לחם משנה (תשס"ח)

מרן הגאב"ד שליט"א

שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם, אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה, וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר, וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת; וְהָיָה טַעְמוֹ, כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן.  (י"א ח').

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה--שְׁנֵי הָעֹמֶר, לָאֶחָד; וַיָּבֹאוּ כָּל-נְשִׂיאֵי הָעֵדָה, וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה. (שמות ט"ז כ"ב)

הנה מפסוק זה למדו חז"ל בשבת (קי"ז ע"ב) מצות לחם משנה בשבת וכדאמרו שם אמר ר' אבא בשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות דכתיב לחם משנה".

ונחלקו הפוסקים אם דאורייתא היא ודרשה גמורה דרשו או אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, הט"ז בסי' תרע"ח סק"ב נקט הוי דרשה גמורה ומשו"כ חידש להלכה דאף דנר חנוכה קודם ליין לקידוש היום אין זה אלא משום דמה"ת יכול לקדש ללא יין אבל אם אין לו לחם משנה, צריך להקדים לחם משנה דהוי מה"ת לנר חנוכה שאינו אלא מדרבנן, עי"ש.

 

אך במגן אברהם בסי' תרי"ח סק"י כתב דהוי מדרבנן ולפי דרכו כתב דחשיב"ס שצריך לאכול ביוה"כ אין צריך לחם משנה דלא תיקנו לח"מ ביוה"כ עי"ש.

ויתירא מזו כתב במג"א בסי' רנ"ד ס"ק כ"ג דמצוה זו קילא משאר מצוות דרבנן ואינה חיוב גמור ואף דפשוט דמי שאין לו פת בשבת מותר לו לרדות מן התנור, בשביל לחם משנה לא ירדה דאינה חיוב גמור עי"ש, וצ"ע בכונתו דמהי"ת לחלק בין מצוה זו לכל המצוות דרבנן, ואפשר דס"ל למג"א דאין זו מצוה בפנ"ע אלא פרט מסויים בסעודת שבת, ומשו"כ קילא ממצוה דרבנן.

ויש לעיין לכאורה לדברי הט"ז דהלא פסוק לה אין בו ציווי אלא סיפור דברים "ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה, ועוד דבמן לא היו כלל "ככרות" אלא שבע"ש לקטו כמות כפולה, ואין נלמוד מזה מצות לחם משנה בשתי ככרות, ועוד קשה דהלא בסעודת שחרית כבר לא היה להם לחם משנה מן המן ולמה צריך לח"מ בכל שלשת הסעודות, ועוד דאם מה"ת היא למה אינה מנויה בכלל תרי"ג מצוות, ולכאורה צ"ל בכונת הט"ז דאין מצוה זו מה"ת ממש אלא יש לה עיקר מה"ת או דס"ל דאסמכתא הוי כעין דאורייתא וכשיטת הריטב"א בר"ה ט"ז, אך מ"מ ס"ל דהוי כעין דאורייתא, וקודמת לנר חנוכה.

ומעין פשרה בין שתי השיטות מצינו בספר מנחת יעקב שהביא החת"ס בשו"ת או"ח סי' מ"ו דמה"ת סגי בשלימה ופרוסה ורק מדרבנן צריך שתי שלימות, ומקור לדבריו הביא מהגמ' בברכות (ב' ע"ב) "משמרה ופלגא שתי משמרות קרי ליה", עי"ש, והדברים תימה, דשם מדובר בזמן, וכיון דחדא ומחצה הו"ל כשתים אבל בני"ד צריך חשיבות של שלימה, ואין זה ענין כמותי כמו הזמן ומה ענין פלגא דמשמרה שהוא ענין כמותי לענין שלימה, וצ"ע.



ב

כבוד ידי"נ הרה"ג

ר' ישראל הלוי אברמסקי שליט"א

במה ששאל לדעתי בענין לחם משנה, האם אפשר להוסיף על שתי חלות, וכת"ר כתב בזה שלש אפשרויות. א: כל המוסיף גורע, וכיון שיש ענין בלחם משנה זכר למן אם הוסיף עליהם שוב אין כאן זכר וביטל מצות לח"מ. ב: אם לא יועיל לא יזיק ולעולם יש דין לח"מ על שתים מתוך השלוש. ג: גדר לח"מ שיהיו לא פחות משני ככרות אבל כל המרבה הרי זה משובח וכולם נכנסים לכלל המצוה.

ולדידי אין נראה כלל כדרך השלישית שכתב כת"ר ואין שום יסוד לפרש שלח"מ יש לו שיעור למטה ואין לו שיעור למעלה דלא אמרו שיקח לכל הפחות שני לחמים אלא תיקנו לחם משנה לא פחות ולא יוסיף, אלא שעדיין יש מקום להסתפק אם יש קלקול כלשהו בהוספה עליהם בשעת הצורך, דאף אם אינם בכלל לח"מ מ"מ לכתחלה צריך הבוצע לתת משלו לאורחים אף בימות החול, וא"כ לכאורה יש ענין שיברך על שלש חלות או מצות המונחות לפניו כדי ליתן משלו למסובין, ובכה"ג יש להסתפק אם קלקל בכך את מצות לחם משנה.

והנה מצינו שאין המוסיף גורע בנר שבת, דמחד גיסא כתב הטור בסימן רס"ג דמצוה להדליק שני נרות אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור, אך כבר כתב שם הרמ"א דיש נוהגין להדליק ג' או ד' נרות "כי יכולין להוסיף על דבר המכוין כנגד דבר אחר ובלבד שלא יפחות". הרי דהוספה על המנין אין בו להפסיד ענינו, ולכאורה ה"ה בני"ד.

אך מאידך פשוט דהמדליק ג' נרות בליל ב' דחנוכה הפסיד מצות המה"מ ובו נאמר כל המוסיף גורע, וצ"ע לחלק בין הדברים.

ונראה בזה בשתי דרכים.

א:   שאני נ"ח שענינו פרסומי ניסא וכבר כתב הלבוש דשיטת מה"מ שיש לעשות פרסום לגודל הנס שהיה מוסיף והולך מיום ליום, וכל גדר פרסומי ניסא ענינו שיהיו הדברים נראים וניכרים בעיני בנ"א ומשו"כ מתבטל ההיכר ע"י תוספת משא"כ בנר שבת דאינו אלא גדר כונת הלב של "כנגד מה", וכיון שמדליק שני נרות כנגד זכור ושמור מה לן בזה שמדליק נרות נוספים.

ב:   אף שאין להוסיף על הענין בלי טעם וסיבה כמו המדליק ג' נרות בליל ב' דחנוכה, מ"מ כאשר יש סיבה וטעם בתוספת זו כגון המדליק שבעה נרות בשבת כנגד שבעת ימי השבוע או כנגד שבעה קרואים בשבת משום דכתיב "כי נר מצוה ותורה אור" (וכמ"ש המג"א בסימן רס"ג סק"ב), אין בכך פגם וחסרון.

ולכאורה ני"ד תלוי בשתי דרכים אלה, דלדרך הראשונה הנ"ל נראה דדין לחם משנה כדין נר שבת, ואין המנין מתקלקל ע"י תוספת, דלא נאמר בזה גדר פרסומי ניסא ואין כאן אלא זכר בעלמא, אבל לדרכנו השניה כיון שאין בתוספת זו רמז וענין אלא תוספת בעלמא לצורך אכילה, כל המוסיף גורע.

אמנם יש לפקפק בזה, דהנה מהא דשמעתתא דאין הרמז מתקלקל ע"י תוספת הוא הרמ"א לגבי שבת, והרמ"א כתב בסתם דיש נוהגין להדליק ג' או ד' נרות, ולא כתב כלל כנגד מה הם נרות אלה ורק במג"א ובשל"ה מצינו דיש המדליקין ז' או י' נרות ובמנהגים אלה נאמרו רמזים שונים, ז' נרות כנ"ל, י' כנגד עשרת הדברות (עיין משנ"ב שם סק"ו). אבל בדברי הרמ"א שמדליק ג' וד' לא לחם משנהונראה מזה כטעם הראשון שכתבתי, ועדיין צ"ע.

ומ"מ נראה עיקר דרק בפרסומי ניסא אין להוסיף על המנין ולא במה שתיקנו כנגד או כזכר. וניחא לפי"ז מה שמצינו בארבע כוסות שאין להוסיף עליהם כמבואר בפסחים קי"ז ע"ב ברשב"ם ובמרדכי שם ובסימן תע"ט סעיף א' ברמ"א, דגם ד"כ הוי משום פרסומי ניסא כנגד ד' לשונות של גאולה, ודו"ק בזה.

ומ"מ מצינו גם לגבי לחם משנה דהמקובלים נוהגין לבצוע על י"ב חלות כנגד לחם הפנים וכך הוא עפ"י האר"י ומובא בסימן רע"ד בבאה"ט ס"ק ב' בשע"ת סק"א, ולכאורה מוכח מזה דאין כל חסרון בהוספה אל שתי חלות של לחם משנה. ולדרכנו הנ"ל הדברים מובנים דכיון שיש טעם ורמז לתוספת זו כנגד "ב חלות דלחה"פ אין בהם כל גרעון.

אמנם באמת אפשר דאין הי"ב חלות דין לחם משנה, אלא לח"מ לחוד זכר למן וי"ב לחוד זכר ללחה"פ. וכבר כתב במחזיק ברכה סימן רע"ד "הנוהגין אפ"י האר"י מסדרין על השלחן י"ב ככרות קטנות לכל סעודה ששה ע"ג ששה כמין שני סגולין, ולוקחין ב' האמצעים ובוצעים מאחד". הרי שלוקחין שני האמצעים לשם לחם משנה, אף שכל הי"ב מונחם על השלחן אשר לפני ה'. ובאמת כתוב כן בשער הכוונות ח"ב במאמר "ענין השלחן" דלאחר שהאריך בענין י"ב לחמים וסדר הנחתן על השלחן כתב " וברצותך לומר ברכת המוציא אז תקח ב' לחמים העליונים שבד' אמצעים ותחבר שניהם בב' ידיך וב' שולי הלחמים יהיו דבוקים זה בזה." וכו'. הרי לן להדיא דאף שי"ב חלו מונחים לפיו מ"מ אוחז ביד ב' חלות בלבד בשעת הבציעה והן עיקר לחם משנה. (והנה האריה"ק סתר דבריו בפרי עץ חיים פרק י"ז שם כתב דצריך יב"ח בליל שבת, ח' חלות בסעודת שחרית וד' חלות בס"ג. אך גם שם כתב "וכל אחד מ"ג סעודות לא ינקוט בידים אלא ב' ככרות").

וגם לגבי הדלקת נר שבת כבר כתב במאמר מרדכי שם פסק ד' שיש לעשות היכר בין שתי הנרות ובין שאר הנרות, אמנם רב האחרונים לא כתבו כן ובשו"ת האלף לך שלמה או"ח סימן ש"פ כתב דלדעת הרמ"א אין חסרון בתוספת אף כשאין כלל היכר בין שני נרות אלה לשאר הנרות, עי"ש.

סוף דבר נראה למעשה דבודאי רשאי להוסיף על לח"מ ומסתבר דעל כל החלות יש דין לח"מ אף שאין הכרח בפרט זה ונכון טפי לייחד שתי חלות לשם לח"מ.

ועיין עוד במגן אברהם סימן רע"א ס"ק כ"ב שמתחילין קידוש ב"יום השישי" כדי להשלים ע"ב תיבות בקידוש ואין לומר "כי בנו בחרת" כי אז יהיו יותר מע"ב תיבות ובמחצית השקל שם הקשה מדברי הרמ"א דאין התוספת מפסידה את המנין וכתב דמ"מ עדיף טפי שיהיה המנין מדוקדק עי"ש.

ולענ"ד אין הענינים דומים כלל. דאם יש ענין שיהיו ע"ב תיבות בקידוש פשוט דאם יש בו יותר בטל הרמז והענין ואין לומר דע"ב תיבות הם כנגד השם ושאר התיבות לא יחשבו דהלא כל הקידוש ענין אחד הוא ואין לחלק תיבותיו ובפרט שנסתיימו ע"ב תיבות לפני עיקר הקידוש שהוא ברכת מקדש השבת, משא"כ בנרות שבת ולחם משנה שפיר י"ל דשני הנרות הראשונים כנגד זכור ושמור הם, ושתי החלות שלפניו הן הם לחם המשנה ולא השאר, דכל נר וכל לחם עומד בפני עצמו ולמה תגרע המצוה ע"י נרות וחלות נוספות, ודו"ק בזה כי קצרתי.

וכעין זה נראה בהא דאמרו (מנחות ל"ט ע"א) בכריכות שבציצית דאין לפחות מז' כריכות כנגד שבעה רקיעים ואין להוסיף על י"ג כנגד ז' רקיעים וו' אוירים שביניהם, הרי דאין להוסיף על המנין ולכאורה צ"ע לדברי הרמ"א בסימן רס"ג. ונראה כנ"ל דשאני כריכות אלה שכולם דבר אחד ואין להפרידן זמ"ז ואם נוסיף עליהם בטל ענינם כמבואר.

 

›" הבוטח בה' חסד יסובבנהו

הנה ידוע שאמירת פרשת המן סגולה היא לפרנסה, ונראה דיסוד סגולה זו, במדת הבטחון, דמפרשה זו עלינו ללמוד דאין השפע והפרנסה אלא מידו הגדולה הרחבה והמלאה ית"ש, וכשם שאבותינו במדבר לא אכלו אלא לחם מן השמים כן אין לנו אלא מה שהיושב במרומים משפיע לנו בטובו הגדול ברכות שמים מעל, וכשם שבמן כתיב "ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר" (שמות ט"ז י"ח), כך בפרנסתו של אדם, לא לחכמים לחם, ואין פרנסתו של אדם לפי טרחו וכוחו אלא כפי מה שנאצל לו מר"ה עד ר"ה בגזירת שמים, ואין עליו לעשות אלא השתדלות בדרך הטבע, אך ידוע ידע שכל פרנסתו מידו הגדולה ית"ש.

וכפי מדת בטחונו של אדם השפע הנשפע עליו ומדת ההשתדלות הנדרשת ממנו. חסידים מספרים על הצה"ק רבי זושא מהאניפולי שפעם אחת ישבו הוא והחבריא קדישא ימים מספר בעבודת הקודש ולא בא אוכל לפיהם עד שהפצירו בו תלמידיו שיבקש מפלוני אלמוני העשיר שגר בשכנות שיחוס על נפש רעבה ויתן מפתו לדל, הצדיק ניגש לפתח ביתו של פלוני ונגע בידית הדלת וחזר לבית המדרש, לתמיהת תלמידיו ענה שלפי דעתו יצא בכך ידי חובת ההשתדלות אף שאפילו לא הקיש בדלת ולא ידע פלוני כלל שהצדיק עמד מאחורי דלתו, לאחר כמה דקות נכנס פלוני אלמוני לבית המדרש וכל טוב הארץ בידו, וראו החסידים בעליל דלפי מעלתו הנשגבה של הצדיק די היה לו בהשתדלות מועטת זו.

הנועם אלימלך בפרשת בהר הביא בשם אחיו הגדול הר"ר זושא זצ"ל (וזו הפעם היחידה שהוא מביא ד"ת בשמו) דבפרשת בהר איתא "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית... וציויתי את ברכתי לכם" וכו' (ויקרא כ"ה כ' - כ"א) דכל עוד לא ישאלו כלל 'מה נאכל' יתברכו מברכות שמים בשפע אין קץ מכח מדת הבטחון ויהיה אוכל קמעא ומתברך במעיו ולא יצטרכו לטרחת הקצירה והאיסוף וכדו', אבל אם יהיו מקטני אמנה וידאגו ויאמרו "מה נאכל מעתה" ובכך ינעלו ארובות שמים ויתמעטו אוצרות השפע, אעפ"כ "וציויתי את ברכתי"... הקב"ה ברחמיו וחסדיו ישפיע ברכה מחודשת אבל אז יצטרכו לטרוח בעבודה רבה, והדברים נפלאים.

בספר תורת אבות כתב בשם הצדיק מלכוביץ שהר"ר זושא שמע פירוש זה מאליהו הנביא, אך כבר אמרו חז"ל דחכם עדיף מנביא וכבר מצינו דומה לפירוש נפלא זה בדברי אחד הראשונים, בספורנו שם וז"ל "ואכלתם לשובע, שיהיו הפירות רבי המזון כענין שהיה בעומר (היינו המן) שהיה מספיק לגדול כמו לקטן כאמרם אוכל קמעא ומתברך במעיו... וכי תאמרו מה נאכל, כאשר יסופק זה אצלכם ולא תבטחו שיהיה המעט מספיק באיכותו, וציויתי את ברכתי... ועשת את תבואתה, בענין שישבע העין מראות ותראו שיספיק הכמות" עי"ש.

ובספר כתונת פסים לבעל התולדות יעקב יוסף הביא בפרשת שמיני בשם הרמב"ם דאילו היינו שלמים בבטחוננו בהקב"ה היינו זוכים אף בזמן הזה למן מן השמים, אמנם לא ידענו בדברים אלה איה מקום כבודם בדברי הרמב"ם, מ"מ מקור מקומם טהור בגודל כח הבטחון.

ודברי התולדות יעקב יוסף משלימים זה את זה ובספרו עה"ת בפרשת מקץ הביא בשם הבעש"ט בביאור הפסוק "הבוטח בה' חסד יסובבנו" (תהלים ל"ב י') שאדם הבוטח בה' בטחון מושלם מלאכי מעלה שומרים עליו בכל צעד ושעל וכל המזיקים שבעולם אינם יכולים להזיקו, ועיין ב"כתר שם טוב" מהבעש"ט "מי שיש לו מדת הבטחון בהי"ת באמת אפילו אם נגזר עליו ח"ו כמה גזירות רעות אי אפשר למדת הדין לשלוט עליו, והוא בדוק, ובאמת דבר זה מבואר בכתוב (תהלים קכ"א א') שיר המעלות הבוטחים בה' כהר ציון לא ימוט לעולם ישב".

אמנם החזו"א בספרו אמונה ובטחון (פרק ב') כתב שכשאדם עומד בעת צרה ואומר "ה' יעזור", והוא בטוח שלא יאונה לו כל רע טועה הוא כי מהיכן הבטחון שה' יעזור, הרי יש דין ויש דיין, הקב"ה לא עוזר לכל אחד, אדם צריך להיות בחרדה גדולה "אולי יחוס עם עני ואביון אולי ירחם" ואיך יכול הוא להיות בטוח שהקב"ה יעזור. לשיטת החזו"א גדר הבטחון זה ה"הלכה למעשה" של אמונה, כי האמונה רעיון מופשט היא והבטחון הוא המבחן של האמונה, שאדם יכיר ש"אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" (תדא"ר ח'), בטחון מבטל את מושג הסבירות, ואפילו גוסס ביד הקב"ה לרפואתו, אבל מנין הבטחון שהקב"ה אכן יעזור אם אין האדם ראוי לכך.

אך לענ"ד אין מחלוקת ביסוד ענין זה, הרי ידועים דברי הגר"ח מואלוז'ין בנפש החיים (שער ג' פרק י"ב) ומחיבת הקודש נעתיק לשונו הזהב "ענין גדול וסגולה נפלאה להסיר ולבטל מעליו כל דינים ורצונות אחרים שלא יוכלו לשלוט בו ולא יעשו שום רושם כלל, כשהאדם קובע בלבו לאמר הלא השם הוא האלקים האמיתי, ואין עוד מלבדו יתברך שום כח בעולם ובכל העולמות כלל, והכל מלא רק אחדותו הפשוט יתברך שמו ומבטל בלבו בטול גמור ואינו משגיח כלל על שום כח ורצון בעולם, ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ברוך הוא, כן יספיק הוא יתברך בידו שממילא יתבטלו מעליו כל הכוחות והרצונות שבעולם שלא יוכלו לפעול לו שום דבר כלל". הרי לן בדברי מאור העולם, בנפלאות הבטחון ועוצם כוחו ובודאי שהחזו"א לא בא לחלוק על הגר"ח מואלוז'ין שדלה והשקה מתורת רבו הגר"א, ובאמת אף החזו"א בקונטרס על בטחון (תחילת פרק ב' וסוף פרק ז') כתב, "יש עוד במידת הבטחון כי על הבוטח שורה רוח הקודש ומתלווה עמו רוח עוז המבשרהו כי אמנם יעזרהו ה' כמו שאמר דוד המלך ע"ה אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח" (תהלים כ"ז ג').

ונראה בזה ביסוד ענין נשגב זה.

הנה בודאי שהבוטח בה' חסד יסובבנו אבל ענין זה "מתחלף לפי מעלת הבוטח ורוב קדשו" כלשון החזו"א, וגדולי החסידות שלמדו שאדם שבוטח בה' נשמר מכל רע הם דברו מאנשים שעומדים במבחן העליון, צדיקים שבטחו בהקב"ה בכל נימי לבם ונפשם והתהלכו בצלו מתוך קרבת אלקים נשגבה וקדושה במדרגות גבוהות (ועיין עוד בזה בפירוש הרד"ק לתהלים קט"ז י' ובספר אמונה ובטחון להרמב"ן סוף פי"א מש"כ בזה).

אמנם באמת נחלקו בזה בדקות הענין, דלפי החזו"א תלוי מדרגה זו "במעלת הבוטח ורוב קדשו" ולדעת מאורי החסידות אין הדבר תלוי אלא ב"גודל בטחונו בה'".

ובאמת מצינו כבר מקורות רבים לדרך זה דמדת הבטחון מגינה על הבוטח להצילו מכל מזיק ומכל נגע אף שאינו ראוי לכך, עיין בספר העיקרים מאמר ד' פרק מ"ו "והבוטח בה' חסד יסובבנהו - כלומר אף אם אינו ראוי מצד עצמו מדרך הבטחון להמשיך חסד חנם על הבוטחים בה'", ודבריו מפורשים בילקוט (תהלים ל"ב י') "רבים מכאובים לרשע, והבוטח בה' חסד יסובננהו, ר' אליעזר ור' תנחום בשם ר' ירמיה אפילו רשע ובוטח בה' חסד יסובבנו", הרי דאין הדבר תלוי "במעלת הבוטח" בלבד אלא בגודל בטחונו בה', ועיין עוד במד"ר ויחי (פרשה צ"ה) "אמר ר' יצחק הכל בקיווי"... ובפירוש עץ יוסף שם" כלומר אפילו האדם אינו כדאי זוכה לכל המתנות בזכות הקיווי האמונה והבטחון וע"ז אמר לישועתך קיותי ה'", ויש עוד להאריך בזה בדוקין שבעיון ואכמ"ל.

מי יתן ויהיה חלקנו עם המאמינים בה' ובמשה עבדו ויקויים בנו "הבוטח בה' חסד יסובבנו"

 

 

תגיות: