טבילת כלים (תשס"ח)

מרן הגאב"ד שליט"א

כל דבר אשר יבא באש...תעבירו באש וטהר.

(ל"א כ"ג)

"תנא וכולן צריכין טבילה בארבעים סאה, מנהני מילי אמר רבא דאמר קרא "כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר" הוסף לך טהרה אחרת" (עבו"ז ע"ה ע"ב).

א

האם טבילה זו מה"ת

הנה נחלקו הראשונים בטבילה זו אם מה"ת היא או שמא תקנת חכמים ואסמכוה אקרא, בדברי רש"י בעבו"ז שם מבואר דהוי מה"ת שהרי כתב דטבילה זו גזירת הכתוב הוא וכ"כ בתוס' שם והסמ"ק במצוה צ"ט מנאה בהדי תרי"ג מצוות, וכ"כ הרשב"א בתורת הבית בית ד' שער ד' ובשו"ת ח"ג סי' רנ"ה ורנ"ט.

 

אך בכל בו בסי' פ"ו כתב דמדרבנן הוא וקרא אסמכתא וכ"כ התורי"ד בעבו"ז שם מהדורא תליתאה, והישועות יעקב באו"ח סי' י"ג ס"ק ד' ובסי' תק"ט סק"ד, וכן ביו"ד סי' ק"כ ס"ק ב' – ד' כתב דלרוב הפוסקים טבילת כלים מדרבנן עי"ש.

ובדעת הרמב"ם כבר נחלקו הראשונים ויש בדבריו משמעות לכאן ולכאן, דהנה כתב בפי"ז ה"ה ממאכלות אסורות "טבילה זו שמטבילין כלי הסעודה הנלקחים מן העכו"ם ואח"כ יותרו לאכילה ושתיה אינה לענין טומאה וטהרה אלא מדברי סופרים ורמז לה כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר ומפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בטהרתן מידי גיעולי עכו"ם ולא מידי טומאה שאין לך טומאה עולה על ידי האש וכל הטמאים בטבילה עולין מטומאתן וטומאת מת בהזאה וטבילה ואין שם אש כלל אלא לענין גיעולי עכו"ם וכיון שכתוב וטהר אמרו חכמים הוסיף לו טהרה אחר עבירתו באש להתירו מגיעולי עכו"ם".

והנה מדכתב שמצוה זו מדברי סופרים היא משמע דאינו אלא מדרבנן וכן מלשונו אמרו חכמים וכן משמע מדכתב רמז לדבר, דכבר כתב הרמב"ם בסוף שורש ג' דלשון זה כוונתה לאסמכתא והרמב"ן שם חלק עליו וכתב דגם בדאורייתא אמרו רמז לדבר, ואפשר דשאני לשון חז"ל שבו כתב הרמב"ם דהוי אסמכתא מלשון הרמב"ם עצמו, וגם לשון אמרו חכמים מצינו בדברי הרמב"ם אף בדאורייתא כהא דפ"א ה"א מתפלה "אמרו חכמים איזו היא עבודה שבלב זו תפילה" אף שהרמב"ם נקט שם דמצוה דאורייתא היא, וגם מש"כ הרמב"ם דהוי מדברי סופרים ידוע דלשון זה נופל אף על דאורייתא כמ"ש בהלכות אישות פרק א' הלכה ב' דקידושי כסף הוי מדברי סופרים אף דפשוט דקידושי תורה הן אלא דכיון שאינו מפורש בתורה אלא מדרש חכמים היא כתב דהוי מדברי סופרים, וכ"כ הרמב"ם בשרש ב' עי"ש.

אך ממש"כ "מפי השמועה למדו" משמע דהוי הלכה למשה מסיני, אך גם זה אינו כלל גמור שהרי מצינו לשון זה ברמב"ם בפ"א ה"ה משביתת עשור על איסור רחיצה ביוה"כ אף שדעת הרמב"ם דאין איסור מה"ת אלא באכילה ושתיה בלבד, סוף דבר אין הכרח לכאורה מתוך דברי הרמב"ם אם הוי מה"ת או מדרבנן.

והרשב"א סתר בזה את דברי עצמו דבחידושיו לעבו"ז שם כתב בדעת הרמב"ם דהוי מדרבנן וכ"כ בתורת הבית שם וכ"כ הר"ן שם אך בשו"ת הרשב"א ח"ג סי' רנ"ה וסי' רנ"ט כתב בדעת הרמב"ם דהוי מה"ת. והכסף משנה כתב שדייק כן ממש"כ הרמב"ם מפי השמועה למדו משמע דהוי מה"ת עי"ש.

אך באמת אביע צערי ברבים, דמדקדוק היטב בלשון הרמב"ם נראה לכאורה ברור דמש"כ מפי השמועה למדו וכו' לא קאי אטבילת כלים כלל אלא על ליבון דלא כתב אלא דמפי השמועה למדו דמה שכתב "כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש מיירי בגיעולי נכרים לא בטומאה, דאש לא מהני לטהר מטומאה, וכיון דכתיב בתרי' וטהר אמרו חכמים דגם טבילה נצרכת לטהר גיעולי נכרים, הרי לן דמפי השמועה שכתב הרמב"ם לא קאי כלל אטבילת כלים, ודברי הרשב"א והכס"מ לכאורה אין להם פשר, וצע"ג בזה.


ב

בגדר הטבילה

 

והנה יש לעיין בגדר טבילה זו אם הוי מצוה או מתיר, דהנה הרמב"ם לא מנה מצוה זו בכלל תרי"ג מצוות התורה והרמב"ן לא השיג עליו בזה וגם בחינוך נפקד מקומה של מצוה זו, אך הסמ"ק במצוה צ"ט כתב מצות טבילת כלים וצ"ב במה נחלקו, ולכאורה נראה דנחלקו בשורש גדרה של מצוה זו, דעת הרמב"ם וסייעתיה דהוי מתיר ולא מצוה ולכן לא הוי בכלל תרי"ג המצוות אבל דעת הסמ"ק דהוי מצוה וראוי למנותה בהדי תרי"ג מצוות.

ובאמת נראה להדיא בדברי הרמב"ם דכל ענין טבילה זו להתיר את הכלים לשימוש, דז"ל בה"ג שם "הלוקח כלי תשמיש סעודה מן העכו"ם מכלי מתכות וכלי זכוכית דברים שלא נשתמש בהן כל עיקר מטבילן במי מקוה ואחר כך יהיו מותרין לאכול בהן ולשתות ודברים שנשתמש בהן על ידי צונן כגון כוסות וצלוחיות וקיתוניות מדיחן ומטבילן והן מותרות ודברים שנשתמש בהן על ידי חמין כגון יורות וקומקומין ומחממי חמין מגעילן ומטבילן והן מותרין ודברים שנשתמש בהן על ידי האור כגון שפודין ואסכלאות מלבנן באור עד שתנשר קליפתן ומטבילן והן מותרין", ולענ"ד ברור מכל דבריו בהלכה זו דכל ענין הטבילה הוי ככל דיני הכשר כלים דהיינו כהדחה הגעלה וליבון שבאים להתיר את השימוש בכלי, דמלבד מה דכייל לכל הני ד' ענינים בחדא מחתא, עוד מוכח מלשונו "מטבילן במי מקוה ואח"כ יהיו מותרין לאכול בהן ולשתות" דכל ענין טבילה זו להתיר את האכילה והשתיה בכלים, וכך מוכח עוד ממש"כ בהלכה ה' "טבילה זו שמטבילין כלי סעודה הנלקחין מן הגויים ואח"כ יותרו באכילה ושתייה אינה לענין טומאה וטהרה אלא מדברי סופרים" וכו' הרי דכל ענין הטבילה, "ואח"כ יותרו לאכילה ושתייה" ועוד שהרי להדיא כתב הרמב"ם בה"ה דענין טבילה זו אינו משום טומאה אלא כדי להתיר גיעולי נכרים  הרי לן להדיא דגם ענין הטבילה כמו הדחה הגעלה וליבון כדי להתיר גיעולי נכרים וז"ב מאוד.

אך יש מן הראשונים שהתירו לגמרי את השימוש בכלים אף לפני שנטבלו ולשיטתם אין הטבילה מתיר כלל אלא מצוה בעלמא, עיין ראבי"ה פסחים סי' תס"ד, ובפסקי הרי"ד בעבו"ז שם ובפסקי הריא"ז הביא את שיטת הרי"ד הנ"ל ודחה דבריו עי"ש.

ובדברי האחרונים חזינן דנקטו דאף דמה"ת מותר להשתמש בכלי קודם הטבלתו מ"מ אסור מדרבנן עיין בזה בביאור הלכה סי' שכ"ג ס"ז, ואף להבנתם מדין תורה אין כאן מתיר אלא מצוה בלבד אלא שחכמים אסרו להשתמש בכלים כדי שלא יבואו לבטל מצות הטבילה וז"ב. אך מדברי הפמ"ג במש"ז סי' תפ"ו מבואר דנקט דמה"ת אסור להשתמש בכלי לפני טבילתו דכתב דאסור לשתות ד' כוסות בכוס שלא הוטבל דאין עשה דרבנן דוחה איסור תורה, הרי דנקט דהשותה מכוס שלא הוטבל עובר באיסור דאורייתא.

ואפשר שהרמב"ם לשיטתו לא מנה מצוה זו בכלל תרי"ג מצוות שבתורה כיון שאינה אלא מתיר את הכלים בשימוש (וגם הרמב"ן לא השיג עליו בזה, וגם בספר החינוך הלך בעקבות הרמב"ם כדרכו), וכיון שאינו אלא מתיר נפקד מקומה ממנין המצוות, והסמ"ק שמנה מצוה זו נקט דבאמת מצוה בעלמא היא ולא מתיר כמבואר.

אך באמת עדיין צ"ע בהשמטת הרמב"ם דהלא במ"ע קמ"ו מנה את השחיטה כמצוה אף שהשחיטה באה להתיר איסור נבילה ואבר מן החי, ובמ"ע קמ"ט מנה את בדיקת הסימנים כמצוה אף שכל כולה אינה אלא להבדיל בין הטמא ובין הטהור, והראב"ד באמת השיג על הרמב"ם בשתי מצוות אלה וכתב דאין ראוי למנותם בהדי תרי"ג מצוות ועי"ש בהגהות הבית יוסף מש"כ ליישב שי' הרמב"ם והארכתי בזה במק"א ואכ"מ. ולכאורה נראה יותר דמוכח מזה דבאמת דעת הרמב"ם דכל ענין טבילת כלים אינה אלא מדרבנן ולא מה"ת, ואפשר דכיון דלא כתוב להדיא אלא מדרשה אתיא אינה בכלל תרי"ג מצוות, ועדיין צ"ע.

והנה לכאורה יש להוכיח דע"כ טבילת כלים מצוה היא דהלא מברכים עליה אך באמת לא מצינו בדברי הרמב"ם שמברכים על טבילת כלים והריטב"א כבר כתב בעבו"ז ע"ה ע"ב לדייק מדבריו שלא מברכים וכתב שכך נוהגים, וזה חידוש, אך באמת צ"ע שהרי להדיא מבואר בפסחים ז' ע"ב שמברכים על השחיטה אף שמצינו דעת הריצב"א בתוס' שבועות כ"ד ע"א דהוי מתיר ולא מצוה וא"כ צ"ע למה לא יברכו על טבילת כלים, ואפשר דכיון שנצטוינו על הטבילה בהדי מצות הכשר כלים דינם אחד וכמו שאין מברכים על ההכשר וכמו שאין מברכים על הניקור ועל בדיקת הסימנים שאינם אלא להבדיל בין הטהור ובין הטמא כן אין מברכים על הטבילה, ועדיין צ"ע.


ג

 

והנה יש לעיין לכאורה אם מותר להשהות כלים לאחר קנייתם או שמא חייב אדם להטביל כלים סמוך לקנייתם משום דשהוי מצוות לא משהינן, והנה לא ראיתי בפוסקים מי שכתב דאסור להשהות כלים בלי טבילה משום טעם זה, ואף הרש"ל ביש"ש ביצה פ"ב סי' י"ט לא כתב אלא דאסור להשהותן משום חשש תקלה כיון שאסור להשתמש בהם לסעודה לפני טבילתן אבל לא משום שהוי מצוה.

ולכאורה שאלה זו תלויה אם הוי מצוה או מתיר, דאם אינו אלא מתיר לא שייך הא דלא משהינן דפשוט שאין האדם חייב לשחוט את הבהמה אלא כאשר הוא מתכוין לאכול ואינו חייב לבדוק סימני דגים אלא כשהוא חפץ לאכול, אבל אם מצוה הוא ולא מתיר לכאורה אסור להשהות כלים, ולא חזינן שיקפידו בזה ולכאורה צ"ע בזה.

והנראה מזה דאף אם אין טבילת כלים באה להתיר את האסור אלא מצוה בעלמא היא, מ"מ אין מצוה זו רובצת על האדם אלא כשהוא בא להשתמש בכלים אלה לצרכי סעודה ומצוה קיומית היא כמו מצות ציצית, דאין שייך להגדיר מצות הציצית כמתיר, דהלובש בגד ד' כנפות בלי ציצית אינו עובר על איסור כלשהו מלבד ביטול מצות ציצית וא"כ א"א שהציצית באה להתיר את האיסור, (משא"כ הפרשת תרו"מ שבאה להתיר איסור טבל, ושחיטה שבאה להתיר איסור נבילה ואבר מן החי וז"פ) מ"מ אינו חייב בציצית אלא כשלובש את הבגד לדידן דקי"ל ציצית חובת גברא היא (שו"ע או"ח סי' י"ט ס"א), וי"ל כן גם במצות טבילת כלים דאף אם הוי מצוה ולא מתיר מ"מ אין מצוה זו רובצת אקרקפתא דגברא אלא כאשר הוא משתמש בכלים אלה לצרכי סעודתו, ודו"ק.

ולפי"ז נראה דהמשתמש בכלי קודם טבילתו מבטל מצות עשה דטבילת כלים וזו דרך רביעית בשאלת השימוש בכלי לפני טבילתו, וארבע מחלוקות בדבר, לדעת הרמב"ם ורש"י כל מצות הטבילה להתיר את הכלים, לדעת הראבי"ה וסיעתו מותר להשתמש בכלי לפני טבילתו, לדעת הרבה אחרונים יש בזה איסור דרבנן, ולדברנו הנ"ל יש בזה בטול מ"ע דטבילה.

ומצאתי כיסוד דברי באבני נזר או"ח סימן תי"ח שכתב לבאר את מה דאיתא באו"ח סי' שכ"ג סעיף ז' דמותר להטביל כלי חדש בשבת ולא חשיב תיקון מנא, דכל האיסור להשתמש בכלי אינו אלא משום ביטול מצות הטבילה וכיון דבשבת אינו יכול להטביל ממילא מותר להשתמש בלי טבילה כמו שמצינו לגבי ציצית בסי' י"ג ס"ג דמותר ללבוש ד' כנפות בשבת בלי ציצית, וכיון שיכול להשתמש בו בלי טבילה שוב לא הוי תיקון מנא עי"ש. אך לכאורה דבריו תמוהים דעדיין הוי תיקון מנא דהלא התיר את הכלי לשימוש גם בימות החול, אתמהה.


ד

והנה דנו גדולי הזמן במי שמתארח בבית מלון האם מותר לו להשתמש בכלים שלא הוטבלו, דהלא כתב הרמ"א להלכה בס"ח דאסור להשתמש בכלים שלא הוטבלו, ובמנחת שלמה ח"ב סי' ס"ו כתב בזה להקל ע"פ הסברא הנ"ל דכאשר אנוס הוא ואין בידו להטביל מותר לו להשתמש בלי טבילה כהא דציצית וכנ"ל.

ולענ"ד יש לדחות דבאמת סברא זו לדמות טבילת כלים לציצית לא מצינו בראשונים ובאחרונים, ומדברי רש"י והרמב"ם הוכחנו דיש איסור בעצם לפני טבילה ולדעת האחרונים יש בזה איסור דרבנן, ועוד דהרי בציצית גופא דעת המג"א בסי' י"ג דיש איסור דרבנן, וא"כ צע"ג אם יש בזה כדי היתר.

וכיון דאתינא להכי יש ליתן טעם נוסף בהשמטת הרמב"ם מצוה זו ממנין התרי"ג, דהרי מבואר להדיא בדברי הרמב"ם דטבילה זו תכליתה וענינה להתיר גיעולי נכרים והוי מתיר, אך צע"ג דהלא לא מצינו איסור בכלים שלא נטבלו ואיזה איסור באה הטבילה להתיר ולכאורה הוי כציצית דמלבד ביטול מצות ציצית אין איסור בלובש ד' כנפות, וכן בכלים שלא נטבלו אין איסור מלבד ביטול מצות הטבילה. אלא דהרמב"ם דייק ממה שמצות הטבילה ניתנה בהדי מצות הכשרת הכלים מאיסורן דע"כ בחדא מחתא מחתינן לכולהו וכשם שהגעלה וליבון באים להתיר את הכלים מבליעת האיסור שבהן גם הטבילה באה להתירן, ומשו"כ מפרשים אנו את מצות הטבילה כלאו הבא מכלל עשה, ואיסור הוא ולא מצות עשה, וכבר כתב הראב"ד במצוה קמו-קמט דאין למנות במנין המצוות לאו הבא מכלל עשה והסכים עמו בב"י שם, ודו"ק בכ"ז.

והנה יש מן הראשונים שנקטו דכלים שבישלו בהם לפני טבילתן אוסרים את המאכל שנתבשל בהם, והתוס' בעבו"ז שם ד"ה וכולן הביאו בזה שני דרכים, א' המאכל מותר, ב' גזרו קודם טבילה אטו קודם הגעלה וליבון ומ"מ אין כאן איסור תורה אלא איסור מדרבנן, אך להלכה פשוט דאין המאכל נאסר ולא מצינו אלא שאסור לכתחלה להשתמש בכלי לפני טבילתו, עיין רמ"א סעיף ח' בסי' ק"כ.

ובגוף השאלה לגבי המתארח בבית מלון ראיתי בדרכי תשובה סי' ק"כ ס"ק ע' שכתב דדין כלים אלה כדין כלים העומדים לסחורה שפטורין מן הטבילה כיון שלגבי בעל בית המלון אינם אלא למטרת ריוח, ואף שראיתי שגם מהרי"ל דיסקין נסתפק בסברא זו בקונטרס אחרון סימן קל"ו, והמנחת יצחק ח"א סימן מ"ד הקיל בזה, לענ"ד תימה לומר כן דאין לך כלי סעודה גדול מזה, וצ"ע.

ועוד דנו גדולי הזמן במי שמוכר כלי סעודה האם יכול המוכר לטבול את הכלים לפני מכירתן כדי להקל על טרחת הלוקחים, ובשו"ת מנחת יצחק ח"א סימן מ"ד וח"ז סימן מ"ג שכתב דכיון דאצלו הוי כלי סחורה לא מהני הטבילה וצריך הלוקח לחזור ולהטביל את הכלים.

ולענ"ד פשוט דמהני אף שאינו מצווה ועושה, דבעצם כלי סעודה הם אלה שהסוחר בהם פטור מלהטבילם אך מ"מ מהני הטבילה, אלא שלכתחלה אין לו לעשות כן כיון שהוא מבטל ברכת המצוה, ולפי"ז אם יברך על כלי משלו שוב מותר לו אף להטביל כלים אלה, ועיין עוד בזה לקמן אות ה'.


ה

טבילת כלי ע"י גוי

 

הנה מבואר להדיא שם בסעיף ט"ו דטבילת כלי ע"י גוי כשרה, והט"ז שם בסקי"ז האריך לחקור האם כשרה רק בדיעבד או אף לכתחלה והוכיח מדברי הרשב"א דאף לכתחלה מותר להטביל ע"י גוי, אך הט"ז תמה דכיון דפשוט שאינו יכול לברך על טבילת הכלים ע"י גוי דהישראל הלא לא עשה כלום, איך יטביל כלים בלי ברכה ויבטל ברכת המצוה, ובסו"ד הסיק דאם הישראל יטביל כלי אחד ויברך עליו שוב מותר אף לכתחלה להטביל את כל השאר הכלים ע"י גוי עי"ש.

והפרי חדש שם חולק על הט"ז וס"ל דיכול הישראל לברך אף על טבילת הגוי עי"ש.

ובמחנה אפרים הלכות שלוחין סי' י"א כתב כדברי הפרי חדש וביאר הלכה זו בשתי דרכים. א' אף דאין שליחות לגוי מ"מ בפועל אמרינן יד פועל כיד בעל הבית וכמבואר בב"מ (י' ע"א) דאף אם המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו פועל שאני דידו כיד בעה"ב, וכעי"ז אמרו שם (צ"ו ע"א) דיד עבד כיד רבו עי"ש, ואם הגוי המטביל את הכלים פועל הוא בשכר ידו כיד בעל הבית ויכול הישראל לברך על הטבלת הגוי.ב' במצות טבילת כלים שאין ענינו בעצם מעשה הטבילה אלא שהכלי יהיה טבול לא צריך שליחות כלל והישראל מקיים מצוה בעצם גרימתו שהכלים יהיו טבולים, והמחנ"א כתב לפי דרכו דיכול אדם לברך כשהוא בונה מעקה ע"י פועל נכרי, ואף שהמחנה אפרים לכשעצמו נטה לומר דאף דבאמת לא צריך שליחות במצוות אלה דאף אחרים יכולים להטביל כליו ולבנות מעקה בגגו שלא מדעתו, מ"מ הוא לא עשה כלום וממילא לא יוכל לברך על מעשה הגוי (אילולי דיד פועל כיד בעה"ב), מ"מ בדעת הפר"ח הסביר דבהני דלא צריך בהן שליחות יש שליחות אף לגוי עי"ש.

ולענ"ד שתי הסברות של המחנ"א רחוקות דכבר דנתי במנחת אשר לגיטין סי' נ' אות ב' דלא אמרו יד פועל כיד בעל הבית אלא לענין קנין וזכיה ולא לענין ייחוס מעשי הפועל וכיון שאמרו דעכו"ם אין בו שליחות פשוט דגם פועל עכו"ם לאו בכלל שליחות הוא ואינו כמותו, ודנתי בזה כנגד המהרי"ט אלגאזי והמקנה על קידושין והבאתי את דברי התורי"ד בגיטין כ"ג שכתב כדברי, עי"ש היטב.

ומש"כ דבדבר שאי"צ בו שליחות יש שליחות בעכו"ם, הרי הדברים הם דבר והיפוכו, דאיך יהיה שליחו כמותו משום שאי"צ בו שליחות, אך אפשר בסגנון אחר, דבמצוה שאי"צ בו שליחות כל שמביא לידי כך שהדברים ייעשו מקיים מצוה בעצם פעילותו לגרום לעשיית הדברים, אך מ"מ נראה פשוט דלא עשה מעשה מצוה שיברך עליו.

אך מש"כ הפר"ח שם (ס"ק מ') להוכיח שיכול לברך והוכיח כן משו"ת הרשב"א, נראה דאין ראיה כלל מדבריו, דהרשב"א לא כתב אלא דמותר להטביל כלים ע"י גוי, והפרי חדש כנראה נתקשה דאם אין הישראל יכול לברך למה מותר להטביל ע"י גוי הלא הוא מבטל את ברכת המצוה אלא ע"כ דיכול שפיר לברך.

אך לענ"ד אין זה ראיה כלל דעד כאן לא למדנו שאסור לבטל ברכת המצוה אלא כהא דתרומות (פ"א משנה ו') דערום ואלם לא יתרומו משום שאינם יכולים לברך, שהרי באמת הפרישו כדין ונתחייבו לברך אלא שאינם יכולים לברך כמצוותן ערום משום שלבו רואה את הערוה ואלם משום שאינו יכול לדבר, אבל הטובל כלים ע"י גוי הלא באמת פטור הוא מן הברכה, דהוא עצמו לא עשה מצוה ולא נתחייב כלל לברך ומהי"ת לומר דבכה"ג יש אסור, דכבר ביארתי במקום אחר דבמצוות שכל ענינם בתוצאה אין נענשין בעידנא דריתחא וכבתו"כ בטבילת כלים, אך לפי"ז אין הישראל צריך אפילו כלי אחד ולברך עליו ואפשר דלרווחא דמילתא כתב כן הט"ז. דו"ק בכ"ז כי קצרתי מאוד מאוד.

 

כבוד ש"ב וידי"נ הגאון המצוין

ר' מנחם שימל שליט"א

מורה צדק בבית הוראה דידן

במה ששאל לדעתי בכלים אלקטרוניים שבודאי יתקלקלו ע"י טבילתן כגון כלים עם צג דיגיטלי, האם יש להקל שאם יפרקו את הכלי עד שלא יהיה ראוי לשימוש ושוב ירכיבוהו דהוי כפנים חדשות ואי"צ טבילה, וכת"ר האריך בזה בטוב טעם ודעת.

לענ"ד נראה דיש לסמוך בשופי על החכמת אדם (כלל ע"ג) והבינת אדם (סימן ס"ו) דכלי שא"א לטובלו או שחיברו לקרקע אם ינקבו אותו עד שבטל מתורת כלי ושוב יתקנוהו פטור מטבילה דפנים חדשות באו לכאן.

וראיתי בשו"ת שבט הלוי ח"י סימן קכ"ח שדחה את דברי החכמ"א מהלכה, דכיון דכל חיליה דבעל חכמ"א מהא דאזלינן בתר המעמיד, וכל דין מעמיד ספיקא דדינא הוא לא סמכינן עלה, והפליג עד כדי כך שנסתפק אם חוששין לשיטת החכמ"א לגבי ברכה או שמא אף ספק לא הוי.

ותמיהני עליו דמה ראה בדברי החכמ"א בענין מעמיד, ובאמת לא קרוב זה אל זה ואין טעמו של החכמ"א משום דאזלינן בתר המעמיד כלל אלא משום דבטל מתורת כלי ושוב פנים חדשות בא לכאן, ואין זה ענין כלל למה שדנו אם אזלינן בתר המעמיד, וכיון דלא מצינו חולק על דברי החכמ"א שהיה מעמודי ההלכה לדורות מהי"ת לדחות דבריו ללא ראיה.

אלא שלכאורה מצינו בפמ"ג שחולק עליו. דהנה בסימן תנ"א מש"ז סק"ו כתב הפמ"ג "ורייב אייזן שקונה ישראל מעכו"ם בלעכין ומנקבן צ"ע ועי"ד ק"כ סעיף י' בהגה ובב"י, נפח ישראל קנה מתכות מעכו"ם ועשה כלי א"צ טבילה דומיא דמדין בעינן התם אין שם עכו"ם עליו כלל מעיקרא נסכא ועתה כלי, משא"כ בלעך ישראל רק מנקבו ועושה מידה י"ל טבילה בלא ברכה, ופישטא לי אם קנה ישראל בלעך מעכו"ם ויחדו כך לטעליר (צלחת) וכדו' דצריך טבילה ואף בברכה אפשר דלא נשתנה שם עכו"ם". הרי לן דאף שבשעה שקנה טבלה זו מן הגוי לא היה לו שם כלי ולא היה ראוי למלאכה והישראל הוא שהכשירו למלאכתו ועשאו כלי מ"מ חייב בטבילה וה"ה בני"ד, וזה דלא כשיטת החכמ"א.

אך באמת נראה דאין לדחות ודאי דחכמ"א מפני ספיקת הפמ"ג, ועוד דבאמת נלענ"ד דאין סתירה בין דברי החכמ"א לדברי הפמ"ג דשאני "רייב אייזן" שכנראה הדרך היתה לקנות טבלה מסויימת שמוכן ומזומן היה להשלמתו ע"י הרוכשו וכיון שמעיקרא עומד טבלה זו לניקוב לא הוי פנים חדשות, משא"כ בכלי זה שקנאו מן הגוי כשהוא שלם שפרקו וביטלו מתורת כלי בכה"ג אמרינן פנים חדשות בא לכאן, ודו"ק בכ"ז.

ועיין בחכמ"א שם שהוכיח הלכה זו ממה שכתב הב"י בסימן ק"כ דאם כלי נשבר וקנאו גוי ותיקנו חייב בטבילה דפנים חדשות באו לכאן, וה"ה בני"ד לקולא ולא רק לחומרא, עי"ש.

ב

אמנם לא אכחד ממע"כ את אשר זה זמן רב מתחבט אני בעיקרא דהלכתא דא. דנראה לכאורה דכלי שאי אפשר לטובלו בלי להשחיתו פטור מן הטבילה לגמרי ומותר להשתמש בו בלי טבילה, דכבר ביארתי במק"א (עיין לעיל אות א') דנראה עיקר דאין טבילת כלים מתיר אלא מצוה, ומה שאסור להתשמש בכלי שלא נטבל אינו אלא משום ביטול מצות הטבילה או משום דיש בזה איסור דרבנן. וא"כ מסתבר דכלי המתקלקל ע"י טבילה אנוס הוא מלטובלו, ועוד דכל מצות הטבילה אינה אלא לטבול את הכלי לפני שמשתמש בו, ואם ע"י הטבילה לעולם לא יוכל להשתמש בו בטלה לה מצות הטבילה. ואינו דומה לכלי שחיברו לקרקע שיכול לפרקו ולטובלו ושוב לחברו משא"כ בכלי דיגיטלי שמתקלקל בודאות ע"י טבילתו. ולא מיבעי לפי השיטות דטבילת כלים דרבנן דבודאי יש סברא לומר שלא חייבוהו לטבול כלי המתקלקל בטבילתו, אלא אף אם טבילת כלים דאורייתא נראה שפטור הוא, והרי זה דומה למה שנפסק בסימן י"ג ברמ"א דמותר ללבוש ד' כנפות בשבת בלי ציצית מכיון שאנוס הוא מלקשור ציציות ואף לדעת המג"א שם דיש בזה איסור דרבנן אין זה אלא משום שבידו להטיל בו ציצית בימות החול, אבל בני"ד שלעולם אין בידו להטביל כלי זה פטור הוא לגמרי מלהטבילו.

כך נראה עיקר לענ"ד. אך מכיון שהדברים מחודשים ולא ראיתי מי שהלך בדרך זו מסתפינא מחבראי ולא אסמוך על זה למעשה.

ונראה עוד לדון בזה לקולא לפי דברי הפוסקים דכלים שמבשלים בהם שכר פטורין מטבילה משום שאין השכר ראוי לשתיה אלא לאחר סינון, ונראה דכיון שאין הדרך לשתות מים רתוחים אלא לעשות בהם קפה או תה אפשר שאין כלי זה צריך טבילה. וידעתי שסברא זו קלושה ויש לדחותה ונראה דחזי לאיצטריפי.

ומ"מ נראה להלכה כדברי החכמת אדם דע"י פירוק הכלי וחיבורו מחדש יש להקל כמבואר.

 

 

 

וה' יסלח לה

"דתניא אישה הפרם וה' יסלח לה במה הכתוב מדבר באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה שהפר לה בעלה והיתה שותה יין ומטמאה למתים רבי עקיבא כי הוה מטי להאי פסוקא הוה בכי אמר ומה מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה אמרה תורה צריכה כפרה וסליחה מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה" (קידושין פ"א ע"ב).

הנה צריך ביאור במאמר זה הלא באמת לא חטא אדם זה ולא אכל אלא בשר טלה ועל מה צריך הוא מחילה סליחה וכפרה.

ונראה בזה דהנה אמרו חז"ל "רחמנא ליבא בעי" (סנהדרין ק"ו ע"ב), שלימות האדם בעולמו, בדביקותו בו ית"ש, כמדת הדביקות מדת השלימות. אך אי אפשר להשיג דביקות זו אלא ע"י תלמוד תורה, קיום המצוות, ודקדוק הדין. ואף אם בימי בראשית דבקו אבות העולם בהקב"ה אף לפני מתן תורה, וכבר כתבו מקצת הראשונים דהאבות לא קיימו את המצוות המעשיות בפועל אלא עסקו בסודות התורה ופנימיות מצוותיה (עיין מנחת אשר בראשית סימן מ"ב), לאחר שניתנה תורה בסיני ננעלו כל השערים, ונסתמו כל השבילים, ולא נשאר אלא דרך אחת, דרך המלך "זכרו תורת משה עבדי אשר ציויתי בחורב חקים ומשפטים" (סוף מלאכי(.

ואף על פי כן אין עיקר השלימות אלא בעבודת הנפש וחובת הלבבות המושפעת מן עבודת האברים וכמבואר במקומות רבים בדברי חז"ל, הראשונים, ובספרי היראה והחסידות. ומשום כך הורונו חז"ל דהרוצה לאכול בשר חזיר ואף הוציא מחשבתו הרעה אל הפועלו ואכל, אף שנתברר שלא עלה בידו אלא בשר טלה, צריך מחילה סליחה וכפרה, משום שטימא לבו ונפשו במחשבת החטא ובשרירות לב.

וכבר אמרתי מאז דבסימן אחד בשו"ע או"ח, סימן ס"א מהלכות ק"ש, מתברר שלימות האדם בעבודת הא-ל. בסעיף א' שנינו "יקרא קריאת שמע בכוונה באימה ביראה ברתת ובזיע" ושם בסעיף ז' - ח' "ידגיש בדל"ת שלא תהא כרי"ש" "לא יחטוף בחי"ת ולא יאריך באל"ף", עבודת הנפש ותבערת הרגש מחד ודקדוק הדין מאידך, כך צריך אדם מישראל לקבל עול מלכות שמים.

המח והלב הלא המה שני משכני א-ל שבנפש האדם וכנגדם אנו מתפללים "לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי", בתיקון שניהם שלימות האדם.

דקדוק הדין חובת השכל, סערת הנפש חובת הלב.

מי יתן ויהיה חלקנו עמהם

 

›"אגרא דבי הילולא"š

איך בונים בית מקדש מעט

 כל בית בישראל יכול וצריך להיות בית מקדש מעט, מקום להשראת השכינה. וכדברי הגמרא בסוטה י"ז איש ואשה שזכו שכינה שרויה ביניהם, ובברכות דף ה' אמרו המשמח חתן וכלה כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים, הרי שיש מקדושת ירושלים והמקדש בכל בית יהודי.

 אמנם צריך התבוננות מהן הדרכים להשרות את שכינת ה' ית"ש בבית עץ ואבן. ונראה שיש ב' דרכים שעל ידם יכול אדם להבטיח השראת השכינה בביתו: א. ע"י תלמוד תורה כמו שאמרו באבות ג' ב' ובברכות ו' ע"א "מנין שאפילו אחד עוסק בתורה שכינה שרויה עמו שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך". ב. ע"י ענוה ושפלות דכתיב (ישעיה ס"ו ב) "איזו בית אשר תבנו לי ואיה מקום מנוחתי וכו' אל זה אביט אל עני ונכה רוח", הרי שענוה ושפלות סגולה להשראת השכינה.

 ומשום שתי סגולות אלו תורה וענוה נמשלו ישראל לגפן, שהרי אמרו חז"ל (חולין צ"ב ע"א) "אומה זו לגפן נמשלה וכו' אשכולות שבה אלו ת"ח", ובמדרש רבה בחוקותי ל"ו אמרו "מה גפן בתחילה נרמסת תחת הרגלים ואח"כ עולה על שולחן מלכים כך ישראל" וכו'.

 ומשום כך מברכים על זווג הגון של בת ת"ח לת"ח "ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל" (פסחים מ"ט ע"א).

כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים

 אמרו חז"ל המשמח חתן וכלה כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים (ברכות ה ע"ב), ויש להבין וכי בונים חרבות? והלא את החורבות יש לפנות ובמקומם לבנות בתים חדשים, אבל באמת חלילה לנו לבנות בתים חדשים, לא בבנין אנו עוסקים אלא בשחזור ואנו מנסים בכל כוחנו ומתפללים לקב"ה שנוכל לשחזר את בתי אבותינו הק' ולבנות את בתינו בדמותם ובצלמם ועל זה אמרו "כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים".

חתן ימעט מתלמוד תורה

 מעשה בחתן שבא לפני מו"ר כ"ק מרן מצאנז זצ"ל להתברך מפיו. שח לו האדמו"ר, הלא כתבו הפוסקים שחתן צריך למעט בלימודו בשבעת ימי המשתה (עיין שו"ת חיים שאל ח"ב סי' ל"ח אות ס' ושו"ת ציץ אליעזר חלק י"ב סימן ע"ג, אמנם בשו"ת רעק"א קמא סי' ל' יש תשובה עמוקה ומשמע מדבריו שכתבו תוך ימי המשתה שלו עי"ש). אך לא נתפרש כמה ימעט ומה שיעור המיעוט, אלא יש ללמוד שיעור זה מהלכה אחרת בשולחן ערוך סימן קנ"א סעיף ב כתוב שיש למעט במשא ומתן בשבוע שחל בו תשעה באב, צא לשוק או לבורסת היהלומים וראה כמה ממעטים במסחר בשבוע זה וממנו תלמד כמה למעט מת"ת בשבעת ימי המשתה!

איש ואשה שזכו

 אמרו חז"ל (סוטה י"ז) "איש ואשה שזכו שכינה ביניהם לא זכו אש אוכלתן".

 ולכאורה תמוה מה ראו חז"ל לומר דברים חריפים כל כך "אש אוכלתן"?

 ונראה דצריך להבין במה שאמרו זכו שכינה ביניהם, מה ענין זכיה זו וכיצד נשיגנה, ולכאורה נראה דעל ידי תלמוד תורה ועמלה זוכים בזכיה זו, וכמו שאמרו (ברכות ו ע"א, אבות ג' ב') אפילו אחד שעוסק בתורה שכינה שרויה עמו, ולפי זה ניחא, דלא זכו פירושה שאין קול התורה נשמע בתוך ביתם, והרי כבר אמרו חז"ל (סנהדרין צ"ב ע"א) "כל בית שאין דברי תורה נשמעין בו בלילות סופו נשרפת באש" ועל זה אמרו לא זכו אש אוכלתן.

חן שעל פני חתן

 במוסף של יוה"כ כאשר מתארים את הדרו של הכהן הגדול בצאתו מן הקודש אומרים "כחסד הנתון על פני חתן מראה כהן" (ועיין תוס' גיטין ז' דחתן דומה לכהן גדול שהוא ראש לבני ישראל).

 הרי שחן וחסד שורים על פני חתן. מהי סגולת החתן ואיך משיגים אותה. בדברי חז"ל ובמקראי קודש מצינו שלש סגולות לחן: א. תלמוד תורה, וכמו שאמר ר' יהושע בן לוי (כתובות ע"ז ע"ב) תורה מה כתיב בה "איילת אהבים ויעלת חן" הרי שתורה מביאה חן על האדם. ב. ענוה היא סגולה לחן דכתיב "לענוים יתן חן" (משלי ג' ל"ד). ג. יראת שמים דאיתא במס' סוכה מ"ט ע"ב "כל מי שיש עליו חן בידוע שיש בו יראת שמים שנאמר "וחסד ד' על יראיו", הרי לן שלש סגולות למדת החן.

 וכמה נפלא הדבר שדוקא שלשת סגולות האלה הן גם הסיבות לשראת השכינה: א. תורה שהרי אמרו (ברכות ו ע"א, אבות ג' ב') אפילו אחד שיושב ועוסק בתורה השכינה שרויה עמו שנאמר "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך". ב. ענוה ויראת שמים דכתיב (ישעיה ס"ב ב') "איזו בית אשר תבנו לי ואיה מקום מנוחתי וכו' אל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי" הרי שגם ענוה ויראה הן סגולות להשראת השכינה. כי חן אמיתי אינו אלא הנובע מתורה, ענוה, ויראת שמים.

שהזיווג יעלה יפה

 במה שנהגו לברך שהזיווג יעלה יפה, אפשר לפרש על פי המסופר במדרש רבה ב"ר ס"ח וכן הוא בויק"ר ח' על ההיא מטרוניתא ששאלה את ר' יוסי בר חלפתא מה עושה הקב"ה מאז ששת ימי בראשית וא"ל יושב ומזווג זיווגים ואמרה לו אף אני יכולה לעשות כן כמה עבדים יש לי וכמה שפחות יש לי וזיווגה אותם בלילה אחד. ומסופר שם "למחר אתין לגבה דין מוחו פציעה ודין עינו שמוטה ודין אצילי' פריך ודין ארכובה תבירה" וכו' אמרה המטרוניתא "לית אלוה כאלוהכון" וא"ר רבי ברכיה שהקב"ה עושה סולמות "מוריד לזה ומעלה לזה" ועי"ש בפי' מתנות כהונה דגם זה קאי אזיווג, דהקב"ה מוריד את זה ומעלה את זה כדי להתאימן.

 ומשום כך מברכים שהזיווג יעלה יפה ששני הצדדים יעלו מעלה מעלה ולא יצטרכו שהקב"ה יוריד את זה ויעלה את זה.

 ובדרך רמז "יפה" בגימטריה צ"ה ומצוה צ"ה במנין המצוות בספר החינוך היא מצוות בנין בית הבחירה. ומקוים אנו שבית חדש זה אמנם יהיה בית מקדש מעט מקום להשראת השכינה.

התמדת התורה של חתן

 בברכות ט"ז ע"א מסופר על חתונתו של ר' אלעזר "רב אמי ורב אסי הוי קטרן להו גננא לר' אלעזר אמר להו אדהכי והכי איזיל ואשמע מילתא בבי מדרשא ואיתי ואימא לכו וכו'".

 הרי לן סמל ודוגמה לדביקות בתורה של חתן ביום חופתו, אדהכי והכי בין קבלת הפנים לחופה רץ לבית המדרש לשמוע שיעור בהלכה.

 ובקהלת רבה פרשה א פסוק ט"ו "מעוות לא יוכל לתקון" וכו' אמרו חז"ל "ומשאדם מחסר עצמו מדברי תורה אינו יכול להמנות כי הא דר' יהודה ור' אלעזר הוו תניין כחדא ונסב ליה ר' יהודה אנתתיה וקדמיה ר' אלעזר שבעת ימים דמשתיתא ועבר כמה שנים דימטי ביה ולא מטא ביה הוי וחסרון לא יוכל להמנות", ואפשר דכאשר ראה ר' אלעזר את צער חברו ר' יהודה שטרח כמה שנים למלאת חסרון שבעת ימי המשתה מת"ת, נתן אל לבו ביתר שאת וביתר עוז לא להרפות מן התורה בשבעת ימי המשתה שלו ולא להיות בכלל "מעוות לא יכול לתקון וחסרון לא יוכל להמנות".

כן תעשה לדורות

 "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו כן תעשו" (שמות כ"ה ט') ופירש"י לדורות, שכלי המקדש לדורות צריכים להיות כתבנית כלי המשכן. והרמב"ן תמה על דבריו ממזבח הנחושת שעשה שלמה עשרים על עשרים.

 ותרצו האחרונים המזרחי והמהר"ל דמידות המקדש וכליו לדורות אין צריך שיהיו מידותיהם במשכן אבל על תבניתם נצטוו כן תעשו לדורות דהיינו היחס שבין מדות הרוחב והאורך והגובה צריך שיהיה כיחס שהיה במשכן.

 וכיוצא בדבר בבית מקדש מעט של בית יהודי, מותר לשאוף שיהיה גדול מבתי אבותינו, מן הסתם יהיה קטן יותר מבתי אבותינו, אבל התבנית, הצלם, דמות הבית ורוחו צריך להיות כבתי האבות. כן תעשה לדורותיכם.

זיווג על הבאר

 אמרו חז"ל שלשה נזדווגו להן זיווגיהן מן הבאר יצחק יעקב ומשה (שמו"ר א, ל"ז).

 ונראה ביאור הענין דהתורה נמשלה לבאר כמו שאמרו בברכות נ"ו ע"ב הרואה באר בחלום מצא תורה. וכך כתב באריכות באוה"ח בפרשת בארה של מרים. ולמה נמשלה תורה לבאר, נראה דהנה יש שלשה סוגי מקוואות מים: בור באר ומעיין. בור כולו בידי אדם, הוא חופר את הבור והוא נותן בו מימיו, מעין כולו בידי שמים וללא מגע יד אדם, באר הוא ענין ממוצע: האדם הוא שחופר את הבאר אבל הוא צריך למצוא מקור מים חיים שנברא בששת ימי בראשית, וכך גם בתלמוד תורה שנמשלה לבאר, האדם הוא שחופר את הבאר ועמל בתורה ואז מתקיים בו יגעת ומצאת ולאוקמי גירסא סיעתא דשמיא (מגילה ו ע"ב). וזיווג המושתת על אדני התורה הוא זיווג מן הבאר.

תגיות: