מצות הטבילה (תשס"ח)

מרן הגאב"ד שליט"א

"והזה הטהר על הטמא ביום השלישי וביום השביעי וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב"(י"ט י"ט).

הנה נחלקו חכמים ורבי יוסי בשבת קכ"א ע"ב אם טבילה בזמנה מצוה ולכן אף אם שם כתוב על בשרו לא מהדרינן אגמי וטובל בזמנו או טבילה בזמנה לאו מצוה היא ומהדרינן אגמי למנוע מחיקת השם. ומצאנו כמה שיטות בדברי הראשונים בנוגע למקור מצוה זו. לדעת רש"י יומא ח' ע"א ילפינן מפסוק הנ"ל שבפרשת השבוע. לדברי רש"י בשבת קכ"א ע"א ילפינן מדכתיב (דברים כ"ג י"ב) "ירחץ במים ". ולדברי הרמב"ם בספהמ"צ מ"ע ק"ט ילפינן מדכתיב (ויקרא ט"ו ט"ז) "ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע, ורחץ במים את כל בשרו", עי"ש.

א

במהות המצוה

כתב שם הרמב"ם "ואין הכונה במאמרנו שהטבילה מצות עשה שיהא חייב כל טמא שיטהר על כל פנים, כמו שחייב כל מי שיתכסה בכסות שיעשה ציצית, או כל מי שיש לו בית שיעשה לו מעקה, אולם הנרצה בזה דין טבילה והיות התורה אומרת לנו כי מי שירצה ליטהר מטומאתו לא ישלם לו זה אלא בטבילה ואז יטהר". ושיטת הרמב"ם מבוארת שמצות הטבילה אינה אלא דין הטהרה וכמצות טומאת נבילה, שרץ, אוכלין וכו' שמנה הרמב"ם שם במצוה צ"ו – ק"ח שאינם אלא דיני הטומאה, כך מנה את הטבילה בהיותה דין הטהרה. וכעין דברי הרמב"ם כתב הרמב"ן בפרשת אמור (כ"ג ט"ו) שחילק בין מצות וספרתם לכם שהיא מצוה חיובית למה שכתוב בזבה וספרה לה "שהרי אם רצו עומדים בטומאתם אלא שלא ישכחוהו".

ולכאורה סתר הרמב"ן את דברי עצמו שהרי בסהמ"צ סילק ממנין הרמב"ם את כל המצוות מצ"ו עד ק"ח דלשיטתו אין הדינים במנין תרי"ג המצוות, אך את מצוה ק"ט לא סילק מן המנין, וע"כ דס"ל דהטבילה אכן מצוה היא ולא דין בלבד. וגם בתורת האדם והביאו הבית יוסף בסימן תקנ"ד פסק דטבילה בזמנה מצוה היא.

וראיתי בנודע ביהודה תניינא יו"ד סי' קכ"ד בהגה מבן המחבר שתמה לשיטת הרמב"ן בפרשת אמור למה לא השיג הרמב"ן על דברי הרמב"ם שמנה מצות הטבילה, וכתב דע"כ צ"ל דאף שאינו מחויב לטבול מ"מ כשירצה ליטהר מצווה לטבול ולכן הוי מצוה וכמו שכתב הרמב"ם בספר המצוות, עי"ש. ודבריו תמוהים לכאורה. הלא בדברי הרמב"ם מפורש דבאמת אין הטבילה מצוה כלל אלא דין וכדיני הטומאה והטהרה והרמב"ן הרי סילק את כל דיני הטומאה מן המנין.

אמנם אף  דלכאורה שגה הגאון במה שהשווה את דברי הרמב"ם והמב"ן מ"מ נראה כעיקר דבריו בשיטת הרמב"ן, אלא שאין דעת הרמב"ן כדעת הרמב"ם, דעת הרמב"ם שאין הטבילה מצוה כלל ואף לא מצוה  קיומית כציצית ומעקה, אך דעת הרמב"ן דאף שאין הטמאים חייבים ליטהר, וכמ"ש בפרשת אמור, מ"מ כשירצו ליטהר מצווים הם בטבילה כדין והטבילה אכן מצוה היא ושאני מצות הטבילה מדיני הטומאה. ומשו"כ סילק מן החשבון את כל דיני הטומאה ולא את מצוה הטבילה.

אמנם עדיין צ"ע ממה שפסק כמ"ד טבילה בזמנה מצוה, וצ"ל לכאורה דס"ל דבאמת אין זו מצוה וחובה גמורה אלא דמ"מ מקיים מצוה בטבילתו ומשו"כ לא מהדרינן אגמי, ועדיין צ"ע.

ועוד צ"ע דמדבריו בפרשת אמור משמע דאין הספירה מצווה כלל אלא דין בטהרת הזבה שלא ישכחוהו.

וראיתי באבי עזרי (מהדו"ג מעה"ק פ"י ) וכן בפירוש הגרי"פ פרלו בסהמ"צ לרס"ג ח"א עמוד שצ"ט שכתב "דאף דטבילה בזמנה מצוה אין זה אלא בזמן הטבילה, אבל אין מצוה בהכשר הטבילה, ומכיון שכן שפיר כתב הרמב"ן דאין הספירה מצוה, אך הטבילה לכשעצמה אכן מצוה היא, עי"ש.

אך לכאורה נראה דאין הדברים מתיישבים על הלב אלא אם כן נאמר דטבילה בזמנה מצוה כהלכתא בלי טעמא, ואז יש מקום לטעון דאין המצוה אלא בעצם הטבילה וכדכתיב ורחץ במים וטהר, אבל לפי המשמע בדברי רש"י בתענית י"ג דעיקר המצוה למהר את הטהרה היא נראה פשוט דכשם שמצווה לטבול כך מצוה היא גם לספור ולעשות כל הנצרך "למהר את הטהרה".

וגם בשיטת הרמב"ם נתחבטו בזה, דבפרק ו' ה"ו מיסוה"ת כתב דמי שהיה השם כתוב על בשרו כורכו בגמי וטובל, ואם אין לו גמי מסבבו בבגדים. והלחם משנה שם נקט שדעת הרמב"ם כחכמים דטבילה בזמנה לאו מצוה והקשה מדברי הרמב"ם בפ"ג ה"ב משביחת עשור דכל חייב טבילות טובלין כדרכן ביוה"כ ובתשעה באב וברש"י בתענית שם מבואר דאין זה אלא למ"ד טבילה בזמנה מצוה ונמצאו דברי הרמב"ם סותרים אלה את אלה. וכתב שע"כ דעת הרמב"ם כמ"ש התוס' (ביצה י"ח, יומא פ"ח, שבת קכ"א) דאף למ"ד טבילה לאו מצוה היא מותר לטבול משום דאין כאן רחיצת תענוג עי"ש.

אך לא כן דעת הבית יוסף בסימן תקנ"ד שנקט בדעת הרמב"ם דבאמת מצוה היא ומשו"כ לא מהדרינן אגמי אלא דאם יכול לסבבו בבגדיו כך יעשה, והב"י סתר דבריו בכסף משנה שם כתב כדעת הלח"מ דהרמב"ם פסק כת"ק.

ויש להעיר על אבות העולם מדברי הרמב"ם בסהמ"צ דמבואר בדבריו דאכן נקט דטבילה בזמנה לאו מצוה היא כמבואר.

והנה שני נושאי כליו של הרמב"ם גרסו בדבריו מסבב בבגדיו, אך באמת זה תימה דאין דרך הרמב"ם להציע עצות ולחדש הלכות שלא מצינו בתלמודים והגירסה המתוקנת שבמהדורת הר"ש פרנקל "אם אין לו גמי מסבב אחריו", והיא שאמרו לת"ק מהדרינן אגמי דטבילה בזמנה לאו מצוה וכשיטת הלח"מ.


ב

בדבר הכסף משנה שטהרת הטבילה בסופה

 

כתב הרמב"ם בפ"ו הט"ז מאבות הטומאה "הנוגע באב מאבות הטומאות המושלך בתוך המקוה, כגון נבילה או שרץ או משכב שהיה במקוה, ונגע בו הרי זה טמא. שנאמר. אך מעיין ובור מקוה מים יהיה טהור ונוגע בנבלתם יטמא. אפילו כשהן בתוך המקוה מטמאין. וכשיעלה מן המקוה זה הנוגע יטהר.".

ובכסף משנה שם כתב "ונראה מתוך דבריו שהטעם מפני שאין הטמא נטהר אלא בעלייתו מהמקוה לא בעודו בתוך המקוה".

וחידוש עצום יש בדבריו דאין הטבילה מטהרת בעוד הטובל מתחת לפני המים אלא בעלייתו מן המים, וצ"ב במקור הדברים וטעמם.

וכמדומני שיש מן האחרונים שהעירו דאפשר דמקור הדברים ביבמות מ"ז ע"ב "טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבר", הרי דרק כשעלה הרי הוא כישראל לכל דבר. אך לדידי דיוק קלוש הוא, דמסתבר דחז"ל דיברו בהווה וכי יש נפקותא במה שנעשה ישראל מתחת למים או בעלייתו מהם, ועוד דהלא בגמ' שם מבואר דהרבותא במה שאמרו טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבר, דאם שוב חזר בו דינו כישראל מומר, וא"כ פשוט שרק בעלה יש נפ"מ בזה.

ואפשר דמקורו של הרמב"ם מהמבואר שם (מ"ו ע"א) "אמר שמואל וצריך לתקפו במים בהדי דדלי רישיה ממיא אמטי ליה  זולטא דטינא ארישיה ואמרו ליה זיל אמטי לבי מרך".

הרי דכאשר מטבילין עבד לעבדות מניחים כלי על ראשו "בהדי דדלי רישיה ממיא" וכיון שהאדון משתמש בו ומניח כלי על ראשו שוב אינו יכול לומר לשם בן חורין אני טובל וכדפרש"י שם. ואת"ל דהטבילה מועילה בעוד הטובל במים מה אהני לן הכלי שמניחים על ראשו כאשר הוא מוציא ראשו מן המים, ולמה אינו נאמן לומר שטבל לשם ב"ח בעודו במים. ולכאורה מוכח מזה דאין לה לטבילה אלא בסופה וכשהוא עולה מן המים חל דין הטבילה וכיון שבאותה שעה כלי בעליו על ראשו טבילת עבדות יש כאן.

אמנם צ"ע במה שאמר שמואל בתחילת הדברים "צריך לתקפו במים" דמשמע לכאורה דהיינו מתחת למים, אך באמת נראה טפי מגוף הסוגיה דאין הכונה אלא כנ"ל כשהוא מוציא ראשו מן המים ולא באו אלא לאפוקי דאם אין הוכחה בשעת הטבילה שטבילת עבדות היא זו יכול הטובל לומר לשם ב"ח אני טובל, ודו"ק בזה.

אמנם אם אלה הם מקורות הרמב"ם צ"ע דלכאורה טבילת גירות לחוד וטבילות טהרה לחוד ומנ"ל לדמות זל"ז, ואף שאמרו שם (מ"ז ע"ב) "במקום שנדה טובלת גר ועבד משוחרר טובלין, וכל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחר" אין זה אלא לגבי דיני המקוה והחציצה, אך לכאורה יש מקום לטעון דשאני טבילת גירות שכל ענינה כניסה לברית וקבלת עומ"ש ובה מסתבר דכל עיקר הטבילה בעלותו מן המים וכניסתו לברית כבריה חדשה, משא"כ בטבילת טהרה שבה המים מטהרים ומסירים את הטומאה ובזה מסתבר טפי דהטהרה חלה בהיות הטובל בתוך המים ושכל גופו עולה בהם.

וצ"ל דקיי"ל דאין בין טבילה לטבילה וכל הטבילות בחדא מחתא מחתינן להו.


ג

 

ובטעם הדברים נראה לכאורה דהלכה למשה מסיני הוא, כרוב דיני הטומאה והטהרה דהלכתא נינהו ולא סברא. ואפשר דיסוד הדברים דאין המים מטהרים אלא הטבילה מטהרת וכיון שהטבילה מטהרת אין טהרה אלא בגמר הטבילה דהיינו בעלותו מן המים.

ובמדר' ריש חקת איתא "אמר להם חייכם לא המת מטמא ולא המים מטהרין אלא אמר הקב"ה חקה חקקתי גזירה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי דכתיב זאת חוקת התורה ". ובשו"ת אבני נזר חו"מ סימן קמ"ה עשה מטעמים מדברי המדרש האלה והבין מתוכם שאין המת מטמא ואין המים מטהרים, אלא גזה"כ היא שהנגיעה במת מטמאת והטבילה מטהרת, והפליג לחלק בדרך זו בין הקדש לתמורה והסמיך דבריו גם על ברכותיו של יצחק ליעקב אבינו ודפח"ח. (ולול"ד היה נראה דכל כונתם אינה אלא להדגיש שאין זה מטבע המת לטמא ואין טבע המים לטהר, דאין הטומאה קשורה לעיפוש וריקבון ואין הטהרה נובעת מנקיון, אלא אין הטומאה והטהרה אלא הלכתא וכולם נובעים מן ההנהגה הרוחנית שקבע יוצר בראשית בעולמו ואינם קשורים לטבע העולם וכדברי הרמב"ם בסוף הלכות מקוואות, ודו"ק בזה).

ומ"מ נראה דאם הטבילה היא שמטהרת ניחא שאין הטהרה אלא בעליית הטובל מן המקוה.

והנה בשו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב סימן ל"ט נקט דלשיטת הכס"מ אין הטמא נטהר עד שעולה ויוצא כל כולו מן המקווה, אך לכאורה תימה לומר כן ולכאורה פשוט דמשעה שהוציא ראשו מן המים הרי זה סוף הטבילה ונטהר מאז.

ונראה טפי דאף לשיטת ר' יהודה (פ"ז ממקוואות ומובא בגיטין ט"ז ע"א) דאם רגליו של ראשון נוגעות במים אף השני טהור דמשקה טופח הוי חיבור למקוואות ואמרינן גוד אחית מ"מ משעה שהוציא ראשו מן המים עולה מטבילתו הוא ונטהר אמנם אפשר דאם הוציא ידו או רגלו שלא כדרך העולה מן הטבילה לא נטהר דרק העולה מן המקווה בדרך טבילה נטהר בכך.

 ומשום כך יש לעיין בדברי הכס"מ, דהלוא כתב הרמב"ם דאם  "זה הנוגע במשכב כשהוא במקווה אם פשט ידו ונגע חוץ למקווה הרי זה מטמא בגדים" ולכאורה משמע דרק כשנוגע חוץ למקווה בעודו נוגע במשכב הרי זה מטמא אבל אם פירש מן המשכב ושוב הוציא ידו ונגע בבגדים אינו מטמא, ולכאורה מוכח מזה דבשעה שפשט ידו חוץ למקווה בכך עלתה לו טבילה דאין בין המוציא ראשו או ידו, אך לדברינו הנ"ל דאין זה כעולה מן הטבילה צ"ע.

ולכאורה היה נראה מזה שלא כהבנת הכס"מ אלא דבאמת נטהר הטובל בעודו במים ולא בדווקא נקט הרמב"ם שטהור משיעלה כמבואר לעיל , אך לדעת הכס"מ צ"ל דאכן נטהר הטובל משעה שיוציא אבר מן המים ומשהוציא ידו נחשב כאילו עלה מן הטבילה, אף שמסברא נראה יותר לענ"ד דרק בדרך עלייתו מן הטבילה נטהר.

אך באמת אפשר דאין הכרח מלשון הכס"מ דמיירי במי שהוציא ידו בעודו נוגע במשכב ואפשר דאף אם פירש מן המשכב ופשט ידו לחוץ מטמא ומש"כ " זה הנוגע במשכב כשהוא במקווה ופשט ידו " כוונתו למי שנגע  במשכב שבמקווה ולא בעודו נוגע ודו"ק בזה ועדיין צ"ע.

אמנם מסתבר לי שאם נפסלה המקווה בעוד הטובל בתוך המים ולא הוציא שום אבר מאבריו כגון שנחסר המקווה או כשנדבק בו דבר החוצץ וכדו' באמת לא עלתה לו טבילה ולא אמרינן דמשעה שנפסלה המקווה או הטבילה הרי זה כאילו עלה מן הטבילה.

והנה שנינו במשנה מקוואות פ"ז משנה והובא בגיטין ט"ז ע'א דתנן מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות וירדו שנים וטבלו שניהם בבת אחת טהורים בזה אחר זה ראשון טהור והשני טמא רבי יהודה אומר אם היו רגליו של ראשון נוגעות במים  אף השני טהור "וידוע בשם הגר"ח מבריסק בטעם שפיסקה זו" שניהם בבת אחת טהורים" נמחקה והושמטה מן המשנה דבשלמא אם היינו מניחים שהטמא עולה מטומאתו בהיותו מתחת למים ניחא ששניהם בבת אחת טהורים. אך לדברי הכס"מ שאינו נטהר אלא בעלותו מן המקווה הלא א"א לצמצם וכיון שע"כ יעלה זה בפני זה לעולם אחד טהור והשני טמא, אמנם רבים טענו לעומתו דמשעה שהראשון הוציא ראשו ונמצאה המקווה חסרה נשלמה גם טבילתו של השני כנ"ל אך לדברינו נראה יותר דכל כה"ג לא עלתה לו טבילה לשיטת הכס"מ ודו"ק.

והנה בסדרי טהרות כלים פרק א' דף י"ד ע"א כתב דע"כ לא כתב הכס"מ אלא כשנטמא בתוך המקווה אבל הטמא שירד לטבול נטהר בהיות כל גופו עולה במים עי"ש. ולכאורה אין פשר לדבריו דמה בין זה לזה, וממ"נ אם הטהרה נפעלת בהיות האדם טבול אף בנגע בנבילה תוך כדי טבילתו יטהר משפירש ואם אין הטהרה אלא בעלייתו מן הטבילה אף כשהיה טמא בירידתו כן.

ולפי המבואר ביסוד הדברים דהטבילה היא שמטהרת י"ל דמעשה הטבילה שתי פנים לה ולעולם צריך שיטהר או בירידתו למקווה והתכסותו במימיה או בעלייתו מהם אך אינו נטהר בשב ואל תעשה מכח היותו טבול, אמנם אי בדידי תליא נראה טפי כהבנת האחרונים דלשיטת הכס"מ לעולם אינו נטהר אלא בעלייתו, ודו"ק בזה.


 

›"מקוה ישראל ה'"š

ו"אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם ואומר מקוה ישראל ה' מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל" (יומא פ"ה ע"ב).

"דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירות הכתוב הן ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעתו והרי הן מכלל החוקים וכן הטבילה מן הטומאות מכלל החוקים הוא שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים אלא גזירות הכתוב היא והדבר תלוי בכונת הלב ולפיכך אמרו חכמים טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל ואעפ"כ רמז יש בדבר כשם שהמכוין לבו לטהר כיון שטבל טהור ואע"פ שלא נתחדש בגופו דבר כך המכוין לבו לטהר נפשו מטומאות הנפשות שהן מחשבות האון ודעות הרעות כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות והביא נפשו במי הדעת טהור הרי הוא אומר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם השם ברחמיו הרבים מכל חטא עון ואשמה יטהרנו אמן" (רמב"ם סוף הלכות מקואות).

שתי פנים הם לטומאה וטהרה טומאת חוץ וטומאת פנים וכנגדן בטהרה טהרת חוץ וטהרת פנים. דיני הטומאה והטהרה שבתורה, באים על האדם מבחוץ, מן המת, השרץ, הנבילה וכדו', כל אלה מטמאים את גופו. המקוה ומי חטאת הן אשר יטהרוהו. אך מלבד אלה ידענו שיש גם טומאת הנפש וטהרתה, ועל אלה אמר רבי עקיבא בן יוסף מה המקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל.

טומאת הגוף אינה חטא וטהרתה איננה מצוה, לא כן בטומאת הנפש וטהרתה, טומאת הנפש היא הגדול שבעבירות וטהרתה מעלה עליונה היא, מעלה שכל הנביאים נתאוו לה.

ב

"הנה אין הבדל בין איש שלא נטמא מעולם במת ובין איש אשר נטמא כל ימיו ואח"כ טבל והזה עליו ג' וז', אלא שזה אשר הוזה עליו יותר גדול המדרגה בטהרה לפי שהפסוק כבר שפט עליו שהוא טהור" (פירוש המשנה לרמב"ם פרה פרק ג' משנה ג').

דבר גדול חידש הרמב"ם הטמא שעלה לטהרה ע"י טבילה והזאה טהרה יתירה יש בו, יתר על טהרתו של זה שלא נטמא מעולם, זה שלא נטמא, אינו נטמא, אבל זה שנטהר, טהור הוא! התורה העידה עליו שטהור הוא.

וכן הדבר בטהרת הנפש, הלא נחלקו בברכות (ל"ד ע"ב):

"א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן כל הנביאים לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה אבל צדיקים גמורים 'עין לא ראתה אלקים זולתך', ופליגא דר' אבהו דא"ר אבהו מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורין אינם עומדין".

והרמב"ם הרי פסק כר' אבהו עיין בהלכות תשובה פ"ז ה"ד "ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העונות והחטאות שעשה אין הדבר כן אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם ולא עוד אלא ששכרו הרבה שהרי טעם טעם החטא ופירש ממנו וכבש יצרו אמרו חכמים מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולים לעמוד בו כלומר מעלתן גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם מפני שהם כובשין יצרם יותר מהם". זה לעומת זה עשה האלקים כשם שבטומאת הגוף העולה מטומאה לטהרה, טהור ממי שלא נטמא כלל, כך בטומאת הנפש, מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים עומדים.

(וכבר תמהו על הרמב"ם בהלכות תשובה שם מה ראה לפסוק כר' אבהו כנגד ר' יוחנן הלא הלכה כר"י בכל מקום, ובשם הגאון מרוגצ'וב שמעתי דמתניתין מסייע לר' אבהו דבקידושין מ"ט ע"ב אמרו ע"מ שאני צדיק גמור ונמצא רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו, ואת"ל דצדיק גמור גדול מבעל תשובה למה מקודשת והלא עדיין אינו צדיק גמור. אך באמת לא כתוב שם בגמ' ע"מ שאני צדיק גמור" אלא ע"מ שאני צדיק וא"כ אין ראיה לר' יוחנן דהלא נחלקו בצדיקים גמורים אם גדולים מבעלי תשובה או קטנים מהם, ודו"ק בכ"ז).

ולפי המבואר נראה דהרמב"ם לשיטתו, דכשם שבטומאת הגוף גדול מי שנטהר ממי שלא נטמא כלל כך גם בטומאת הנפש וטהרתה.

ג

טמא המת עולה מטומאתו בשני דברים, טבילה במקוה טהרה והזאת מי חטאת, טובל הוא בעצמו במקוה, לשם כך אינו נזקק לעזרת זולתו, אך בטהרת המים, לא בעצמו הוא נטהר אלא ע"י הכהן הזורק עליו מים חיים.

וכן גם בטהרת הנפש, אדם מטהר עצמו מלמטה, ומטהרין אותו מלמעלה, בטהרה תתאה על ידי עצמו זוכה, אך טהרה עילאה, מן השמים הוא, דוד מלך ישראל אומר (תהלים נ"א ט') "תחטאני באזוב ואטהר תכבסני ומשלג אלבין", ותימה היא וכי יש לבן משלג, הלא בריש מסכת נגעים למדנו על ד' מראות נגעים, עזה כשלג, סיד היכל, קרום ביצה וצמר לבן, הרי שאין דבר לבן משלג.

אמנם התשובה היא, בדרך הטבע אין לבן משלג, אך בטהרה עילאה, שממקור עליון יורדת יש לבן משלג, תחטאני באזוב ואטהר" כאשר הקב"ה מטהר אותנו במים טהורים ע"י אזוב, כטהרת הכהן את המצורע, אזי "תכבסני ומשלג אלבין".

וזה עומק דבריו של אדונינו רבי עקיבא, אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם, אביכם שבשמים, שנאמר מקוה ישראל ה', ובמקוה אתם מטהרים וזוכים לטהרה תתאה, אך מי מטהר אתכם, "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם" טהרה עילאה, ואזי "תכבסני ומשלג אלבין".

 

 

תגיות: