פורים המשולש (תשס"ח)

מרן הגאב"ד שליט"א

"יום ט"ו שחל להיות בשבת אין קורין המגילה בשבת אלא מקדימים לקרותה בע"ש וגובים מעות מתנות עניים ומחלקים אותם בו ביום וביום שבת מוציאים ב' ספרים ובשני קורין ויבא עמלק ואומרים על הנסים ואין עושין סעודת פורים עד יום אחד בשבת" (תרפ"ח סעיף ו').

 

הרי לן דעת השו"ע דכאשר ט"ו חל בשבת מתחלקים מצוות היום והלכותיו על פני שלשה ימים. מקרא מגילה ומתנות לאביונים בי"ד שהוא ערב שבת, על הנסים וקריאת פרשת ויבא עמלק בשבת שהיא ט"ו, וסעודת פורים בט"ז שהוא יום א'. ויש לתמוה שהשו"ע אינו מתייחס למשלוח מנות באיזה יום מצוה זו נוהגת. וכנראה דפשיטא ליה דמשלוח מנות כחלק מסעודת פורים הוא דכל ענינו להבטיח שכל אחד יהיה לו די מחסורו בסעודת פורים וכמ"ש התרומת הדשן בסימן קי"א, וכ"כ המשנה ברורה שם ס"ק י"ד.

אמנם כמעט בכל פרט מפרטי הלכות אלה נחלקו הדעות ונבאר.

הנה גזרו חכמים שלא יקראו מגילה ביום השבת גזירה שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים וכמבואר (במגילה ב' ע"ב), ומשום כך מקדימין את מקרא המגילה ליום ער"ש, ולא מאחרין משום דכתיב ולא יעבור וכמבואר במגילה (ב' ע"א) "ואימא שיתסר ושיבסר ולא יעבור כתיב". וכיון דמקרא מגילה בי"ד הוא גם מתנות לאביונים נותנים בי"ד דעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה, דבשעת הקריאה מתקבצים רבים ברוב עם הדרת מלך ומשום פרסומי ניסא, ומשום כן נגררת מתנות לאביונים בתר מקרא מגילה. ובכל הלכות אלה לא נחלק איש.

וגם במה שכתב בשו"ע דאומרים על הנסים וקורין ויבא עמלק בשבת אין מחלוקת.

אמנם בנוגע לסעודת פורים ומשלוח מנות מצינו שיטות רבות ונבאר.

הנה אמרו בירושלמי מגילה (ה' ע"א) דמקרא מגילה מקדימין וסעודת פורים מאחרין "בעא קומי רב אבהו ויעשו אותה בשבת א"ל לעשות אותם ימי משתה ושמחה. את ששמחתו תלויה בבי"ד. יצא זה (שבת) ששמחתו תלויה בידי שמים". הרי לן דסעודת פורים נדחית ליום ראשון ואינה נעשית בשבת.

אך הר"ן במגילה (ג' ע"א מדפי הרי"ף) הביא בשם הרא"ה דסעודת פורים נעשית בי"ד בערב שבת דכשם שאמרו בגמ' "ולא יעבור כתיב" לגבי מקרא מגילה כך גם לגבי סעודת פורים, ועוד דאמרו בגמ' (ב' ע"ב) נזכרים ונעשים דזכירה ועשייה כאחד הם. וגם המאירי והרע"ב הביאו י"א שהסעודה בי"ד, והר"ן כתב להעמיד את דברי הירושלמי וביאר דהא דלא יעבור לא נאמר אלא לגבי מקרא מגילה ולא לגבי סעודת פורים. ועוד כתב שם דרק לגבי עיקר ימי הפורים דפרוזים ומוקפים אמרו נזכרים ונעשים ולא בט"ו שחל בשבת עי"ש.

ושיטה שלישית היא שיטת מהרלב"ח בסימן ל"ב שכתב דסתימת הבבלי מוכיחה דלא כשיטת הירושלמי וכך נראה מסתימת הרמב"ם שלא כתב אלא שמקדימין את קריאת המגילה ליום י"ד ולא כתב כלום לגבי הסעודה, ולהלכה אוכלים סעודת פורים ושולחים מנות איש לרעהו בשבת קודש. ולגבי משלוח מנות כתב דהוי מן הסעודה וגם הם נוהגים בשבת, עי"ש.

אך רוב הפוסקים נקטו כדברי הירושלמי שגם הרי"ף הביאם וכדברי מרן בשלחן ערוך.

אלא שיש לשאול למה חילקו בין מגילה לסעודה, וכיון שהקדימו את המגילה לי"ד  למה לא הקדימו גם את הסעודה לי"ד, ומה טעם ראו לפזר את מצוות היום על פני שלשה ימים.

וכתב בזה הר"ן במגילה שם דכיון דאכתי לא מטא זמניה אין ראוי להקדים את המצוה. ונראה ביאור דבריו דלעולם יש יותר טעם להשלים מצוה לאחר שעבר זמנה דהוי כעין גדר תשלומין מלהקדימה לפני זמן המצוה, דכבר מצינו בתורה גדרי תשלומין במצוות, בקרבנות החג ובתשלומי תפילה, ולא מצינו קדימת מצוה כשאי אפשר לקיימה בזמנה, ודו"ק.

והרדב"ז (ח"ו) בסימן ב' אלפים ק"ה כתב בזה טעם אחר, דאם כל המצוות המעשיות יתקיימו בי"ד יש חשש שבני המוקפין הרגילים לספור שלשים יום מיום הפורים ולעשות את חג המצות יעשו כן גם בשנה זו ויקדימו בטעות את חג הפסח ויכשלו בחמץ בפסח באחרון דחג עי"ש. (ועיין ברש"י מגילה ב' ע"א בסופו כעי"ז).

הרי לן שני טעמים בתורת רבותינו הקדמונים בטעם שאין עושים סעודת פורים בי"ד.

ובקונטרס שכת הגרי"ח זוננפלד זצ"ל על פורים המשולש כתב דמשום שטרודים בהכנת צורכי שבת דחו את הסעודה ליום ראשון, וכמדומה שטעמא דנפשיה הוא ולא מצינו טעם זה בדברי הראשונים.

ובטעם שאין עושין סעודת פורים בשבת מצינו עוד בדברי הראשונים, דכיון שאי אפשר לשלוח מנות בשבת נדחית גם הסעודה ליום ט"ז, כ"כ המאירי בריש מגילה, הכל בו בסימן מ"ה והאורחות חיים בדיני סעודת פורים, עי"ש. אך לא ביארו הראשונים למה אין לשלוח מנות בשבת.

ובספר ערך השלחן כתב משום דאין קונים קנין בשבת, וזה תמוה בתרתי. חדא דלצורך שבת מותר כמבואר בשו"ע סימן שכ"ג סעי' ז' ובמנ"ב שם ובמגן אברהם סימן ש"ו ס"ק ט"ו עי"ש. וע"ע בסימן תרנ"ח סעי' ד' ובשנ"ב שם ס"ק ט"ז לגבי לולב דמותר ליתנו במתנה על מנת להחזיר ביו"ט דלצורך מצוה לא אסרו קנין עי"ש.

ולכאורה מסתבר טפי דכוונתם דאין לשלוח מנות בשבת מחשש הוצאה מרשות לרשות והעברת ד"א ברשות הרבים, וכ"כ המאירי שם בדף ה' וע"ע בברכי יוסף סימן תרפ"ח סעיף ט"ו.

ובחזון איש או"ח סימן קנ"ה אות א' כתב דאסרו משום עובדין דחול או מחשש הוצאה והעברה עי"ש.

והגר"ש קלוגר בשו"ת האלץ לך שלמה או"ח סי' שפ"ה כתב טעם מחודש דבפורים נצטווינו עד דלא ידע ובשבת נצטווינו זכור את יום השבת לקדשו והרי תרתי דסתרי, ויש לפלפל כמובן.


ב

 

ומלבד כל אלה מצינו מצוה מחודשת בשבת שחל בה פורים דמוקפין והיא מה שאמרו במגילה (ד' ע"א) "שואלין ודורשין בענינו של יום". הרי שתיקנו תקנה מיוחדת לדרוש בעניני החג מכיון שאין קורין את המגילה, והלכה זו הובאה ברמב"ם (פ"א הי"ג ממגילה) ובטור סימן תרפ"ח וכ"ה במגן אברהם שם סק"ט ובבהגר"א שם. וכבר נתקשו בטעם שהשלחן ערוך השמיט הלכה זו, עי"ש. (ובבהגר"א כתב דדעת השו"ע דאין כאן חיוב לעסוק בעניני החג דוקא בשבת אלא רבותא דלא גזרו בזה אטו מגילה).

והנה ברמב"ם וברא"ש שם כתבו ששואלין ודורשים בהלכות פורים ומשמע מזה דעיקר התקנה היתה לעסוק בהלכות החג וכעין תקנת משה רבנו בכל שאר ימי החג והמועד שיהיו עוסקין בהלכות החג בחג, אך ברש"י שם כתב שמעמידין תורגמן לקרות את אגרת הפורים, וכעין זה כתב הר"ן שם שעוסקים בענינו של נס ודרשת המגילה, עי"ש. ועיין בשו"ת הרדב"ז סימן תק"ח שתמה דכיון דקורין בשבת ויבא עמלק וגם אומרים על הניסים מה צורך היה בתקנה זו לדרוש בעניני החג וכתב דמשום נשים וקטנים שאינם באים לתפלה בביהכ"נ תיקנו לדרוש בעניני החג. ולכאורה יש ראיה מדבריו כשיטת רש"י והר"ן שדורשים בעניני הנס ולא בהלכות פורים דאין דרך הנשים לדרוש ולשאול בהלכות החג. וע"ע מש"כ בזה בשו"ת שואל ומשיב מהדורה ג' ח"ג סימן כ"ט.

וירא שמים יצא ידי שניהם, אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך, וכך אני נוהג לדרוש בשבת זו בהלכות פורים וגם בעניני הנס.


ג

 

והנה נתבאר לעיל דיש ג' שיטות מתי עושים סעודת פורים. לדעת הרא"ה ביום י"ד, לדעת הרלב"ח בט"ו, ולדעת השו"ע ורוב הפוסקים בט"ז. אך לכל השיטות חזינן דדין משלוח מנות כדין סעודת פורים והא בהא תליא. ויש מזה ראיה גדולה למה שכתבתי במק"א (עיין ב"שיעור" לפרשת זכור שנת תשס"ה) דאין לנו בטעם מצות משלוח מנות אלא מה שכתב התרומת הדשן סימן קי"א דתיקנו כדי שכל אדם יהיה לו די מחסורו לסעודת פורים, ובעל מנות הלוי בכתבו דטעם המצוה כדי להרבות אהבה ורעות לא העלה על דעתו לחלוק על התרוה"ד אלא הוסיף על דבריו טעם נוסף בדרך דרש עי"ש.

 

אך החזו"א או"ח סימן קנ"ה אות ב' כתב דאף לדידן דעושין את סעודת פורים ביום א' יש לשלוח מנות ביום י"ד, דמשלוח מנות ומתנות לאביונים שאינם מתחלקים זמ"ז, וכ"כ בכנה"ג סי' תרצ"ח. אך מדברי כל הראשונים הנ"ל מבואר בפ]שטות דמשלוח מנות וסעודת פורים ענין אחד הם כמבואר.

 

זמן הסעודה בפורים שחל בערב שבת

במה ששאל בפשר מנהגנו לעשות את סעודת פורים אחרי חצות בפורים שחל בערב שבת, על מה סמכו לסטות מדברי הרמ"א שכתב דבערב שבת יש לעשות את הסעודה שחרית וכך נהג הגר"א כמבואר במעשה רב סימן רמ"ח.


אבאר בזה את הנלענ"ד.

הנה כתב הרמ"א בסימן תרצ"ה ס"ב "ונוהגים לעשות סעודת פורים לאחר מנחה וערבית יתפללו בלילה ומתפללים מנחה תחלה בעוד היום גדול ורוב הסעודה צריכה להיות ביום (מנהגים) ולא כמו שנוהגין להתחיל סמוך לערב ועיקר הסעודה היא ליל ט"ו וכשחל פורים ביום שישי יעשו הסעודה בשחרית משום כבוד שבת (מנהגים) ומי שרוצה לעשותה תמיד בשחרית הרשות בידו (ת"ה)".

הרי לן מדברי הרמ"א דבשנים כתקונם נהגו לעשות את הסעודה לאחר תפלת המנחה, ובחל פורים בער"ש נהגו להקדימה בשחרית, ועוד כתב רמ"א דגם בשאר השנים רשות ביד האדם לאכול סעודת פורים בשחרית. וכבר הביאו הא"ר והמשנ"ב בס"ק ט' את דברי השל"ה דהאוכל סעודת פורים שחרית הרי זה משובח וטעמו של השלה"ק דסעודת פורים זכר היא לסעודת אסתר ומסתמא בשחרית היתה כדרך אכילת מלכים. ובכף החיים ס"ק כ"ב הביא מסידור הרש"ש דלפי הקבלה יש לאוכלה שחרית עי"ש.

אמנם מה שהביא שכן מנהג הגר"א, לענ"ד אינו ראיה לני"ד דמנהג הגר"א לישב כל היום כולה בסעודה דיום משתה ושמחה כתיב, והגר"א היה מתיישב בסעודה שחרית ויושב בה עד ערבית וכמבואר במעשה רב שם "סעודת פורים עיקרה ביום על כן הנכון לכוין לצאת בסעודת שחרית. והוא ז"ל עשה סעודתו במשתה ושמחה כולה ביום וכשהחשיך התפלל מעריב וחזר ללמודו". ובתוספת למעשה רב שם כתוב " סעודתו במשתה ושמחה, ואדמו"ר החסיד עשה סעודתו תיכף אחר התפלה. ואח"כ ישב על שולחנו כל היום ואכל ושתה הרבה למאד לקיים חיוב עד דלא ידע. ולעת ערב בירך ברהמ"ז ופג יינו והתפלל תפ"ע".

והמשנ"ב בס"ק ח' כתב דאין אנו נוהגים לאכול סעודת פורים בשחרית משום שטרודים אנו במצוות היום, מגילה, מ"מ ומת"ל עי"ש. וסברא זו כתב בתרומת הדשן סימן ק"י כדי ליישב את מנהגם של אלה שמתחילים את סעודת הפורים סמוך לערב ועושים את רוב הסעודה בלילה, ומ"מ כתב בסו"ד דאף שכתב ליישב מנהגם "מ"מ רבותי ואני אחריהם נהגינן עיקר הסעודה בשחרית, כמדומה שכן נהגו ברינוס" עי"ש.

ומ"מ מבואר שמקורות רבים וחשובים יש לעשות את עיקר סעודת פורים שחרית בכל שנה ושנה וזה דעת תה"ד, השל"ה, הרש"ש, ומנהג הגר"א. אך לדעת הרמ"א נהגו לעשות הסעודה לאחר תפלת מנחה אך הרוצה לעשותה שחרית רשות בידו. אך בחל פורים בער"ש נהגו לשיטתו לעשותה שחרית.

אך המ"א בס"ק ט' כתב בשם המרדכי ושו"ת מהרי"ל סימן נ"ו שעושין את הסעודה לאחר המנחה ובהגיע הלילה פורש מפה ומקדש עי"ש, וכ"כ המאירי בכתובות דף ז' ע"ב וז"ל "ואף אנו ואבותינו נוהגים בפורים שחל בער"ש שמתחילין בסעודה בעוד יום עד שיקדש היום ופורסים מפה ומקדשים וגומרין את הסעודה".

אך רובא דעלמא לא נהגו כן ואולי משום שלדעת המקובלים אין זה ראוי לכתחלה כמו שכתב בכף החיים בסימן רע"א ס"ק כ"ג דלשיטת האר"י סדר העולמות והמוחין הוא בקבלת שבת ואח"כ קר"ש וברכותיה ואח"כ תפלת העמידה, ויכולו, וקידוש היום, והפורס מפה ומקדש מהפך את העולמות, עי"ש.

וגם לפי ההלכה נכנסים אנו לספק ברכה כמבואר בשו"ע שם סימן רע"א ס"ד שנחלקו אם צריך שוב לברך ברכת המוציא, ואפשר דמשו"כ נמנעו רבים בכלל מלפרוס מפה ולקדש. (ובערוך השלחן שם סעיף י"ג כתב דלאחר שקידש על היין צריך לחזור ולבצוע על לחם משנה, ולכאורה זה תלוי אם צריך לחזור ולברך ברכת המוציא דכבר כתב רש"י (שבת קי"ז ע"ב) דכל מצות לחם משנה אינה אלא לברך על לחם משנה ואם אינו מברך ברכת המוציא מה מצוה יש בלחם משנה, אך כבר כתבתי במנחת אשר (במדבר סימן כ"ה) דיש אומרים דלאו בברכה תליא מילתא אלא שמצוה לקבוע סעודת שבת ויו"ט על לחם משנה ולבצוע עליהם בשעת קביעת הסעודה ותחילתה, ולפי דרך זו יש מקום לדברי העה"ש דלאחר קידוש חוזרים וקובעים את המשך הסעודה לכבוד השבת, ודו"ק.

אך נראה עיקר בזה, דהנה בסימן רמ"ט ס"ב איתא "אסור לקבוע בערב שבת סעודה ומשתה שאינו רגיל בימי החול ואפילו היא סעודת אירוסין מפני כבוד השבת שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול וכל היום בכלל האיסור. הגה, וסעודה שזמנה ערב שבת כגון ברית מילה או פדיון הבן מותר, כן נראה לי וכן המנהג פשוט. ולאכול ולשתות בלי קביעות סעודה אפי' סעודה שרגיל בה בחול כל היום מותר להתחיל מן הדין אבל מצוה להמנע מלקבוע סעודה שנהוג בה בחול מט' שעות ולמעלה".

הרי לן דאף שמעיקר הדין מותר לאכול סעודת מצוה שזמנה בערב שבת כל היום וכמ"ש הרמ"א לגבי פדיון הבן ומילה וה"ה בסעודת פורים מ"מ מצוה שלא לקבוע סעודה זו מתשע שעות ולמעלה, ואף שהלכה זו נכתבה בשו"ע לגבי סעודה שרגיל בה בחול, מסתבר דה"ה וק"ו בסעודה גדולה שאין רגיל בה בחול, ומשו"כ נראה דהמנהג הנכון לגמור את סעודת הפורים בעוד יום כדי להתכונן לכבוד שבת ולאכול סעודת שבת לתאבון.


 

›" פרפראות לפורים

נראה פנימיות הענין, דהנה המן היה מזרע עמלק, והרי דרשו חז"ל, "ויסעו מרפידים שרפו ידיהם מדברי תורה" הרי שביטול תורה מחזקת את כחו של עמלק, וא"כ הדרך לשבור כחו של עמלק ע"י חיזוק התורה היא. וזה ביאור מה שאמרו (מגילה ט"ו ע"ב) "רצוי לרוב אחיו" ולא לכל אחיו, שפרשו ממנו מקצת סנהדרין וברש"י שם "לפי שבטל מן התורה ונכנס לשררה", ולכאורה יפלא, והלא לא עשה כן אלא להציל את ישראל ופקו"נ דוחה ת"ת אפילו ביחיד ק"ו בהצלת כל ישראל.

אלא שהם סברו שאת עמלק אי אפשר לנצח בביטול תורה! דהלא כשרפו ידיהם מד"ת התגבר עמלק וקם עלינו להרגנו ורק בחיזוק התורה נשבור את כחו.

תא חזי מה שכתב הגאון ר' יעקב עמדין בהגהותיו לב"ב (מ"ו ע"ב) במה שמצינו שם "עמלק סימן" חידוש שנתנו סימן כזה במי שנאמר בו תמחה את זכר עמלק...להכניס מנוול זה לבית המדרש לשבר כחו ולהוציא ממנו ניצוץ קדושה שבו"! כך, ורק כך, מנצחים את עמלק להכניס אותו לבית המדרש כדי לשבר כחו.

ומשום כך "הדר קבלוהו בימי אחשורוש".

****

הנה ידועין דברי הזוה"ק (תיקו"ז תיקון כ"א) דיום הכיפורים כ-פורים הוא, וכבר הארכנו בביאור מאמר זה.

וידוע משמיה דרבינו הגר"א ז"ל, דהנה שנינו (פסחים ס"ח ע"ב) דכל הזמנים והמועדים ענינם ועבודתם בחציו לה' וחציו לכם מלבד יום הכפורים דכולו לה', ויום הפורים דכולו לכם במצות סעודה אכילה ושתיה, וכך יום הפורים השלמה ליום הכפורים הוא, ומכיון שיום הכפורים כולו לה' חזרו ותיקנו ויסדו את יום הפורים שכולו לכם, ומשום כך לא קבעו את יום הפורים כיו"ט לאסרו במלאכה אלא "ימי משתה ושמחה", ובזה תושלם עבודתו של אדם, חציו לה' וחציו לכם, לקדש ולהתקדש אף מעניני החולין – מחציו דלכם.

****


"חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (מגילה ז' ע"ב), מאמר זה אומר דרשני! כיצד יתכן הדבר שיצטווה אדם מישראל לאבד ולהפסיד את הודו ותפארתו דעת ותבונה אלקית המבדילתו מבהמות יער וחייתו ארץ?!

ונראה ביאור הענין בדרך משל: מעשה ביהודי צדיק וישר שהיה עובד את בוראו בכל נפשו ומאודו אלא של"ע חולה היה ונשתתקו רגליו, שנה אחת בהגיע עידנא דחדוותא יום שמחת תורה, נעצב אל לבו, הן חפץ היה לקום ולצאת בריקוד סוער לכבודה של תורה המגביה את האדם טפח מעל גבי הקרקע וטפחיים מחיי החולין, אך מה יעשה ואין ביכולתו לקום ולעשות כחפץ לבבו?… כך ישב אותו צדיק מהורהר ועצוב ואחוז שרעפים, עד שלפתע הבזיק רעיון נועז במוחו…

פונה הוא אל משרתו הנכרי ומציע לו עיסקה נכבדה, אנא! הרכיבני על כתפיך וצא נא במחול, ולעת ערב אשלם לך ככל אשר תחפוץ.

נענה המשרת והחל משוטט ומסתובב עמו אנה ואנה ביבושת, נזדעק לו היהודי והחל צועק: הלזה כיוונתי? וכי לזה ריקוד יקרא?!הן שמחת תורה היום! נו, וכי מה אעשה? התריס נגדו המשרת.

חכך היהודי במחשבתו וכשבבת שחוק על שפתיו משיב הוא, גש נא למרתף היין והוצא משם את בקבוקי היי"ש, כל אשר תמצא שלך הוא!

אץ לו הנכרי בשמחה תר ומצא את ארגזי היי"ש, והחל לוגם ומריק אל קרבו בקבוק אחר בקבוק…

עכשיו, השיבו היהודי, שאיני נא על כתפיך וצא במחול. עשה הנכרי כדבריו ויצא במחול שיכורים סוער..כשעל כתפיו יושב לו יהודי זה, עיניו עצומות וליבו דבוק באלוקיו, הן זוכה הוא עתה לרקוד בשמחה התורה!!

והנמשל יובן הוא עתה היטב, הן בימי הפורים שזמן קבלת התורה מאהבה הם, חפץ כל נפש מישראל להתקרב ולידבק בבוראו, אך מה יעשה וגופו ממאן להתעלות ומושכו שוב אל שיגרת החולין והויות העולם?

לכן שותה הוא ומתבשם ביינו ומתוך כך יוצא הגוף במחול סוער.. והנפש אחוזה היא בעולמות טמירים, עולם של קבלת עול מלכות שמים ועול תורה בשמחה…

שוב ראיתי בכתבי ה"פחד יצחק" שעמד בענין נוסף, דלכאורה איך נבין אמרם "חייב איניש וכו' עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" הלא כל מהותו של יום הפורים נעוץ בהבדל זה שבין ארור המן לברוך מרדכי "להודיע שכל קוויך לא יבושו ולא יכלמו לנצח", וא"כ איפוא האיך יתקשר ענין זה לימי הפורים?

ועיי"ש שהאריך לבאר דבמקום שמוטל על האדם לעמוד ולברר את ההבדל והשוני הפנימי צריך הוא לכסות ולטשטש כל הבדל וסממן חיצוני, ודוגמא לדבר משני שעירי יום הכפורים, דהנה ב' השעירים מופלגים ורחוקים הם למאוד במהותם וענינם, האחד כולו לה', מרוצה ומוקרב הוא לפניו ית' לטהר ולנקות את ישראל מכל כתם ושמץ, ומאידך השעיר הב' "שעיר לעזאזל" הוא, וברמב"ן (פר' אחרי מות) כתב עוד דשעיר זה קרבן לס"מ הוא שלא יפריענו בעבודת היום הקדוש, ואעפ"כ מצוותן שיהיו שווין בקומה ובמראה, לפי שכל שוני חיצון צריך שיהא מוצנע ומכוסה, ואו אז אפשר ויבהיק ויפציע ביפעת הדרו אותו שורש וסממן של שוני פנימי.

זהות ודמיון חיצוני, מול פער הבדל מהות עמוק ופנימי. ולכך חייב איניש לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, בכדי שלא ישים אל לבו כל הבדל חיצון אלא שבפסגת הדמיון יראה הוא את תהום עמקו של ההבדל…

ואפשר שאף בזה דומה הוא יום הכפורים ליום הפורים, קורבנותיו של יום הכפורים כמהותו של יום הפורים.

****

פורים – יוה"כ – הדור קיבלוה

נראה בפנימיות הענין דהנה ביוה"כ זכינו לשתי מתנות טובות, ביום נשגב זה אמר הקב"ה "סלחתי" ומחל על חטא העגל, ונתן את הלוחות השניות בידיו של משה, ונראה דאין כאן מקרה של שני דברים, אלא דכאשר נגזר גזירת כליה על ישראל, אין דרך להחלץ ממנה אלא ע"י קבלת התורה וברית מחודשת, דהתורה חיים היא ועץ חיים למחזיקים בה ולכן כופר עון ובטלה הגזירה ע"י קבלת הלוחות. (ומשה בחכמתו שיבר את הלוחות בחטא העגל כדי לתת מקום ללוחות השניות ולקבלה מחודשת של עול מלכות שמים ודו"ק).

וגם בפורים מצינו שנגזרה גזירת כליה (מגילה ט"ז ע"א "מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה וכו'), ולכן הדר קיבלוה וכך נחלצו מגזירת הכליון, וזה מצינו במד"ר (אסתר ז'), דרק משה רבינו בכח התורה הוא שיכול היה לבטל גזירת הכליה בפורים כשם שעל ידו בטלה הגזירה ביוה"כ, והדברים נדרשים כמין חומר.

****

מגילה נקראת בי"א, י"ב י"ג י"ד ט"ו לא פחות ולא יותר.

בשם הגר"א אמרו, דהנה המספר הכולל של י"א – ט"ו ביחד הוי ס"ה כמנין שם אדנ-י, לא פחות = 10 ולא יותר = 16, כמנין 26 שם הוי' – שם הוי' הלא הוא גילוי, ואדנ-י הוי הסתר (לא כשאני נכתב אני נקרא וכו') פורים היה נס נסתר (טבעי) ואומרים בו הלל נסתר (קרייתה זו הילולה) וזה בחינת אדנ-י ולא הוי', ולפיכך מגילה נקראת בי"א – ט"ו לא פחות ולא יותר.

 ויסוד הדבר דנס פורים לא היה בו ענין למעלה מדרך הטבע, אלא השתלשלות מופלאה בהשגחה פרטית בדרך הטבע, ללמדך דכל הטבע אינו אלא יד ה', וזה שאמרו בחולין קל"ט אסתר מן התורה מנ"ל שנאמר" ואנכי הסתר אסתיר פני", ודו"ק.

****

"בנ"י נעשו מך ורש (לשון המדרש מובא בבני יששכר חודש אדר מאמר א', ועיין מגילה י' ע"א) פתחה אסתר ואמרה א-לי א-לי למה עזבתני" ישראל – מיכאל (שרן של ישראל) יש בהם שם א-ל, וכשמוציאים את השם נשארים מך ממיכאל ורש מישראל – פתחה אסתר ואמרה א-לי א-לי להשלים השם דישראל ומיכאל ובכך הצילה את ישראל מאבדון!

ובפנימיות הענין נראה דבנ"י אין להם כל קיום ותוחלת אלא בדביקותן בה' ולא כשאר האומות שיש להם קיום טבעי, דכל אומה ולשון יש להם שר בשמים אבל ישראל אין להם לא מלאך ולא שרים אלא הקב"ה לבדו, וכשמתרחקים מה' בטל מהם כל תקוה ושארית וזה רמז דכשמוצאים שם ה' נעשה ישראל מך ורש והיא שהתפללה אסתר ואמרה אלי אלי למה עזבתני

ויה"ר שנזכה בימים נעלים אלו ימי ביטול הישות והדעת אליו יתברך מתוך רצון ושמחה נתקרב ונדבק באלקינו ותהא שמחתינו מרוצה לפניו, וכימי מרדכי ואסתר ישמיענו ששון ושמחה קול מבשר ואומר לציון מלך אלקיך בב"א

 

 

תגיות: