות ש-די.

נראה פשוט שעל ידי עבודה הפנימית שבכל כלי וכלי מכלי המקדש בונים ומתקנים את אותו הכלי, שהרי כל אחד מכלי המקדש מסמל את אחד מיסודות העבודה, ואף לאחר שחרב בית המקדש בעונינו שרבו ובטלו התמידים ושבת משוש לבנו, לא בטלה אלא עבודת האברים, אבל פנימיות העבודה של כלי המקדש נצח יש בה וכלים אלה עומדים לבני ישראל ומשפיעים להם תורה עבודה וגמילות חסדים.

דהנה כל עבודת המקדש סובבת על שלשת אלה, המנורה השלחן והמזבח, כל שאר הכלים לא היו אלא כלי עזר לשלשת הכלים הללו.

 

המנורה, כנגד עמוד התורה עומדת, היא סמל התורה, אך לא רק סמל יש במנורה, היא אף משפיעה תורה כמו שביאר הנצי"ב בהעמק דבר ריש תצוה. הרי אמרו חז"ל (בשבת כ"ג) "הרגיל בנר הויין ליה בנין תלמידי חכמים שנאמר כי נר מצוה ותורה אור", ועוד אמרו (ב"ב כ"ה) "הרוצה להחכים ידרים" הרי לן שהמנורה משפיעה תורה. (ועיין מש"כ ה"בני יששכר" באגרא דפרקא אות קע"ב שאמירת פרשת המנורה היא סגולה גדולה להבנה בתורה, עי"ש).

המזבח, כנגד עמוד התפלה הוא, ואף תפלה שהיא עבודה שבלב (תענית ב' ע"א) קשורה למזבח, והלא אמרו (ברכות כ"ו ע"ב) "תפלות כנגד קרבנות תקנום", וכבר כתב הרבינו יונה בריש אבות במה שאמרו "על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה" שהכונה לעבודת המקדש ובחרבן הבית לעבודת התפלה, וכתיב ונשלמה פרים שפתנו, עי"ש.

השלחן, נראה שהיא משפיעה את מדת החסד בבית ישראל דאם המנורה והמזבח הם כנגד שני עמודי עולם, התורה והעבודה, מסתבר שהשלחן כנגד העמוד השלישי שהוא גמילות חסדים. (אמנם הרמב"ם במורה נבוכים ח"ג לא מצא טעם במצות השלחן ולחם הפנים והגאון ר' גרשון העניך מראדזין בעל התכלת בפתיחה המופלאה שלו לספר בית יעקב על התורה הוכיח מדבריו שדברי הרמב"ם במו"נ מושתתים על יסודות הקבלה אלא שהרמב"ם לא גילה מצפוניו אלא הסתירם בענני כבוד וערפילי טוהר, והרי ידוע בשם האריה"ק, דסוד לחם הפנים לא יתגלה אלא לעתיד לבוא).

ב

ועל ידי התאמצותנו בעניני עבודה אלה, תורה, עבודה, וגמילות חסדים, בונים אנו בשמים את כלי המקדש, וכן על ידי ההתחזקות באותן הענינים שבגדי כהונה מכפרין עליהם (עיין ערכין ט"ז ע"א) עושים אנו את בגדי הכהונה בשמים, ובדרך זה אנו מקיימים את המצוה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

ואמנם לא נדע מה חסר האידנא בבית המקדש שבשמים, ואם בימי הדברי חיים, היתה הפרוכת חסרה, לא נדע מה חסר היום. אך מצינו במקור קדמון, בחומש היכל הברכה להגה"ק מקאמרנא (פרשת וירא) דבסוף הימים כאשר יבנה בשמים "ארון העדות" נזכה לביאת הגואל. והדברים תואמים את דברי מאור העולם אור החיים בר"פ תצוה שהביא בשם "הזוהר חדש" דהגלות האחרונה מתארכת ונמשכת כל כך משום דגאולה זו על ידי משה רבינו תהיה "ומשה רבינו אינו חפץ לגאול עם הבטלנין מן התורה".

וכבר אמרתי פעמים רבות, דאין להעלות על הדעת שמשה רבינו רועה ישראל "רעיא דמהימנותא" הנושא את העם הזה בחיקו כאשר ישא האומן את היונק אינו חפץ לגאול, אלא נראה דהכונה דמשה אינו יכול לגאול, דאם גאולה זו תבא בזכותו וכחו של משה, הלא אין זה אלא בכח התורה, ללא כח התורה אין לאל ידו להושיע.

אילו זכינו לעינים לראות היינו רואים את משה רבינו מתחנן אלינו, בני, חביבי! עזרו לי לעזור לכם, חזקו ואמצו בתורה ובאהבתה, השלימו נא את ארון העדות.

והלא פשוט וברור דאין דרך לעשות את הארון כי אם על ידי חיזוק בלימוד התורה, הבה נקבל על עצמנו להתחזק בתורה, בתלמודה באהבתה ובעמלה עד שנזכה להתגשמות חזונו של אדונינו רש"י (סוכה מ"א) "זה הבית השלישי שאנו מצפים לו בנוי ומשוכלל ירד מן השמים שנאמר מקדש ה' כוננו ידיך בב"א.

*     *     *

אף לאחר חרבן הבית, לא בטלה שכינה מישראל, הרי אמרו חז"ל (מגילה כ"ט ע"א) "ואהי להם למקדש מעט בכל המקום אשר יבואו שמה אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבישראל", ולא בתי מדרשות ובתי כנסיות בלבד אלא כל בית המוקדש לתורה ולעבודה לאהבת ה' ויראתו מקום הוא להשראת השכינה, וכבר כתב רש"י (שבת נ"ה ע"ב) "עד שלא נבנה אהל מועד היתה השכינה מצויה באהלי צדיקים".

(דברי רש"י אלה הם מקור למה שכתב בקדושת לוי בלקוטים, דאם אמרו חז"ל דהשכינה שורה בבתי כנסיות ומדרשות אף שאין בהם אלא מצות תפלה דרבנן ק"ו שהיא שורה בבתי ישראל שמקיימים בהם גמילות חסדים ועוד מצוות רבות מה"ת עי"ש, ודבריו תמוהים לכאורה דלהדיא מבואר במגילה שם "בתי כנסיות ובתי מדרשות שקורין ומרביצין בהן תורה" הרי דעיקר כוחן של כנסיות ומדרשות הוא כח התורה ולא כח התפלה, אך לכאורה נראה כונתם, בתי כנסיות לתפלה, ובתי מדרשות לתורה. ומ"מ מדברי רש"י יש מקור לדבריו דאף באהלי צדיקים שכינה שורה ולא רק בבתי כנסיות ובתי מדרשות. ועיין עוד במגילה שם די"א דמקדש מעט הוא "בית רבינו שבבבל").

ונראה לפי זה פשטות הכתוב (תהלים) "ויטש משכן שילה, אהל שכן באדם", כאשר הקב"ה נטש את משכן שילה שכן אהלו ושכינתו באדם.

*     *     *

יהי רצון שתתלבש ברחמיך, ותתכסה בעזך תתעטף בחסידותך ותתעטר בחנינותך" תפלה זו התפלל האמורא הגדול רבי יוחנן לאחר תפלתו (ברכות ט"ז ע"ב).

ואמרתי מזמן (והראוני שכיונתי לדברי הגאון המופלא ר' יחיאל העליר בעל עמודי אור) לפי הידוע מהצה"ק ר' שמשון מאוסטרופלי עה"כ (ישעיהו מ"ט) בפשעכם שלחה אמכם" דבשעת החרבן השליך הקב"ה ארצה תפארת ישראל, היינו בגדי כהונה דכתיב בהם "לכבוד ולתפארת" דבעוד בית המקדש עומד על תילו לובש הקב"ה בשמים בגדי כהונה ומקריב קרבנות ובפשעי ישראל חרב הבית ושלחה א>TS<מ>TS<כ>TS<ם, אבנט - מכנסיים - כתונת - מגבעת.

ורבי יוחנן התפלל שיחזור ללבוש את בגדי הכהונה ויבנה ביתו בקרוב, יה"ר שתתלבש ברחמיך - הכתונת דכתיב ביה לבישה, תתכסה בעזך - המכנסים לכסות בם "לכסות בשר ערוה", תתעטף בחסידותך - המגבעת, דעיטוף הלא הוא כיסוי ראש, כמו דמצינו בעיטוף כוס של ברכה, ותתאזר בחנינותך - האבנט שהם אזור למתניו.


ותלמוד תורה כנגד כולם

הנה כבר ביארנו פעמים רבות שמצות המקדש וכליו תורת נצח היא, ואף לאחר חורבן הבית בעונותינו שרבו לא בטלה תורה זו, ועדיין אנו מצווים בה דבר יום ביומו, שהרי אף שחרב הבית לא בטלה שכינה מישראל ולא נסתלקה לה לשמי רום, הלא אמרו חז"ל (מגילה כ"ט ע"א) "מאי דכתיב 'ואהי להם למקדש מעט... אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות בישראל" ולא רק בבתי כנסיות ובתי מדרשות שורה השכינה אלא אף בבתי הצדיקים, בתי עץ ואבן, ובהם מאכל ומשתה ולא רק תורה ותפלה אף בהן שורה שכינה, הלא כך כתב רש"י (שבת נ"ה ע"ב) "עד שלא נבנה אהל מועד היתה השכינה שורה בבתי צדיקים".

שומה עלינו להתבונן ולהשכיל מהי סגולת שכינה זו ובאיזה דרך בידנו להשרותה, לשם כך, נושאים אנו את עינינו לדברי חז"ל והם לימדונו שכל אחד מכלי המקדש יסוד מיסודות העבודה הוא, המנורה רומזת לאור התורה, וכן אמרו חכמים (ב"ב כ"ה) הרוצה להחכים ידרים וסימנך מנורה בדרום, ועוד מצינו (שבת כ"ג) הרגיל בנר הווין ליה בנין תלמידי חכמים שנאמר "כי נר מצוה ותורה אור" הרי שמנורה כנגד תורה היא, המזבח עמוד העבודה הוא, דהלא תפלות כנגד קרבנות תקנום, וכן כתיב ונשלמה פרים שפתינו, ועיין עוד בדברי רבינו יונה (אבות פרק א' מ"ב) במה שאמרו על שלשה דברים העולם עומד על התורה על העבודה ועל גמ"ח, דעבודה היינו עבודת הקרבנות ולאחר חורבן הבית וביטול התמידין היינו עבודת התפלה, הרי לן דמזבח עמוד העבודה היא, ונראה דשלחן רמז הוא לגמילות חסדים, דהכהנים משרתי ה' אוכלי לחם הפנים המה, וכשם שגמילות חסדים סגולה היא לפרנסה ולעשירות (וכמבואר בכתובות ס"ב ע"ב) "מלח ממון חסר" וכך אמרו "הרוצה להעשיר יצפין וסימנך מנורה בצפון" (שם במסכת שבת).

שלשה כלי המקדש שבהיכל, שלשת עמודי עולם המה, תורה עבודה וגמילות חסדים, וכשם ששלשת אלה עיקרי העבודה הם בבית הגדול, כך גם בבית מקדש מעט, על ידם ורק על ידם תשרה שכינה בישראל.

אמנם יש לעיין בדרכנו, מה ענין ארון העדות שבקדש הקדשים, על מה הוא בא לרמוז ומה שורש עבודתו. לבי אומר לי דהארון רומז ליסוד היסודות ולשרש השרשים של קיום עם ישראל, הלא שלשת הכלים, מזבח שלחן ומנורה, עבודתם

 

גלויה ומקומם גלוי, אש המערכה, וענן הקטורת, נר התמיד, ולחם הפנים כולם באתגליא, נראים הם לעיני העם ועדות הן לישראל, ומקומם גלוי בהיכל ה' בעזרה שם רגלי הכהנים ומשרתי ה', לא כן הארון, טמיר הוא ונעלם בערפילי טוהר.

לוחות העדות שוכנים בו בהעלם ובהסתר, ומקומו נסתר בקדש הקדשים, שכל הנכנס בו חייב מיתה ואף ביום הכפורים לא נכנס אלא הכהן הגדול בענין הקטורת לאחר שקידש עצמו בסילודין ונעשה כמלאך (ועיין ירושלמי יומא ז' ע"ב וסוכה כ"א ע"ב דאף מלאכי השרת אסור להם להכנס לקדש הקדשים).

ודבר זה בא ללמדנו, דאף אם אמנם השלשה הם עמודי תבל, תורה עבודה וגמילות חסדים שבזכותם העולם עומד, אין זה אלא בגילוי, בעבודה הגלויה, אבל בשורש הנסתר, כל קיום העולם בתורה תלויה, היא השרש שכל הענפים יוצאים ממנו.

והוא היסוד שהכל תלויים בו, ארון העדות ובו לוחות הברית כתובים באצבע האלקים הוא לבדו הנקודה הפנימית עלומה וטמירה בקדש הקדשים על אבן השתיה שעליו השתית הבורא את עולמו.

"אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי"

 

תגיות: