מי שאיחר לביהכ"נ והגיע לאחר ברכת השופר מה יעשה (תשס"ה)

מרן הגאב"ד שליט"א

באחד שאיחר לבא לביהכ"נ בראש השנה והגיע לאחר שאמר בעל התוקע ברכות השופר ואמר בעצמו הברכות בלחש בשעה שכבר תקעו, האם יצא יד"ח התקיעות ששמע בשעה שבירך ברכת השופר.

א

 

הנה במושכל ראשון תלויה שאלה זו במה שנחלקו הראשונים בענין שומע כעונה אם נאמר רק כאשר האדם יכול לענות בפועל וראוי לכך, דבהגהות אשרי בריש מסכת חולין כתב דבאלם לא מהני שומ"כ כיון שאינו ראוי לענות בפיו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו, ולשיטתו יש לטעון דלא יצא בני"ד דכיון שבשעה זו שהוא מברך ברכה בפיו אינו ראוי לתקוע לא יצא יד"ח, וכיון דלא קיי"ל כהג"א אלא אף אלם יוצא ע"י שמיעה ולא בעינן שיהא ראוי לעניה וכמו שהאריך להוכיח בשאגת אריה סי' ו' יוצא יד"ח בני"ד.

אמנם באמת נראה דאף לשיטת הג"א יוצא בני"ד דבתק"ש לא צריך כלל לדין שומע כעונה דהלא המצוה היא בעצם השמיעה והשומע קול שופר יוצא בעצם שמיעתו ולא בתקיעת חבירו וכמ"ש הרמב"ם בריש הלכות שופר וכ"ה בטור ושו"ע סימן תקפ"ח ס"א, אך באמת חזינן דגם בשופר צריך לשמוע מבר חיובא (תקפ"ט א' – ב' וגם בשופר צריך כונת שומע ומשמיע (שם ס"ט), ואף שהארכתי במק"א לבאר הלכות אלה, מ"מ בפשטות נראה דדין שמיעת קול שופר כדין כל שומע כעונה, וכבר כתב החזו"א בסי' כ"ט אות ד' דהוי כעין דין שומ"כ, מ"מ נראה דאין לדמות אלם שבעצם אינו ראוי לעניה למי שמברך ורק במקרה אינו יכול לענות, וכבר כתב הרמב"ם "כל שלא יבדיל בין עצם למקרה... הרי הוא כבלתי יודע לדבר" ומשו"כ נראה דאין דברי הג"א הנ"ל ענין לשאלתנו.

 

ב

 

אלא דלכאורה לא יצא דאי אפשר לצאת ידי חובת שמיעה בשעה שמדבר, ויש להביא ראיה דלא יצא יד"ח מהמבואר בסי' קס"ז במשנ"ב ס"ק מ"ה דאם בירך ענט"י בשעה שהבוצע הוציאו בברכת המוציא לא יצא "דצריך להבין ולשמוע מה שאומר המברך ואל להפסיק בדברים אחרים" ועי"ש בשעה"צ ס"ק מ"ג דאפילו אומר שהקשיב וכיון לברכת הבוצע לא יצא דהוי הפסק עי"ש, ולכאורה ה"נ בני"ד דהוי הפסק באמצע התקיעה.

אך באמת נראה דשפיר יצא בדיעבד דהנה לכאורה סותר המשנ"ב דבריו דבסי' קכ"ד ס"ק כ"א הסיק דאם ענה ברוך הוא וברוך שמו בברכה בדיעבד יכול לצאת בו יד"ח (והביא שהח"א נסתפק בזה) וכך כתוב במגן גבורים, ולכאורה סותר דבריו דמה בין זה למי שבירך ענט"י ושמע ברכת המוציא.

וע"כ צ"ל דשאני ב"ה וב"ש דשייך לברכה ואינו דבר זר ולפיכך אינו הפסק, ואף דבסי' קס"ז כתב המשנ"ב סברא נוספת דכיון שאומר דבר אחר אינו שומע אין זה עיקר טעמו כמבואר בשעה"צ הנ"ל דאם אמר ששמע וכיון לבו לא יצא רק מטעם הפסק, ודבר השייך לענין הברכה כב"ה וב"ש אינו הפסק משא"כ בברכת ענט"י והמוציא, (וראיתי בשם הגר"מ שטרנבוך דצ"ל דמש"כ במשנ"ב בסי' קכ"ד דיצא בדיעבד אף שענה ב"ה וב"ש באמצע הברכה מיירי כשהש"ץ המתין בברכתו דאל"כ הרי לא שמע, וזה דוחק גדול ונגד משמעות לשון המשנ"ב, ועוד דהרי עיקר טעמו של המשנ"ב משום הפסק כמבואר ולגבי הפסק אם כלל נפ"מ אם הפסיק בשעה שהמברך בירך אין בין מילה למילה וז"פ, (ועיין במה שכתבתי לקמן משו"ת מהר"ם שיק), אלא נראה ברור דאף שהש"צ המשיך בברכתו יצא וכדמשמע גם במשנ"ב סי' קס"ז דאפשר לשמוע ולברך בב"א בדיעבד בענין שאין הפסק וכמבואר.

ולפי"ז מסתבר דברכת השופר ג"כ אינו הפסק בתקיעה דהלא ברכת השופר בירך ולא גרע מב"ה וב"ש ועוד דבתק"ש שמצותו בשמיעה ול"צ לומר בו שומע כעונה אפשר שיצא בדיעבד אפילו הפסיק בדיבור אם התכוין לשמוע דמ"מ שמע קול שופר, והרי מבואר להדיא בסי' תקפ"ח ס"ב דאין הדיבור הפסק בין תקיעה לתרועה וכדו' ולכאורה אינו הפסק גם באמצע התקיעה אם שמע עכ"פ את כל התקיעה, ולא שייך בשופר גם מש"כ המשנ"ב שם בסי' קס"ז שצריך להבין דאין בו אלא שמיעת קול ולא שמיעת דברים, ומשום כ"ז נראה דבדיעבד יצא יד"ח כשבירך באמצע התקיעות, אך פשוט דלכתחלה אין להפסיק באמצע התקיעות כמבואר שם בסי' תקפ"ח.

(ובעיקר דין ב"ה וב"ש באמצע ברכה, עיין בשו"ת מהר"ם שיק או"ח סי' נ"א שבבית מדרשו של החת"ס ענו ב"ה וב"ש בברכת השופר ולא מחה בהם החת"ס והמהר"ש ביאר דכיון שענו אמן יצא יד"ח אף בהפסק, ואף שיש מקור לחידוש זה לפי מה שביארתי במנח"א לפסחים סי' ע"ח אות ב' דעניית אמן הוי כברכה גופה וכמ"ש כל העונה אמן אחר השבועה כמוציא שבועה מפיו דמי ולא מדין שומ"כ הוא, מ"מ לאו מילתא דפשיטא היא והבאתי שם שהבית יוסף נקט דהוי מטעם שומ"כ בלבד, ונראה טפי לפי המבואר דמשו"ה לא מחה בהם החת"ס כיון שבדיעבד יצא יד"ח, ולא ראה לנכון למחות בעם ה' המברכים ומקדשים שמו הגדול ביום הדין והרחמים, ועיין שע"ת סוס"י רי"ג מהברכ"י דאין למחות ביד העונים ב"ה וב"ש באמצע הברכה, וע"ע במגיד תעלומה להבני יששכר ברכות דף כ"ג שהעיד שהחוזה מלובלין נהג לומר ב"ה וב"ש אף בברכה שיצא בה בשמיעה מפי אחרים וכ"כ הגר"ח פלאג'י בספרו חיים לראש דף ל"ח ע"ב וחזר על דבריו בתוקף בשו"ת לב חיים ח"ב סי' ק"ח ושכן נהג בעל חקרי לב כך שמעתי על כמה גדולים וקדושים שכל מעשיהם מפי קבלה).

 

ב


ואכתי יש לעיין מתי ראוי לברך לכתחלה כאשר איחר ולא שמע ברכות התוקע, ולכאורה אם יברך לפני תפלת הלחש (לאלה הנוהגים לתקוע בלחש) או בתחלת חזרת הש"צ (להנוהגים לתקוע רק בחזרת הש"צ) יש הפסק גדול בין הברכה לתקיעות, ולכאורה נראה שיברך באמצע תפלת העמידה לאחר שגמר פסוקי וברכת המלכיות סמוך לתקיעות, ולענ"ד אין הברכה הפסק אפילו באמצע תפלת הלחש דכיון דהתקיעות אינם הפסק דכך תיקנו ושייכי לתפלה גם הברכה אינה הפסק וכדחזינן בברכת כהנים דגם הברכה אינה הפסק בתפלה דכיון דברכה"נ שייכי לתפלה גם הברכה אינה הפסק וכבר דנתי בזה במק"א.

אלא שלכאורה לא יברך כלל דכיון דכבר יצא יד"ח בתקיעות דמיושב אלא שלא בירך עליהם שוב אין זה עובר לעשייתו אך נראה לכאורה דכיון שעדיין לא תקעו תקיעות דמעומד הוי עדיין עובר לעשייתו וכעין שכתבו התוס' בפסחים ז' ע"ב ובסוכה ל"ט ע"א דכ"ז שלא נענע בהלל הוי עדיין עו"ל במצות לולב, ואל גרע תקיעות דמעומד מנענועים בלולב.

וחידוש ראיתי בבני יששכר לחודש תשרי שפסק דאפילו לאחר תקיעות דמעומד אם עדיין לא תקעו עשרה קולות שבקדיש הוי עדיין עו"ל ויכול לברך, ודבר זה לכאורה חידוש הוא דנענועים הוי חיוב גמור עפ"י חז"ל וכך גם תקיעות דמעומד אבל הסדר שלאחר התפלה הוי מנהג עפ"י הערוך כנגד מאה קולות ולא נפסק בשו"ע ואינה חיוב גמור, ולכאורה חידוש הוא לומר דמשום תקיעות אלה הוי עדיין עו"ל, אך מ"מ נראה ברור דלפני תקיעות דמעומד הוי עו"ל (ואף אם כבר תקעו בלחש הוי עו"ל דעיקר התקיעות דמלכיות זכרונות ושופרות הם בחזרת הש"צ וז"פ).

וראיתי בכף החיים בסי' תקפ"ה ס"ק ל"ט שהביא משו"ת פרי הארץ בסי' ט' שיכול לברך לפני תקיעות דמעומד והוי עו"ל כנ"ל, ושוב כתב לפי"ד הש"ך ביו"ד סי' י"ט סק"ג שכתב בשיטת התוס' דהוי עו"ל משום שעדיין לא גמר כל מצותו דבני"ד שוב לא הוי עו"ל כיון שכבר תקע שלשים קולות ויצא יד"ח ומשו"כ הכריע שיברך בלבו בהרהור ואל בדיבור עי"ש.

ודבריו תמוהין לענ"ד דמה בין מי שנטל לולב דבודאי יצא יד"ח לגמרי במצות לולב אלא שלא קיים מצות חכמים לנענע למי שעדיין לא קיים מצות חכמים לתקוע מלכיות זו"ש, ולכאורה ני"ד עדיף מדברי התוס' לגבי לולב די"א דעיקר התקיעות הם במעומד כמבואר בתוס' פסחים קט"ו ע"א ואף שיצא יד"ח בתקיעות דמיושב וכמ"ש התוס' בר"ה ל"ג ע"ב מ"מ תקיעות דמעומד משום מצות שופר הם והם המצוה מן המובחר (ובמק"א ביארתי דאין סתירה בין שני דברי התוס' הנ"ל, דאף דיצא יד"ח בדמיושב מ"מ עיקר המצוה מה"מ בדמעומד) משא"כ נענועים לאו משום מצות לולב הם אלא מצוה בפנ"ע שתיקנו חז"ל משום רוחות רעות וטללים רעים ומ"מ הוי עו"ל, וכל כונת הש"ך שם רק לגבי שחיטה דאינו יכול לברך אחר השחיטה כיון שגמר כל המצוה ומה זה ענין לעניננו, ומשום כך נראה דשפיר יכול לברך על תקיעות דמעומד וכמ"ש בפרי הארץ כמבואר.

אמנם לכאורה יש להעיר דלא יוכל לברך על תקיעות דמעומד מטעם אחר, דהנה כתב בעל המאור בסוף מסכת ר"ה שיטה מחודשת בכל כונת חז"ל בתקיעות דמיושב ודמעומד, ועיקר דבריו דהתקיעות שעל סדר התפילה ומלכיות זו"ש הן הם תקיעות דמיושב, ואחרי גמר התפילה היו תוקעין שוב כשהיו הולכין לביתם ואלה היו תקיעות דמעומד, והתקיעות שאנו תוקעין לפני תפלת המוסף הן תקנה שנתחדשה לאחר חתימת התלמוד משום החולים וכדו' שאין בידם להיות בביהכ"נ בשעת חזרת הש"צ, וכתב לפי דרכו דבימי הש"ס לא היו מברכין כלל על השופר, דלעולם לא תיקנו שתי עניני ברכות במצוה אחת וכיון שמברכין ברכות מזו"ש לא תיקנו ברכת המצוה ורק כשנהגו לתקוע לפני תפלת המוסף בירכו ברכת השופר, ולפי דבריו אין לברך כלל על תקיעות דמעומד כיון שמברכינן עליהם ברכות מזו"ש, ויסוד דבר זה מצינו גם לגבי קר"ש דכתב המאירי בברכות י"א ע"ב דאין מברכין ברכת המצוה על קר"ש כיון שתיקנו בה ברכת קר"ש, וחידוש כתב המאירי שם דמי שאנוס ואין בידו לברך ברכת קר"ש צריך לברך אקב"ו לקרוא את השמע וכתב כן אף בברכת השופר דאם אינו יכול לברך מזו"ש מברך אקב"ו ומבואר דס"ל בזה כבעל המאור, עי"ש בנועם דבריו.

אך באמת נראה דכל זה אינו, דבאמת יש לחקור בכל גדר זה דכ"ז שלא נגמר המצוה חשוב עובר לעשייתן ועדיין יש לברך, האם פירושו שמברך על חלק המצוה שעדיין לא קיים או שמא פירושו דכיון שעדיין לא נגמרה המצוה חלה ברכתו גם על העבר דהיינו על עיקר המצוה ותחילתו, דאף דקיי"ל דאף בדיעבד א"א לברך אלא עובר לעשייתן ולא לאחר המצוה כ"ז שלא גמר מעשה המצוה חלה הברכה על כולה גם על מה שעשה כבר, ולפי צד זה פשוט דאף אם א"א לברך על תקיעות דמעומד מ"מ כיון שעדיין לא גמר מצותו יכול לברך דהלא ברכתו אינה על תקיעות דמעומד אלא על כל התקיעות בלבד גם על אלה דמיושב שכבר תקע.

ובמק"א הארכתי בזה והוכחתי מדברי התוס' בפסחים ז' ע"ב שכתבו לגבי לולב דאף דנפיק ביה מדאגביה מ"מ מברך כיון שצריך לנענע בהלל, ותימה איך יברך עכשיו משום שינענע בהלל והלא יש הפסק גמור עד הנענועים שבהלל, וע"כ דכיון שצריך עדיין לנענע בהלל מברך גם על תחילת הגבהתו ונטילתו שבו קיים עיקר מצותו אמנם אין זה ראיה דכיון דמ"מ הלולב בידו ועדיין לא נענע יכול לברך אבל תימה הוא לברך על השופר כאשר אינו שומע קול שופר אלא לאחר זמן רב ודו"ק.

 ומסתבר לפי"ז דאף אם לא מברכים על תקיעות דמעומד לשיטת המאור משום ברכות מזו"ש מ"מ הוי עדיין עובר לעשייתן ויכול לברך על תקיעות דמיושב אף לאחר שמיעתן (אמנם לשיטת הריטב"א הנ"ל עדיין צ"ע ודו"ק).

אמנם יש טעם שלא לברך אתקיעות דמעומד לפי"ד הריטב"א בר"ה ל"ד ע"א דתקיעות אלו אינם משום מצות השופר אלא מענין התפילה הם, והשופר מעלה את זכרון ישראל ותפילותיהם, כמו שאמרו "על מנת שיעלה זכרונכם לפני ובמה בשופר", והריטב"א מיישב בזה מה שהקילו בתקיעות דמזו"ש שאין תוקעין בהם תשר"ת תש"ת תר"ת וז"ל "ואין תקיעות שעל סדר הברכות באות לחובת מצות שופר אלא לחובת תפלה בציבור להעלות תפלה בתרועה כענין בתעניות שתוקעין" עי"ש, ולפי דבריו צ"ע אם יש לברך על תקיעות אלו כיון שמשום תפלה הם ולא משום מצות שופר, ולכאורה אין זה עובר לעשייתן.

למסקנת הדברים, נראה שיברך בין הסדרים בתקיעות דמיושב דבזה אין כל פקפוק, ובדיעבד אם בירך באמצע התקיעות יצא יד"ח, ואם לא בירך עד לאחר גמר תקיעות דמיושב, יכול לברך לפני התקיעות דמעומד, ולכאורה יכול גם לברך באמצע תפלת הלחש, אך לבי מהסס בזה כיון דמ"מ לא תיקנו ברכה זו באמצע התפלה אלא לפני תקיעות דמיושב (ולשיטת המאור לא תיקנו ברכה כלל), ונראה דנכון טפי שיברך בחזרת הש"צ לפני תקיעת המלכיות דעיקר תקיעות מזו"ש בחזרת הש"צ הם כנ"ל.

 


תקעו בחדש שופר

ידוע מה שנחלקו הראשונים במצות השופר אם מהותה בתקיעה או בשמיעה, (דעת הרמב"ם בכמ"ק דהשמיעה היא המצוה ודעת ר"ת מובא ברא"ש ר"ה פ"ד דהתקיעה היא המצוה) ורבים האחרונים שנקטו דתקיעה והשמיעה כאחד הם חלקי מצוה זו (עיין שאגת אריה סי' י"ג, יום תרועה ר"ה דף כ"ט ומנחת חינוך ת"ה).

ונראה דגם בפנימיותה של מצווה זו יש מקום לשני יסודות אלה, דהנה בר"ה ט"ז אמרו "אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפניי" ובר"ה כ"ו יש רמז נוסף "כמה דכייף איניש דעתא טפי מעלי".

וידועים דברי הרמב"ם בהלכות תשובה, פ"ג ה"ד שכתב וז"ל "אע"פ שתקיעת שופר בר"ה גזה"כ, רמז יש בו כלומר, עורו ישנים משנתכם, ונרדמים הקיצו מתרדמכתם, וחפשו מעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראיכם אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה" עכ"ל, ודברי הרמב"ם צריכים להדהד באזנינו בשומענו את קול השופר כמאמר חז"ל בר"ה "כמה דכייף איניש דעתא טפי מעלי".

וכנגד שני טעמים אלה התקיעה והשמיעה, דתוקעים אנו כדי שיזכור הקב"ה, אבל צריכים אנו להשמיע לעצמנו את תקיעת השופר וכדברי הרמב"ם, ולא בכדי עיקר המצווה היא בשמיעה דקודם צריכים אנו לשמוע את השופר ולפשפש במעשינו (כדברי הרמב"ם פ"א ה"א משופר וטוש"ע תקפ"ה) ורק אחר זכירה זו, יזכור לנו הקב"ה עקידת יצחק.

בשל"ה הביא רמז תק"ש עפ"י נגלה, דתשר"ת הוא רמז לימי האדם, דהאדם יוצא לאויר העולם נקי פשוט וחלק, כתקיעה שהיא קול ישר ופשוט, דהאלוקים עשה את האדם ישר, אלא שבשלב מאוחר יותר האדם מחפש חשבונות רבים ואז מתעקם וחוטא, וזהו גנוחי גנח כדרך החולה המתייסר ביסוריו, וממשיך השל"ה דבכ"מ שאמרו חז"ל "יללה" הכונה היא על מת, דכאשר אדם עובר על כריתות וחייבי מיתות בי"ד מיללים עליו וזוהי תרועה, שמייללים ומספידים אותו כביכול, ואחר כל זה שוב תוקעים קול חלק ופשוט כתינוק היוצא לאויר העולם, ללמדך כי אין הקב"ה חפץ במות המת כי אם בשובו מדרכו וחיה.

וכבר הארכתי במק"א לבאר דעיקר מצות השופר ומהותה הוא בתרועה ד"יום תרועה" כתיב אלא שהתרועה צריכה תקיעה לפניה ולאחריה, ורמז הדבר דהנה התרועה מבטאת שברון לב גנוחי גנח וילולי ילל, והתקיעה היא קול של שמחה וכדמצינו בחצוצרות וביום שמחתכם ובמועדיכם וכו' ותקעתם בחצוצרות", וללמדך בא שעיקר העבודה בר"ה הוא שברון הלב אלא שצריך גם שמחה וכדברי הנביא (נחמיה ח') "אל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם". ובדרך זה נראה ביאור נוסח הברכה "כי אתה שומע קול שופר ומאזין תרועה" דבמד"ר האזינו מבואר דשמיעה היא מרחוק והאזנה היא מקרוב ולכן משה רבינו אמר האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ, והנביא ישעיה אמר שמעי שמים והאזיני ארץ, דמשה בשמים היה וישעיה בתוך עם טמא שפתיים עי"ש. וזה שאנו אומרים כי אתה שומע קול שופר אבל מאזין תרועה בכל מקום שיש לב יהודי שבור, שם הקב"ה מאזין מקרוב "ואני אשכון את דכא".

ורגיל אני להוסיף דאחרי כל השברים והתרועות שתקענו, תוקעין אנו תקיעה גדולה, לרמז שבמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, ולכן תוקעים תקיעה גדולה מכל התקיעות והתרועות שלפניו.

ובסידור הרש"ש איתא שהמהרהר בתשובה בשעת תקיעת שופר יכול לכפר גם על כריתות ומיתות בי"ד, והדברים ודאי על פי קבלה, אך יש בדברים הבנה גם עפ"י הנגלה שהרי איתא בר"ה ט"ז שאמר הקב"ה תקעו לפני בשופר שאזכור לכם עקידת יצחק, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני, וכ"א יכול כשמהרהר בתשובה להחשב כאילו עקד ומסר א"ע להקב"ה, וזה כמיתה, ומיתה עם תשובה מכפרת אפילו על חילול ה'.

ואמרתי מאז בדרך צחות ודרש "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגינו כי חק לישראל הוא, משפט לאלוקי יעקב" דרשו חז"ל מהפסוק הזה איזהו חודש שמתכסה בו זהו ר"ה, ולכאורה יש כאן תרתי דסתרי, חקים הרי הם מצוות שאין בהם טעם, ומשפטים הלא הן המצוות שיש בהם טעם וא"כ יש כאן תרתי דסתרי, אלא שאומרים אנו להקב"ה, אף אם תקענו בלא תשובה כדברי הרמב"ם אלא תקענו בתורת "חוק" חק לישראל הוא אעפ"כ שיהיה משפט לאלוקי יעקב ויזכור לנו הבוי"ת את אשר הבטיח: "מעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני, ובאין מליץ יושר מול מגיד פשע תגיד ליעקב דבר חק ומשפט וצדקנו במשפט המלך המשפט האוחז ביד מדת משפט.

"ותקבל ברחמים וברצון סדר מלכויותינו"

 

 

 

 

לעילוי נשמת

הרה"ח משה בן מוה"ר יוסף דוד ז"ל

נלב"ע כ"ז סיון תשמ"ז

מרת מלכה מחלה בת הר"ר מרדכי זיסקינד ז"ל

נלב"ע ג' אייר תשס"ו

ת.נ.צ.ב.ה.

הונצח ע"י בנו ידידנו עוז

הר"ר דוד הגר הי"ו

לוס אנג'לס

תגיות: