אכילת קדשים וגדר “למשחה” (תשס”ח)

מרן הגאב"ד שליט"א

"ואכלו אותם אשר כופר בהם" (כ"ט ל"ג).

הנה מבואר בגמ' (פסחים נ"ט ע"ב) שמכאן מצות אכילת קדשים וכמו שאמרו שם "מלמד שכהנים אוכלים ובעלים מתכפרין". ונחלקו הראשונים במצוה זו, האם היא נאמרה בקדשים הנאכלים לכהנים בלבד וכפשטיה דקרא דמיירי באיל המלואים ולהדיא כתיב ביה (שם) "וזר לא יאכל כי קדש הם", או שמא אף קדשים קלים הנאכלים לבעלים בכלל המצוה.


בדברי הרמב"ם בסהמ"צ מ"ע פ"ט מבואר דאין מצוה זו אלא בכהנים וז"ל "שצוה הכהנים לאכול בשר הקדשים כלומר החטאת והאשם שהם קדשי קדשים... אמנם שאר הקדשים שהם קדשים קלים וכן גם כן התרומה הנה אכילתה נגררת אחר המצוה. אבל אין אכילת קדשים קלים ותרומה כמו אכילת בשר חטאת ואשם. שאכילת הבשר הזה מן החטאת ומן האשם בה תשלם כפרת המתכפר כמו שבארנו ובו בא לשון הציווי באכילה, מה שלא בא לא בקדשים קלים ולא בתרומה, ולפיכך היא נגררת במצוה והאוכל אותה עושה מצוה". וכ"מ גם בהלכות מעשה הקרבנות פ"י ה"א.

אך בדברי רש"י בפסחים שם מבואר דגם קדשים הנאכלים לבעלים בכלל מצוה זו. וכך היא שיטת התוס' והרא"ש בנדרים (ד' ע"א) עי"ש.

וגם הרמב"ם כתב דאף דאין עיקר המצוה אלא בכהנים בלבד מ"מ גם ק"ק הנאכלים לבעלים ותרומה לכהן נגררים אחר המצוה, וביארתי (במנחת אשר שמות סימן נ"ה) דמתוך מצות אכילת קדשים ע"י כהנים למדו חז"ל דרצון התורה דכל הקדוש לאכילה מצוה לאכלו ולא רשות בלבד, (ועיין מה שנתבאר באריכות בגדר רצון התורה במנח"א דברים סימן נ"א, וע"ע במנח"א בראשית סימן מ"ד ודו"ק).


ב

בדין למשחה

 

"וידבר ה' אל אהרן ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי לכל קדשי בני ישראל לך נתתים למשחה ולבניך לחק עולם" (במדבר י"ח ח')

הנה אמרו בגמ' (חולין קל"ב ע"ב) דהכהנים אוכלים את בשר הקודש צלי בחרדל משום דכתיב למשחה לגדולה, עי"ש. וגם בהלכה זו נחלקו הראשונים אם לכהנים בלבד נאמרה כעיקרא דקרא דמיירי במתנות כהונה, או אף בק"ק הנאכלים לזרים. רש"י בחולין שם כתב "במתנות כהונה כתיב בויקח קרח" ויתירא מזו כתב בבכורות (כ"ז ע"א) דכהן שנתן לישראל בשר הבכור או זרוע לחיים וקיבה אין הישראל צריך לאכלן בדרך גדולה, עי"ש. וכדבריו כתבו גם התוס' בזבחים ע"ה ע"ב, וכך משמע גם בדברי הרמב"ם בפ"ט הכ"ב מביכורים ובפירוש המשנה זבחים פרק י' (צ' ע"ב) דאין דין "למשחה" אלא במתנות כהונה דכהנים, עי"ש.

אמנם רש"י סתר דבריו בפסחים פ"ו ע"א שם כתב דהפסח נאכל על השובע וכן כל הקרבנות משום דכתיב למשחה לגדולה, אף דפסח נאכל לכל ישראל. וכ"ה ברשב"ם שם קי"ט ע"ב ובר"ן ק"ז ע"א, עי"ש.

וכדי ליישב דברי רש"י נראה דבאמת שאני בשר הקרבנות משאר המתנות ובקדשים מודה רש"י דאף הנאכלים לבעלים יש בהם דין למשחה, דאם בתרומה נצטוו לאכול בדרך גדולה וחשיבות ק"ו בקדשים קלים דקדישי מינה וכל כונת רש"י בכתבו דבמתנות כהונה נאמר למשחה לאפוקי מעשר ראשון מע"ש ומע"ע וכדו' מתנות שאינם בשר הקרבן.

ואף שבבכורות כתב רש"י דאם כהן נתן בשר הבכור לישראל אין הישראל צריך לאכלו בדרך גדולה, אין זה סתירה לדברינו דשאני אכילת הבעלים במצות התורה בקרבן שלהם שבו צריך לאכול למשחה משא"כ בישראל שקיבל בשר בכור שהוא מתנות כהונה ואין הישראל מקיים מצוה באכילתו ודו"ק.

וזה הנראה ליישב מה שהקשה מרן הגרא"מ שך באבי עזרי פ"ט מבכורים הכ"ב מדברי הגמ' בזבחים (כ"ח ע"א) שם אמרו דהחושב לאכול כזית מן האליה חוץ לזמנו הוי פיגול ונחלקו אמוראי אם מדובר באליה דכבש דהוי אכילת מזבח וקאי אליבא דרבי אליעזר דמחשבין מאכילת מזבח לאכילת אדם או דמיירי בעור האליה דגדי דקרבן שלמים הנאכל לבעלים, ושאלו אליבא דרב חסדא דמיירי באליה דגדי מאי קמ"ל הלא מתניתין היא דעור האליה כבשרו לגבי טומאה ותירצו "סד"א ה"מ לענין טומאה דרכיך מצטרף, אבל הכא אימא למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין ולא עבידי מלכים דאכלי הכא אימא לא קמ"ל". הרי לן להדיא דגם באכילת הבעלים יש דין למשחה שהרי אליה דגדי לא מצינו אלא בשלמים שהן ק"ק הנאכלים לבעלים. וזו קושיה עצומה.

ונראה כנ"ל דשאני בשר הקרבן דכיון דהוי קדשים, כל המצווה באכילתו צריך לאכול בגדולה כדרך שהמלכים אוכלין משא"כ בשאר מתנות.

והנה ראיתי בספר משמר הלוי לידידי הגרמ"מ שולזינגר עמ"ס זבחים סימן נ"ט במכתב להגרא"מ שך זצ"ל שכתב ליישב קושיה זו לפי"ד רש"י במתניתין שם כ"ז ע"ב דמיירי "בשלמים או שאר הנאכלין", ולפי"ז אפשר דמה שאמרו דאם חשב לאכול כזית מעור האליה בחוץ פסול, דמיירי בשעירה דחטאת שנאכל לכהנים, ובעל האבי עזרי במכתבו שם הודה בענותנותו הרבה וכתב שבעזהי"ת במהדורא עתידה יחזור בו מקושיא זו.

ולענ"ד נראה דענוה יתירה היתה בו ובמקום שאתה מוצא גדולתן שם אתה מוצא ענותנותם, ובאמת קושיא אלימתא היא, דאף דעצם דינא דמתניתין מיירי בכל הנאכלין הלא בגמ' אמרו דמיירי בעור הגדי ואין גדי אלא שלמים ולא חטאת והדרא קושיא לדוכתא. אמנם לענ"ד נראה כמבואר בפשר הדברים.


ג

בגדר למשחה

 

והנה הלכות שונות נאמרו בדין למשחה, ונבאר בקצרה.

א:   בדרך האכילה. בחולין קל"ב ע"ב אמרו דצריך לאכול את המתנות צלי בחרדל כדרך שהמלכים אוכלין. והקשו בתוס' שם ממה שאמרו בזבחים צ' ע"ב דהכהנים רשאים לאכול את בשר הקרבות כרצונם בין מבושל ובין שלוק או צלי, ותירצו דלעולם יש לאכול באופן החביב עליו מבושל, צלוי או שלוק, אך אם בשר צלי ומבושל חביבין כאחד צריך לאכול צלי בחרדל.

ובביאור הדברים נראה, דשני דינים יש בגדר למשחה. חדא, צריך לאכול באופן החביב עליו וערב לחיכו וכדרך שמצינו (פסחים צ"ט ע"ב) דצריך לאכול מצה לתיאבון, וכעי"ז כתב הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה פ"ז הלכה ט' דצריך לשתות ד' כוסות "שתיה עריבה הכל לפי היין ולפי דעת השותה". והוא שאמרו בזבחים דהכהנים רשאים לשנות ולאכול מבושל צלוי ושלוק משום דכתיב למשחה. ועוד הלכתה קבעו חז"ל בגדר זה דצריך להיות אכילה חשובה לפי דרך העולם, וכדרך שהמלכים אוכלים, והוא שאמרו בחולין דצריך לאכול צלי בחרדל כדרך המלכים, ודו"ק בזה.

ב:   באכילת שובע. הנה מבואר בתמורה כ"ג ע"א דצריך לאכות את הקדשים על השובע, ויש מן הראשונים שכתבו דאף הלכה זו יסודה משום דכתיב למשחה, כ"כ רש"י בפסחים פ"ו ע"א, הרשב"ם שם קי"ט ע"ב, הר"ן שם ק"ז ע"א, והמרדכי בפרק ערבי פסחים בסדר ליל פסח, עי"ש.

וכבר הקשה המרדכי שם במה שאמרו דמקריבין חגיגה בי"ד כדי לאכול את הפסח על השובע, דהלא גם את החגיגה צריך לאכול על השובע ומאי אולמא פסח מחגיגה. וכתב דמשום כך אמרו בירושלמי טעם אחר בהא דהפסח נאכל על השובע, כדי שלא יבא לידי שבירת עצם.

אך לכאורה עדיין צריך עיון דלמה יאכל חגיגה שלא על השובע ויבטל מצות "למשחה" והלא יכול לאכול חולין כדי לאכול את הפסח על השובע כמבואר בתמורה כנ"ל. וצ"ל דמ"מ עדיף להקריב קרבן חגיגה ולאכול את בשרה דמקיים מצוה אף שאינו אוכל כדרך המלכים מאשר לאכול חולין, דאין דין למשחה אלא לכתחלה, ודו"ק בזה.

ג:    הנה דנתי באריכות במנח"א שמות סימן נ"ה אם מקיימין מצות אכילת קדשים כשאוכל בשר חי והבאתי שם את מש"כ בבית הלוי שאכן מקיים את המצוה והוכיח כן מהמבואר במנחות צ"ט ע"ב דבחל יוה"כ בערב שבת היו הבבלים אוכלים את בשר שעיר יוה"כ חי, וכתבתי לדייק מדברי התוס' שם ק' ע"א דבאמת אינו מקיים בכך את מצות האכילה ומ"מ היו אוכלין אותו כדי שלא יהיה נותר. וכך נראה גם מדברי התוס' במנחות מ"ח ע"א ד"ה חטא.

אך מ"מ נראה דאף לשיטת הביה"ל דמקיים את עצם המצוה בודאי אין זה למשחה לגדולה, וז"פ.

ד:   חידוש עצום כתב בשו"ת הלכות קטנות למהר"י חגיז ח"א סימן רי"ח דמקיים מצות מליחת הקרבן ע"י סוכר דדין סוכר כדין מלח לכל דבר ואף לגבי הלכות מליחה.

ורבים מן האחרונים דנו בדבריו המחודשים זה בכה וזה בכה, ושלש מחלוקות בדבר. יש שנקטו כותיה עיין בעיקרי הד"ט יו"ד סימן ס"ט ומנ"ח מצוה קי"ט. ויש שהסכימו לדבריו לגבי קרבן ודחו דבריו לגבי מליחת הבשר, דאף אם גם סוכר יש לו שם מלח מ"מ אין בו כח להפליט, כ"כ בשו"ת דברי חיים ח"א יו"ד סימן כ"ה ושו"ת רב פעלים ח"ב סימן ס"ו, ובאבנ"ז או"ח סי' תקל"ב דחה דבריו לגבי קרבן ונסתפק לגבי מליחה עי"ש.

ולדידי פשוט שכל הענין בטעות יסודו ואין כל קשר בין מלח שהוא הדומם לסוכר שהוא מן הצומח, וכל ענין זה תמוה ביותר, ואכמ"ל.

ובשו"ת רוח חיים להגר"ח פאלג'י בסימן ס"ט כתב דלגבי קרבן מהני אף בסוכר דמשום למשחה גדולה הוא משא"כ לגבי הלכות מליחה. והדברים תימה דלא מצינו גדר למשחה באכילת מזבח אלא באכילת האדם. ועוד דמנא לן ליתן טעמי דקרא, הלא מקרא מלא דיבר הכתוב "על כל קרבנך תקריב מלח", אתמהה.


 

›"תיכון תפילתי קטורת לפניך

הנה אמרו חז"ל (תנחומא תצוה פרשה ט"ו) שאין בכל הקרבנות חביב כמו הקטורת "תדע לך, שנעשה המשכן וכל כליו ושחט את הקרבנות והקריב וערך על המזבח וסדר השלחן ואת המנורה ואת הכל, ולא ירדה שכינה עד שהקריבו את הקטורת".

ולא נתפרש בדבריהם במה הקטורת חביבה ומה סוד ענינה.

והנה בזוה"ק (ח"ג רכ"ד ע"א) איתא:

"ולית דבטיל מותנא בעלמא כקטורת, דאיהו קשורא דדינא ברחמי עם ריח ניחוח באף".

ולמדנו מדבריו את סוד הקטורת שהיא מקשרת דין ברחמים, ולסוד זה רמז הרמב"ן בפרשתנו (ל' א') "וזהו רז שנמסר למשה רבינו שהקטורת עוצרת המגיפה כי הקטרת במדת הדין שנאמר "ישימו קטורה באפיך" מן וחרה אפי".

וראה נא מה שכתוב בשם האריה"ק בליקוטי תורה פרשת ברכה (דברים ל"ג י'):

"ישימו קטורה באפיך ר"ת יב"ק שהוא יחוד הוי' ואלקים (יבק בגימטריא הויה ואלקים) וכו' וזה סוד הקטורת למתק כל הדינין".

וכבר ביארנו בכמה מקומות שהרחמים הגדולים והעצומים הם הנובעים ממדת הדין וכמבואר בסידור הגר"א (אשרי ובא לציון) שזה סוד "בגבורות ישע ימינו" (ימין זה רחמים כמו שאמרו לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת) ולפיכך תיקנו אנשי כנסת הגדולה לומר "מכלכל חיים בחסד" בברכת הגבורות.

וזה כוח הקטורת שעל ידה נובעים הרחמים מהגבורות, ולפי"ז יובנו דברי הזוה"ק (ח"א ר"ל א'):

"ובשעת דמנחה דדינא שריא ביה בעלמא, אתכוין דוד בההוא צלותא דכתיב (תהלים קמ"א ב') תכון תפלתי קטורת לפניך משאת כפי מנחת ערב".

דבכח הקטורת מתמתקים כל הדינים כנ"ל.

והנה אמרו חז"ל (שבת פ"ט ע"א):

 

"דכשהיה משה במרום לקבל תורה "כל אחד ואחד (ממלאכי עליון) נעשה לו אוהב ומסר לו דבר וכו' ואף מלאך המות מסר לו דבר שנאמר ויתן את הקטורת ויכפר על העם (במדבר י"ז י"ב) אי לאו דאמר ליה מנא ידע".

ויש לתמוה ומנין שמלאך המות הוא זה שגילה סוד זה למשה רבינו, ואולי השיגה ברוח נבואה, או שמא אחד המלאכים גילה את אזנו, ואולי הקב"ה בעצמו. גם רז זה מגלה לנו האר"י בליקוטי תורה בפרשתנו "וקשה מנ"ל דמלאך המות מסר לו הקטורת, דלמא הקב"ה או שאר מלאכי השרת, אך בהיות י"א סממני הקטורת חיות של מלאך המוות, אי אפשר שיתן לו כי אם מרצונו, ולכן אי לאו דאמר לו מרצונו מי הוי ידע, כי הוא יתברך אינו רוצה ליתן החיות שבתוך אחרים כי אם מרצונם".

סוד הדברים דכך גזרה חכמתו ית"ש, שאין הקב"ה מקפח חיותו של נברא שהאציל לו חיות וקיום וכיון שהקטורת שוברת לגמרי כוח חיותו של מלאך המות ,הס"מ, לא יגלה אותו הקב"ה אלא מרצונו, ומלאך המות בעצמו הוא זה שנתן למשה את הקטורת וסוד ענינה.

וביום הקדוש והנורא קץ מחילה וסליחה וכפרה לכל ישראל נכנס הכהן הגדול מאחיו לפני ולפנים עם הקטורת כדי לכפר על עמו ישראל, והנה שנינו בברכות ז' ע"ב "תניא, אמר רבי ישמעאל בן אלישע פעם אחת נכנסתי, להקטיר קטורת לפני ולפנים, וראיתי אכתריאל י-ה ה' צבאות שהוא יושב על כסא רם ונשא, ואמר לי, ישמעאל בני, ברכני, אמרתי לו, יהי רצון מלפניך, שיכבשו רחמיך את כעסך, ויגולו רחמיך על מדותיך, ותתנהג עם בניך במדת הרחמים, ותכנס להם לפני ולפנים משורת הדין, ונענע לי בראשו" וכתב ר' יעקב עמדין בהגהותיו שם שמדובר בקטורת של יום כיפור, שזו פעם אחת בשנה. ור' ישמעאל היה כהן גדול, והוא היה מעשרה הרוגי מלכות. וביאר רבנו בן איש חי בבן יהוידע שבקטורת זו שהיה עושה, היה מקשר עולמות ומייחד יחודים, ובזה עלה מן העשיה אל היצירה, והוא ראוי לכך... ונמצא שהיה עומד ביצירה, להקטיר קטורת לפני ולפנים, שהם הבריאה והאצילות כי הבריאה נקראת "לפני" לגבי היצירה, והאצילות היא "לפנים" יותר, לפיכך כתב לפני ולפנים.

הרי לן מעלת הקטורת שהיא מקשרת בין דין לרחמים, בין עולם לעולם, עד שהיא נכנסת לפני ולפנים לכפר על עמו ישראל ולעורר עליהם רחמי שמים.

ב

ולאחר שחרב הבית בעונותינו שרבו, מכפרת אמירת פרשת הקטורת כאילו הקטירו קטורת ע"ג המזבח הזהב. וראה מה שכתב בספר אגרא דפרקא אות ל"ו "אם אומר פטום הקטורת בכונה אחר תהלה לדוד מתיש כח הס"מ ומסיר כל חיותו ואפילו נמסר גזר דין בידו עליו או על אחד מבני ביתו להמיתו מתבטל הגזר דין בכח פיטום הקטורת". ובכף החיים להגר"ח פלאג'י (סי' י"ז אות י"ח) כתב סגולה נפלאה לכתוב פרשת הקטורת ע"ג קלף בכתב אשורית ולומר מתוכן, ובספר בן איש חי (שנה ראשונה מקץ אות ח') הוסיף סגולה למנות את הסממנים באצבעותיו כנגד מעשה הכהן בהקטרתו, וכן ייחשב בידו כאילו הקטיר קטורת, עיי"ש.

"פתח רבי שמעון ואמר יש להתבונן בפסוק זה משום ששני מזבחות היו, מזבח העולה ומזבח קטורת הסמים, זה בחוץ וזה בפנים. מזבח זה של קטורת, שהוא פנימי למה נקרא מזבח? הלא אין זובחים עליו זבחים? ומזבח נקרא על שם זבחים - אלא , משום שהמזבח מבטל וכופת כמה צדדים רעים. ומשום שצד הרע כפות, אינו יכול לשלוט ולהיות קטגור, ועל כן נקרא מזבח [שכביכול עוקד וזובח את הסטרא אחרא]. כאשר צד הרע היה רואה את עשן הקטורת העולה, היה נכנע ובורח, ואינו יכול להתקרב כלל למשכן. ואין משתתפים בשמחה עלאית זו, אלא הקדוש ברוך הוא לבדו, ומתוך שחביבה כל כך לפניו, אין המזבח עומד אלא בפנים, שהוא המזבח שהברכות מצויות בו, ועל כן היה סמוי מן העין.

נאמר באהרן: ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה - שכפת את מלאך המות שלא יוכל לשלוט כלל ולעשות דין. סימן זה מסור בידנו, שבכל מקום שאומרים בכונה וברצון הלב את מעשה הקטרת, אין המיתה שולטת במקום ההוא ולא ינזק, ולא יוכלו שאר עמים לשלוט במקום ההוא.

בוא וראה מה נאמר 'מזבח מקטר קטורת' כיון שכתוב מזבח למה נקרא מקטר קטורת? אלא לפי שנטלו ממקום זה כח לקשור [ולאסור את סטרא אחרא], כמו שעשה אהרן, ועוד, שהמזבח מיועד להתקשרות [עם השכינה],ליחדה בקדושה באותה קטורת. ולכך נקרא מקטר קטרת כתרגומו לאקטרא קטרת שאסור להקטיר קטרת במקום אחר, חוץ ממחתה של יום הכפורים.

בוא וראה כל מי שהדין רודף אחריו, צריך לקטורת זו ולשוב בתשובה לפני קונו, ואז מסייעת הקטורת לסלק את הדינים ממנו אם האדם קובע להזכיר [מעשה] הקטרת פעמים ביום, בבקר ובערב שנאמר 'קטרת סמים בבקר בבקר' ונאמר 'בין הערבים יקטירנה' וזה הוא קיומו של העולם תמיד [אף כשאין בית המקדש קים] שנאמר קטרת תמיד לפני ה' לדורתיכם' וזה קיום העולם למטה וקיום העולם למעלה במקום שאין מזכירים בכל יום מעשה הקטרת הדינים שלמעלה שורים בו, ומיתות רבות מצויות בו, ועמים אחרים שולטים עליו לפי שנאמר קטרת תמיד לפני ה' תמיד היא עומדת לפני ה' יותר מכל העבודות האחרות חביב הוא מעשה הקטורת שהוא יקר וחביב לפני הקדוש ברוך הוא יותר מכל עבודות ומעשים שבעולם, ואף על פי שהתפלה היא המעולה שבכל המצוות מעשה הקטורת הוא יקר וחביב לפני הקדוש ברוך הוא בוא וראה מה בין תפלה למעשה הקטרת? תפלה תקנוה במקום הקרבנות שהיו ישראל מקריבים וכל הקרבנות שהקריבו ישראל אינם חשובים כקטרת ועוד מה בין זה לזה אלא שהתפלה היא תקון לתקן מה שצריך. קטורת פועלת יותר שהיא מתקנת וקושרת קשרים [ומיחדת יחודים] ומאירה בהם יותר מן הכל וכיצד היא פועלת כל זאת? שהיא מעבירה את הזהמא ומטהרת את המשכן [ועל ידי כך] מאיר ונתקן ומתקשר יחדיו ולכן יש להקדים את מעשה הקטורת לתפלה בכל יום ויום כאותו קרבן חביב שהקדוש ברוך הוא רוצה בו".

כה הם דברי הזוה"ק שבכח הקטורת מתבטלת כל חיות הס"מ והוא נעקד ונשחט ע"ג המזבח.

יה"ר מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במדת הרחמים ותכנס עמהם לפנים משורת הדין

 

תגיות: