תקיעות דמיושב ודמעומד

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

אמר ר' יצחק למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין וחוזרין ותוקעין ומריעין כשהן עומדיןן – כדי לערבב השטן (ר"ה ט"ז ע"ב).

הנה נחלקו הראשונים איזה תקיעות הן עיקר מצות השופר דמיושב או דמעומד. הטור בסימן תקפ"ה כתב "אבל לעולם עיקר תקיעה היא מעומד שהוא על סדר הברכות" ומקור דבריו בדברי הר"ן בר"ה דף ט"ז וז"ל "למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין פירוש כיון שעתידין לתקוע כשהן עומדין דתקיעות שעל סדר הברכות הן עיקר למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ואמרינן כדי לערבב את השטן", ומבואר מדבריהם דעיקר המצוה בתקיעות דמעומד שהן על סדר מלכויות זכרונות ושופרות אלא שמברכים על תקיעות דמיושב  משום שהן הראשונות, וכעין סברת ר' חסדא בפסחים קט"ו ע"א "לאחר שמילא כריסו הימנו חוזר ומברך עליה" (וחולק על רב הונא במי שאין לו אלא חסה ולא ירק אחר בליל הסדר דלר"ה יאכל חסה לכרפס בלי ברכת המרור ומברך שוב באכילת מרור ולר"ח מברך על אכילת מרור באכילה הראשונה ושוב אוכל מרור בלי ברכה עי"ש).

 

וכ"כ התוס' בפסחים שם "מידי דהוי אברכת השופר דמברך אתקיעות דישיבה ומועלת הברכה אתקיעות שבעמידה שהם עיקר ונעשית על סדר ברכות", הרי לן מכל אלה דעיקר התקיעות הן דמעומד ודמיושב לא נתקנו אלא לערבב את השטן ואעפ"כ מברך עליה וכסברת ר' חסדא כמבואר.

אך לא כן מבואר בדברי הרמב"ם בפ"ג הי"ב מהלכות שופר "בדין היה שיתקעו על כל ברכה כל בבא מהן שלש פעמים כדרך שתקעו כשהן יושבין אלא כיון שיצאו מידי ספק בתקיעות שמיושב אין מטריחין על הצבור לחזור בהן כולן על סדר ברכות אלא די להן בבא אחת על כל ברכה כדי שישמעו תקיעות על סדר ברכות" ומקור דבריו מדברי הרי"ף בסוף ר"ה, וכ"ה בדברי התוס' בראש השנה ל"ג ע"א עי"ש. הרי לן שיטתם דעיקר התקיעות הן דמיושב ובהם כבר יצאו ידי חובתן אלא שחוזרין ותוקעין כדי לערבב את השטן. (והתוס' לשיטתם פירשו שם בדף ט"ז ע"ב דתקיעות דמעומד מערבבין את השטן בחשבו דהרי כבר תקעו בשופר, אלא ע"כ תקיעות שניות תקיעות של מלך המשיח הן, עי"ש.

אך כבר כתב החזון איש באו"ח סי' קכ"ד בפסחים דף קט"ו דהתוס' סתרו דבריהם, דבר"ה שם נקטו כדברי הרי"ף והרמב"ם דהעיקר הן דמיושב ובפסחים שם כתבו דעיקר התקיעות הן דמעומד, עי"ש.

אך באמת יש לתמוה בזה יותר, דבסתירה שבדברי התוס' ידוע מש"כ החת"ס בשו"ת דאין להקשות מדברי התוס' שסתרו זא"ז דרבים היו בעלי התוס' כידוע, אבל אם נכון הדבר ששתי הנחות הנ"ל סתירה הן, נמצא שגם הר"ן סותר דבריו שהרי בפ"ד שם כתב "ואנו עכשיו נוהגים לתקוע על סדר הברכות תשר"ת למלכויות תש"ת לזכרונות תר"ת לשופרות וכמו שכתב הרב אלפסי ז"ל בהלכות וצ"ע שהרי היה לנו לעשותן כולן למלכויות וכן לזכרונות וכן לשופרות דהא אנן משום ספק דאורייתא עבדינן להו וצריך לשומען על הסדר ברכות במלכויות וכן בזכרונות וכן בשופרות והרב אלפסי ז"ל כתב דאקילו בהו משום טרחא יתירא דצבורא כיון שכבר יצאו שלא על סדר ברכות ואפשר עוד על דרך זה חששו שלא להפסיק יותר מדאי בתקיעות שאינן צריכות בין מלכויות זכרונות ושופרות ואכתי לא נהירא", ושוב הביא את דברי רב האי גאון דבאמת יוצאים יד"ח בין בגנח בין בילל ולשיטתו ולק"מ עי"ש.

ומ"מ משמע מדברי הר"ן דבאמת ניח"ל בעיקר דברי הרי"ף אלא שאין הדברים מתישבים כ"כ דיותר היה להם לתקן על סדר הברכות את כל הסדר, אך אילו היה סובר דעיקר התקיעות הם על סדר הברכות ולא יוצאים כלל בהני דמיושב ודאי היה חולק להדיא על דברי הרי"ף, ודו"ק.

ועיין גם בטור דמחד גיסא כתב שם דעיקר התקיעות הן דמעומד ומאידך כתב בסימן תקצ"ב את דברי הרי"ף דיוצא יד"ח בדמיושב ולא השיג עליהם כלל, הרי שגם הטור סתר דבריו בזה.

ע"כ נלענ"ד דאין כלל סתירה בין מה שכתבו הראשונים דעיקר התקיעות הן אלה דמעומד שהן על סדר הברכות למה שכתבו דכבר יצאו יד"ח בתקיעות דמיושב ומשו"כ לא הטריחו הצבור בתקיעות דמעומד. ויסוד הדברים מה שביארתי במק"א (עיין הגדש"פ מנחת אשר שערי לימוד סי' ח') דאף אם כבר יצא אדם יד"ח במצוה אם החסיר פרט כל שהוא, יכול הוא לחזור ולהשלימו ולא הפסיד במה שכבר יצא יד"ח, וזה כוונתם דמחד גיסא כבר יצאו יד"ח בדמיושב אך מ"מ עיקר חשיבות התקיעות ומצוה מן המובחר במעומד ומשו"כ הקילו על הצבור בתקיעות אלה.

ואף שידוע בשם הגר"ח מבריסק והגרי"ז בנו דמי שקיים מצוה ויצא בה יד"ח שוב א"א להוסיף ולקיימה בהידור מצוה, נראה דאין זה אלא בהידור מצוה שהוא גדר כללי ד"זה אלי ואנוהו" וכשקיים את עיקר המצוה קיימה בשלימות ללא חסר ורבב, אבל כאשר החסיר בפרטי המצוה ודקדוקיה, בידו לחזור ולקיימה בשלימותה ולא הפסיד.

ויסוד זה הוא המונח ביסודן של שלש סוגיות. א'. הא דסוגיין דתקעיות דמיושב ודמעומד. ב'. הא דפסחים קט"ו ע"א במי שאין שום ירק בליל הסדר אלא חסא בלבד דנחלקו ר' הונא ור' חסדא אם יברך "אל אכילת מרור" באכילתו חסא לכרפס, דלרב הונא לא יברך דעל מצות ומרורים יאכלוהו כתיב, קודם מצות ואח"כ מרורים, ולר' חסדא יברך כנ"ל, דנראה פשוט לענ"ד דאם מברך על אכילת מרור באכילתו חסא לשם כרפס ע"כ צריך לצאת ידי חובתו במצות מרור באכילה זו דאל"כ הוי ברכה לבטלה דהלא בין כרפס למרור יש הפסק גמור ואיך יברך על המצוה ולא יקיימנה.

אלא ע"כ דבאמת מקיים לשיטתו מצות מרור באכילתו הראשונה לשם כרפס ואעפ"כ חוזר ואוכל לאחר המצה כדי לקיים מה דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו.

ג'. כבר הארכתי לבאר בדרך זה את מה שמצינו בדברי רש"י הרשב"ם והתוס' בפסחים דף ק"כ ע"א דעיקר מצות מצה באכילת אפיקומן היא זכר לפסח שנאכל על השובע, ולכאורה תמוה דהלא (בפסחים צ"ט ע"ב) אמרו דערב פסח לאחר חצות אסור לאכול כדי שיאכל מצה לתיאבון וברשב"ם שם כדי שיאכל כזית מצה לתיאבון שהוא אכילת מצוה, הרי לן שיוצאים יד"ח בכזית ראשונה, אלא פשוט דמקיים מצות מצה ויוצא בה יד"ח בכזית ראשון ואעפ"כ אמרו דעיקר המצוה באפיקומן שבה יש זכר לפסח ומצה הנאכלת עמו כנ"ל.

וכך נראה גם במה דמבואר באו"ח סי' מ"ו סעיף ט' ברמ"א "וטוב לומר בשחרית אחר שמע ישראל בשכמל"ו כי לפעמים שוהין עם קריאת שמע לקרותה שלא בזמנה ויוצא בזה" ומקור הלכה זו הביא הטור מרבינו יהודה החסיד ש"היה מכוין לצאת בו יד"ח קר"ש משום שלפעמים כשעושין קרובץ מתעכבים מקר"ש עד אחר זמנה ואמר שהיה יוצא בזה" עי"ש.

ומלשון הטור והרמ"א משמע שלעולם מכוונים לצאת יד"ח בקר"ש זו, אך המגן אברהם שם ס"ק ט"ז כתב "אך לא יכוין לצאת אלא א"כ ירא שהצבור יעברו זמן קר"ש, אבל כשלא יעברו מוטב לצאת יד"ח קר"ש עם הצבור ולקרות אותה כדינה בברכותיה". והגרעק"א הוסיף שם דאף כשירא שהצבור לא יספיק לקרות בזמנה יכוין על תנאי "אם יעברו הרי יוצא בזה ואם לא יעברו לא יצא בזה" עי"ש, וצ"ע למה לא פירשו הטור והרמ"א הלכה זו וסתמו דבריהם.

ונראה לפי דרכנו דבאמת אין בזה קפידא דאף אם יצא יד"ח בקר"ש זו לא הפסיד את מעלת קר"ש בברכותיה, דלעולם יכול אדם להוסיף פרטי המצוה ודקדוקיה המסויימים אף שכבר יצא ידי חובתו בעיקר המצוה כנ"ל.

ובאמת נראה דאף המג"א והגרעק"א יודו לעיקר גדול זה אלא דנקטו דבקר"ש לא שייך לומר כן, דהנה ביסוד הדברים באמת צ"ע, איך יוכל לחזור ולקיים באופן המובחר לאחר שכבר יצא יד"ח והלא כיון שכבר יצא יד"ח אין המעשה אלא מעשה רשות ולא מעשה מצוה, ויש לבאר דבר זה בשני דרכים.

א' אף שכבר יצא יד"ח בעיקר המצוה כיון שעדיין חסר בפרטי המצוה המסויימים ועדיין לא השלים חובת מצותו יכול לחזור ולקיימה בהידורה, וכעין סברא זו כתבתי במק"א לבאר דאף דמי שלא כיון בברכת אבות חוזר ומתפלל, אין תפלתו ללא כונה ברכה לבטלה ובאמת שם תפלה עלה אלא שחוזר ומתפלל להשלים תפלה בכונה, וכך בכל הנ"ל אף שכבר יצא יד"ח, מ"מ עדיין בידו לחזור ולקיים מצוה זו בהשלמת דקדוקיה.

אך באמת יש דוחק רב במהלך זה, ומסתבר טפי דאם כבר יצא יד"ח, מעשיו מעשה רשות המה (אלא שיש מקום לומר דמ"מ מדרבנן צריך שוב לאכול אפיקומן, ומרור, ולחזור ולתקוע תקיעות דמעומד, אבל אם אין המצוה אלא מדרבנן ודאי מסתבר שיש בזה הפסד במה שקיים עיקר מצותו דאורייתא בחסר פרטיה).

ב' ומשום כך נראה טפי שדרכנו הנ"ל נכונה רק לפי"ד הלבוש בסי' תקפ"ה דאף שאדם יוצא יד"ח תקיעת שופר בשלשים קולות, כל שתוקע ומריע כל היום כולו מקיים מצות שופר דיום תרועה יהיה לכם כתיב וככל שתוקע ומריע מקיים מצות התורה, וכ"כ שם גם לענין לולב, וכדבריו כתב המהר"ל בספר גבורת ה' פרק מ"ח לגבי אכילת מצה בליל א' דחג המצות, והארכתי בזה במנחת אשר לפסחים ובהגדה של פסח שערי לימוד סי' א' עי"ש.

ולפי דרך זו מובן דכיון לאחר שיצא יד"ח עדיין מצוה בעשייתו אף שכבר אין חובה, מ"מ יכול הוא להשלים את מעלות המצוה ודקדוקיה כנ"ל.

אמנם אף שהדברים מסתברי לגבי מצה מרור ושופר וכנ"ל מדברי גדולי הדורות הלבוש והמהר"ל, לגבי קר"ש סברו המג"א והגרעק"א דלאחר שיצא יד"ח שוב אין מצוה כלל דבשכבך ובקומך כתיב ולאחר שיצא יד"ח אינו אלא כקורא בתורה, ומשו"כ ודאי ראוי שיצא יד"ח בברכותיה ולא בקר"ש שלפני התפלה ודו"ק.

ועוד יש לעיין בדרכנו, במש"כ המגן אברהם ברי"ס רע"א דמה"ת יוצא אדם יד"ח קידוש היום  בקידוש שבתפלה דהיינו בברכת מקדש השבת שבתפלה, והאחרונים האריכו לדון בדבריו בכמה אנפין עי"ש בדגול מרבבה וברעק"א והדברים ידועים.

והחת"ס בהגהותיו לשו"ע שם וגם בשו"ת חת"ס או"ח סי' כ"א כתב דאף שדברי המג"א נכונים ביסודם, מ"מ ראוי שיתכוון שלא לצאת יד"ח בתפלה כדי לקיים את מצות הקידוש במטבע שטבעו חכמים, ויקדש על הכוס, והוסיף לחדש דאף אם לא כיון להדיא שלא לצאת מ"מ לב בי"ד מתנה שלא יצא יד"ח אף מה"ת בקידוש שבתפלה עי"ש.(ויש חידוש בעצם חידוש זה דבגדרי כונה יש גדר לב בי"ד מתנה, וצ"ע).

אך בדברי המגן אברהם מבואר להדיא דאכן יוצא אדם יד"ח מדאורייתא בקידוש שבתפלה ובקידוש שעל הכוס אינו מצווה אלא מדרבנן, עיי"ש. ולדברינו נראה דאף שכבר יצא עיקר מצוותו מה"ת אין בכך קפידא כנ"ל. אמנם לפי מה שנתבאר לעיל דרק בהני דיש בהן מצוה אף לאחר שכבר יצא יד"ח אמרינן דיכול לחזור ולהשלים את מצותו מסתבר דבקידוש לא שייך לומר סברא זו.

אך באמת אין צורך כלל בסברא זו לגבי קידוש היום, דנראה דעת המגאן אברהם דכך מהות מצוה זו ואופן קיומה דבתפלה מקיימים מצות הקידוש מה"ת ושוב חייבוהו חכמים לחזור ולקדש על הכוס, וכעין שמצינו בהבדלה שמבדיל בתפלה וחוזר ומבדיל על הכוס, אך לדעת החת"ס אין לדמות בזה קידוש להבדלה, דהבדלה שבתפילה לשם הבדלה תוקנה ואינה נאמרת אלא בערבית דמוצ"ש, אבל ברכת מקדש השבת לא משום מצות קידוש היא דהלא ברכה זו נאמרת בכל תפילות השבת וברכת קדושת היום היא, ומשו"כ נכון טפי לכוון שלא לצאת יד"ח של תורה בברכה זו, ודו"ק כי קצרתי.


ב


הנה נחלקו הראשונים בענין מי ששח בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד ושלש מחלוקות בדבר, דעת רבינו שמחה הובא בהגהות מיימוניות ובבית יוסף סי' תקצ"ב שחוזר ומברך, לעומתו דעת הרי"ד בפ"ד מר"ה דאף לכתחלה מותר לשוחח, ובתווך שיטת הרמב"ם והשו"ע דלכתחלה אין להפסיק כדי שברכת השופר תחול גם על תקיעות דמעומד אך בדיעבד אינו חוזר ומברך.

שיטת רבינו שמחה מובנת, דכיון שתיקנו חכמים תקיעות דמעומד ועשוהו כחיוב גמור אף שכבר יצא יד"ח מה"ת חוזר ומברך על מצוה דרבנן. שיטת הרמב"ם אף היא מובנת דכיון שיצא יד"ח עיקר המצוה שוב אינו מברך ואין זה דומה למצוה דרבנן שמברך עליה כגון נ"ח ומקרא מגילה כיון שבדרך כלל מברך על תקיעות דמיושב ופוטר את אלה שבמעומד, אך שיטת הרי"ד צריכה ביאור, דלמה מותר לכתחלה להפסיק וכי לא נכון לברך על כל התקיעות כאחד.

ונראה ביאור שיטתו לפי המבואר בריטב"א ר"ה ל"ד וז"ל והנכון בזה דמדינא הרי יצאנו ידי חובת מצות שופר בתקיעה דמיושב, ואין תקיעות שעל סדר ברכות באות לחובת מצות שופר, אלא לחובת תפילה בציבור להעלות תפלה בתרועה, כענין [שעושין] בתעניות שתוקעין על ז' ברכות דמי שענה כדי להעלות (תקיעה) [תפילה] בשופר, עכ"ל.

ולמדנו מדבריו חידוש גדול דהתקיעות שעל סדר מלכויות זכרונות ושופרות בעצם לא שייכי למצות השופר אלא לענין התפלה ותקיעות אלה להעלות את התפלה והברכות הן וכעין התקיעות שבתפלת התענית, ולא כהבנה המקובלת שהברכות מלוות את התקיעות, אלא להיפך התקיעות טפלות ומלוות את ברכות המלכויות זכרונות ושופרות, ולפי"ז נקט הרי"ד דעל תקיעות אלה לא מברכים לשמוע קול שופר כיון דלא משום מצות השופר הן, ודו"ק בזה.


ג


ושיטה מחודשת עד למאד בענין תקיעות דמיושב ודמעומד מצינו בבעל המאור בר"ה פ"ד והיא, דתקיעות דמיושב היינו התקיעות שבחזרת הש"צ על סדר מלכויות זכרונות ושופרות, וקרויים תקיעות דמיושב משום דאף שהש"צ צריך לעמוד הציבור רשאי לשבת, ותקיעות דמעומד הן מה שנהגו בימיהם לחזור ולתקוע את כל הסדר לאחר גמר התפילה והן תקיעות דמעומד כיון שהציבור כבר עמד על רגליו לקראת היציאה מבית הכנסת. ומה שאנו נוהגין לתקוע לפני תפלת המוסף בברכה אינו אלא מנהג שנהגו לאחר חתימת התלמוד משום חולים שאינם יכולים לשהות בביהכ"נ עד חזרת הש"צ עי"ש.

ולדרכו הוסיף עוד בעל המאור דבימי חז"ל לא היו מברכים על השופר ברכת המצוה דכיון דתקיעות הראשונות היו על סדר הברכות דמלכויות זכרונות ושופרות שוב לא צריך לברך ברכת המצוה וכמו שאין ברכת המצוה על קריאת שמע כיון שמברכין עליה ברכות קריאת שמע, אלא שלאחר שנהגו לתקוע לפני התפילה שוב נהגו גם לברך לפני תקיעת השופר, עי"ש בדבריו המחודשים.


ד


הנה נחלקו רבי ורשב"ג בראש השנה (ל"ב ע"א) אם ברכת קדושת היום נאמרת במלכויות או בזכרונות, לרבי אומרים קדושת היום במלכויות כמו בשבת שקדושת היום היא הברכה הרביעית, ולרשב"ג מדמינן לשבת, וכמו שאומרים קדה"י בשבת בברכה האמצעית שהיא הרביעית מתוך שבע ברכות התפלה כן בר"ה אומרים באמצעית שהיא החמישית מתוך תשעת הברכות.

ויש לעיין לתרוויהו דלכאורה יש כאן סיום אחד שעולה לשתי ברכות שונות ברכת המלכויות וברכת קדושת היום, דהיינו "מלך על כל הארץ" שהיא סיום ברכת המלכויות, "מקדש ישראל ויום הזכרון" שהיא סיום ברכת קדושת היום, אך לכאורה ברכה אחת עולה לשני ענינים שונים וסיום הברכה כולל שני ענינים שונים, ולענ"ד לא מסתבר לומר כן.

ונראה יותר לפי פשטות הענין דכל סיום הברכה "מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון" קדושת היום היא, דזה מהות היום הרת עולם שבו ממליכין את הקב"ה על כל העולם כולו, וזה גם פתיחת הברכה מלוך על כל העולם כולו וכיון שזה עיצומו של יום כולו קדושת היום אלא שיש בו גם סיום במלכויות, וכן לרשב"ג שקדושת היום נאמרת עם זכרונות דהלא יום הזכרון הוא שבו הקב"ה זוכר מעשי עולם ופוקד כל יצורי קדם אלא שיש בו גם סיום בזכרונות ודו"ק.

וידוע מה שנחלקו גדולי עולם הגרי"ז מבריסק והחזו"א בענין תקיעות דמלכויות זכרונות ושופרות, דלדעת הגרי"ז רק מי ששמע כל חזרת הש"צ יוצא יד"ח בתקיעות אלה ולדעת החזו"א בסי' קל"ז אות ב' די בכך שהתפלל תפלת הלחש כדי לתקוע אחר גמר תפלתו וקיים בכך את מצות התקיעות דמלכויות זכרונות ושופרות עי"ש.

וכיון ששיטת הגרי"ז אינה מבוארת בספרו הגדול, ואין אנו חיים אלא מפי מעתיקי השמועה תלמידיו ותלמידי תלמידיו לא ידעתי לשיטתו אם צריך לשמוע את כל חזרת הש"צ או די שישמע את ברכות המלכויות זכרונות ושופרות.

ויהיה בזה נפ"מ בחקירתנו הנ"ל אם לא שמע סוף הברכה מקדש ישראל ויום הזכרון אם יצא יד"ח מלכויות זכרונות ושופרות, אך אפשר דמ"מ כיון שזה מטבע הברכה אם לא שמע כולה כאילו לא שמע ברכת המלכויות, ודו"ק בכ"ז כי הדברים אמורים בדרך הערה ועדיין צ"ע.

 


בזאת אני בוטח

עומדים אנו בשלהי חודש אלול, ימי הרחמים והסליחות, ימים שכל כולום התבוננות וחשבון נפש, הבה נתבונן מעט במהות הימים והמתחייב בהם.

הנה שני מנהגי אלול יש בידנו מבית מדרשם של גדולי אשכנז, תקיעת שופר בכל יום ויום, ואמירת מזמור כ"ז בספר תהלים "לדוד ה' אורי וישעי", ויש לעיין האם חוט שני קושר את מנהגי ותיקין אלה או שמא האי לחודא קאי והאי לחודא קאי ולא קרוב זה אל זה.

ונראה דאכן יש קשר בין שני מנהגים אלה. דהנה תקיעת שופר נועדה להרעיד את מיתרי הלב, וכדברי הנביא "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו". קול שופר מעיר אותנו מתרדמת ההרגל, השברים והתרועה מזכירים לאדם את קול הגניחות והיללות, וכבר כתב השל"ה הק' בכוונת התקיעות שהחולה גונח, והיללות בדרך כלל על המת הם לרמוז לאדם ולהזכירו את ימי החולי והחדלון, הגשמי והרוחני, ומה הפלא איפוא שכאשר יתקע שופר בעיר אכן "ועם לא יחרדו".

ומה עושה האדם כאשר יראה ופחד אופפים אותו, זאת למדנו מפרק זה בתהלים "לדוד ה' אורי וישעי ממי אירא, ה' מעוז חיי ממי אפחד" כאשר הקב"ה מעוז חייו של אדם והוא אורו וישעו ילך בבטחה ואין עליו יראה ופחד, ובמה יזכה האדם "אם תחנה עלי מחנה לא ירא לבי אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח" וכבר דרשו חז"ל במדרש שם בזאת אני בוטח, "זאת התורה אדם כי ימות באהל, אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהם" כאשר אנו עמלים בתורה וממיתים עצמנו באהלה בטוחים אנו בחסדיו ית"ש ואין אנו מתיראים מכל כח בעולם.

וכבר כתב החזו"א באגרותיו לבאר כונת חז"ל "מי שממית עצמו עליהן" דהיינו התנתקות מן הנטיה הטבעת של רדיפת התענוגות והנוחות דהלא כך אמרו חז"ל "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל וכו'" (פ"ו באבות)

וכאשר אנו עמלים בתורה, אין יגיעה זו מכבידה על נפש האדם וגורמת לעצבונה, אלא משמחת את הנפש ומרוממת קרני הודה, תא חזי מה שכתב רבינו יונה בפ"ב ממס' אבות משנה י"ד "וכשאתה מיגע את עצמך בתורה תשתעשע בה שמצינו שאמרה תורה ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז. וכתיב בתריה ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום. הנה לך כי הקב"ה היה משתעשע בה ויש לך לעשות כן". וחידוש גדול למדנו מדבריו, הלא בנוהג שבעולם שהיגיעה והשעשוע תרתי דסתרי המה, האדם עובד את אדמתו בימות השבוע ושוב ניתן לו יום לשעשוע. לא כן בני תורה "וכאשר אתה מיגע עצמך בתורה תשתעשע בה" התורה היא עמלנו והיא גם שעשוענו.

ככל שאנו מתרחקים מתענוגות הבשר זוכים אנו לנועם הנשמות ותענוגים רוחניים, שעשוע של תורה תחת תענוגות הבשר ההבל והריק.

ויגיעת התורה ועמלה ושמחתה הן העומדות לנו בשעת צרה וצוקה. פוק חזה מה שכתוב בזוה"ק (מדרש הנעלם דף צ"ח) "תנו רבנן כשחלה רבי אליעזר הגדול ההוא יומא ערב שבת הוה... עאלו חכימי דרא למבקר ליה. אוליט להו (קילל אותם) על דלא אתו לשמשא ליה (על שלא באו לשמשו כל אותה תקופה) דתנינן גדולה שמושה יותר מלמודה. עקיבא עקיבא למה לא אתיתא לשמשא לי (למה לא באת לשמשני) אמר לו רבי לא הוה לי פנאי. ארתח (כעס) אמר אתמהה עלך אי תמות מיתת עצמך. לטייה דיהא קשה מכולהון מיתתיה (קיללו שמתתו תהיה קשה משל כולם). בכי רבי עקיבא ואמר ליה רבי אוליף לי אורייתא".

מעשה נורא זה מסופר גם בסנהדרין ס"ח ע"א אך לא אמרו אלא עד דברי ר' אליעזר לתלמידו רבי עקיבא שלך קשה משלהם, ובזוה"ק נתחדש לנו איך הגיב רבי עקיבא "רבי אוליף לי אורייתא". שהרי תלמוד תורה מעלה חן על לומדיה כדכתיב "אילת אהבים ויעלת חן" (כתובות ע"ז) ותורא אגוני מגני ואצולי מצלי (סוטה כ"א).

ברגעים הקשים ביותר כאשר אימה ויראה אופפים אותנו מכל עבר, התורה היא מעוז חיינו והיא משוש לבבנו.

וזה שאנו נוהגים לומר בימי אלול "אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח".

ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום

 

 

 

תגיות: