ספק דרבנן לענין ברכה (תשס"ח)

מרן הגאב"ד שליט"א

"והמדקדקים אינם סופרים עד צאת הכוכבים וכן ראוי לעשות" (או"ח סימן תפ"ט ס"ב).

הנה הביא הבית יוסף את מה שנחלקו הראשונים בדין ספירת העומר בבין השמשות. דעת הרא"ש שאף לכתחלה יכול לספור בביה"ש דספה"ע בזמן הזה דרבנן וספיקא דרבנן לקולא, ומשו"כ יכול אף לברך על הספירה. הר"ן חולק על הרא"ש וס"ל דאין ליכנס לכתחלה לספיקא דרבנן ואין לברך בכה"ג. ודעת הרשב"א דהמדקדקים ממתינים עד צאת הכוכבים אף שמעיקרא אפשר לספור ולברך אף ביה"ש, והשו"ע פסק כדעת הרשב"א.

 

והנה מצינו בדברי המשנה ברורה בארבעה מקומות דאין לברך על המצוה שזמנה ביום אם קיימה ביה"ש משום דספק דרבנן לקולא, ותימה הוא שלכאורה דבריו נסתרים מהלכה מפורשת בשו"ע.

א:   בסימן תקפ"ח סק"א לגבי תקיעת שופר דאם נתאחר ולא שמע קול שופר עד ביה"ש לא יברך כיון דספק ברכות להקל, ומדבריו משמע דאין בין יום א' דר"ה ליום ב' שבו אין המצוה אלא מדרבנן.

ב:   בסימן תרפ"ז סק"ה כתב כן גם לגבי מקרא מגילה דאם לא שמע כל היום יכול לשמוע ביה"ש אך לא יברך.

ג:    וכ"כ שוב בסימן תרנ"ב סק"ב כתב כן גם לגבי לולב דאם לא נטל כל היום ונוטל ביה"ש לא יברך, והרי לולב בגבולין כל ז' מדרבנן הוא ואע"ג אינו מברך כמבואר שם.

ד:   ועיין עוד בסימן רס"א ס"א דמערבין עירובי חצרות בביה"ש ובבה"ל שם הביא מהמגן אברהם בסימן ר"ס סק"ג דיכול אף לברך, וכתב הבה"ל דצ"ל דזו תקנה מיוחדת שהרי בכל מקום אין מברכין על קיום מצוה מצד ספיקא דרבנן לקולא, עי"ש.

ולכאורה יש לתמוה על כל זה מסעיף מפורש בסימן תפ"ט כנ"ל.

והנראה בזה דיש להבחין בין ביה"ש דאפוקי יומא לביה"ש דעיולא יומא, ובביה"ש בסוף היום הכרעת הדין דספיקא דרבנן לקולא קובע שנפטר מחיובו ושוב אינו מצווה כי פנה יום, ואיך יברך כאשר הוכרע הדין ששוב אין כאן מצוה, אבל בביה"ש דכניסת היום שורת הדין מצד ספד"ר לקולא אומר שבידו לצאת יד"ח בזמן זה. שהרי אין קולא בעצם היותו פטור בזמן זה דהלא בלא"ה עומד הוא ליכנס לחיוב בעוד שעה מועטת, ואף אילו היה חייב בביה"ש אין זה חומרא דהלא בידו לקיים את מצות הספירה כל הלילה, ומשו"כ הו"ל כאילו נקבע בהא דספיקא דרבנן לקולא דיכול הוא לצאת יד"ח וכיון שכן יכול הוא גם לברך.

אך לכאורה שאני עירובי חצרות בביה"ש דכניסת השבת מביה"ש דספה"ע, דלגבי ספירת העומר ביה"ש הוא תחילת היום דעיקר מצותה לאחר צאה"כ אבל בע"ח ביה"ש הוא סוף היום דלאחר צאה"כ שוב לא מהני עירובו, ולכאורה דומה לביה"ש דשופר מגילה ולולב שבהם לא מברכים כמבואר.

אך באמת נראה פשוט דכיון דע"ח אינו חיוב אלא רשות ותקנה לטובת האדם כאשר אמרינן ספיקא לקולא כונת הדברים דמהני עירובו, וכל דמהני העירוב הוי קולא, וממילא מסתבר דבביה"ש ספיקא דרבנן לקולא מהני עירובו ושפיר מברך.

ובעוד שני מקומות נחלקו האחרונים אם מברכים על ספק מצוה דרבנן.

א:   בסימן ק"ס סעיף י"א מבואר במים דספק אם נעשתה בהם מלאכה או ספק אם יש בהם שיעור דכשרים הם לנטילת ידים, דספק נט"י לקולא. ובבאור הלכה שם כתב בשם הפמ"ג דמברך ענט"י, והחזון איש בסימן כ"ב כתב דכיון דהוי ספק ברכה לא יברך. ולכאורה סתר המשנ"ב דברי עצמו דבכל מקום נקט שאינו מברך על ספק מצוה דרבנן.

ולדרכנו ניחא דאין הנידון שם אם חייב בנט"י או פטור שנאמר דספיקא דרבנן לקולא ופטור הוא, אלא כל הספק אם מים אלה כשרים וכיון דהוי דרבנן ספיקו לקולא והמים כשרים, וממילא יכול לברך עליהם ענט"י.

ב:   ועוד נחלקו לגבי עירוב תבשילין אם כבוש כמבושל, ובשו"ת חכם צבי סימן ק"ל כתב דכיון דהוי דרבנן יש להקל בספיקו, אך לא יברך ספק ברכה. ובשו"ת נודע בשערים או"ח סימן ו' כתב שלא מצה בזה שום ראיה מפורשת אך נטה לומר דיכול לברך עי"ש. וגם בזה נראה לפי דרכנו דהדין עם הנודע בשערים, ויש בזה מקורות מפרשים כמבואר ודו"ק.

והנה לכאורה יש בזה סתירה בפסקי המחבר בהלכות ספירת העומר גופה. דמחד פסק השו"ע בס"ב דיכול לברך ביה"ש, ומאידך כתב בסעיף ז' דאם שכח לברך בלילה סופר ביום בלי ברכה, ובבית יוסף מבואר דכיון דנחלקו הראשונים אם ספירת העומר מצותה רק בלילה או שמא מצותה אף ביום ספק ברכות לקולא ולא יברך. ולכאורה דבריו סותרים זה את זה.

ולדרכנו גם סתירה זו תתיישב, דכשלא ספר בלילה גדר הספק הוא אם חייב בספירה ביום וכיון דספיקא דרבנן לקולא אמרינן דפטור מספירה ביום, וכיון שכן אינו יכול לברך. (אך מ"מ אם ספר בלא ברכה מהני לענין המשך הספירה בברכה מדין ס"ס כמבואר שם בשעה"צ ס"ק מ"ה עי"ש).


ב

 

ולכאורה יש עוד לחלק בדרך אחרת בין ספיקות בנט"י ע"ח ועירוב תבשילין מחד גיסא, ובין הני דשופר לולב ומגילה בבין השמשות, דשאני נט"י ועירובין, דמלבד מה דהוי מצוות הוי נמי מכשירין דע"י נט"י מותר לו לאכול פת וע"י ע"ח מותר לו לטלטל בחצר משותפת וע"י ע"ת מותר לו לבשל מיו"ט לשבת וכל דמהני ומתיר מותר לו לברך עליה דזה עצם המצוה ומהותה, חלות הדינים שעל ידה, משא"כ במה דהוי מצוה בלבד אין לברך על ספיקן.

וי"ל עוד לחלק בין ע"ח בין השמשות דכך תיקנו חז"ל דמותר להניחה בין השמשות וכמבואר שבת דף ל"ד ע"א, וכן ספק בנטילת ידים דטהור כמבואר במשנה פ"ב משנה ד' ממסכת ידים, וכיון שספיקות אל הוכשרו ע"י חז"ל הרי כך תיקנו מעיקרא, הם אמרו והם אמרו, ומשו"כ שפיר מברכינן עליהן, משא"כ בכל שאר ספק  דרבנן שלא מצינו דינם הפרטי בחז"ל, ודו"ק בכ"ז.

אך מ"מ נראה עיקר לחלק כמבואר לעיל באריכות באות א'.


ג

 

ובכל עיקר ענין ספק ברכות ידועה שיטת הרדב"ז בח"א סימן רכ"ט דלא אמרו ספק ברכות להקל אלא כאשר הספק הוא בגוף הברכה, אבל כשהספק הוא במצוה, כל שצריך לקיים את המצוה מחמת ספק ה"ה שמברך עליה, דאל"כ כמעט ואינו מברך על המצוות דאין לך מצוה שאין בה מחלוקת וכגון תפילין דרש"י ור"ת, עי"ש.

אך בדברי המשנ"ב סי' ס"ז סק"א מבואר דלא ס"ל כן אלא אף בספיקא דאורייתא בגוף המצוה מ"מ ספק ברכות להקל, עי"ש.

וכבר נחלקו בשאלה זו הרא"ש ורבינו יונה בחולין פ"ו סימן א' לגבי כיסוי הדם בכוי שהוא ספק חיה ספק בהמה, דלדעת רב"י מברך על כיסוי דמו כיון דמה"ת צריך לכסות דמו מספק ולשיטת הרא"ש אף בכה"ג ספק ברכות להקל עי"ש.


ד

 

ויש לעיין בסברא בשאלה זו, בין במצוה דאורייתא שנחלקו בה הראשונים והרדב"ז כנ"ל ובין במצוה דרבנן שנחלקו בה האחרונים כמבואר, מה שורש השאלה ובמה היא תלויה.

והנה הארכנו במק"א (עיין מנחת אשר דברים סימן נ') ביסוד גדר ברכת המצוה אם הברכה הוי כחלק מגוף המצוה או שמא מילתא אחריתי היא, מצוה לחוד וברכתה לחוד, עי"ש. ואפשר דבכך נחלקו גם בשאלת ספק במצוה אם מברכים עליה.

אך נראה טפי דנחלקו בגדרי הספיקות והלכותיהם, דכבר חקרו האחרונים בדין ספיקא דאורייתא לחומרא האם גדרו דספק כודאי הוא בדאורייתא והאוכל ספק נבילה כאוכל נבילה, וגם אם קמי שמיא גליא שאין זה נבילה מ"מ עבר בלאו דספק נבילה בכלל איסור נבילה הוא, או שמא אין כאן אלא ספק אלא שמצווין אנו להתרחק מן הספיקות דכך אמרו "הוי בורח מן העבירה". וכיוצ"ב יש להסתפק בספק בחיוב מצוה האם חיובו על צד הספק בלבד או שמא דינו כמחוייב בודאי. וכבר דנו האחרונים דאפשר דספק זה תלוי במה שנחלקו הרמב"ם והרשב"א בכל עיקר דין ספיקא דאורייתא לחומרא האם מה"ת הוא או מדרבנן ואכמ"ל.

ואפשר דזה שורש השאלה במה שנחלקו רב"י והרא"ש דאם ספק כודאי מסתבר דכשם שמחוייב להחמיר בספק מצוה של תורה ולקיימה כך מברך עליה דמברך על הספק כשם שמברך על הודאי, אך אם אין כאן אלא תורת ספק מסתבר טפי לומר ספק ברכות להקל.

וכמו"כ יש לעיין בספיקא דרבנן לקולא, האם לגבי דרבנן הוי ספק כודאי דכך תיקנו חכמים מעיקרא דדינא דלגבי דבריהם ספק לקולא (וכשם שמצינו בדאורייתא שהתירה תורה ספק ממזר, והלממ"ס דספק ערלה בחו"ל מותר, והלממ"ס דספק טומאה ברה"ר טהור וכדו', ודו"ק), או שמא ספק דרבנן לקולא מסברא דלא מצינו שצריך להחמיר ולחשוש לספק דרבנן אבל אין דין ספק לגמרי כדין ודאי להקל.

ומצינו מקור לשאלה זו במה שנחלקו הרמב"ם והרמב"ן בשורש א' בספר המצוות, דהרמב"ן תמה במש"כ הרמב"ם דכל דרבנן בכלל לא תסור הוא, דא"כ איך אמרו ספיקא דרבנן לקולא והלא כל ספיקא דרבנן הוי ספיקא דאורייתא משום לא תסור. וכתב לתרץ דכך תיקנו חכמים לכתחלה להקל בספיקם. ונמצא דלדעת הרמב"ם ספק כודאי לקולא בדרבנן משא"כ לשיטת הרמב"ן עצמו, ודו"ק.


ה

 

ובעצם ההלכה דספיקא דרבנן לקולא מצינו באחרונים שתי סברות מחודשות עד למאד בדרכי הפלפול.

א:   בשו"ת שואל ומשיב מהדורא ד' ח"ב סימן נ"ז כתב לפי דברי הנתיבות בסימן רל"ד דאיסור דרבנן בשוגג אין בו חטא כלל ואין צריך כפרה, ולפי"ד יש להקל בספיקא דרבנן דכל שספק יש בדבר אין בו הזדה דתולה הוא בספק והוי כשוגג, עי"ש.

אך מלבד מה שכבר תמהו האחרונים בדברי הנתיבות ואף אני הקטן הארכתי בזה במק"א, גם עצם הסברא דדין הספק כדין שוגג אין בו כל הכרח ויש לפקפק בו ואכמ"ל.

ב:   כתב הקובץ שיעורים בכתובות כ"ו ע"ב (אות ע"א) דספק דרבנן לקולא משום דאין ספק מוציא מידי ודאי כיון דמה"ת ודאי מותר וספק אם נאסר על ידי חכמים ואין ספק מוציא מידי ודאי, עי"ש.

וגם סברא זו מחודשת ורחוקה, ויותר נראה דכלל זה דאין ספק מוציא מידי ודאי לא נאמר אלא על צד המקרה וככל הני סוגיות בש"ס ולא בשרשי ההלכה, ועיין מה שהארכתי בכל עצם מושג זה במנחת אשר בראשית סימן נ"ח ואכמ"ל.

 


בשלשה דברים ניתנה תורה

בשלשה דברים ניתנה תורה באש במים ובמדבר (במדבר רבה א' ז').

הנה צריך ביאור בשלשה אלה, מה רמז יש בהן. ולמה רק בהם ועל ידם ניתן כלי חמדה לישראל.

נראה בזה עפ"י דברי אור החיים (שמות י"ט ב') עה"פ "ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר" וז"ל:

"אכן כוונת הכתוב היא להקדים ג' עניינים הם עיקרי ההכנה לקבלת התורה שבאמצעותם נתרצה ה' להנחילם נחלת שדי היא תורתנו הנעימה, הא' הוא התגברות והתעצמות בעסק התורה כי העצלות הוא עשב המפסיד השגתה ולזה תמצא כי כל מקום שיזכירנה ה' לתורה ידקדק לומר לשון חוזק ואומץ עד גדר שימית עצמו עליה דכתיב זאת התורה אדם כי ימות וגו' ודרשו ז"ל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה וכמו כן רבותינו ז"ל ידקדקו בהזכרתם לומר עסק התורה השתדלות התורה ורבים כמוהו ועיין מה שפי' בספרי חפץ ה' שחברתי על קצת מסכתות הש"ס בקטנותי במאמר רבותינו ז"ל למיימינים בה וכו' ותראה כי לא תושג ההשגה אלא בהתעצמות גדול וכנגד זה אמר הכתוב ויסעו מרפידים לא בא להודיע מקום שממנו נסעו שא"כ היה לו להקדימו קודם תחנותם אלא נתכוין לומר שנסעו מבחי' רפיון ידים כמו שמצינו שדרשו כן רז"ל בפסוק וילחם עם ישראל ברפידים ברפיון ידים ע"כ והן עתה נסעו מבחינה זו והכינו עצמם לעבוד עבודת משא בנועם ה' והוא אומרו ויבאו מדבר סיני, וענין שני הוא השפלות והענוה כי אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשפיל עצמו ומשים עצמו כמדבר וכנגד זה אמר ויחנו במדבר פירוש לשון שפלות וענוה כמדבר שהכל דורכים עליו, וענין שלישי הוא בחינת ייעוד חכמים בהתחברות בלב שלם ותמים לא שיהיה בד בבד שעליהם אמר הכתוב חרב אל הבדים אלא יתוועדו יחד ויחדדו זה לזה ויסבירו פנים זה לזה וכנגד זה אמר ויחן שם ישראל לשון יחיד שנעשו כולן יחד כאיש אחד והן עתה הם ראויים לקבלת התורה". ע"כ.

הרי לן שלושת יסודות ההכנה לקנין תורה, עמל ויגיעה, ענוה ושפלות, ודיבוק חברים, והוא שאמרו חכמים באש במים ובמדבר.

האש יש בו כח עצום, אין דוגמתו לשרוף ולכלות, ומאידך לחמם ולהאיר, ואש התורה היא העמל והיגיעה השוברת גוף ומאירה את הנפש. וכבר אמרו חכמים (ירושלמי פאה ג' ע"א, שביעית ב' ע"ב, שבת י"א ע"א כתובות נ"א ע"א) כי היא חייכם, אימתי היא חייכם בזמן שאתם יגעים בה".

וכך אמרו (אבות פ"ו) כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל אם אתה עושה כן אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא".

ראה נא את דברי הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה פ"ג י"ב) "אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו תמיד ולא שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה אמרו חכמים דרך רמז זאת התורה אדם כי ימות באהל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באהלי החכמים וכן אמר שלמה בחכמתו התרפית ביום צרה צר כחכה ועוד אמר אף חכמתי עמדה לי חכמה שלמדתי באף היא עמדה לי"

ונראה לבאר מאמר סתום שמצינו (שבת קמ"ז ע"ב) "ר' אלעזר בן ערך איקלע להתם אימשיך בתרייהו איעקר תלמודיה, כי הדר אתי קם למיקרא בספרא, בעא למקרא 'החדש הזה לכם' אמר 'החרש היה לבם'.

כאשר התנא הגדול רב אלעזר בן ערך נתעסק בתענוגות במרחץ וביין, קרא "החרש היה לבם" ורמזו לו מן השמים שתענוגות עוה"ז גורמים לחרשות הלב, תחת אשר שלמה המלך התפלל "ונתת לעבדך לב שומע", דאין התורה נקנית אלא בעמל והתענוג מחריש לבו של אדם.

ראה נא דברות קודש מאדוננו הרמב"ם (הקדמה לפירוש המשנה) "כי תחלת השכל יצייר שחרבן הנפש בתקון הגוף ותקון הנפש בחרבן הגוף".

המים עליהם אמרו חז"ל (תענית ז' ע"א) "תורה נמשלה למים, מה מים מניחים מקום גבוה ויורדים למקום נמוך אף דברי תורה אינם מתקיימים אלא במי שדעתו שפלה" (וראה בזה מה שנתבאר לעיל בפרשת חיי שרה במאמר "יפה שיחתן של עבדי אבות").

הרי לן שהאש והמים מסמלים את שני היסודות הראשונים שכתב בעל אוה"ח, היגיעה, והענוה.

והתורה ניתנה אף במדבר, ואף שאור החיים פירש ענין המדבר לענוה, בדברי רבותנו הראשונים אבות החכמה מצינו פירוש אחר. "מאי דכתיב ממדבר מתנה, כיון שעושה אדם את עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל תורה ניתנה לו במתנה" (נדרים נ"ה ע"א) וברש"י שם כמדבר "מלמד תורה בחנם לכל", עיין עוד בעירובין (נ"ד ע"א) "אם משים אדם עצמו כמדבר שהכל דשין בו התורה ניתנת לו במתנה", הרי שהמדבר רמז לדיבוק חבירים ופלפול תלמידים והרבצת תורה לכל דורש ומבקש ה' (אמנם בדברי הר"ן בנדרים שם יש מקור לפירוש האוה"ח, דכתב הר"ן שבדרשה זו "נתכוין ר' יוסף להזהיר לרבא שיהא שפל רוח ביותר" הרי שפירש שהמדבר רומז לענוה ושפלות עי"ש).

ועוד אמרתי לאורו ולדרכו של אוה"ח בדברי הגמ' בב"מ (נ"ט ע"ב) כאשר נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע בתנור של עכנאי ואמרו שם:

"תנא באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו אמר להם אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח נעקר חרוב ממקומו מאה אמה ואמרי לה ארבע מאות אמה אמרו לו אין מביאין ראיה מן החרוב חזר ואמר להם אם הלכה כמותי אמת המים יוכיחו חזרו אמת המים לאחוריהם אמרו לו אין מביאין ראיה מאמת המים חזר ואמר להם אם הלכה כמותי כותלי בית המדרש יוכיחו הטו כותלי בית המדרש ליפול גער בהם רבי יהושע אמר להם אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה אתם מה טיבכם לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע ולא זקפו מפני כבודו של ר"א ועדיין מטין ועומדין חזר ואמר להם אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו יצאתה בת קול ואמרה מה לכם אצל ר"א שהלכה כמותו בכ"מ עמד רבי יהושע על רגליו ואמר לא בשמים היא מאי לא בשמים היא אמר רבי ירמיה שכבר ניתנה תורה מהר סיני אין אנו משגיחין בבת קול שכבר כתבת בהר סיני בתורה אחרי רבים להטות".

שלשת האותות שפעל ר' אליעזר הגדול, החרוב, אמת המים, וכותלי בית המדרש, רמז היו לשלושת דרכי קנין תורה וכתרה שבכולם הצטיין רבי אליעזר והיה מופלא בדורו, החרוב רומז על ההסתפקות במועט והסיגוף (כהא דרשב"י ור' אלעזר בנו שנזונו מן החרוב י"ב שנים שחיו במערה (שבת ל"ג) ועוד אמרו (ברכות י"ז ע"ב) "חנינא בני די לו בקב חרובין), שעליו אמרו חז"ל "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה" וכו' אמת המים רמז היא לתורה שנמשלה למים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך, וכותלי בית המדרש רמז הם לדיבוק חברים והרבצת התורה של רבי אליעזר בן הורקנוס.

כי שלשה הם עמודי התורה, המכשירים את האדם לזכות בכתרה של תורה העמל, הענוה, ודיבוק חברים, שלשה הם כנגד שלשת ימי הגבלה, שהן הם ימי ההכנה לקבלת התורה.

הבה נתכונן בימים אלה לבא אל שער המלך, בלבוש תכלת וארגמן, מוכנים ומזומנים לקבלת התורה ביום קבלת התורה.

 

 

 



תגיות: