שליחות בבנין בית המקדש ועשיית כליו

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

"ותכל כל עבודת משכן אהל מועד ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו" (ל"ט ל"ב)

"ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו בני ישראל את כל העבודה" (ל"ט מ"ב).

א


הנה יש לעיין למה לא למדו חז"ל מפסוקים אלה ששלוחו של אדם כמותו, והלא בקידושין דף מ"א האריכו בשאלה "שליחות מנלן" ולכאורה יש להוכיח מפרשתינו, דמקרא מלא כתיב "ויעשו בני ישראל ובאמת לא עשו אלא בצלאל ואהליאב ועושי דברם, הרי לן דשלוחו של אדם כמותו.

וקושיא זו גדולה טפי לפי מש"כ בשו"ת הריב"ש סימן רכ"ח דשני דינים יש בגדר השליחות, ומקראי דגירושין ותרומה (שם במס' קידושין) לא ידענו אלא דשליחות מהני אבל עדיין אין לנו ששליחו של אדם כמותו אלא מקרא דקרבן פסח דכתיב ביה "ושחטו אותו כל עדת ישראל" הרי דנחשב כאילו הן הם ששחטו, ומכאן ששלוחו של אדם כמותו, ולפי"ז נראה דגם מקרא דידן יש ללמוד לא רק דמהני שליחות אלא אף דהוי כמותו שהרי כתיב "כן עשו בני ישראל" וכתיב "ויעשו בני ישראל" אף שלא עשו אלא ע"י שליח. (ובגוף דברי הריב"ש עיין מה שכתבתי במנחת אשר שמות סימן ט"ז).

וראיתי בשו"ת אמרי יושר להגר"מ אראק זצ"ל בח"ב סימן קצ"ה שהקשה בסגנון אחר. למה לא למדו דין שליחות ממה שנצטוה משה רבינו על מלאכת המשכן וכליו וכדכתיב (שמות כ"ה ל"א) "ועשית מנורת זהב טהור", וכן שם בשאר כלי המקדש, והלא משה לא עשה בעצמו אלא בצלאל וחבריו וע"כ דשלוחו של אדם כמותו, ותירץ עפ"י מה דאיתא במדרש כי תשא שהקב"ה אמר למשה מלך אתה ואין דרכו של מלך להתעסק בעשיית כלים, וע"כ דלא נצטוה משה בעצם עשייתן של כלי המקדש אלא לצוות ולפקח על עשייתן עי"ש.

ולא ידעתי למה צריך לדברי המדרש הלא מקרא מלא דיבר הכתוב  (שמות ל"א א'-ה')

וידבר יהוה אל משה לאמר . ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה. ואמלא אתו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה. לחשב מחשבת לעשות בזהב ובכסף ובנחשת. ובחרשת אבן למלאת ובחרשת עץ לעשות בכל מלאכה.

הרי לן להדיא שבצלאל ואהליאב הן אשר נצטוו בפועל לעשות את כלי המשכן ולא משה רבינו, וז"פ. אך מ"מ עדיין צ"ע בשאלה דידן למה לא למדו דין שליחות ממקראי הקודש שבפרשתינו.


ב

 

ונראה בזה בהקדם יסוד גדול שהארכתי בו במקום אחר והוא, כל מצוה המוטלת על קבוצה או על ציבור של אנשים אבל לא כל אחד צריך לקיימו בעצמו, ע"כ אין עליהם חובת גברא אלא חובת אחריות שהמעשים יעשו והמצוה תקויים מביניהם ועל ידם. ומשו"כ יכולים הם לקיים את המצוה אף ע"י קטנים ולא קפדינן שהמצוה תיעשה ע"י בר חיובא דרק כשיש חובת גברא של הפרט יש להבחין בין בר חיובא למי שאינו מחוייב, והארכתי ביסוד זה במק"א (עיין מנחת אשר ויקרא סימן ב').

ונראה בזה תשע ראיות:

א: שמירת המקדש.

הנה בריש מס' תמיד אמרו שהרובים היו משמרין במקדש, וכל הראשונים (הראב"ד, הרא"ש, רבינו גרשום והמפרש) פירשו דהכונה לפרחי כהונה שלא הגיעו לגדלות, ותמה במשנה למלך פ"ח מהלכות בית הבחירה דהלא שמירת המקדש מצות עשה היא ואיך נקיימנה ע"י מי שאינו בר חיובא, עי"ש.

ונראה כנ"ל דכיון דמצוה זו מוטלת על שבט הכהונה והלויה, הכהנים משמרין בג' מקומות והלוים בכ"א מקומות, ופשוט דלא כל הכהנים והלויים מצווים לשמור, אלא כולם מצווים שמביניהם יעמידו שומרים, ובכה"ג אין קפידה כשהמצוה מתקיימת ע"י קטנים ושאינם בני חיובא.

ב: אכילת קדשים.

הנה מבואר בזבחים צ"ט וברמב"ם פ"י ממעשה הקרבנות הלכה י"ז דחולקין קדשים לקטנים ומצות אכילת קדשים שהיא מצות עשה דאורייתא דילפינן מ"ואכלו אותם אשר כופר בהם") וכמבואר בפסחים נ"ט ע"ב, מתקיימת ע"י קטנים, וגם בזה יש לתמוה כנ"ל כיון דמצוה גמורה היא, איך תתקיים ע"י קטנים.

ובאבני נזר יו"ד סימן תמ"ט הקשה כן, ועוד הקשה ממה שחרש ושוטה יכולים ליבם, איך תתקיים מצות ייבום ע"י מי שאינו בר חיובא. ותירץ דכמו שאמרו (סנהדרין ס"ב: וכריתות י"ט:( "המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה", כן גם במצוות עשה כל שיש בו הנאה כגון אכילת קדשים (כנגד חלבים) וייבום (כנגד עריות), יכולה המצוה להתקיים אף ע"י קטנים שאינם ברי דעת, עי"ש.

והנה אף שעצם המשוואה בין מצוה ועבירה יש לו בית אב בדברי הראשונים, עיין בר"ן ר"ה כ"ח, ובכסף משנה פ"ב משופר ה"ד שכתבו בדרך זה ליישב את דברי הרמב"ם שמחד פסק דבתוקע לשיר לא יצא יד"ח ומאידך פסק דכפאוהו ואכל מצה לא יצא יד"ח, דשאני אכילת מצה שיש בה הנאה, ולכן לא צריך בה כוונה, דההנאה במקום כונה עומדת עי"ש (והארכתי בזה במנחת אשר לפסחים סימן ע"ו אות א'), עדיין התמיה במקומה עומדת דמ"מ ברור ופשוט דקטן פטור מכל המצוות ואף מאלה שיש בהם הנאה כגון אכילת פסח מצה ומרור ומצוות יבום ונשיאת האנוסה והמפותה וכדו', וכיון שהקטן פטור אף ממצוות אלה הדרה קושיא לדוכתא.

וגם בזה נראה כנ"ל דכל כהני המשמר חייבים שהקדשים ייאכלו אבל אין אף אחד מהם שחייב לאכול ומשום הכי אפשר לקיים מצוה זו אף ע"י קטנים. (וידועים דברי הבית הלוי בח"א סי' ב' ובח"ג סימן נ"א דמצות אכילת קדשים ענינה שהקדשים ייאכלו ולא שהכהנים יאכלו, עיין בזה במנחת אשר שמות סימן נ"ה).

ג:  עבודת הקורבנות.

הנה בחולין כ"ד ע"ב דרשו חז"ל מקרא לפסול את הקטנים בעבודת הקרבנות דהיינו שחיטה קבלה הולכה וזריקה, ויש להקשות למ"ל קרא סברא היא, דאיך נקיים מצות עשה ע"י קטנים שאינם ברי חיוב, וגם בזה נראה כנ"ל, דגם מצוה זו מוטלת על כהני המשמר שמביניהם יעמוד כהן אחד לשרת בקודש ולעשות את עבודת הקרבנות, ולולי שפסלתו תורה אף קטן יכול היה לקיים מצוה זו.

ד:  מילת בן ישראל.

הנה נחלקו בעבודה זרה כ"ו ע"ב- כ"ז ע"א אם עכו"ם כשר למילה, והנה זה פשוט דבמקום שיש אב אין גוי יכול למול משום שאינו בר שליחות והאב לא יצא יד"ח ע"י אשר ימול הגוי או שליחו, אך במקום שאין אב מוטלת מצוה על הבית דין, וכין שהמצוה מוטלת על הבי"ד אין כאן חובת גברא בעצם מעשה המצוה אלא אחריות על הבי"ד לדאוג שהתינוק יהיה מהול כדין, ובכה"ג לא צריך לא כונה ולא שליחות ולא בר חיובא.

ה:  ובערת הרע מקרבך.

וכבר כתב הרשב"א בשו"ת ח"א סימן שנ"ז דמצות ד' מיתות בי"ד יכולה להתקיים ע"י גוי שיעשה במצות בית הדין עי"ש. וכבר דנתי במק"א מתוך דברי הרשב"א דבמקום שעיקר המצוה בתוצאתה ולא בעצם המעשה יש שליחות אף לנכרי, אך באמת נראה טפי דאין כאן שליחות ממש, אלא דכיון שאין הבי"ד צריכים להרוג אלא לפקח ולהביא לכך שיתבער רשע מקרבנו ע"י מיתת החייב אין קפידה כאשר מצד המעשה נעשה ע"י גוי אף שאינו בר חיובא.

ו:  נר חנוכה.

הנה מבואר באו"ח סימן תרע"ה סעיף ג' די"א שקטן שהגיע לחינוך יכול להדליק נר חנוכה וליפטור בהדלקתו את כל שאר אנשי הבית עי"ש. וכבר תמהו האחרונים הלא קיי"ל דאף במצוה דרבנן אין הקטן מוציא את הגדולים יד"ח ומאי שנא נ"ח מכל שאר המצוות. ועיין שם במשנה ברורה ס"ג י"ג שתמה מהמבואר בסימן תרפ"ט לגבי מקרא מגילה דקטן שהגיע לחינוך אינו מוציא את הגדולים עי"ש. ונראה בזה כנ"ל דגם במצוה זו שגדרה "נר איש וביתו" כל בני הבית חייבין שמי מהם ידליק את הנר והרי זה כשמירת המקדש ואכילת קדשים שכל הכהנים חייבין שמי מהם ישמור ויאכל, וכל כה"ג אין קפידא שהמצוה בפועל תתקיים ע"י בר חיובא, ודו"ק בזה.

ז:  אכילת קרבן בפסח.

הנה נחלקו בפסחים אם שה לבית אבות דאורייתא או לא דאורייתא, אך לכו"ע מדרבנן מאכילים את הפסח אף לקטנים, ותמה בזה הגרא"ם מפינסק בהגהותיו לפסחים פ"ח ע"א דהלא מבטל מצות עשה דאכילת הפסח כאשר הוא נאכל לקטן ולא מצא מענה לקושייתו, עיי"ש.

ונראה בזה דבאמת חייב אדם לאכול כזית מבשר הפסח ובכך יוצא ידי חובת גברא שעליו וכדין מצה ומרור כך דין הפסח, אלא שמצוה על כל בני החבורה שעל ידם ייאכל כל הפסח, אך מצוה זו כדין מצות אכילת הקדשים המוטלת על כהני המשמר, ומשו"כ גם קטנים יכולים לאכול.

ח:מצות יבום.

הנה דעת רש"י בקידושין י"ט ע"א דקטן קונה יבמתו מה"ת כיון דאין צריך דעת ביבום, והתוס' חלקו עליו ודעתם דאין ביאתו ביאה אלא לפוסלה על האחים. ולכאורה יש לתמוה על רש"י הלא קטן לאו בר חיובא הוא וכבר תמה האבני נזר ביו"ד סימן תנ"ט כעי"ז לגבי חרש ושוטה, (עיין לעיל אות ב').

ונראה בזה דכיון שמצוה זו רובצת על כל האחים שאחד מהם ייבם או יחלוץ גם קטן יכול לייבם כיון שאין צריך דעת ביבום, ודו"ק בזה.

ט:  בנין בית הקדש.

נראה דגם מצוה זו דומה לכל המצוות הנ"ל, דאף שכל ישראל מצווין בבנין בית המקדש וכמש"כ הרמב"ם בפ"א מבית הבחירה הלכה י"ב פשוט דאין כאן חובת הפרט שכל אחד יבנה בפועל דאין זה כלל במציאות שכל העם כולו יבנה בית לה'. אלא גדר הדברים שכולם חייבין לעשות כל שאל ידם לדאוג ולסייע שהבית יבנה ויעמוד על תילו לכבוד ולתפארת. ובאמת דבר זה מפורש שם ברמב"ם שכתב "הכל מצווים לבנות ולסעד בעצמן ובממונם אחד אנשים ואחד נשים כמקדש שבמדבר", הרי שכולם חייבין לבנות ולסעד בעצמן ובממונם, ודו"ק בזה.

וחידוש כתב בתפארת ישראל מדות פ"א משנה א' דאפשר לבנות את בית המקדש גם ע"י גויים וכמו שמצינו שחירם מלך צור שלח עבדים לסייע למלך שלמה בבנין הבית, וכן כתוב "ועמדו אחרים ורעו צאנכם" עי"ש.

ויש לתמוה לכאורה בדבריו דהלא בבנין ביהמ"ק ועשיית כליו צריכים להיות לשמה וכמש"כ רש"י בריש בפרשת תרומה " ועשו לי - לשמי", ועכו"ם אדעתא דנפשיה עבד, ואין זה לשמה, (עיין מנחת אשר שמות סימן נ"ג וסימן ס"ח ואכמ"ל).

וע"כ צ"ל דעבדי צור לא השתתפו בעצם בנין הבית ועשיית הכלים אלא בעבודת המשא ושאר העבודות הנלוות וז"פ, וכיוצא בדבר נראה במה שאמרו (שבת קי"ט ע"ב) אין מבטלין תינוקות של בית רבן בשביל בנין המקדש דאין הכונה לעצם הבנין, דכיון דצריך לבנות לשמה קטנים אינם ברי כונה לשמה, אלא דהוי אמינא לבטל תינוקות של בית רבן כדי שיסייעו בגביית כספים ושאר עינינים וז"פ.

אך מ"מ ברור לפי כל זה דלא צריך וגם לא שייך גדר שליחות בבנין בית המקדש, דכיון דאין כאן חובת גברא בעצם מעשה הבנין ואין כאן חובת הפרט לצאת ידי חובתו, אלא כל בני ישראל חייבין לדאוג שהבית יבנה על ידם וכל אחד צריך לסייע כמיטב יכולתו, לא שייך בזה גדר שליחות כלל דכיון שנבנה הבית נבנה. ורק במצוה הרובצת אקרקפתא דגברא נאמרה דין שליחות דהשליח כיד משלחו וגם על ידי מעשי השליח יצא ידי חובתו, אבל כאשר אין חיוב לצאת ידי חובה לא שייך בזה כלל גדר השליחות.

ומשו"כ נראה פשוט דאין ללמוד כלל דין שליחות מבנין בית המקדש, אלא כונת הכתוב דבני ישראל עשו ככל אשר צוה ה' את משה כאשר נתנו כל אחד בנדבת לבו את כל הנדרש לבנין הבית וכולם כאחד סייעו וסעדו בעצמן ובממונם ובנו את בית הבחירה ע"י בצלאל ואהליאב וחבריו, וכל זה פשוט וברור.


 

›"אלה פקודי המשכן

"אלה פקודי המשכן משכן העדת אשר פקד על פי משה עבדת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן: ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר צוה ה' את משה: ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן חרש וחשב ורקם בתכלת ובארגמן ובתולעת השני ובשש" (שמות ל"ח כ"א-כ"ג)

"אלה פקודי המשכן ... א"ר יעקב בר' אסי למה הוא אומר ה' אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך בשביל ששקול כנגד בריאת עולם כיצד בראשון כתיב בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ וכתיב (תהלים ק"ד) נוטה שמים כיריעה ובמשכן מה כתיב ועשית יריעות עזים (שמות כ"ו) בשני יהי רקיע ואומר בהן הבדלה שנאמר ויהי מבדיל בין מים למים ובמשכן כתיב והבדילה הפרוכת לכם (שם) בשלישי כתיב מים שנאמר יקוו המים ובמשכן כתיב ועשית כיור נחשת וכנו נחשת וגו' ונתת שמה מים (שם ל') ברביעי ברא מאורות דכתיב יהי מאורות ברקיע השמים ובמשכן כתיב ועשית מנורת זהב (שם כ"ח) בחמישי ברא עופות שנא' ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף ובמשכן כנגדן לעשות קרבנות כבשים ועופות (ובמשכן והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה) (שם) בששי נברא אדם שנאמר (בראשית א') ויברא אלהים את האדם בצלמו בכבוד יוצרו ובמשכן כתיב אדם שהוא כהן גדול שנמשח לעבוד ולשמש לפני ה' בשביעי ויכולו השמים והארץ ובמשכן כתיב ותכל כל עבודת בבריאת העולם כתיב ויברך אלהים ובמשכן כתיב ויברך אותם משה בבריאת העולם כתיב ויכל אלהים ובמשכן כתיב ויהי ביום כלות בבריאת העולם כתיב ויקדש אותו ובמשכן כתיב וימשח אותו ויקדש אותו ולמה המשכן שקול כנגד שמים וארץ אלא מה שמים וארץ הם עדים על ישראל דכתיב העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ (דברים ל') אף משכן עדות לישראל שנאמר אלה פקודי המשכן משכן העדות לכך נאמר ה' אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך וגו'" (תנחומא פקודי פרק ב').

מדברי המדרש עולה שמעשה המשכן מדוקדק בפרטיו כעין בריאת העולם, המשכן עולם קטן הוא, עולם ומלואו בזעיר אנפין. וממילא פשוט שקיום המשכן כימי עולם, וקיים הוא לעד. ואכן, משכן שעשו ישראל במדבר לשעה ולדורות עשוי, לא שלטו בו זרים ולא נפל ביד אויב. משכן וכליו הינם עדות לישראל, כאז כן עתה.

 

וראה בדברי הספורנו (שמות פרק ל"ח כ"א) "משכן העדות. ספר מעלות זה המשכן שבשבילם היה ראוי להיות נצחי ושלא ליפול ביד אויבים. ראשונה, שהיה משכן העדות, שהיו בו לוחות העדות. ב', אשר פקד על פי משה. ג', שהיתה עבודת הלויים ביד איתמר, כי אמנם משמרת כל חלקי המשכן ביד איתמר היתה. ד', ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה, שהיו ראשי אומני מלאכת המשכן וכליו, מיוחסים וצדיקים שבדור, ובכן שרתה שכינה במעשי ידיהם ולא נפל ביד אויבים. אבל מקדש שלמה שהיו עובדי המלאכה בו מצור, אף על פי ששרתה בו שכינה נפסדו חלקיו, והוצרך לחזק את בדק הבית ונפל בסוף הכל ביד אויבים. אבל בית שני שלא היה בו גם אחד מכל אלה התנאים לא שרתה בו שכינה ונפל ביד אויבים, כי אמנם בית שני לא היה משכן העדות, שלא היו בו לוחות העדות, ולא פוקד כי אם על פי כורש ולא היו שם בני לוי, כמו שהעיד עזרא באמרו ואבינה בעם ובכהנים, ומבני לוי לא מצאתי שם ומן המתעסקים בבנינו היו צידונים וצורים, כמבואר בספר עזרא".

מקדש שעשה משה מופלאים שבדור עמלו בהקמתו ובשל כך לא שלטה בו יד זרים, כי לא יבואו זרים בקודש.

לא כן מקדש שעשה שלמה אף כי בקודש כל פועל עשייתה מכל מקום נשתתפו בבנינו שלוחי חירם מלך צור להיות אף הם בעושי המלאכה, הללו לא יבינו ולא ישכילו לידע את סוד השראת שכינתו ית"ש בבית ארזים. נקצבו איפוא ימי הבית בהם תשרה שכינה בהר אשר חמד אלוקים, ומשתמו אלה כמו מאליהם הורעו יסודות הבית. השראת שכינתו יתברך תלוייה היא בחפץ הלב, באהבתו, בכמיהתו, באמיתת בקשת האדם השראת שכינה.

ויברך אותם משה אמר להם יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם ויהי נועם ד' אלו' עלינו וגו' והוא אחד מי"א מזמורים שבתפילה למשה (רש"י).

לעתיד לבוא מקבצין אומות העולם כל כסף וזהב שבעולם ובונים בית מקדש לשמו, וקודשא בריך הוא בז להם ואינו חפץ אלא בקדש שעשו ישראל ה"ד אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו (מדרש שה"ש).

וצריך ביאור, למה יבוז הקב"ה למשכן האומות אם אכן יבנו בית אשר גדול יהיה בתפארתו מכל קודמיו.

נראה ביאור הענין לפני מה שכתב הרמב"ן (שמות כ"ה א') "וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר - וכמו שנאמר שם (לעיל כ"ד ט"ז) וישכן כבוד ה' על הר סיני, וכתיב (דברים ה' כ"א) הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו, כן כתוב במשכן וכבוד ה' מלא את המשכן (להלן מ' ל"ד) והזכיר במשכן שני פעמים וכבוד ה' מלא את המשכן, כנגד "את כבודו ואת גדלו" והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני ובבא משה היה אליו הדבור אשר נדבר לו בהר סיני וכמו שאמר במתן תורה (דברים ד' ל"ו) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה, כך במשכן כתיב (במדבר ז' פ"ט) וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת מבין שני הכרובים וידבר אליו ונכפל "וידבר אליו" להגיד מה שאמרו בקבלה שהיה הקול בא מן השמים אל משה מעל הכפרת ומשם מדבר עמו, כי כל דבור עם משה היה מן השמים ביום ונשמע מבין שני הכרובים, כדרך ודבריו שמעת מתוך האש (דברים ד' ל"ו), ועל כן היו שניהם זהב וכן אמר הכתוב (להלן כ"ט מ"ב מ"ג) אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם ונקדש בכבודי, כי שם יהיה בית מועד לדבור ונקדש בכבודי. והמסתכל יפה בכתובים הנאמרים במתן תורה ומבין מה שכתבנו בהם (עי' להלן פסוק כ"א) יבין סוד המשכן ובית המקדש".

מעתה, לא כל הרוצה ליטול את השם יטול, בל יהינו המוני עם ליקרב אל מלאכת עשיית הארון פן יהרסו לראות. לבד משה ובצלאל חושבי שמו -

ויעש בצלאל את הארון בכולם לא הזכיר בצלאל אלא על הארון לומר שהיה בצלאל יודע סוד הארון והמרכבה שהארון הוא כנגד כסא הכבוד (בעה"ט ל"ז א').

"וכן אמרו במדרש רבה מפני מה כל הכלים כתיב ועשית ובארון כתיב ועשו ארון אמר רבי יהודה ברבי שלום אמר הקב"ה יבואו הכל ויתעסקו בארון שיזכו לתורה והעסק שיתנדב כל אחד כלי זהב אחד לארון או יעזור לבצלאל עזר מעט או שיכוונו לדבר" (רמב"ן כ"ה י').

ארון העדות נשגב מיתר הכלים "יבואו כולם ויתעסקו בעשייתו" ומהו העסק שיתעסקו בו "שיתנדב כל אחד כלי זהב אחד לארון או יעזרו לבצלאל עזר מעט או שיכוונו לדבר"

פתח בצלאל בפני דורשי ד' צוהר אל הקודש, אל סודות מעשה מרכבה והיו הם מתעסקים בארון חושבי מחשבתו ומכווני כוונתו, הוי אומר ועשו ארון. ללמדך כי עיקר מלאכת המשכן וכליו בכוונה טמירה וטהרת לבב ורק על ידי כן תשרה שכינה במשכן.

הוא שאמר דוד המלך ע"ה בהתנדבו לבנין הבית "וידעתי אלוקי כי אתה בוחן לבב ומישרים תרצה אני ביושר לבבי התנדבתי כל אלה ועתה עמך הנמצאים פה ראיתי בשמחה להתנדב לך".

בנין המשכן הוא יצירת עולם - וזהו שאמרו חז"ל (ברכות נ"ה ע"א) אודות חכמת בצלאל: "אמר רב יהודה אמר רב יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ כתיב הכא וימלא אותו רוח אלוקים בחכמה ובתבונה ובדעת וכתיב התם ד' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה וכתיב בדעתי תהומות נבקעו".

לחשוב מחשבות פירוש לצרף ולחשוב כביצירת שמים וארץ בבנין עולם המתוכן לגילוי כבודו יתברך לחשוב מחשבות לבוא אל החצר הפנימית לראות בזיו הטרקלין. בנין הבית טמיר ונשגב הוא, ברגש הלב, בטהרת הדעת, בסוד המחשבה האלוקית. וכן נאמר בזוהר (חלק ג' דף קי"ז א') "עלמא תתאה לא אשתלים ולא הוה שלים ולא אשתכח בקיומיה עד דאתא אברהם ואתקיים עלמא אבל לא אשתלים... אתא יצחק ואחיד בידיה דעלמא בשמאלא ואתקיים יתיר. כיון דאתא יעקב אחיד באמצעיתא בגופא ואתכליל בתרין סטרין אתקיים עלמא ולא הוה מתמוטט. ועם כל דא לא אשתלים בשרשוי עד דאוליד תריסר שבטין ושבעין נפשאן ואשתלים עלמא. ועכ"ד לא אשתלים עד דקבילו ישראל אודייתא בטורא דסיני ואתקם משכנא כדין אתקיימו עלמין ואשתלימו ואתבסמו עלאין ותתאין". בעשיית המשכן נשלמה יצירת בראשית. כונן עולם בו תשרה שכינה, נשלם חפץ העליון, ביום כלות משה להקים את המשכן.

עתה נבין מאמרם ז"ל:

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן בצלאל על שם חכמתו נקרא בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים הלך משה והפך ואמר לו עשה ארון וכלים ומשכן אמר לו משה רבינו מנהגו של עולם אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים ואתה אומר עשה לי ארון וכלים ומשכן כלים שאני עושה להיכן אכניסם שמא כך אמר לך הקדוש ברוך הוא עשה משכן ארון וכלים אמר לו שמא בצל אל היית וידעת (ברכות נ"ה א').

והתמיהה עולה מאליה, מה נתפעל משה מתשובתו של בצלאל, הלא דרכו של עולם הוא לבנות הבית ואח"כ להכין הכלים להכניס בתוכו? - אלא מכך שאמר בצלאל "מנהגו של עולם", התפעל משה רבינו. לא מדרך הבנאים והנגרים לבדם למד בצלאל, אלא מבריאתו של עולם. ירד משה רבינו לסוף דעתו של בצלאל, שיצירת המשכן היא כבריאת העולם. כך היה מנהג ד' בבריאת העולם, יצר עולמו, ואח"כ מלאו בבעלי חיים ובני אדם, אף המשכן כן. זו חכמה של מי שהיה בצל א-ל ויודע שהמשכן כנגד בריאתו של עולם הוא. אם יודע בצלאל סוד זה, הגון וראוי הוא למלאכת המשכן. יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ.

וזאת עלינו לדעת, המשכן לא נפל ביד אויב. לא נפסק כוחו ולא כלה. המשכן - בידינו הוא. עסק התורה הנרמז מן הארון, אור האמונה המבהיק מן המנורה, שולחנו של אדם הדומה ללחם הפנים, כבש המזבח שלא נבנה במעלות המרמז שיזהר אדם בכבוד זולתו שלא לבזותו, מעיל הנשמע בבוא כהן אל הקודש מכוון כנגד חטאי הקול, חושן העדות מכוון אל עיוות הדין, ציץ הקודש מכפר על עזות פנים. מקדשו של משה לא שלטו בו זרים. עודנו קיים. וכן נאמר בתנחומא פרשת תרומה -

דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה כל דבר שאמר הקב"ה בתורה 'לי' ישנו בעולם הזה ולעולם הבא כיצד והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי כל הארץ (ויקרא כ"ה) בעוה"ז ולעוה"ב. כי לי כל בכור (במדבר ג') בעוה"ז ולעוה"ב. והיו לי הלוים (שם ח') לעוה"ז ולעוה"ב. ישראל דכתיב (שמות י"ט) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים בעוה"ז ולעה"ב. ויקחו לי בעוה"ב ולעה"ב.

"ואלה פקודי המשכן משכן העדות. מהו העדות? - שכל זמן שישראל עוסקים בתורה ובקרבנות תהא עדות להם שאינם יורדים לגיהנום" (שמו"ר נ"א ז'). הוא אשר אמרנו - כל זמן שישראל עוסקים בתורה - משכן העדות קיים.

יהי רצון שתתלבש ברחמיך

ידועים דברי הקדוש ר' שמשון מאוסטרופלא על קרא בישעיה (נ' א') "בפשעכם שולחה אמכם" דכיון בזה להודיענו שבעת שעמד הבית בתיקונו ועמדו הכהנים על משמרתם והעלו עולות ותמידים, קודשא בריך הוא כביכול עמד והקריב קרבנותיהם של ישראל בבית המקדש של מעלה. ומשחרב הבית השליך משמים ארץ תפארת ישראל אלו בגדי כהונה העשויים לכבוד ולתפארת, השליכם הקב"ה מעליו ולא שעה עוד לריח הניחוח והוא אמרו בפשעכם שולחה אמכם ר"ת אבנט, מכנסים, כתנת, מצנפת - בגדי הקודש לעבודת המקדש, עכ"ד.

ומעתה יש לבאר שזו תפילתו של רבי יוחנן בתר צלותא -

"רבי יוחנן בתר דמסיים אמר הכי יהי רצון מלפניך ד' אלוקינו שתציץ בבשתנו ותביט ברעתנו ותתלבש ברחמיך ותתכסה בעוזך ותתעטף בחסידותך ותתאזר בחנינותך ותבוא לפניך מידת טובך וענונתנותך" (ברכות ט"ז:).

תתלבש ברחמיך - זו כתנת ששייך בה לשון לבישה כדכתיב "כתנת בד קודש ילבש". "תתכסה בעוזך" ירמוז אל מכנסי הבד ששייך בהם לשון כיסוי דכתיב "לכסות בשר ערוה". "תתעטף בחסידותך" ירמוז אל המצנפת ששייך בה לשון עיטוף כאמרם (ברכות נ"א ע"א) "עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה ואחד מהם עיטוף", שהוא כיסוי הראש כמבואר בראשונים שם. "תתאזר בחנינותך" ירמוז אל האבנט ששייך בו לשון "אזור" כדכתיב "ואזור עור אזור במתניו" (מ"ב א').

זו תחינתו של רבי יוחנן, שיקומם הקב"ה עטרת תפארת ישראל מעפרות גלותה ויתלבש ברחמיו ויתכסה בעוזו יתעטף בחסידותו ויתאזר בחנינתו וירצה עוד בבית מקדשו בשוב כהנים לעבודתם וישראל לנוום. (ושוב ראיתי שב"ה כיונתי בזה לדברי הגאון המופלא רבי יחיאל העליר בשו"ת עמודי אור).


לכבוד ולתפארת

א

מקובלת ההבנה ד"כבוד ותפארת" חד הם, ואינם אלא לשונות מתחלפים, אך בתורת משה להחת"ס על התורה כתב בפרשת תצוה דתרתי דסתרי הם, הכבוד- גדולה ורוממות הוא, אך התפארת יסודה במדת הענוה והשפלות, דהלא יעקב אבינו מדת תפארת הוא, והוא שאמר קטונתי מכל החסדים ומדתו ענוה יתירה, עיין בדברי החת"ס בזה.

והנה הארכנו בהזדמנויות רבות דאף מצוות הקודש והמקדש על אף שכולן בטלו בחורבן בית מקדשנו ותפארתנו, ואינן נוהגין בזמן הזה, מ"מ פנימיות ענינם, והרמז שבהם תורת נצח הוא, ובדרך זה הסברנו מה מהות כל כלי מכלי המקדש ומה סוד טמון בו ללמדנו דעת ולאלפנו בינה (עיין פרשת תרומה מאמר "ועשו לי מקדש").

וכך פני הדברים גם בבגדי כהונה לכבוד ולתפארת, אמנם בגדי הכהונה של הכהנים בטלו בעונותינו שרבו, אך בגדי הכהונה של כלל ישראל, ממלכת כהנים וגוי קדוש קיימים ועומדים, והם שתי המצוות שבלבישה, התפילין, והציצית. התפילין לכבוד הם, עליהם דרשו חז"ל "פארך חבוש עליך" (יחזקאל כ"ד) ומשום כך חידשו הלכה דאבל פטור מתפילין משום שבאפר הוא מתעולל ולא בפאר (עיין כתובות ו' ע"ב, מועד קטן כ"א ע"א, ובשו"ע או"ח סי' ל"ח סעיף ה'), ומאידך מצינו במנחות מ"ג ע"ב דהציצית נקראים "חותם של טיט" ובתוספות שם ביארו "מה שמדמה חותם של טיט לציצית שכן עושין לעבדים, והציצית מעיד על ישראל שהם עבדי הקב"ה כדאיתא בפרק במה אשה כבלא דעבדא תנן" הרי שהציצית מסמל את את ה"עבדות", בעוד שהתפילין מסמלים את ה"מלכות", ושניהם יחד לכבוד ולתפארת הם, והן הם בגדי הכהונה של ממלכת כהנים וגוי קדוש.

ב

וכבר ביארנו במקום אחר מדוע מצות ציצית לא הוטלה עלינו כחובה אלא מצוה קיומית היא, ומי שאינו לובש ד' כנפות פטור ממנה, ותימה הוא, הלא שקולה מצות ציצית כנגד כל המצוות שבתורה וא"כ למה לא הוטלה עלינו חובה, אלא נראה דהיא הנותנת, דוקא משום שהציצית הם חותם של טיט, כבלא דעבדא, שומה עלינו לקבלה באהבה, דהלא פעמים רבות הסברנו דעיקר מעלת העבדות של כלל ישראל, הוא עבדות מתוך שמחה ורצון, (עיין לעיל פרשת יתרו מאמר "הקדימו נעשה לנשמע").

משכן העדות

הנה פעמים רבות בספר שמות נכתב פרשת ציווי הקמת המשכן, בפרשיות תרומה - תצוה לפני חטא העגל, ובפרשיות ויקהל - פקודי לאחר חטא העגל, והלא דבר הוא.

ואמרתי בדרך משל, אב שזכה לבן מתמיד בתלמודו ובעל דרך ארץ שגרם לו נחת רוח מרובה וקנה לו מתנה יקרה, אך עוד בטרם הספיק לתת לו מתנתו, שמע מן המלמד לדאבון לבו שבנו שוב אינו נוהג כשורה וחלה התדרדרות גם בהתמדתו, אמר האב למלמד, הלא התכונתי לתת לו מתנה שקניתי, אמר לו המלמד, נוכל להשתמש במתנה להעלותו מחדש על הדרך הישרה, תן לו מתנה זו בתנאי שיחדש ימיו כקדם!

כך באמת היה הקב"ה משרה שכינתו בציון אף אם לא חטאו בעגל, והיא הנותנת לולי חטאו ודאי היו ראויים לכך (ועיין רמב"ן פרשת תצוה כ"ט מ"ו שהעבודה במקדש היא צורך גבוה), אך מאחר שחטאו צוה על המשכן והשרה שכינתו כעדות שנמחל עונם (רש"י ריש פרשתנו) ועוד התנה עמהם שאם לא ישמרו על דרך עץ החיים יחרב הבית בעוונם.

אמנם אף שהמשכן מעיד שהקב"ה מחל על חטא העגל אין כאן מחילה מוחלטת, דהלא אמר הקב"ה וביום פקדי ופקדתי וכתב רש"י דאין לך פורענות שבא על ישראל שאין בה מחטא העגל.

ועוד כתב רש"י "אלה פקודי המשכן משכן העדות, רמז לשתי משכנות שנתמשכנו בעונותיהם של ישראל" וצ"ב בלשון זה שנתמשכנו והלא חרבו, אלא נראה דהקב"ה לקח את מקדשות ישראל כמשכון על החוב, ומדת רחמים יש כאן שלא נפרע מבעל חובו בחוזק יד אלא לקח משכון, שפך חמתו על העצים ועל האבנים ולא על בניו חביביו, משכון לקח עד אשר יפרע בע"ח את חובו.

וכאשר נזכה לפרוע את החוב עתיד הקב"ה להחזיר את המשכון.

הרחמן הוא יבנה ביתו בקרוב בימינו



 

תגיות: