אם הפת פוטרת את כל הסעודה בער”פ שחל בשבת(תשס”ח)

מרן הגאב"ד שליט"א

כבוד ידי"נ הרב הגאון המצויין

פוסק ומרביץ תורה מוה"ר

רב שלום עד בלי ירח.

הנני בזה להבהיר את דעתי במה שטען מעכ"ת לגבי סעודת שחרית בער"פ שחל בשבת דאם לאחר  שנטל ידיו ואכל פת הגיע זמן איסור אכילתו שוב אין הפת פוטרת את שאר האוכל דהוי כסילוק שלחן  גמור וכאילו משך ידו מן הפת דאף לדידן צריך שוב לברך אף על דברים הבאים מחמת הסעודה כמבואר בסי' קע"ז ס"ב ובבה"ל  שם.

 

ולענ"ד ברור דלא כן דכל עיקר הלכה זו דסילוק השלחן ומשיכת ידים מהפת אינו אלא משום דמאותה  שעה נחשב כאילו נגמר עיקר הסעודה ואין הפת פוטרת אלא את עיקר הסעודה, וסברא פשוטה זו  מבוארת בלשון השו"ע שם דלאחר שמשכו ידיהם מן הפת שוב חייב בברכה "דהמוציא ובהמ"ז אין  פוטרין אלא מה שנאכל תוך עיקר הסעודה" עי"ש. וגם שו"ע הרב העתיק לשון זה שם בסעיף ו', ולאחר  שמשכו ידם מן הפת הו"ל  כאילו נגמרה עיקר הסעודה וכל הבא אח"כ הו"ל כקנוח, אבל בני"ד שלא  משך ידו מן הפת אלא משום חשש איסור, ובאמת לא התחיל עיקר הסעודה, פשוט דהפת פוטרת, דאיך  נאמר שעיקר הסעודה נגמר לפני שהתחיל. כללו של דבר מה שהפת פוטרת כל דבר הבא מחמת  הסעודה אינו אלא משום דהפת פוטרת את עיקר הסעודה ולא מה שבא לקנוח ולאחר שמשך ידו מן  הפת וסילק השלחן הוי כל הבא אח"כ כקנוח.

ולא ידעתי מה מצא כ"ת בדברי שו"ע הרב שם בסעיף ו' הלא כל דבריו מבוארים להדיא בשו"ע דגם  בשלחן ערוך כתוב דלאחר שמשך ידו מן הפת צריך לברך לפניהם ולאחריהם על כל דבר בין דברים  הבאים מחמת הסעודה  ובין דברים שאין באים מחמת הסעודה ואין כל חידוש בדברי שוע"ה.

ועיינתי גם בדברי החזון איש שמעכ"ת התבסס עליו ולענ"ד גם מדבריו אין ראיה לני"ד. דהנה אף  שכתב החזו"א שם בסי' כ"ז אות ז' "דלעולם אין הטפל נטפל לעיקר אלא אם דעתיה עלויה אבל אם  הסיח דעתו מאכילת העיקר, שוב אין קישור בין העיקר והטפל והוי כאוכל כל אחד ואחד בזמן מיוחד"  ברור מכל דבריו דאין כונתו משום דכל הסעודה הו"ל כטפל לפת כדרך שהעיקר פוטר את הטפל אלא  כל כונתו לדון בשני דרכי הבנה במה שחייב לברך לאחר שמשך ידו מן הפת, והחזו"א כתב לעיקר דיסוד  הדברים, דמה שאוכל לאחר שמשך ידו הוי כקנוח סעודה וביאר כן מדברי התוס' והרא"ש ולפי"ז כתב  דמסתבר דאם נמלך לאכול לאחר שאמר הב לן ונברך דפטור מלברך כיון דנמלך ואוכל לשביעה ולא  לקנוח, ושוב כתב כנ"ל דמ"מ אין העיקר פוטר הטפל לאחר שהסיח דעתו וכונתו דכיון דנגמר עיקר הסעודה והסיח דעתו מן הפת (וממילא נגמר עיקר הסעודה כנ"ל) שוב אין הטפל נפטר על ידו, ודו"ק.

ולכאורה  נראה דהמחמירים בזה הבינו כאילו פת פוטרת את כל הסעודה משום ששאר המאכלים  טפלים לפת שהיא עיקר ולפי"ז באמת מסתבר דלאחר ששוב אינו אוכל פת אין שאר המאכלים טפלים  לה. אך כבר דחו התוס' פירוש זה בברכות מ"א ע"ב וביארו דהפת פוטרת את הסעודה משום דשאר  המאכלים באים מחמתה אבל לא משום שטפלים לה עי"ש היטב ודו"ק.

וכיוצא בכל ענין זה מצינו גם בליל הסדר דהיין פוטר כל מיני משקין ומ"מ גם כשאסור לשתות יין כגון  בין כוס ראשון לשני וכמ"ש במשנ"ב סי' תע"ג סקי"ד דנוהגין שלא לשתות יין מ"מ פוטר את המשקין  הרי דאף כשנמנע מאכילת העיקר פוטר את הטפל (אך יש לחלק בין הענינים כמובן ואכמ"ל).

וראיתי בספר שבות יצחק לפסח סי' ט' אות ד' שהביא בשם מרנן הגרשז"א ויבלחט"א הגריש"א דאין  צריך לברך על האוכל אף לאחר שנאסר בפת אך לא ביארו טעם הדבר ולענ"ד כמו שביארתי.

ובפירוש רבינו יהודה החסיד לברכות דף מ"א כתב דאף למ"ד דאינו אוכל את הפסח עם המצה,  אינו מברך על הפסח דהפת פוטרתו אף דלאחר הפסח ג"כ אסור בפת דאין מפטירין אחר הפסח  אפיקומן ועוד מבואר בלשון ריה"ח "דכל מה שנאכל (הפסח) בלא פת אינו אלא מחמת המצוה ולא  מחמת שקדים הפת ומושכין ידיהם ממנה", וכונתו ברורה דרק כשמשכו ידיהם מן הפת כי כבר גמרו  עיקר הסעודה שוב אין הפת פוטרת ולא כשאין אוכלין מחמת המצוה, והרי"ז דומה לני"ד.

וראיתי בתוס' ריה"ח שהאריך בזה מאוד ובסו"ד כתב "מסקנא דמילתא דכל אותן הדברים  הבאים תוך הסעודה כגון מיני מליח ודייסא ובשר ודגים וכיוצ"ב אעפ"י שאכלן בלא פת כיון שעל עיקר  סעודה הן באין לא יברך עליהן כלל" וכ"ז כדברינו.

משום טרדת החג הבעל"ט אקצר בזה

ידידו הדוש"ת באה"ר כה"י

אשר וייס



אכילת מצה בער"פ שחל בשבת

בשאלת בתי המלון, בתי הארחה ובתי חולים בער"פ שחל בשבת, דאי אפשר בשום פנים להאכיל  בשבת בבוקר את  האורחים חמץ דקרוב הדבר לודאי שלא יספיקו לבער את החמץ בזמנו ויעברו בב"י וגם יש חשש קרוב  לתערובת חמץ באוכל ושאל מה הדרך הטובה ביותר לנהוג בשבת זו.

יש בזה חמש דרכים אפשריות, ואבאר את הדרך המובחרת לענ"ד.

 

א

מצה

ידוע בשער בת רבים מה שנתבאר בירושלמי פסחים ריש פרק ערבי פסחים (והו"ד בתוס' שם צ"ט ע"ב  ד"ה לא יאכל) דאסור לאכול מצה בער"פ, ואמרו שם דהאוכל מצה בער"פ הרי הוא כבועל ארוסתו  בבית חמיו, ואף שלא מצינו הלכה זו בבבלי פסקוהו כמעט כל הראשונים וכן הוא בסי' תע"א סעיף ב'  בשו"ע וברמ"א עי"ש. אמנם בתוס' רי"ד פסחים צ"ט ע"ב דחה ירושלמי זה מן ההלכה וכ"כ בספר העיטור הל' בעור חמץ בשם רבנו אפרים. אך כל הפוסקים הביאו דברי הירושלמי כהלכה פסוקה כמבואר.

וביסוד איסור זה כתב הרמב"ם בפ"ו הי"ב מחמץ ומצה "אסרו חכמים לאכול מצה בערב הפסח כדי שיהיה הכר לאכילתה בערב". הרי דמשום היכר אסרו לאכול מצה בע"פ. והמאירי בפסחים ג' ע"א כתב דאסרו כדי שיאכל מצה לתיאבון עי"ש. (ובשו"ת מהר"י וייל סימן קצ"ג כתב דכשם שכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה ואינה מותרת אלא ע"י ז' ברכות, כך מברכינן ז' ברכות בליל הסדר עד אכילת מצה והם בפה"ג, קידוש, זמן, בפה"א, גאל ישראל ובפה"ג דכוס שני עי"ש).

אמנם נחלקו הראשונים מאיזה שעה חל איסור זה, ושלש מחלוקות בדבר.

א' דעת הרז"ה בסופ"ג בפסחים (ט"ו ע"ב מדפי הרי"ף) והרא"ש שם בפ"ג ס"ז דאין האיסור אלא משעת  איסור אכילת חמץ דהיינו משעה שישית וכ"כ הנמוק"י בשם הריטב"א ברפ"ד שם.

 

ב' הרמב"ן במלחמות סופ"ג והמ"מ בפ"ו הי"ב מהל' חמץ ומצה נקטו דמשעת עלות השחר אסור לאכול  מצה (אף שאין מפורש בדברי הרמב"ן דאסור רק מעלוה"ש ואפשר דס"ל שאסור מליל י"ד כבר כתב  התשב"ץ בח"ג סי' ר"ס דדעת הרי"ף והרמב"ן דאסור מעלות השחר עי"ש) וכן פסק המשנה ברורה סי'  תע"א ס"ק י"ב.

ג' דעת המגן אברהם בסי' תע"א ס"ק ו' דאסור מליל י"ד. וגם שיטה זו יש לה מקום בראשונים עיין  ארחות חיים מלוניל דיני חמץ ומצה סי' קי"ד שהביא כן בשם י"א וכן משמע בפירוש רבינו מנוח הל'  חו"מ פ"ו הי"ב, וכן ביאר בחידושי חת"ס.

והנה לשי' הרא"ש וסייעתיה דאין אסור אלא מחצי היום אפשר לאכול מצה בליל שבת ובבוקר אך  הפוסקים נקטו עיקר כשיטת הרמב"ן וכך מבואר גם במשנ"ב שם ס"ק י"ב, כנ"ל.

ובאמת נפתחה שאלה זו גם בביאור דברי חז"ל, דהנה בפסחים מ"ט מבואר במתניתין דכשחל י"ד בשבת  נחלקו ר"מ וחכמים אם מבער את החמץ בשבת או בער"ש, אך לא מבואר שם אם מבער את החמץ  מער"ש מה יאכל מעתה, ובברייתא שם י"ג ע"א אמרו דמשייר מזון שתי סעודות, אך בתוספתא פסחים  פ"ג ה"ט מצינו ד"אופה לו מצות מער"ש" ונחלקו הראשונים בפירושה של ברייתא זו. הרי"צ גיאת  (מובא בהשגות הראב"ד סופ"ג דפסחים ובתשובות הגאונים שערי תשובה סי' צ"ג) פירש דאופה לו מצה  לאכול ממנו את סעודות השבת בער"פ וכ"כ ביראים מצוה צ"א וכן כתבו רב הילאי גאון באוצר  הגאונים חלק התשובות סי' קס"ג, הרוקח סי' רס"ז, האורחות חיים הל' חו"מ סוף סי' ח', תוס' הרשב"א  פסחים י"ג ע"א ד"ה ומשיירין, ומרדכי פסחים פרק קמא סי' תקמ"ג. אך הראב"ד שם בהשגותיו על בעל  המאור (דף ה' ע"ב מדפי הרי"ף) וכן הרמב"ן במלחמות שם פירשו דאין הכונה אלא למצות של פסח  היינו לצורך מצת מצוה דכמו שצריך להקדים את ביעור החמץ ליום י"ג משום מלאכת מבעיר כך צריך  להקדים את אפיית המצות אך אין זה ענין כלל למצות לשם אכילה בער"פ. כן פירשו הר"ן והמאירי שם  ובתמים דעים סי' כ"ח ובראבי"ה סי' תנ"ב, וכן כתב אור זרוע הל' פסחים סי' ר"נ.

סו"ד קשה להתיר להלכה לאכול מצה בער"פ ואף בליל שבת יש מקום ליזהר בזה, ומנהגינו להמנע מאכילת  מצה כבר מר"ח כמבואר גם במשנ"ב שם ס"ק י"ב.

 

ב

מצה עשירה

 

כתבו התוס' בפסחים ל"ה ע"ב ד"ה ומי פירות ובדף צ"ט ע"ב ד"ה לא יאכל שר"ת נהג לאכול מצה  עשירה בערב פסח וברא"ש פרק ערבי פסחים סי' א' מבואר שנהג כן בער"פ שחל בשבת, ונימוקו עמו  דאין איסור אלא במצה הראויה לצאת בה ידי חובתו אבל מצה עשירה שא"א לצאת בה יד"ח דאינה  לחם עוני מותר לאכול בער"פ (וע"ע במהר"ל בגבורות ה' פרק מ"ח, ובב"ח סי' תע"א, ובחק יעקב סי'  תס"ב ס"ק ב' שהוכיחו מדברי התוס' דא"א לצאת י"ח במצה עשירה). ובתלמידי רבינו פרץ ראיתי  שר"ת רצה להתיר אך חשש שיקראו לו רבינו יעקב המתיר עי"ש ודברי חידוש הם.

ושיטה זו הובאה בשו"ע סי' תע"א סעיף ב' והסכים לה הרמ"א כמבואר שם, אך לכאורה סתר הרמ"א  את דבריו בסי' תמ"ד סעיף א' שם כתב דאנו נוהגין לא לאכול מצה עשירה ולכן יאכל בסעודה שלישית  (בער"פ שחל בשבת) פירות ודגים, הרי דמנהג אשכנז לא לאכול מצה עשירה בער"פ. (וראה ברמ"א סי'  תס"ב סעיף ד', ובשעה"צ סי' תמ"ג ס"ק ט', ובשעה"צ סי' תע"א ס"ק כ"ו).

אך באמת תמוה למה יש להמנע מלאכול מצה עשירה בער"פ, וכבר תמה בזה הנוב"י במהדו"ק או"ח  סי' כ"א וכתב להתיר זאת ללא כל פקפוק, וע"ע בחלקת יואב או"ח סי' ט"ז שעמד בסתירת דברי  הרמ"א. וכבר כתב בערוך השלחן סימן תמ"ד סעיף ה' לפרש את דברי הרמ"א דבאמת אין כונתו לומר  שנוהגין שלא לאכול מצה עשירה בערב פסח אלא למנהגנו שלא לאכול מצה עשירה בפסח וכמ"ש  הרמ"א בסי' תס"ב סעיף ד', וכיון שאין אנו נוהגים לאכול מצה עשירה בפסח מן הסתם אין בידו מצה  עשירה בערב פסח, דלא יעשה מצה עשירה מיוחד לסעודה שלישית בערב פסח, עי"ש.

ונראה בזה בפשטות דכיון שאין בזה איסור גמור אלא מנהג סמך הרמ"א על מה שכתב בסימן תמ"ד ולא בא בסימן תע"א אלא לפרש את דברי המחבר לפי עיקר הדין.

והנה יש להסתפק האם למנהגנו יש ליזהר גם בכלים  שבלעו ממצה עשירה. ולכאורה טעם זה תלוי בטעם המנהג. דהנה מצינו ג' טעמים למנהג זה, בביאור הגר"א שם כתב שני טעמים והמשנ"ב  הביאם בסימן תס"ב ס"ק ט"ו, א' חוששין למ"ד מי פירות מחמיצין. ב' שמא נתערב קצת מים במי פירות  וממהר להחמיץ. וטעם שלישי מצינו בלבוש שם סימן תס"ב סעיף ה' וכך הביא הבית יוסף מהכל בו דחיישינן שמא מיחלף במצה כשרה ויבואו לאכול מצה עשירה לכזית הראשון לצאת בו יד"ח עי"ש.

ונחזי אנן לפי סברת הלבוש ודאי  שאין מקום להחמיר בזה כלל, ואף לשני הטעמים של הגר"א והמשנ"ב לכאורה אין להחמיר בזה כ"כ,  דהלא אף הרמ"א כתב שם דבשעת הדחק לחולה ולזקן אין צריך להחמיר, ואם היה בזה חשש גמור  לחמץ פשוט דאין מקום להקל בשעת הדחק או לחולה וזקן, ואם מתירין מצה עשירה בשעת הדחק  מהיכי תיתי להחמיר על בליעת הכלים, ובפרט דנראה לכאורה דאין לך שעת הדחק גדול מזה, והיה  מקום להקל במצ"ע בשבת זו.

אך מ"מ רבים נהגו להחמיר אף בבליעת קטנית ומצה שרויה ולכאורה ק"ו דיש להחמיר גם בבליעת  מצה עשירה, ולכאורה יש מקום משום כך לא לאכול מצה עשירה בשבת זו. וראיתי בספר ע"פ שחל בשבת פ"ח הערה ד' שכ"כ בשם הגרשז"א. אמנם נראה לכאורה דאם יאכלו בכלים חד פעמיים בודאי אין בזה בית מיחוש.

 

ג

מצה שאינה משומרת לשם מצת מצוה

 

והנה חידש הגר"ב ז'ולטי זצ"ל (ונכתב במשנת יעב"ץ או"ח סי' ט"ז סק"ה) עצה אחרת,  שיאפו מצות שלא לשם מצת מצוה וכיון דאין יוצאים יד"ח אלא במצה המשומרת לשמה מותר לאכול מצות אלה בער"פ, ורבים חלקו עליו, כמבואר במנחת יצחק ח"ח סי' ל"ז, ויסוד הדברים הוא מדברי המהרש"א ריש פרק  ערבי פסחים שכתב דשמא בצקות של נכרים גרע טפי ואסור לאכלו בער"פ כיון שטעמן כטעם מצה כשרה ואין היכר בינם ובין מצה כשרה.

ובאמת מסתבר להחמיר בזה שהרי הבאנו לעיל שני טעמים שונים בביאור חומרת הירושלמי. לרמב"ם משום היכר, ולמאירי משום תיאבון, ונראה לכאורה דלתרוייהו אסור במצה זו. דלמאירי תלוי הדבר בטעם מצה, ולרמב"ם אפשר דתלוי גם במראה. אך מצה זו שטעם מצה ומראה מצה כשרה יש לה מסתבר דאסור.

ובאמת כבר נחלקו הראשונים בשאלה זו, המאירי והתורי"ד בר"פ ערבי פסחים כתבו להתיר, וכ"כ  הריב"ש בסי' ת"ב ורבינו מנוח על הרמב"ם פ"ו הי"ב מהלכות חו"מ, אך מהר"ם חלאווה בפסחים מ"ט  ע"ב אסר משום סברת המהרש"א וכ"כ התשב"ץ בח"ג סי' ר"ס ובתלמידי הרשב"א שם נסתפק בזה ולא  הכריע.

ואף שיש מקום לטעון דכיון דכל איסור זה אינו אלא מדרבנן, והוי פלוגתא דרבוותא, ספק דרבנן  לקולא, מ"מ בדאפשר כו"ע לא פליגי דלא זו הדרך מוציאתו מידי עבירה.

ועוד מטעם אחר מפקפק אני בדרך זו, דכבר כתבתי במקום אחר דלכאורה נלענ"ד דגדר לשמה  במצות מצוה אינו דצריך שיהא משומר לשם יציאת יד"ח דכזית ראשון, דהלא רובא דרובא  דמצות הנאפות אינן מיוחדות כלל לשם כזית דחובת מצה ואת"ל דמ"מ כזית מכל המצות עומדת לכך  ומשום כזית זו הוי הכל לשמה א"כ זה תלוי בברירה (ועיין מש"כ בזה בברכת שמואל לגיטין סי' י'), אלא  נראה דגדר לשם מצות מצוה היינו לשם מצות של פסח שמשומרות משום חשש חמץ בפסח למעוטי  בצקות של נכרים וחלות תודה ורקיקי נזיר שאמנם נשתמרו מחמץ אבל לא משום חג המצות כלל. וכן  נראה מלשון הרמב"ם בפ"ו ה"ט מחו"מ "חלות תודה ורקיקי נזיר שעשו אותם לעצמם, אין יוצאים בהם  שנאמר ושמרתם את המצות, מצה המשתמרת לענין מצה בלבד הוא שיוצאים בה, אבל זו משתמרת  לענין הזבח, ואם עשאן למכור בשוק הרי זה יוצא בה ידי חובתו, שהעושה למכור בשוק דעתו שאם לא  ימכרו יאכל אותם ונמצא בשעת עשייתן שמרן לשם מצה". הרי דכיון דחשב לאכול מצות אלו בפסח  הוי לשמה.

ואם נכונים דברינו מסופקני דאפשר דאף מצות אלו חשיבי לשמה כיון שנעשו כדי להיות כשרים לפסח  ללא חשש חימוץ כלשהו אף שמתכונים בעיקר לאכול אותם בערב פסח, וצ"ע בזה.

ושוב ראיתי שכבר דנו בזה האחרונים, דבשו"ע הרב סי' תנ"ג סעיף י"ד הביא פלוגתת הפוסקים אי  בעינן שימור לשם מצת מצוה או דסגי לשם מצות מצה של ז' ימי הפסח והעלה שכן עיקר. ובחזון איש  או"ח סי' קכ"ד בדף ל"ה ע"א כתב "דאין השמירה חשובה אלא אם משמרה לשם מצה של פסח...אמנם  אם משמרה לאוכלה בפסח בשאר ימים אפשר דחשיב שימור". וע"ע במהר"ם שיק על תרי"ג מצוות  במצוה י' אות ד'. ובמנחת ברוך סי' ע"ב.

ועיין בשו"ת אבני נזר או"ח סי' ש"פ ובמרחשת או"ח סי' י"א ענף ג' אות ה' שדנו לענין אכילת לחם  הפנים ורקיקי תודה בער"פ, וכתבו שם הסברא דהואיל וא"א לצאת בהם יד"ח מצה, כיון שאינם  משומרות לשם מצת מצוה אין איסור באכילתם וראה בצל"ח פסחים י"ג ע"ב.

 

ד

מצה מבושלת

 

ויש שהציעו לעשות מצה מבושלת שהרי מבואר בשו"ע סי' תס"א סעיף ד' דמצה מבושלת אינו  יוצא יד"ח מצה ועי"ש במ"ב ס"ק כ' וגם משונה היא בטעמה ובכך שאני ממצה שאינה משומרת לשמה. אך באמת אין זה פשוט דמותר לאכלו בער"פ ולהמבואר בבהגר"א אסורה מצה זו בער"פ לשיטת  הרמב"ם (ראה במ"ב סי' תמ"ד ס"ק ח' דיכול לקיים סעודה שלישית בתבשיל, ובשעה"צ שם ס"ק א'  הביא מהח"א דיכול לקיים במצה מבושלת והביא דהגר"א מצדד דלדעת הרמב"ם אסור לאכול מצה  מבושלת בע"פ אף קודם שעה עשירית), ועיין עוד בשו"ת האלף לך שלמה או"ח סי' שכ"ב שכתב דלפי  המהרש"א דבצקות של נכרים אסורים ה"ה במצה מבושלת, דאף דאין יוצאים בה ידי חובה בפסח, אין  זה משום דאין בה טעם מצה רק משום דע"י הבישול אזיל לה תורתא דנהמא ואין עליו תורת לחם, אך  מ"מ טעם מצה יש בו, ולכך הוי כמו בצקות של נכרים דאסור לאכלן מבעוד יום.

אמנם במ"ב סי' תע"א ס"ק כ' כתב דמצה מבושלת בכלי ראשון מותר לאכלה קודם שעה עשירית,  דודאי לא מקרי מצה, ובשעה"צ ס"ק י"ט כתב, דאפילו אינם פירורים אלא יש בהם כזית שמברכים  עליו המוציא, מ"מ לענין מצה אינו יוצא בה, משום דבעינן טעם מצה וכ"כ שם בגר"ז ובחידושי רעק"א.

ומ"מ דעת הגר"א דבין מצה עשירה ובין מצה מבושלת אסור לאכול בער"פ כל היום וכמ"ש בשעה"צ תמ"ד סק"א.

 

ה

מציות מקמח מצות ומי פירות

 

ולכאורה הפתרון הטוב ביותר הוא לאפות קמח של מצות שמורה במי פירות, דמצד אחד אין זה מצה  עשירה כיון שמתחילה נאפה במים בלבד וכמבואר ברמ"א תע"א ס"ב ומאידך אין זה שרויה כיון שלא בא עליהם מים אלא מ"פ בלבד. ואף שכתב הרמ"א שם לאסור לאכול מצה שנתפוררה ונילושה במי פירות בין אם  נאפה אח"כ שנית ובין שלא נאפה ורוצה לאכלה כמו שהיא כבר כתב שם בשעה"צ ס"ק ט"ז דאם  פוררו לגמרי עד שאבד תואר לחם לכו"ע מותר לאכלן בער"פ.

ועוד דאין איסור אלא כשלא נתבשל אבל אם נתבשל ממש מותר כמבואר במ"ב סי' תע"א ס"ק כ'. ונראה עוד דדוקא כשלא נתערבו בה הרבה מי פירות, דאז לא נתבטל ממנה שם מצה, אבל אם נילושה ברוב שומן ודבש מותר לאכלה בערב פסח (עיין בשעה"צ סי' תע"א ס"ק  ט"ז שציין לסי' קס"ח סעיף י' ועי"ש במ"ב ס"ק נ"ט שכתב שם בסו"ד, דכל שנילוש ברוב שומן ודבש, יש לו דין פת הבאה  בכיסנין ומברך ברכת מזונות, עי"ש. ומשמע דאבד ממנה תורת פת ושם מצה), ואם אוכלה כדי קביעות  סעודה עם בשר ודגים, יטול ידיו ויברך המוציא ואח"כ ברכת המזון (ראה מ"ב סי'  קס"ח ס"ק כ"ד, ובשו"ת אגרות משה או"ח ח"ג סי' ל"ב וח"ד סוס"י מ"א).

ואף שראיתי בשו"ת שבט הלוי ח"ח סי' קי"ז שכתב לאסור משום דהלא מברכין עליו המוציא אם קבע  עליו סעודה (שו"ע קס"ח סעיף י') לא ירדתי לסוף דעתו דמה דמברכין עליו המוציא לא קשור  כלל לשאלתנו דאף על מצה עשירה ממש ועל כל פת הבאה בכסנין מברך המוציא כשקובע סעודה עליו ומ"מ  חזינן דלשיטת השו"ע מותר לאכלו בערב פסח כמבואר.

ואף שיש מי שחולק על הרמ"א וס"ל דאף זה הוי מצ"ע כמבואר בשוע"ה ובמשנ"ב תע"א סק"כ מ"מ עדיף ממצה עשירה ממש וכיון דאף לדעת הרמ"א אין זה אלא ספק אם נהגו שלא לאכול מצ"ע בע"פ יש להקל בזה ודו"ק.

 

ו

 

והנה יש עוד כמה דרכים בדברי האחרונים בהלכתא גבירתא דא, אך מכיון שאין בהם פתרון מעשי לני"ד לא הארכתי בהם ואין אני אלא מעיר בקיצור נמרץ.

מצה כפולה או נפוחה - בשו"ת האלף לך שלמה סי' ת' התיר לאכלה בערב פסח אמנם בשו"ע הרב סי'  תע"א סעיף ז' ובמ"ב שם סקי"ב אסרו.

מצה מטוגנת - חיי אדם כלל קכ"ט סקי"ג התיר, ובפמ"ג סי' תס"א בא"א סק"ו נסתפק.

מצה מקטניות - פמ"ג סי' תמ"ד בא"א סק"ב התיר, ובחק יעקב סי' תע"א ס"ק אסר.

כופתאות - עיין מ"ב תע"א ס"ק כ' שמתיר, וראה בשערים המצוינים בהלכה סי' קט"ז אות ז'.

ונראה למסקנה דמילתא דכיון דכל איסור זה דרבנן הוא, וי"א דאין ההלכה כהירושלמי, וי"א דאין איסור אלא אחר שש שעות, ורוב הראשונים והפוסקים מתירין מצה עשירה בער"פ, יש להקל במצה עשירה, במצה מבושלת או במציות של קמח מצה שמורה שנאפה שוב במ"פ.


 

›"חוקת הפסח וחוקת הפרה

"יהי לבי תמים בחקיך, חקות הפסח וחקות הפרה" (תהלים קי"ט ה' ומדרש שם).

יש להבין הצד השוה שבין חוקות אלה, הפסח, והפרה, שדוד ביקש דקוא עליהם על תמימות הלב, ובמה הם דומים זה לזה.

ונראה שלא משום הדמיון שבהם אלא דוקא משום השוני, כמה רחוקים חקות הפסח מחוקות הפרה וכמה שונים הם זה מזה, בחוקות הפסח מצווים אנו לשאול, לשאול ולדרוש עד אין חקר, אפילו התם המתמם עם תמימים שואל "מה זאת", מי שאינו יודע לשאול גם ממנו אין אנו מרפים, ופותחים לו על אף שאין הוא יודע לשאול...אך בחקות הפרה, אף שלמה המלך החכם מכל אדם אסור לו לשאול ועליו אמרו חז"ל ביקש שלמה לידע טעמה של פרה, אמר "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני", וכאשר אך יעיז לפצות פה אומרים לו "חקים חקקתי גזירות גזרתי ואין לך רשות להרהר אחריהן".

יש ואסור לשאול כבחקות הפרה ויש שחייבים לשאול כחקות הפסח, וביישוב סתירה זו שלימותו של אדם מישראל, ועל זה ביקש דוד "יהי לבי תמים בחקיך".

ומה הכלל, מתי אנו אמורים לנהוג בחקות הפסח ומתי בחקות הפרה, דבר זה למדנו מאברהם אבינו בפרשת העקידה, דהנה כתב רש"י כאשר אמר הקב"ה לאברהם אל תשלח ידך אל הנער (בראשית כ"ב י"ב) "א"ל אברהם אפרש לפניך שיחתי, אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע וחזרת ואמרת לי קח נא את בנך והעלהו לעולה, ועכשיו אתה אומר לי אל תשלח ידך אל הנער", ולכאורה תמוה, למה המתין אברהם עד שיהיו לו שתי שאלות, ולמה לא שאל מיד כשהקב"ה אמר לו "העלהו שם לעולה", והלא אתמול אמרת לי "כי ביצחק יקרא לך זרע"?

מכאן למדנו דכל זמן שהיה מצווה ועומד, הזמן לעשות ולא לשאול, אך לאחר שנאמר לו "אל תשלח ידך" שוב איננו מצווה לעשות, זה הזמן לחקות הפסח, הזמן לשאול ולהבין.

הנה אמרו חז"ל (שבת פ"ח ע"א) "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע ירדו ס' רבוא מלאכי השרת והלבישו להם שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע" ותמוה, הלא הכתרים ניתנו בשעה "שהקדימו", לא בשעה ש"אמרו" והרי הקדמה היתה רק אחת ולמה קיבלו שני כתרים.

ונראה דכאשר מקדימים נעשה לנשמע, תרתי אית ביה, נעשה שלפני נשמע – חקות הפרה, עשיה ללא שאלה והבנה, ונשמע שלאחר נעשה, היא חקות הפסח, הרצון ללמוד לשמוע ולהבין, ולכן קיבלו שני כתרים, אחד על חקות הפסח, נשמע שלאחר נעשה, ואחד על חקות הפרה, נעשה שלפני נשמע.

 

 

 

תגיות: