פרשת קדושים – בענין הקפת פאת הראש בשעת ניתוח

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה


" לֹא תַקִּפוּ, פְּאַת רֹאשְׁכֶם" (כ"ז י"ט)

כבוד האברך היקר

ר'     הי"ו.

רב שלום עד בלי ירח.

קבלתי מכתבו ובו השיח את צערו על שקרה לו ושאל לדעתי אם נהג כראוי, הנני בקיצור נמרץ לרוב טרדותי.

תיאור השאלה:

כבודו נאלץ לעבור ניתוח עקב פגיעה בעור התוף שבאוזן ולפני הניתוח כאשר כבודו כבר היה בחדר ההרדמה אמרו לו שהרופאים יצטרכו לגלח את פאת ראשו מצד אחד כדי ליטול משם עור להשתלה. כבודו ביקש מן הרופא להמנע מן השימוש בתער והוסבר לו שאין הרופא יכול להיענות לבקשתו. וכשהוא מורדם אכן גילחו אותו ונטלו מן העור להשתלה. נפשו בשאלתו האם היה צריך להתנגד ולבטל את הניתוח לפי ההלכה.

הנה יש לדון בשאלה זו בשני פנים. מצד איסור הקפה דהלא אמרו חז"ל נזיר נ"ז ע"ב אחד המקיף ואחד הניקף. ומצד לפני עור לא תתן מכשול, דמלבד איסור הלאו דלא תקיפו הרובץ גם על הניקף לכאורה עבר גם על לפני עור דהלא הכשיל את איש הצוות הרפואי בלאו דהקפה. אלא שלכאורה יש מקום לדון בשתי החששות גם יחד, ואבאר.

הנה כתב הרמב"ם בפי"ב ה"א מהלכות עבודת כוכבים "אין מגלחין פאתי הראש כמו שהיו עושין עובדי כוכבים שנאמר לא תקיפו פאת ראשכם וחייב על כל פאה ופאה לפיכך המגלח שני צדעיו אפילו בבת אחת והתראה אחת לוקה שתים אחד המגלח הפאות בלבד ומניח שער כל הראש ואחד המגלח כל הראש כאחד לוקה הואיל וגילח הפאות במה דברים אמורים באיש המגלח אבל איש המתגלח אינו לוקה אלא אם כן סייע למגלח" ובראב"ד שם "א"א אע"פ שאינו לוקה כיון שמדעתו עשה עובר בלאו" ולכאורה מודה הרמב"ם לדברי הראב"ד שהרי לא כתב דמותר אלא שאינו לוקה, וכך פירשו שם בקרית ספר ובלחם משנה דגם להרמב"ם יש איסור אלא שאינו לוקה.

אך בכסף משנה שם כתב בדעת הרמב"ם דאם אינו מסייע אין בו איסור כלל, שהרי לא עשה כלום ואף אם יצוה למקיף להקיפו הלא אין שליח לדבר עבירה וע"כ דאין איסור אא"כ מסייע.

ובשאלה זו נחלקו גם הראשונים והאחרונים, התוס' בב"מ י' ע"ב (ד"ה ואקפי) והריטב"א במכות כ' בשם הרמ"ה נקטו דיש איסור אף באינו מסייע, וכך נקט החכם צבי סימן פ"ב ותמה על הכסף משנה, ובנודע ביהודה תניינא או"ח סימן ע"ו נקט כדברי הכסף משנה עי"ש.

ומ"מ בשו"ע יו"ד סימן קפ"א סעיף ד' נפסק דאף אם אינו מסייע אסור אלא שלא ביאר אם אסור מה"ת או מדרבנן. ובדברי הש"ך בנקודת הכסף יו"ד סימן קצ"ח על הט"ז סקכ"א מבואר דאף מי שאינו מסייע מ"מ הוי איסור דאורייתא כמו שדרשו (נזיר נ"ז ע"ב) אחד המקיף ואחד הניקף עי"ש. ובדרכי תשובה שם סק"ח הביא י"א דאסור משום חוקות הגויים לפי מש"כ הרמב"ם שם דכל עיקר איסור זה דלא תקיפו משום שכך נהגו כמרי העכו"ם עי"ש.

אמנם בני"ד אין איסור מצד חוקות הגויים דכל שהוא משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי, אך באמת פשוט מדברי הראשונים הנ"ל דיש איסור משום עצם ההקפה אף כשאינו מסייע ולא משום דרכי האמורי וז"פ.

אמנם לענ"ד נראה דאף לדעת המחמירים אפשר דאין זה אלא כאשר אין הניקף מסייע במעשה, אבל אם הוא ישן וק"ו אם הוא מורדם ובשעת ההקפה אין בידו כלל להתנגד, לכו"ע אינו עושה איסור וכמ"ש רש"י במכות שם דלא תקיפו משמע "לא תניחו להקיף משמע והמניח להקיפו כמקיף דמי", ומשמע מלשונו דבעינן עכ"פ שיניח להקיפו אבל כשהוא ישן אין עליו איסור כלל דבשעת ההקפה לא היה בידו להתנגד וגם הראב"ד כתב ד"כיון שמדעתו עשה עובר בלאו", ולכאורה אין איסור אלא כשעשה המקיף מדעתו בשעת ההקפה. אמנם התוס' בנזיר שם כתבו דעיקר האיסור על הניקף דפאת ראשכם כתיב, אלא דמלשון לא תקיפו נתרבה אף המקיף, ולפי"ז אפשר דבכל ענין ואופן יש איסור דאורייתא על הניקף בין אם מסייע ובין אם אינו מסייע ואף בישן, וצ"ע.

ומ"מ נראה פשוט, דיש לחשוש לכתחלה לאיסור גמור אף כשאינו מסייע כלל, אך מ"מ מסתפקנא אם יש איסור על הניקף כאשר הוא ישן או מורדם, דמלבד הסברא הנ"ל, יש לעיין עוד אם האדם בר חיוב ואיסור הוא כאשר אין הוא בהכרה כלל, וצ"ע.

ומצד איסור לפני עור יש לעיין אם הוי בכלל תרי עברי דנהרא דהלא נתוחים אלה מתבצעים תדיר ואף אם לא יגלח אותו יגלח אחרים, ועוד דהרי מגלח גם את פאות ראשו של עצמו, אך נראה פשוט דמ"מ הוי בכלל תרי עברי דנהרא, ורק כאשר יכול החוטא להשיג בכוחות עצמו אבר מן החי זה אין כאן לפנ"ע דאורייתא, אבל בני"ד הלא על כל אדם ואדם עובר בחטא ומה ענין זה אצל זה.

ב

והנה מדברי הרמב"ם שם מבואר דכל איסור זה אינו אלא משום חוקות הגויים וכך משמע מדברי החינוך שהלך בעקבותיו במצוה רנ"א, וכבר תמה הטור בסימן קפ"א מנ"ל להרמב"ם לדרוש טעמא דקרא, והבית יוסף כתב שם "שדעתו ז"ל לומר שאע"פ שכל חוקי התורה גזירת מלך הם מכל מקום כל מה שיוכל לבקש לו טעם נאמר בו טעם וכרבי שמעון דדריש טעמא דקרא ומה שלא נמצא לו טעם ניחס הדבר לקוצר השגתנו ואנו חייבים לקיימם כמו המצות שנודע טעמם כי גזירת מלך הם עלינו. ומ"מ במצות האלה נראה שלא נתן בהם טעם הרמב"ם מדעתו אלא מדעת הכתוב שמצאם מוקפות וכו' מפני שהיו עושין כן עכו"ם" והרמ"א בדרכי משה חלק על הבית יוסף וכתב "ואני אומר ג"כ חס ליה לרבינו שיחשוד בכשירות כמו הרמב"ם שיסבור שאם לא יודעים טעם המצוות לא היינו מצווים לעשות וגו' ולא מצינו שום חכם ישראל שיאמין בזה אלא הוא רק דרך הפוקרים בתורה שאין מאמינים רק מה שיסכים אליו השכל ולכן א"א שחשב רבינו זאת על הרמב"ם אלא מ"ש וזה אינו מפורש כו' ר"ל שלא נדרוש טעמא דקרא לומר שאינו אמור אלא בדרך שעשו עובדי עכו"ם וכומריהם אבל בכל ענין אסור הואיל ואין הטעם מפורש במקרא אין להתיר במקום שאין הטעם שייך זהו נ"ל בדעת רבינו לא כמו שחשב עליו החכם בעל ב"י".

ולכאורה נראה מדברי הרמ"א דלפי הבנת הבית יוסף אכן אין איסור אלא בענין שעשו כמרי הגויים כיון שטעם זה כאילו מפורש בתורה מתוך סמיכות לאו זה לשאר הלאוין דחוקות הגוים, ולפיכך חלק עליו הרמ"א וכתב דאין להקל בזה לפי הטעם והסברא עי"ש היטב. (ועיין מה שכתבתי באריכות במנחת אשר במדבר סימן מ"ב).

ונראה דאף שחלילה להקל בזה ולומר דבזמנינו אין זה חוקות הגויים ואין איסור לשיטת הרמב"ם, ראשית דהלא הטור חולק בזה על הרמב"ם וסתימת הפוסקים כשיטתו, ועוד דאף בזמנינו נוהגין הגויים לגלח פאת ראשם, אך מ"מ אפשר דלשיטת הרמב"ם אין איסור כאשר נעשה כן לצורך רפואי דכל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי כנ"ל.

ג

סוף דבר אף שהשתדלתי למצוא בזה פתחי היתר להקל על צערו כיון שבדיעבד עסקינן, אין בכל זה היתר לכתחלה, ומן הראוי שאנשים שיש להם קשר עם עולם הרפואה ישתדלו לתקן ענין זה, ולענ"ד ראוי לבדוק ולהשתדל בזה בשני תחומים שיש בהם כדי להתיר ולאפשר נטילת עור ממקום הפאות.

א' אם ישתמשו במספרים כעין תער, ואף שכתב בשו"ע סימן קפ"א ס"ג "ויש אוסרים מספריים כעין תער ויש לחוש לדבריהם", כיון שעיקר ההלכה כשיטה ראשונה שהביא השו"ע בסתם שאין איסור אלא בתער, בשעה"ד וחולי כני"ד יש להקל. ואם אפשר להוריד את השערות בסם ומשחה עדיף טפי כמבואר בנודע ביהודה תניינא יו"ד סימן פ"א ובפ"ת שם סק"ה, עי"ש.

ב' להשאיר מעט שערות במקום ששער המצח יורד ומתחבר לקו השערות שמאחורי האוזן, שזה עיקר מקום הפאות בראש, דבאמת רגילין אנו להשאיר פאות הרבה יותר ממה שצריך מעיקר הדין, דהנה כתב הרמב"ם בפי"ב ה"ו שם "ופאה זו שמניחים בצדעים לא נתנו בו חכמים שיעור ושמענו מזקנינו שאינו מניח פחות מארבעים שערות" ולא נתפרש טעם שיעור זה ובצפנת פענח להגאון מרוגצ'וב כתב שם דמקורו מספרי קבלה, וציין לספר מפתח העולמות עי"ש, ובטור הגירסא הוא ד' שערות ולא ארבעים, ובשו"ת התשב"ץ ח"ג סימן ק' כתב דגירסא זו מוטעית והעיקר דצריך שיעור קרחה שהוא ל"ו שערות ואפשר דנקטו מ' שערות שהוא מספר שלם עי"ש.

והחת"ס בשו"ת יו"ד סימן קל"ט כתב דאף לשיטת הרמב"ם בודאי אין זה שיעור הלממ"ס אלא קבלה מחכמים אחרונים או מחכמי התלמוד שלא יהיה נראה כמשוה צדעיו, ועיקר השיעור מה"ת שתי שערות הוא, וכ"כ בהגהות מיימוניות שם.

אמנם למעשה הרי כתב להדיא בשלחן ערוך שם סעיף ט' "שיעור הפאה מכנגד שער שעל פדחתו ועד למטה מן האוזן מקום שהלחי התחתון יוצא ומתפרד שם וכל רוחב מקום זה לא תגע בו יד". אך מאחר שנתבאר דאין זה אלא מצד ההרחקה במקום חולה יש להקל.

והנני מאחל למע"כ בריאות טובה

באהבה וביקר

אשר וייס

 

 

איפור קבוע וכתובת קעקע

וּכְתֹבֶת קַעֲקַע, לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם:  אֲנִי, יְהוָה (כ"ח י"ט)

בענין אם מותר לנשים לעשות איפור קבוע או שמא יש בזה איסור מצד כתובת קעקע, הנה ראשית דבר יש להבין כיצד עושים איפור בזה אם מותר הוא או אסור, מתוך בירור עם יודעי דבר נתברר לי שמזריקים את חומר האיפור אל מתחת לשכבות העליונות של ה"אפידרמוס" שהוא שכבת העור העליונה, הזרקה זו מתבצעת ע"י מחטים, בניגוד לקעקועים שונים שעושים רבים מבני הנוער בזמנינו שבהם מזריקים חומרי צבע אל מתחת לשכבות העמוקות של העור ולפיכך קעקועים אלה אינם עוברים עם הזמן, האיפור הנ"ל אינו חודר לשכבות העמוקות של העור, ומשו"כ הצבע עובר ובטל מן העולם אחרי מספר שנים כאשר תאי העור מתחלפים עם הזמן.

 

ויש לדון בזה בכמה שאלות, א' האם יש איסור אף בקעקוע שהוא ארעי ועובר עם הזמן, ב' האם יש איסור אף כשאין כתיבת אותיות אלא צבע בלבד. ג' האם יש איסור אף כשאין שריטה או חיתוך בעור אלא החדרת החומר דרך מחטים זעירים, ד' האם יש איסור כאשר הכונה לשם נוי.

ונבאר בכ"ז את הנלענ"ד.


א

 

הנה במקור מצוה זו (קדושים י"ט כ"ח) כתב רש"י "וכתובת קעקע כתב המחוקה ושקוע שאינו נמחק לעולם שמקעקעו במחט והוא משחיר לעולם" וכך כתב גם החינוך מצוה רנ"ג "כמו שעושין היום הישמעאלים שכותבים בבשרם כתב מחוקה ותקוע שאינו נמחק לעולם" וכ"ה בפי' הריב"ן במכות כ"א ע"א "שנראה בו כל הימים", ומשמע מדבריהם דאין איסור אלא בכתב שאינו נמחק לעולם, וכ"כ בפירוש רבינו הלל על התו"כ שם " דרכן לרשום רושם עבו"ז על בשרם...ושופך על גביו דיו ושוב אינו יוצא הרושם" וכ"כ רש"י בגיטין כ"ו ע"א, הריטב"א במכות שם, והכל בו הל' עבו"ז סי' צ"ז.

אמנם בנמוקי יוסף במכות שם כתב "וניכרת שם זמן גדול" ומבואר דאף אם אינו קיים לעולם יש איסור אם עכ"פ הוא קיים זמן גדול, ולא נתברר מה שיעור זמן גדול, ולכאורה נראה דמספר שנים הוי זמן גדול, וצ"ע.

אמנם בדברי עמודי ההוראה הרמב"ם בפי"ב הי"א מהלכות עבו"ז, הטור והשו"ע יו"ד סי' ק"פ, לא מצינו תנאי זה דאין איסור אלא במה שאינו נמחק לעולם או עכ"פ לזמן גדול, ואפשר שלא ראו צורך לפרש זאת כיון שכתובת קעקע שבזמניהם שנעשו ע"י שריטה בבשר החי שהגיעה לעומק העור לעולם היה קיים לעולם מצד עצם טבעו, וא"כ אין להוכיח מדבריהם דיש איסור אף בקעקוע ארעי, וילמד הסתום מן המפורש.

ואף דנראה לכאורה דאיסור דרבנן יש אף במה שאינו מתקיים דהרי נחלקו באפר מקלה, מ"מ קיי"ל כרב אשי שם שמתיר משום דמכתו מוכחת עליו, ונראה דה"ה בני"ד כו"ע ידעי דהכונה לשם יופי וכיון שאינו מתקיים ואין בו איסור תורה גם איסור דרבנן אין בו, וז"פ).

וכיון דרבים מן הראשונים כתבו להדיא דכתובת קעקע קיים לעולם ואף הנמוק"י כתב דקיים לזמן גדול, ולא ידענו הגדרת זמן גדול, אף שאין להקל באיסור דאורייתא משום ספק זה מ"מ חזיא לאצטרופי אם יש צדדי היתר נוספים.


ב

 

והנה מדברי הרמב"ם בכמ"ק מבואר דכתובת קעקע ענינו כתיבה עיין לשונו במנין המצוות ל"ת מ"א "שלא לכתוב בגוף" וכ"ה בפי"ט מהלכות סנהדרין "הכותב כתובת קעקע", פי"ב הי"א מעבו"ז "עד שיכתוב ויקעקע" בריש הל' עבו"ז "שלא לכתוב קעקע", ומכל זה משמע דאין איסור אלא בכתיבה ולא בצביעה. ובספר החינוך מצוה רנ"ג הדברים מפורשים יותר דאין איסור אלא בכתיבת אותיות "ועובר על זה וכתב אפילו אות אחת", וכבר כתב בשו"ת מעיל צדקה סי' ל"א דאין איסור אלא בכתיבת אותיות אלא דחייב אף באות אחת וכך הוכיח מלשונות הרמב"ם והביאו הפתחי תשובה בסי' ק"פ סק"א, וכך מבואר בעוד ראשונים דהאיסור הוא בכתיבת "כעין אותיות" עיין סמ"ק מצוה ע"ב ותוס' ישנים מכות כ"א ע"א עי"ש.

אמנם הראב"ד והר"ש משנץ בפירושיהם לתורת כהנים כתבו להדיא דחייב אף שלא כתב אותיות אלא רושם, וכן משמע מלשון הרמב"ם בסהמ"צ ל"ת מ"א "הזהירנו מרשום בגופנו", וכ"ה בריטב"א שם במכות אך נראה לכאורה דאף לשיטתם אין איסור אלא ברושם צורה מסויימת כמו שעושים רבים בזמנינו המקעקעים בבשרם צורות ותמונות שונות, אבל בני"ד שאין כתיבה או רשימה של צורה אלא צבע בעלמא, לכאורה אין בזה איסור דאין כאן כתובת קעקע, וכבר ביארתי באריכות במק"א, דבכך שאני הכותב מהצובע במלאכות שבת, דהכותב עושה צורה והצובע נותן צבע, ולפי"ז מסתבר דבאיפור אין איסור כתובת קעקע.

ומ"מ נראה דספק עכ"פ יש בזה והלא רבים הראשונים והפוסקים שנקטו דאין איסור תורה אלא בכתיבת אותיות, ואף לשיטת הראב"ד והר"ש מסתבר דעכ"פ בעינן צורה מסויימת ולא צביעה בעלמא. אמנם במעיל צדקה כתב דמ"מ איסור דרבנן יש, וכך משמע מהא דאפר מקלה ע"ג מכתו, עי"ש.

ובאמת אין ראיה מלשון הראשונים שאסרו רשימה דאסור אף כשאין אותיות, דנראה פשוט דכונת רשימה בהלכה זו לכתיבה המתקיימת וכלשון המשנה (מכות כ"א ע"א) "הכותב כתובת קעקע,.כתב ולא קעקע וכו' אינו חייב עד שיכתוב ויקעקע בידו ובכחול ובכל דבר שהוא רושם" והיינו כל דבר שמשאיר רשימה ורישומו ניכר הרי דאין בזה סתירה במשמעות בין כתיבה לרשימה, ודו"ק.


ג

 

והנה מבואר בדברי הרמב"ם והשו"ע שם דגדר כתובת קעקע, הוא בשריטה בבשר (קעקע) וכתיבה בדיו (כתובת) וכפשטות לשון המשנה (מכות כ"א ע"א) "הכותב כתובת קעקע, כתב ולא קעקע, קעקע ולא כתב אינו חייב עד שיכתוב ויקעקע" וכבר דנו הפוסקים האם יש איסור רק בשורט ואח"כ כותב כמו דמשמע מדברי הרמב"ם שם, או אף כשכותב ואח"כ משרט כמו שכתוב בפירוש הריב"ן במכות שם, והב"ח ביו"ד שם וכן הש"ך שם סק"א כתבו דאין נפ"מ אם משרט ואח"כ כותב או כותב ואח"כ משרט, אך מ"מ משמע מכל הראשונים והפוסקים דגדר כתובת קעקע הוא בשריטה או חיתוך הבשר וכתיבה.

ויש לעיין בני"ד שאין בו שריטה וחיתוך כלל אלא החדרת הצבע ע"י מזרק אל מתחת לשכבת העור העליונה אם יש בו איסור דלכאורה אין כאן שריטה ואם משמעות קעקע הוא שריטה בעור וכדמשמע ברמב"ם מנ"ל דיש איסור ללא שריטה, ואף דיש מקום לטעון דאין דברי הרמב"ם אלא לתאר את אופן עשיית הכתובת קעקע אבל אין עיכוב באופן הזה ובכל ענין שעושים תוצאה זו שבו יש כתיבה קבועה ע"י החדרת צבע מתחת לעור יש איסור תורה, מאידך אפשר דאין איסור אלא כשיש שריטה וכתב וכפירוש כתובת קעקע.

ומצינו באיסורי תורה דיש ואין הדבר תלוי אלא כתוצאה ויש שהוא תלוי אף במעשה, ואין לדבר הכרע אלא בראיות, אמנם נטיית לבי דכיון שעושה נקב בעור להחדיר את הצבע אין לחלק בין נקיבה לשריטה, וצ"ע עדיין.


ד

 

אלא שלכאורה יש לדחות דכל זה אינו אלא לקבוע שאין כאן איסור תורה אבל איסור דרבנן ברור דיש שהרי מבואר במכות כ"א ע"א דמותר ליתן אפר מקלה על מכתו דמכתו מוכחת עליו, ומשמע דלולי דמכתו מוכחת עליו אף באפר מקלה יש איסור משום שדומה לכתובת קעקע וק"ו בני"ד, אלא שיש לדחות שהרי כתב הלבוש בסי' ק"פ ס"ג "מותר ליתן אפר מקלה על מכתו, דמכתו מוכיח עליו שאינו עושה כן משום חוקתיהם אלא לרפואת המכה", וכ"כ הש"ך שם סק"ו, ומשמע מדבריהם דאין בזה איסור אלא כשמכוין לחקות העכו"ם ולא כשיש בזה צורך רפואי, וכעין מה שאמרו בשבת (ס"ז ע"א) "כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי", וכעי"ז כתב הלבוש בס"ד "והרושם על עבדו לעשות בו זה לסימן שלא יברח פטור שהרי לא משום חוקת העכו"ם הוא עושה" עי"ש, הרי שאין ההיתר משום רפואה אלא משום שאינו מתכוין לחוקות הגויים וה"ה כשמוכח שמתכוין לנוי דמותר.

ומשמע לכאורה מדברי הלבוש והש"ך דכאשר מוכח שיש לו סיבה תועלתית בכתובת קעקע ולא לשם חוקות העכו"ם הוא עושה אין בזה איסור תורה וכן משמע לכאורה בתוספתא שם במכות (פ"ג הלכה ט') "ואינו חייב עד שיקעקע בדיו, בכחול לעבודת כוכבים" וכ"כ בגט פשוט אהע"ז סי' ק"נ ס"ק ל' לגבי גט שנכתב על יד עבד, דכיון דאין כונתו לחקות העכו"ם לא עבר הסופר על איסור תורה. אלא דמ"מ אסור מדרבנן כמ"ש הרמ"א בסעיף ד' לגבי הכותב על יד עבדו שלא יברח וצ"ע מה בין גט ורשימה על יד עבדו דאף שמוכח שאין כונתו לחקות הגויים אסור מדרבנן לאפר מקלה דמותר לכתחלה, וצ"ל דבמקום מכה הקילו משום דמכתו מוכחת עליו.

ואף דלכאורה נראה דלא הקילו בזה אלא בכגון אפר מקלה שאין בו שריטה בבשר וכל איסורו רק משום דנראה ככתובת קעקע כמבואר שם במכות, מ"מ מדברי הלבוש והש"ך משמע דאינו חייב אלא כשמכוין לשם עבודת כוכבים או בסתם דהו"ל כאילו פירש לשם עבודת כוכבים, אבל כשכונתו מוכחת שיש לו תועלת בדבר כגון שלא יברח עבדו או לשם רפואה אין בו איסור תורה, ולכאורה ה"ה באיפור שכונתו מוכחת עליו שכונתו לשם נוי, אף שאין בו איסור תורה יש בו איסור דרבנן וצ"ע. (ומ"מ אפשר דבאיסור דרבנן כשאינו כתו"ק ממש יש להקל כשמוכחת כונה תועלתית כנ"ל).

סוף דבר אף דאפשר שיש להקל משום ספק ספיקא, ספק אם יש איסור בכתיבה שאינה קיימת לעולם, ספק אם יש איסור בצבע שאין בו לא אותיות ולא צורה, מלבד מה שיש להסתפק אם יש איסור כשאינו משרט בבשר אלא מחדיר את הצבע מתחת לעור ע"י מחט ובפרט כשצבעו מוכיח עליו שאינו עושה לשם חוקות הגויים, לא מצאתי בזה היתר ברור דלכאורה לא יצאנו מחשש איסור דרבנן.

ונראה דיש להחמיר בזה דספיקא דאורייתא לחומרא ואין בזה היתר ברור, "הוי בורח מן העבירה" אמרו חכמים.


 

›"למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים

"לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" (דברים ט"ז ג')

וברש"י שם "למען תזכור. על ידי אכילת הפסח והמצה את יום צאתך"

והדברים מתמיהים הלא מצוה זו אינה ממצוות ליל הסדר אלא מצות זכירת יציאת מצרים בכל יום בוקר וערב כמבואר בברכות (י"ב ע"ב) "ימי חייך אלו הימים, כל ימי חייך אלו הלילות", א"כ מה ענין מצוה זו לפסח מצה ומרור שאנו אוכלין בליל הסדר.

ונראה דיש בזה לימוד עמוק בעיצומו של יום ותוקף נשגבותו של ליל הסדר. ע"י המצה והמרור שאנו אוכלים בלילה הזה עלינו לזכור את יום צאתנו מארץ מצרים כל השנה כולה.

ובהטעמת הדברים למציאות חיינו. במכשירי טלפון יש היום "חיוג מקוצר" שעל ידו בהקשת ספרה אחת בעצם מחייגים ספרות רבות וכולן מופיעות על הצג, דלאחר שפעם אחת חייגנו מספר מלא, אם ישכיל אדם להכניס את הספרות לפלאפון מכאן ואילך לא יצטרך להקיש אלא מספר אחד וכל הספרות כולן יעלו על הצג. כך על ידי זכירת יציאת מצרים כל בוקר וערב חוזר וניעור הסיפור של ליל הסדר, וכל ההרגשים הנעלים, כל המדריגות הנשגבות חוזרים ומציפים לבו של אדם ובכל יום ויום רואה הוא את עצמו כאילו הוא זה שיצא ממצרים.

והנה מנהג ותיקין יש שמשאירים חתיכה מן האפיקומן ותולים אותו בבית במקום הנראה לעין כל. מנהג זה מובא במגן אברהם סימן ת"ק סק"ז, ובקיצור השל"ה פקפק במנהג זה, אך בשו"ת שבות יעקב ח"ג סמן נ"ב כתב שראה מנהג זה אצל אבותיו ורבותיו וענינו להזכיר יצי"מ בכל יום ויום עי"ש.

ומטעם זה הלכה פשוטה דבליל הסדר צריך לספר נסים ונפלאות של יציאת מצרים (רמב"ם פ"ז ה"א מחמץ ומצה), כי בלילה זה עלינו להתפעל ולהתרגש עד שכל אחד ואחד יראה עצמו כאילו הוא זה שיצא ממצרים משא"כ בכל ימות השנה שלא נצטווינו בהם אלא בזכירה בעלמא, כי אם אכן ערכנו את ליל הסדר כדבעי מן הראוי שדי יהיה בזכירה זו על מנת שכל המיית הלב ורגשת הנפש תהיה חוזרת וניעורה כבליל הסדר עצמו.

ונראה עוד ביתר עומק. דהנה זה יסוד מוסד וברור שתכלית יצירת מצרים קבלת עול מלכות שמים היא, ומקרא מלא דיבר הכתוב "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים" וכך כתב "אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים אני ה"א" (במדבר ט"ו מ"א). וברש"י שם "על מנת כן פדיתי אתכם מארץ מצרים שתקבלו גזירותי" ומקור הדברים בספרי. וכבר כתבו בספרי החסידות דזה הרמז במה שבאו תלמידיהם ואמרו "רבותינו הגיע זמן קר"ש של שחרית", גדולי התנאים האריכו ביציאת מצרים עד שאחרון התלמידים הרגיש בנפשו... שהגיע הזמן לקבל עול מלכות שמים.

אלא שבשתי דרכים שונות מובילה זכירת יצי"מ לקבל עומ"ש, יש קבלה מאהבה ויש קבלה מיראה ובכפיה. ראה נא משל שמשלו בספרי "'אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים אני ה' אלקיכם'. למה מזכירים יציאת מצרים על כל מצוה ומצוה (פי' שהרבה מצוות שבהם מזכירה התורה את יציאת מצרים) למה הדבר דומה, למלך שנשבה בן אוהבו ומשפדאו לא פדאו לשום בן אלא לשום עבד, שאם יגזור ולא יהיה מקבל עליו אומר לו עבדי אתה, כיון שנכנס למדינה אומר לו נעול לי סנדלי וטול לפני כלים להוליך לבית המרחץ. התחיל הבן ההוא מתנתק. הוציא עליו שטר ואמר לו עבדי אתה. כך כשפדה הקב"ה את זרע אוהבו, לא פדאם לשום בנים אלא לשום עבדים, כשיגזור ולא יהיו מקבלים עליהם יאמר להם עבדי אתם. כיון שיצאו למדבר התחיל לגזור עליהם מקצת מצוות קלות ומקצת חמורות, כגון שבת ועריות ציצית ותפילין, התחילו ישראל להיות מתנתקים, אמר להם עבדי אתם, על מנת כן פדיתי אתכם, על מנת שאהיה גוזר ואתם מקיימים".

קבלה זו בכפיה היא, באימה וביראה. כאדון שהוציא שטר על עבדו ומטיח לו בפניו עבדי אתה ולשם עבדות קניתיך.

ולעומת זאת משלו משל אחר במכילתא רי"פ יתרו.

"מפני מה לא נאמרו ישראל עשרת הדברות בתחילת התורה, משל למה הדבר דומה, לאחד שנכנס למדינה, אמר להם אמלוך עליכם, אמרו לו כלום עשית לנו שתמלוך עלינו, מה עשה בנה להם את החומה, הכניס להם את המים, עשה להם מלחמות, אמר להם אמלוך עליכם, אמרו לו הן הן, כך המקום הוציא את ישראל ממצרים, קרע להם את הים, הוריד להם את המן, העלה להם את הבאר, הגיז להם את השלו, עשה להם מלחמת עמלק, אמר להם אמלוך עליכם, אמרו לו הן הן".

קבלה זו מאהבה גמורה היא ומתוך הכרת הטוב נשגבה, כעם שאמרו למלכם הרחום הן הן מלכנו אתה.

זכירת יצי"מ בכל יום וליל היא קבלת עומ"ש של הספרי. זכירה זו מקיימים אנו בפסוק אחרון שבפרשת ציצית "אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים אני ה' אלקיכם". על הפסוק הזה אמרו בספרי את המשל של שטר העבדות. וראה נא מה שהוסיף שם רש"י "אני ה' אלקיכם. עוד למה נאמר, כדי לא יאמרו ישראל מפני מה אמר המקום לא שנעשה וניטול שכר, אנו לא עושים ולא נוטלים שכר. על כרחכם אני מלככם וכן הוא אומר 'אם לא ביד חזקה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם'".

ומשום כך אין צורך להזכיר נסים ונפלאות בכל לילה, דלא משום הנסים והנפלאות צריכים אנו לקבל עומ"ש, אלא משום שעל מנת כן הוציאנו הקב"ה ממצרים שנקבל גזירותיו, ואם לא נרצה לקבלם חלילה, אזי ביד חזקה ובחימה שפוכה ימלוך עלינו.

אבל בליל הסדר, בלילה נשגב זה רצוננו לקבל עומ"ש לפי המכילתא מתוך הכרת טובת המקום עלינו ומתוך אהבה גמורה. בלילה זה אומרים אנו "הן הן" רצוננו לראות את מלכנו. משו"כ מזכירים אנו את הנסים והנפלאות שעשה לאבותנו ולנו ואת חסדיו העצומים עלינו בכל דור ודור.

והדברים שמחים ומאירים.

 

 

תגיות: