פרשת מצורע – הלכות ערב פסח שחל בשבת

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

כבוד האברך היקר הרה"ג

הנני מברכו מעומקא דליבא על מינויו כרב ביהכ"נ ומאחל לו שיזכה תמיד לקדש ש"ש. יסוד היסודות  ומפתח להצלחה לזכור תמיד שאין הרבנות שררה אלא עבדות.

במה שביקש כת"ר לסדר לו עיקרי הענינים ומנהגים בערב פסח שחל בשבת, הנני מציין כמה ענינים  נחוצים.

א. דרשת שבת הגדול במנהגי מהרי"ל כתב דמקדימין לשבת שלפניו כדי לדרוש בהל' החג וכ"ה באליהו  רבא תל"ב ב' ובמשנ"ב ת"ל סק"ב, ואף דבערוך השלחן כתב דבזה"ז שלא עוסקין כ"כ בהלכה אלא  בפלפול אי"צ להקדים כיון שהמנהג הראוי אכן לעסוק בהלכה למעשה וכן אני נוהג בבית מדרשי ודאי  שראוי להקדים לשבת זו.

ב. תענית בכורים, בסי' ת"ע ס"ב הובאו שתי דעות, א' מקדימין ליום ה' ב' אין כלל תע"ב. דעה  הראשונה ממהרי"ל בשו"ת סי' ק"י וקכ"ח, תרוה"ד קכ"ו והוא עיקר, דעה ב' מהאגור דבשבתא דא אין  כלל תע"ב דכיון דנדחה נדחה, ודעה שלישית יש בברכ"י בשם הר"י דמתענים ביום ו', ועיין בסידור  הגרי"ע שכתב דאין לחייב להתענות אך ראוי לנהוג כן, ובזמנינו בלא"ה אין מתענין אלא מסיימין  מסכת כידוע.

ג. ביעור חמץ, כתב המרדכי בשם רש"י סופ"ק דפסחים והובא בשו"ע תמ"ד ס"ב דטוב לבער החמץ ביום י"ג עד חצות משום גזירה שמא יטעו לבער מאוחר גם בשנה אחרת, והמהרש"ם בדע"ת שם (וגם בהלכות ער"פ שחל בשבת שנדפסו ב"תל תלפיות") דייק דא"צ לבער לפני שעות דרבנן דהוי כעין גזירה לגזירה , אך רוב האחרונים הבינו דלאו דוקא נקטו עד חצות והכונה לשעה חמישית כבכל שנה ושנה וכ"כ החיי אדם קכ"ט ט'  והמשנ"ב שם ס"ק ט'. אמנם יש מקום עיון בלשון המשנ"ב שם שכתב דכונת השו"ע היא לאו דוקא לפני חצות אלא בתחילת שעה ששית כמו בכל השנים, ולכאורה סתר דברי עצמו מיניה וביה דהלא בכל שנה מבערים בסוף ה' ולא בתחילת שעה ששית. וראיתי במקראי קודש פסח ח"א סי' מ"ו שכתב דבכל שנה צריך לבער בסוף ה' כדי לבטל את החמץ לפני זמן איסור אבל בער"פ שחל בשבת שאין מבטלין בער"ש אלא בשבת יכול לבער בתחילת שש. אך אף שהדברים נחמדים נראה פשוט שדעת המשנ"ב כדעת הח"א וכונתו שיהיה מבוער בתחילת שש.

ועיין חידוש גדול בצפנת פענח פ"ג ה"ג מחמץ ומצה דכונת חכמים במשנה  פסחים מ"ט ע"א "בזמנו" אין הכונה ליום השבת וכפשטות הראשונים אלא בזמנו בע"ש דהיינו כבכל  שנה ושנה. ובדרכו כתב ליישב את מה שתמה הראב"ד על הרמב"ם (פ"ג ה"ג מחו"מ) שפסק כר"מ דמבערין הכל לפני השבת ולא כחכמים שמבער בזמנו דהיינו בשבת והלא יחיד ורבים הלכה כרבים, ולדברי הצ"פ אכן פסק הרמב"ם כחכמים דמבער בערב שבת בזמנו דהיינו בשעה ששית. (אמנם הביטול פשיטא שאין מבטלים עד שבת בזמנו הראוי כמבואר ברמ"א סימן תמ"ד ס"ב, ובמשנ"ב שם סק"י).

ד. נחלקו האחרונים אם צריך להקפיד גם במכירה לעשות ביום ו' לפני סוף זמן איסורו כבכל שנה,  בשו"ת מהר"ם שיק או"ח סי' ר"ה כתב דיש להחמיר בזה גם לענין המכירה כמו לענין הביעור וכ"ה  בשו"ת שואל ומשיב מהדורה ו' סימן נ"ה ובשו"ת לבושי מרדכי ח"א סי' ע"ה. אמנם המהרש"ם בדע"ת כתב דרבנים זריזין הם וכיון שהמכירה מתבצעת ע"י רבנים מורי הוראה אין לחשוש שיטעו בין שנה זו לשנים אחרות. אך לענ"ד אף שאין לחשוש לטעות הרבנים יש לחוש שהעם שיבוא לרב לחתום על שטר הרשאה לאחר חצות יטעה לעשות כן לשנה הבאה ויאחרו את המועד, והמציאות מכיחה שיש דברים בגו.

אך באמת נתחבטו מאוד האחרונים משום שבימיהם היו רבים  מבנ"י בעלי חנויות ובתי מרזח שמכרו מאכלי ומשקאות חמץ לנכרים עד אחה"צ ואיך יעשו כן לאחר  המכירה, ומשו"כ כתב מהר"ש שם דחלות המכירה יהיה סמוך לשבת, אך בשו"ת אמרי יושר ח"א סימן  קמ"ו כתב דמחזי כהערמה שמוכרים ואח"כ משתמשים, ועוד דכל עוד לא חלה המכירה יכול הלוקח  לחזור בו ויש לחשוש שמא יחזור בו הגוי מקנינו ולכן כתב דהוי חומרא דאתי לידי קולא דעדיף טפי  למכור את החמץ לגוי אחה"צ וכ"כ בשו"ת מנחת אלעזר ח"ג סי' כ"ו עי"ש (ובספר ער"פ שחל בשבת  ליקט בזה הרבה אחרונים).

ויש לדון עוד לפי"ד המהר"ם שיק דאולי ראוי להתנות שהקנין יחול בשבת לפני זמן איסורו כדי שגם  אם ישתייר מהחמץ יכלל במכירה, אך ידוע מש"כ הרעק"א בשו"ת סי' קנ"ט דאסור לעשות קנין לפני  שבת כדי שיחול בשבת, אך רבים מן האחרונים חלקו עליו בזה.

אמנם בזמנינו כלל לא שכיח לסחור עם החמץ ביום י"ג אחה"צ ולכן נהגו למכור באופן שתחול המכירה מיד כבכל שנה ושנה, ומשו"ה יש ליזהר לא להשתמש במקומות המכורים ובמה שיש בהם אלא לצורך גדול ולא להפוך את המכירה לחוכא ואטלולא, וז"פ.

הכנות לליל הסדר

והנה בהכנות לליל הסדר יש דברים שיש להקפיד עליהם, א' בעלי החסא יש להזהר שלא להשרותן  במים מערב שבת עד הסדר דכבוש הרי הוא כמבושל (ולכמה פוסקים גם כבוש במים הוי כמבושל), ואם  לא ישרו במים יש לחוש שיהיו כמושין ובכמוש נחלקו הפוסקים אם כשר, ובלוח א"י להגרי"מ  טיקוצינסקי כתב דלרוב הפוסקים פסול, אך המשנ"ב בשעה"צ סי' תע"ג ס"ק מ"ח כתב דלרוב הפוסקים  כשר, אך מ"מ ברור דלכמה שיטות נכבדות מרור כמוש פסול, ולכן ראוי לנהוג באחד משני דרכים,  לנקות את העלים ולשטוף ולאחסן אותם במקרר כדי שלא יכמושו, ב' להשתמש בקלחים שאין בהם  שום ריעותא וחשש.

וגם פירור התמכא קשה השנה, לדעת ה"מגן אברהם" סי' תק"ד ס"ק ז' אסור לפרר חריין בשבת כיון  שיכול לעשות כן מע"פ ולדעת המשנ"ב שם סקי"ט מותר ע"י שינוי כלשהו ועיין בזה בפעולת שכיר על  המעשה רב בסי' קע"ג עי"ש, ובזמנינו מפוררים את החמץ בכלים חשמליים ברוב הבתים, ויש חשש  שהחריין יפיג את הטעם, והראוי לפורר מער"ש ולשמור בכלי סגור באופן הרמטי, וגם אם יפיג טעמו  קצת לית לן בה דכבר כתבתי במק"א דעיקר טעם המרור טעם מר הוא ולא טעם חריף.

אלה הדברים שעלו בדעתי במושכל ראשון, וכופל אני ברכה למעכ"ת.

באה"ר

אשר וייס


מכירת חמץ בער"פ שחל בשבת

כבוד ידי"נ הרה"ג המופלג מזכה רבים

הרב יעקב ויינגולד שליט"א

נעימות בימינך נצח.

ראשית אודה למע"כ מקרב לב על הקונטרס החשוב ששלח לי בשאלת מכירת חמץ בער"פ שחל בשבת, זכות גדולה נפלה בחלקו כשהוא זוכה להעיר ולהאיר בשאלות מצויות שנעלמות מעיני ההמון, ומקום הניחו למעכ"ת להתגדר בו, כה יתן ה' וכה יוסיף עוז ותעצומות למעכ"ת להאיר עינים בתורה, להגדיל תורה ולהאדירה.

ולעצם השאלה בענין שתי סעודות שמניח כל אחד לעצמו לסעודות השבת וכמבואר בפסחים י"ג ע"א, האם ראוי להוציא חמץ זה מן המכירה לנכרי, או לכלול אף חמץ זה במכירה. מע"כ כתב בזה ארבע אפשרויות, א' לכתוב בשטר המכירה שמשייר חמץ זה ואינו מוכרו לגוי, ב' לכתוב בשטר שהמכירה תחול על מה שישאר מן החמץ בסוף זמן אכילתו דהיינו לאחר גמר אכילתו בשבת בבוקר, ג' לא לכתוב כלום בשטר ולסמוך על אומדנא ברורה שאין החמץ שמשייר לסעודתו בכלל המכירה (וכך נקט מע"כ דפשוט דאין חמץ זה בכלל המכירה דאין אדם מוכר את מה שאוכל וזה אומדנא גמורה), ד' לכלול בהדיא אף חמץ זה בכלל שטר המכירה, כדי שמה שישייר מן הסעודה יהיה מכור לגוי אף אם לא יבערנו כדת וכדין.

וכבודו האריך לסתור דרך ד' בשתי טענות, א' חשש גזל נכרי כאשר אנו אוכלים ממה שנמכר לו, ב' זלזול במכירה והפיכתה לחוכא ואטלולא כאשר אלפים ורבבות אוכלים וחוגגים על מה שכביכול מכרו לאחרים, ועוד האריך לומר דמכירה זו גם אין בו צורך דהלא בלא"ה מבטל חמצו, ורוב המדקדקים יבערו כראוי את כל מה שישאר מן החמץ ולמיעוטא דמיעוטא לא חיישינן. ומשום כך נקט עיקר כדרך ג' דפשוט שאין חמץ זה בכלל המכירה כמבואר.

אך כבר כתבתי למע"כ לפני שנים רבות (והדברים נדפסו בהגדש"פ מנחת אשר) לגבי שאלתו במי שמצא חמץ בביתו בזמה"ז האם מותר לו לשורפו דהלא של הגוי הוא ונמצא גוזל מהגוי, דלענ"ד אין בזה כל חשש גזל, דכל יסוד איסור גזל מושתת לא רק על הבעלות אלא אף על הקפידה וכאשר לא איכפת לאדם אם אחרים יהנו משלו אין בזה גזל, ובני"ד אנן סהדי דלא איכפת לו לגוי, אם הישראל ישרוף או יאכל מן החמץ כדי לקיים מצותו דהלא יודע הוא שכל ענין מכירה זו כדי לקיים מצות הדת, ופשוט הוא דכיון דאין הגוי מקפיד אין כאן כל חשש גזל. ומ"מ אבאר את הנלענ"ד בשאלה נכבדה זו.

והנה מריש אמינא, דלענ"ד אין ראוי לשנות את נוסח שטר המכירה, וכפי שהיה מתחייב לפי דרכים א' – ב' הנ"ל. דלפי דרך א' שמוציא ב' הסעודות מכלל המכירה צריך לפרט מה בדיוק הוא מוציא מן המכירה דהיינו מה שמונח במקום פלוני וכדו' ומצוי מאוד דבשעת המכירה עדיין לא הכין את החמץ המיועד לסעודות ועדיין לא הניחו במקום מסוים, ואם יכתבו בשטר המכירה הגדרה כללית חוץ מהחמץ המיועד לסעודות שבת הוי דבר שאינו מסוים, ובדבר שאינו מסוים נחלקו הראשונים אם חל הקנין, דעת הרמב"ם בפכ"א ממכירה ה"א דלא קנה וכך כתב בשו"ע ר"ט סעיף א' – ב', ובסי' רמ"א ס"ד כתב בשו"ע דנחלקו הראשונים בזה, ודעת החולק הלא הוא הראב"ד שם דנקט דקנה, והארכתי בכתבים על חושן משפט לבאר דעת המחבר כשיטת הרמב"ם דלא קנה ומשו"כ לא הביא בסי' ר"ט את דעת החולק ואכמ"ל.

והנה תרי גווני יש בדבר שאינו מסוים, בסי' ר"ט מיירי במוכר כל מה שיש בבית זה או בתיבה זו ולא ידוע מה יש בבית ובתיבה, ובסי' רמ"א מיירי במוכר כל נכסיו חוץ ממקצתם וכדו', וני"ד דומה להא דסי' רמ"א דמוכר כל חמצו חוץ ממקצתם, ומ"מ לשיטת השו"ע לא חל הקנין, וכך דעת רוב הפוסקים.

ועוד דכיון דבשעת המכירה עדיין לא ייעד חמץ מסוים לסעודותיו אנו נכנסים לסוגיא דברירה, וכך גם לפי הצעה ב' הנ"ל שימכרו מה שישאר בסוף סעודת הבוקר אנו נכנסים לענין ברירה, ומעכ"ת דן בארוכה במה שנחלקו האחרונים אם יש ברירה בדרבנן שעיקרו מה"ת, וכיוצ"ב בני"ד דהוי דרבנן משום דמה"ת בביטול בעלמא סגי (פסחים ז' ע"ב) אף שעיקרו מה"ת.

אך יש לפקפק עוד אם אפשר לסמוך במכירת חמץ אברירה, דכבר חידשו גדולי האחרונים היושבים ראשונה בממלכת התורה (שער המלך גירושין פ"ג ה"ד, הגר"י אייבשיץ בחי' על הרמב"ם הלכות יו"ט פ"ב ה"ט, הצל"ח ביצה ל"ח ע"א, וישועות יעקב או"ח תצ"ה סק"ז) דבכל מקום שמחמירים בספק כגון בדבר שיל"מ אין ברירה אף בדרבנן, ויסוד דבריהם דמה שאמרו בביצה ל"ח ע"א דבדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה הוי משום דברירה הוי ספק וספיקא דאורייתא לחומרא וספיקא דרבנן לקולא (כמבואר בדברי הר"ן גיטין כ"ה) ומשו"כ מסתבר דכל שספיקו לחומרא אין בו ברירה. ולפי"ז נראה דמאחר שתיקנו בדיקת חמץ ואף בספק חמץ חייבין לבדוק ולבטל דכל עיקר תקנת הבדיקה בספק תוקנה וגם מכירת חמץ מדיני בדיקה וביטול הוא, אין בו ברירה.

ואם יכתבו שהקנין יחול בשעת גמר סעודתו בשבת, מלבד מה שדנו האחרונים אם מותר לעשות קנין בערב שבת שיחול בשבת (עיין שו"ת רעק"א סי' קנ"ט, שו"ת מהר"ם שיק או"ח ר"ה, אגרות משה או"ח ג' מ"ד) נראה עוד דמפסידים בזה את קנין סודר דהרי סודר לא מהני לאחר זמן דכלתה קנינו כמ"ש התוס' ביבמות צ"ג ע"ב וכך נקטו כל הפוסקים, ומשו"כ לא נכון לנהוג כן. (אמנם בתמורה כ"ז כתבו דמהני לאח"ז עי"ש).

ובאמת לא מצינו בדברי האחרונים שינוי בשטר המכירה בין שנה שבה ער"פ חל בשבת לשנה אחרת, והלא יש תחת ידינו שטרי מכירת חמץ של גדולי הדורות (הנוב"י, המחצית השקל, הגר"נ אדלר, החת"ס, הקצוש"ע, ובספר מכירת חמץ כהלכתה לידידי הגרש"א שטרן הביא נוסחאות רבות, וביניהם שטר לער"פ שחל בשבת מבעל הקצשו"ע ולא מצינו כל שינוי בשטר זה בין שנה לשנה), ונראה מזה דאין לשנות כלל בנוסח השטר, אלא שעדיין צ"ב איזה דרך ישכון בו אור בהנהגה למעשה.

והנה מה שכתב מעכ"ת דאומדנא ברורה הוא דאין שתי הסעודות בכלל המכירה, לענ"ד אין זה פשוט כלל, דשאני מכירה זו מכל מכירה בדרכי מקח וממכר, דבמכירה זו אין כונת הגוי לממש את קנינו ואינו מכוין להנות ממה שקנה, וכל כונתו אינו אלא לסייע לישראל המוכר כדי לקיים מצות הדת, והגוי מכוין בעיקר לבוא על שכרו לאחר החג, ומשו"כ היו מן האחרונים שפקפקו בכל עיקר תוקף המכירה כמבואר בשו"ת חת"ס או"ח סי' ש"י, אמנם כבר ביארתי את הנלענ"ד דאין לפקפק כלל בקנין זה כיון שהגוי אומר שהוא קונה מהי"ת לפקפק בכונתו ולא בעינן אלא שיתכוין לקנות ולא בעינן שיתכוין לממש את קנינו (עיין בהגדש"פ מנחת אשר שערי תשובה סימן א', ובמנחת אשר לב"ב סי' מ"א).

וכיון שכן נראה דאפשר דדעת הישראל למכור הכל ודעת הגוי לקנות הכל כיון שזה חיוני לפי ענין המכירה ויסוד כונתה, אלא שהגוי נותן רשות לישראל לאכול את שתי הסעודות לפי צרכו, ואין סתירה בין תוקף הקנין, ובין הסכמתו שיאכל ישראל מן החמץ ודברים אלה פשוטים כ"כ בעיני עד שתמיה לי פשיטותא דמע"כ. (ואין זה דומה למה שחששו האחרונים בחנויות שמוכרים חמץ לאחר המכירה דזה ודאי הוי זלזול במכירה דאין אדם סוחר ומרויח במה שאינו שלו, עיין מהר"ם שיק או"ח סי' ר"ח וכז"פ).

ומאידך גיסא, אין לזלזל כלל בחשש שישאר חמץ לאחר גמר סעודת שבת, דהלא ידוע שב"ה אלפים ורבבות מוכרים חמצם וביניהם רבים דלא בקיאי כ"כ בהלכה ויש חשש שלא יבערו את שארית החמץ כדין, ויש גם משפחות גדולות בלעה"ר דנשאר בהם הרבה חמץ שלא נאכל, ומצוי מאוד גם סתימות בבית הכסא כאשר מנסים להוריד גושי לחם ופיתות, סוף דבר המציאות היא שיש קושי רב לבער את החמץ שנשאר אחר סעודת הבוקר, הזמן קצר והמלאכה מרובה, ובסופו של דבר רבים זורקים חמץ זה לפח האשפה ולפעמים אף לאחר זמן איסורו, וכבר לא מהני אז ביטול והפקר, ויש לעשות תקנה לחמץ זה ואף שאכן כולם מבטלים את החמץ, מ"מ הלא כבר נהגו גם למכור את החמץ שאינו ידוע ובכל שטרי המכירה כתוב דמלבד החמץ הידוע המונח במקום מוגדר ומסוים מוכרים את כל החמץ שאינו ידוע בכל מקום שהוא, וכבר ביארתי בהגדה ש"פ מנח"א שם בסי' ט"ז – י"ז טעם מנהג זה, ועוד הלא חמץ זה שנשאר בגמר הסעודה חמץ ידוע הוא, והלא שיטה נכבדת יש בראשונים דביטול לא מהני בחמץ ידוע, ולפעמים קורה גם ששוכחים לבטל את החמץ עד לאחר זמן איסורו, ומשום כך נלענ"ד דראוי ונכון למכור אף הנשאר משתי סעודות שאוכל בשבת.

ומשום כל זה נלענ"ד דהדרך הנכונה לצאת מידי כל מכשול וכל ספק, לא להוסיף שום דבר ולא לשנות כלום בשטר המכירה, ולמכור את כל חמצו, אלא שבשעת המכירה יתנה הרב בע"פ עם הגוי הקונה דאף שמוכרים אנו לו את כל החמץ מ"מ מבקשים ממנו רשות לאכול את המיועד לשתי הסעודות, וכיון שהגוי מסכים לכך, אין בזה זלזול במכירה כלל, וגם חשש גזל עכו"ם אין בזה, ונמצא דמה שנשאר מן החמץ של הגוי הוא דאף מה שאנו אוכלים משלו אנו אוכלים, ודרך זה מוציאה מידי כל חשש וכל מכשול.

(ומה שכתב מעכ"ת דיש חשש שהגוי יתנגד ולא יתן לנו רשות לאכול, מעורר גיחוך לכל מי שבחייו עסק במכירת חמץ, הלא למה יקפיד הגוי כאשר אין לו כונה לממש את הקנין ולהנות מן החמץ, ועוד דלמה יקפח פרנסתו).

ומה שהביא מעכ"ת תשובת מרן הגרש"ה ואזנר שליט"א, ד"אין לנו להתחכם נגד חז"ל" למכור את החמץ של שתי הסעודות, לא ידעתי כלל מה כונתו, איזה חז"ל יש בזה, ומה ההתחכמות, הלא בימי חז"ל לא נהגו כלל למכור חמץ לגוי, וכל מה שאמרו זה שמניח שתי סעודות, אבל מאחר ונהגו למכור את כל החמץ שברשותנו למה לא נחמיר בזה לנהוג כן גם בשנה זו, ובאופן הנ"ל איני יודע שום ריעותא ושום פקפוק וזו הדרך המוציאתו מידי עבירה.

זה הנלענ"ד בשאילתא במר.

הכותב באהבה ויקר

לכבוד התורה ועמליה

אשר וייס

 


תגיות: