פורים – פורים המשולש

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

"יום ט"ו שחל להיות בשבת אין קורין המגילה בשבת אלא מקדימים לקרותה בע"ש וגובים מעות מתנות עניים ומחלקים אותם בו ביום וביום שבת מוציאים ב' ספרים ובשני קורין ויבא עמלק ואומרים על הנסים ואין עושין סעודת פורים עד יום אחד בשבת" (תרפ"ח סעיף ו').

 

הרי לן דעת השו"ע דכאשר ט"ו חל בשבת מתחלקים מצוות היום והלכותיו על פני שלשה ימים. מקרא מגילה ומתנות לאביונים בי"ד שהוא ערב שבת, על הנסים וקריאת פרשת ויבא עמלק בשבת שהיא ט"ו, וסעודת פורים בט"ז שהוא יום א'. ויש לתמוה שהשו"ע אינו מתייחס למשלוח מנות באיזה יום מצוה זו נוהגת. וכנראה דפשיטא ליה דמשלוח מנות כחלק מסעודת פורים הוא דכל ענינו להבטיח שכל אחד יהיה לו די מחסורו בסעודת פורים וכמ"ש התרומת הדשן בסימן קי"א, וכ"כ המשנה ברורה שם ס"ק י"ד.

אמנם כמעט בכל פרט מפרטי הלכות אלה נחלקו הדעות ונבאר.

הנה גזרו חכמים שלא יקראו מגילה ביום השבת גזירה שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים וכמבואר (במגילה ב' ע"ב), ומשום כך מקדימין את מקרא המגילה ליום ער"ש, ולא מאחרין משום דכתיב ולא יעבור וכמבואר במגילה (ב' ע"א) "ואימא שיתסר ושיבסר ולא יעבור כתיב". וכיון דמקרא מגילה בי"ד הוא גם מתנות לאביונים נותנים בי"ד דעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה, דבשעת הקריאה מתקבצים רבים ברוב עם הדרת מלך ומשום פרסומי ניסא, ומשום כן נגררת מתנות לאביונים בתר מקרא מגילה. ובכל הלכות אלה לא נחלק איש.

וגם במה שכתב בשו"ע דאומרים על הנסים וקורין ויבא עמלק בשבת אין מחלוקת.

אמנם בנוגע לסעודת פורים ומשלוח מנות מצינו שיטות רבות ונבאר.

הנה אמרו בירושלמי מגילה (ה' ע"א) דמקרא מגילה מקדימין וסעודת פורים מאחרין "בעא קומי רב אבהו ויעשו אותה בשבת א"ל לעשות אותם ימי משתה ושמחה. את ששמחתו תלויה בבי"ד. יצא זה (שבת) ששמחתו תלויה בידי שמים". הרי לן דסעודת פורים נדחית ליום ראשון ואינה נעשית בשבת.

אך הר"ן במגילה (ג' ע"א מדפי הרי"ף) הביא בשם הרא"ה דסעודת פורים נעשית בי"ד בערב שבת דכשם שאמרו בגמ' "ולא יעבור כתיב" לגבי מקרא מגילה כך גם לגבי סעודת פורים, ועוד דאמרו בגמ' (ב' ע"ב) נזכרים ונעשים דזכירה ועשייה כאחד הם. וגם המאירי והרע"ב הביאו י"א שהסעודה בי"ד, והר"ן כתב להעמיד את דברי הירושלמי וביאר דהא דלא יעבור לא נאמר אלא לגבי מקרא מגילה ולא לגבי סעודת פורים. ועוד כתב שם דרק לגבי עיקר ימי הפורים דפרוזים ומוקפים אמרו נזכרים ונעשים ולא בט"ו שחל בשבת עי"ש.

ושיטה שלישית היא שיטת מהרלב"ח בסימן ל"ב שכתב דסתימת הבבלי מוכיחה דלא כשיטת הירושלמי וכך נראה מסתימת הרמב"ם שלא כתב אלא שמקדימין את קריאת המגילה ליום י"ד ולא כתב כלום לגבי הסעודה, ולהלכה אוכלים סעודת פורים ושולחים מנות איש לרעהו בשבת קודש. ולגבי משלוח מנות כתב דהוי מן הסעודה וגם הם נוהגים בשבת, עי"ש.

אך רוב הפוסקים נקטו כדברי הירושלמי שגם הרי"ף הביאם וכדברי מרן בשלחן ערוך.

אלא שיש לשאול למה חילקו בין מגילה לסעודה, וכיון שהקדימו את המגילה לי"ד  למה לא הקדימו גם את הסעודה לי"ד, ומה טעם ראו לפזר את מצוות היום על פני שלשה ימים.

וכתב בזה הר"ן במגילה שם דכיון דאכתי לא מטא זמניה אין ראוי להקדים את המצוה. ונראה ביאור דבריו דלעולם יש יותר טעם להשלים מצוה לאחר שעבר זמנה דהוי כעין גדר תשלומין מלהקדימה לפני זמן המצוה, דכבר מצינו בתורה גדרי תשלומין במצוות, בקרבנות החג ובתשלומי תפילה, ולא מצינו קדימת מצוה כשאי אפשר לקיימה בזמנה, ודו"ק.

והרדב"ז (ח"ו) בסימן ב' אלפים ק"ה כתב בזה טעם אחר, דאם כל המצוות המעשיות יתקיימו בי"ד יש חשש שבני המוקפין הרגילים לספור שלשים יום מיום הפורים ולעשות את חג המצות יעשו כן גם בשנה זו ויקדימו בטעות את חג הפסח ויכשלו בחמץ בפסח באחרון דחג עי"ש. (ועיין ברש"י מגילה ב' ע"א בסופו כעי"ז).

הרי לן שני טעמים בתורת רבותינו הקדמונים בטעם שאין עושים סעודת פורים בי"ד.

ובקונטרס שכת הגרי"ח זוננפלד זצ"ל על פורים המשולש כתב דמשום שטרודים בהכנת צורכי שבת דחו את הסעודה ליום ראשון, וכמדומה שטעמא דנפשיה הוא ולא מצינו טעם זה בדברי הראשונים.

ובטעם שאין עושין סעודת פורים בשבת מצינו עוד בדברי הראשונים, דכיון שאי אפשר לשלוח מנות בשבת נדחית גם הסעודה ליום ט"ז, כ"כ המאירי בריש מגילה, הכל בו בסימן מ"ה והאורחות חיים בדיני סעודת פורים, עי"ש. אך לא ביארו הראשונים למה אין לשלוח מנות בשבת.

ובספר ערך השלחן כתב משום דאין קונים קנין בשבת, וזה תמוה בתרתי. חדא דלצורך שבת מותר כמבואר בשו"ע סימן שכ"ג סעי' ז' ובמנ"ב שם ובמגן אברהם סימן ש"ו ס"ק ט"ו עי"ש. וע"ע בסימן תרנ"ח סעי' ד' ובשנ"ב שם ס"ק ט"ז לגבי לולב דמותר ליתנו במתנה על מנת להחזיר ביו"ט דלצורך מצוה לא אסרו קנין עי"ש.

ולכאורה מסתבר טפי דכוונתם דאין לשלוח מנות בשבת מחשש הוצאה מרשות לרשות והעברת ד"א ברשות הרבים, וכ"כ המאירי שם בדף ה' וע"ע בברכי יוסף סימן תרפ"ח סעיף ט"ו.

ובחזון איש או"ח סימן קנ"ה אות א' כתב דאסרו משום עובדין דחול או מחשש הוצאה והעברה עי"ש.

והגר"ש קלוגר בשו"ת האלץ לך שלמה או"ח סי' שפ"ה כתב טעם מחודש דבפורים נצטווינו עד דלא ידע ובשבת נצטווינו זכור את יום השבת לקדשו והרי תרתי דסתרי, ויש לפלפל כמובן.


ב

 

ומלבד כל אלה מצינו מצוה מחודשת בשבת שחל בה פורים דמוקפין והיא מה שאמרו במגילה (ד' ע"א) "שואלין ודורשין בענינו של יום". הרי שתיקנו תקנה מיוחדת לדרוש בעניני החג מכיון שאין קורין את המגילה, והלכה זו הובאה ברמב"ם (פ"א הי"ג ממגילה) ובטור סימן תרפ"ח וכ"ה במגן אברהם שם סק"ט ובבהגר"א שם. וכבר נתקשו בטעם שהשלחן ערוך השמיט הלכה זו, עי"ש. (ובבהגר"א כתב דדעת השו"ע דאין כאן חיוב לעסוק בעניני החג דוקא בשבת אלא רבותא דלא גזרו בזה אטו מגילה).

והנה ברמב"ם וברא"ש שם כתבו ששואלין ודורשים בהלכות פורים ומשמע מזה דעיקר התקנה היתה לעסוק בהלכות החג וכעין תקנת משה רבנו בכל שאר ימי החג והמועד שיהיו עוסקין בהלכות החג בחג, אך ברש"י שם כתב שמעמידין תורגמן לקרות את אגרת הפורים, וכעין זה כתב הר"ן שם שעוסקים בענינו של נס ודרשת המגילה, עי"ש. ועיין בשו"ת הרדב"ז סימן תק"ח שתמה דכיון דקורין בשבת ויבא עמלק וגם אומרים על הניסים מה צורך היה בתקנה זו לדרוש בעניני החג וכתב דמשום נשים וקטנים שאינם באים לתפלה בביהכ"נ תיקנו לדרוש בעניני החג. ולכאורה יש ראיה מדבריו כשיטת רש"י והר"ן שדורשים בעניני הנס ולא בהלכות פורים דאין דרך הנשים לדרוש ולשאול בהלכות החג. וע"ע מש"כ בזה בשו"ת שואל ומשיב מהדורה ג' ח"ג סימן כ"ט.

וירא שמים יצא ידי שניהם, אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך, וכך אני נוהג לדרוש בשבת זו בהלכות פורים וגם בעניני הנס.


ג

 

והנה נתבאר לעיל דיש ג' שיטות מתי עושים סעודת פורים. לדעת הרא"ה ביום י"ד, לדעת הרלב"ח בט"ו, ולדעת השו"ע ורוב הפוסקים בט"ז. אך לכל השיטות חזינן דדין משלוח מנות כדין סעודת פורים והא בהא תליא. ויש מזה ראיה גדולה למה שכתבתי במק"א (עיין ב"שיעור" לפרשת זכור שנת תשס"ה) דאין לנו בטעם מצות משלוח מנות אלא מה שכתב התרומת הדשן סימן קי"א דתיקנו כדי שכל אדם יהיה לו די מחסורו לסעודת פורים, ובעל מנות הלוי בכתבו דטעם המצוה כדי להרבות אהבה ורעות לא העלה על דעתו לחלוק על התרוה"ד אלא הוסיף על דבריו טעם נוסף בדרך דרש עי"ש.

אך החזו"א או"ח סימן קנ"ה אות ב' כתב דאף לדידן דעושין את סעודת פורים ביום א' יש לשלוח מנות ביום י"ד, דמשלוח מנות ומתנות לאביונים שאינם מתחלקים זמ"ז, וכ"כ בכנה"ג סי' תרצ"ח. אך מדברי כל הראשונים הנ"ל מבואר בפ]שטות דמשלוח מנות וסעודת פורים ענין אחד הם כמבואר.

 

זמן הסעודה בפורים שחל בערב שבת

במה ששאל בפשר מנהגנו לעשות את סעודת פורים אחרי חצות בפורים שחל בערב שבת, על מה סמכו לסטות מדברי הרמ"א שכתב דבערב שבת יש לעשות את הסעודה שחרית וכך נהג הגר"א כמבואר במעשה רב סימן רמ"ח.


אבאר בזה את הנלענ"ד.

הנה כתב הרמ"א בסימן תרצ"ה ס"ב "ונוהגים לעשות סעודת פורים לאחר מנחה וערבית יתפללו בלילה ומתפללים מנחה תחלה בעוד היום גדול ורוב הסעודה צריכה להיות ביום (מנהגים) ולא כמו שנוהגין להתחיל סמוך לערב ועיקר הסעודה היא ליל ט"ו וכשחל פורים ביום שישי יעשו הסעודה בשחרית משום כבוד שבת (מנהגים) ומי שרוצה לעשותה תמיד בשחרית הרשות בידו (ת"ה)".

הרי לן מדברי הרמ"א דבשנים כתקונם נהגו לעשות את הסעודה לאחר תפלת המנחה, ובחל פורים בער"ש נהגו להקדימה בשחרית, ועוד כתב רמ"א דגם בשאר השנים רשות ביד האדם לאכול סעודת פורים בשחרית. וכבר הביאו הא"ר והמשנ"ב בס"ק ט' את דברי השל"ה דהאוכל סעודת פורים שחרית הרי זה משובח וטעמו של השלה"ק דסעודת פורים זכר היא לסעודת אסתר ומסתמא בשחרית היתה כדרך אכילת מלכים. ובכף החיים ס"ק כ"ב הביא מסידור הרש"ש דלפי הקבלה יש לאוכלה שחרית עי"ש.

אמנם מה שהביא שכן מנהג הגר"א, לענ"ד אינו ראיה לני"ד דמנהג הגר"א לישב כל היום כולה בסעודה דיום משתה ושמחה כתיב, והגר"א היה מתיישב בסעודה שחרית ויושב בה עד ערבית וכמבואר במעשה רב שם "סעודת פורים עיקרה ביום על כן הנכון לכוין לצאת בסעודת שחרית. והוא ז"ל עשה סעודתו במשתה ושמחה כולה ביום וכשהחשיך התפלל מעריב וחזר ללמודו". ובתוספת למעשה רב שם כתוב " סעודתו במשתה ושמחה, ואדמו"ר החסיד עשה סעודתו תיכף אחר התפלה. ואח"כ ישב על שולחנו כל היום ואכל ושתה הרבה למאד לקיים חיוב עד דלא ידע. ולעת ערב בירך ברהמ"ז ופג יינו והתפלל תפ"ע".

והמשנ"ב בס"ק ח' כתב דאין אנו נוהגים לאכול סעודת פורים בשחרית משום שטרודים אנו במצוות היום, מגילה, מ"מ ומת"ל עי"ש. וסברא זו כתב בתרומת הדשן סימן ק"י כדי ליישב את מנהגם של אלה שמתחילים את סעודת הפורים סמוך לערב ועושים את רוב הסעודה בלילה, ומ"מ כתב בסו"ד דאף שכתב ליישב מנהגם "מ"מ רבותי ואני אחריהם נהגינן עיקר הסעודה בשחרית, כמדומה שכן נהגו ברינוס" עי"ש.

ומ"מ מבואר שמקורות רבים וחשובים יש לעשות את עיקר סעודת פורים שחרית בכל שנה ושנה וזה דעת תה"ד, השל"ה, הרש"ש, ומנהג הגר"א. אך לדעת הרמ"א נהגו לעשות הסעודה לאחר תפלת מנחה אך הרוצה לעשותה שחרית רשות בידו. אך בחל פורים בער"ש נהגו לשיטתו לעשותה שחרית.

אך המ"א בס"ק ט' כתב בשם המרדכי ושו"ת מהרי"ל סימן נ"ו שעושין את הסעודה לאחר המנחה ובהגיע הלילה פורש מפה ומקדש עי"ש, וכ"כ המאירי בכתובות דף ז' ע"ב וז"ל "ואף אנו ואבותינו נוהגים בפורים שחל בער"ש שמתחילין בסעודה בעוד יום עד שיקדש היום ופורסים מפה ומקדשים וגומרין את הסעודה".

אך רובא דעלמא לא נהגו כן ואולי משום שלדעת המקובלים אין זה ראוי לכתחלה כמו שכתב בכף החיים בסימן רע"א ס"ק כ"ג דלשיטת האר"י סדר העולמות והמוחין הוא בקבלת שבת ואח"כ קר"ש וברכותיה ואח"כ תפלת העמידה, ויכולו, וקידוש היום, והפורס מפה ומקדש מהפך את העולמות, עי"ש.

וגם לפי ההלכה נכנסים אנו לספק ברכה כמבואר בשו"ע שם סימן רע"א ס"ד שנחלקו אם צריך שוב לברך ברכת המוציא, ואפשר דמשו"כ נמנעו רבים בכלל מלפרוס מפה ולקדש. (ובערוך השלחן שם סעיף י"ג כתב דלאחר שקידש על היין צריך לחזור ולבצוע על לחם משנה, ולכאורה זה תלוי אם צריך לחזור ולברך ברכת המוציא דכבר כתב רש"י (שבת קי"ז ע"ב) דכל מצות לחם משנה אינה אלא לברך על לחם משנה ואם אינו מברך ברכת המוציא מה מצוה יש בלחם משנה, אך כבר כתבתי במנחת אשר (במדבר סימן כ"ה) דיש אומרים דלאו בברכה תליא מילתא אלא שמצוה לקבוע סעודת שבת ויו"ט על לחם משנה ולבצוע עליהם בשעת קביעת הסעודה ותחילתה, ולפי דרך זו יש מקום לדברי העה"ש דלאחר קידוש חוזרים וקובעים את המשך הסעודה לכבוד השבת, ודו"ק.

אך נראה עיקר בזה, דהנה בסימן רמ"ט ס"ב איתא "אסור לקבוע בערב שבת סעודה ומשתה שאינו רגיל בימי החול ואפילו היא סעודת אירוסין מפני כבוד השבת שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול וכל היום בכלל האיסור. הגה, וסעודה שזמנה ערב שבת כגון ברית מילה או פדיון הבן מותר, כן נראה לי וכן המנהג פשוט. ולאכול ולשתות בלי קביעות סעודה אפי' סעודה שרגיל בה בחול כל היום מותר להתחיל מן הדין אבל מצוה להמנע מלקבוע סעודה שנהוג בה בחול מט' שעות ולמעלה".

הרי לן דאף שמעיקר הדין מותר לאכול סעודת מצוה שזמנה בערב שבת כל היום וכמ"ש הרמ"א לגבי פדיון הבן ומילה וה"ה בסעודת פורים מ"מ מצוה שלא לקבוע סעודה זו מתשע שעות ולמעלה, ואף שהלכה זו נכתבה בשו"ע לגבי סעודה שרגיל בה בחול, מסתבר דה"ה וק"ו בסעודה גדולה שאין רגיל בה בחול, ומשו"כ נראה דהמנהג הנכון לגמור את סעודת הפורים בעוד יום כדי להתכונן לכבוד שבת ולאכול סעודת שבת לתאבון.

 


מתנות לאביונים ושמחת פורים

"חייב כל אדם ליתן לפחות שתי מתנות לשני עניים" (שו"ע תרצ"ד ס"א)

כתב הט"ז בסק"א בשם הב"ח דאפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב, כמו שחייב הוא בד' כוסות משא"כ בשאר צדקה שהעני פטור ממנה". והפר"ח תמה בהלכה זו ואף דלגבי משלוח מנות כתב אף הוא שהעני חייב בה לגבי מתל"א ס"ל לפטור, וצ"ע ביסוד הדברים.

 

ונראה עפ"י מה שיש לעיין ביסוד מצות מתנות לאביונים האם מצות צדקה היא, ונצטווינו לתת צדקה ביום זה כדי להקל על העניים בשמחת פורים, או שמא אין גדר מצוה זו מצות צדקה אלא עיקרה ומהותה להרבות בשמחה, אלא שמצוה יתירא לשמח לב העני והאביון. ונראה דבזה נחלקו האחרונים הנ"ל, דלדעת הב"ח יסוד המצוה לשמח לב האביון דהימים הלא המה ימי משתה ושמחה וכשם שהאדם מצווה לשמוח כך עליו לשמח לב אביון ומשום כך מוטלת מצוה אף על עני המתפרנס מן הצדקה כשם שמצוה עליו לקיים שאר מצוות החג. (אמנם יש לעיין בזה מצד גודל ההוצאה שחייב להוציא על המצוות ולכאורה יש לתמוה על מש"כ הב"ח דהוי כמו ד' כוסות דשאני ד"כ דהוי משום פרסומי ניסא, וצ"ל דגם מתל"א הוי משום פרסומי ניסא דכל מצוות הפורים זכר לנס הם, אך במכ"א כתבתי לחלק בין זכר לנס לפרסומא ניסא, ועוד דלכאורה אין מתל"א משום זכר לנס כלל אלא משום צדקה ושמחת פורים כמבואר לקמן, ןמשו"כ נראה יותר דאין כוונת הב"ח לדמות מתל"א לד"כ מצד פרסומא ניסא אלא כוונתו דהוי כחלק ממצוות משתה ושמחה ולא משום צדקה בלבד.) ולדעת הפר"ח הוי מצות צדקה ומשו"כ ס"ל דעני פטור.

והנה כתב המשנ"ב שם דאינו יוצא יד"ח מתל"א במעות מעשר ומקור הלכה בשו"ת מהרי"ל סימן נ"ו, ויש לי מקום עיון בדבריו, ואבאר.

הנה בדברי השאלה שם הצדדים מבוארים האם משום מצות צדקה היא וצריך ליתן משלו ולא משל עניים, או שמא משום מצות השמחה היא ואף שנותן מעות מעשר שמחת העני שלימה היא דמה לו אם נותן משלו או משל מעשר, מן הגורן או מן היקב, דמ"מ קיבל האביון מה שלא היה לו, עי"ש. ובתשובת מהרי"ל כתב בסגנון אחר, דכיון שתקנת חכמים היא אינו בא מן המעשר, ונראה לי מתוך דבריו דבאמת ס"ל דמשום שמחה היא ולא משום צדקה, אלא דמ"מ כיון שחובה היא אינה באה מן המעשר, ודו"ק שם.

ונראה לדייק בזה עוד מדברי הראשונים בב"מ ע"ח ע"ב במה שאמרו "מגבת פורים לפורים, מגבת העיר לאותה עיר, ואין מדקדקין בדבר". והתוס' הרא"ש ד"ה ואין כתב שם "ואין מדקדקין בדבר. יש מפרשין, אין מדקדקין בדבר לומר זה עני ויתנו לו וזה אינו עני, אלא כל דכפין ייתי וייכול כדי שיהו הכל שמחים וה"ג בירושלמי דמגילה אין מדקדקין במעות פורים אלא כל הפושט ידו ליטול יטול".

וע"ע שם בד"ה מגבת "מגבת פורים לפורים. ואע"ג דאמרינן בערכין דמעות של צדקה מותר לשנותן למצוה אחרת אפילו באו לידי גזבר. פורים שאני, כדי להרבות בשמחת פורים, אין לשנותן, ואפילו יש להם מעות הרבה, בכלם יקנו צרכי סעודה".

הרי לן להדיא דעיקר מצות מתל"א משום שמחה הוא ומשו"כ אין מדקדקין דאף שתיקנו לכתחלה לשמח לב אביונים במתנות אלה מ"מ עיקר ענין המצוה וכונתה מתקיימת דמ"מ שמחת פורים מתרבה על ידו לזולתו.

וע"ע בריטב"א שם ד"ה ואין מדקדקין "בירושלמי דמסכת מגילה בפ"ק אמרינן אין מדקדקין במעות פורים אלא כל הפושט ידו ליטול נותנין לו, כלומר שאין מדקדקין בדבר לומר אם הוא עני וראוי ליתן לו אם לאו אלא נותנים לכל אדם שיבא ויתבע שאין יום זה מדין צדקה בלבד אלא מדין שמחה ומנות שהרי אף בעשירים כתיב ומשלוח מנות איש לרעהו".

הרי גם בדבריו למדנו דמצות מתל"א משום שמחה היא וכעין מצות משלוח מנות עד שלמדים הם זמ"ז במידה מסויימת. ועיין עוד בכלבו בהלכות פורים שכתב "ומשלחין מנות איש לרעהו, ואל העשיר שולח שני מנות ואל העני מנה אחת". הרי שכלל משל"מ ומתל"א בחדא מחתא כאילו ענין אחד הם.

ונראה ביסוד הדברים דבמהות ימי הפורים הלא כתיב "לעשות אותם ימי משתה ושמחה", משלוח מנות הוא חלק מהמשתה ומתל"א הם משום השמחה, ודו"ק בכל זה כי נכונים הדברים.


ב

 

אמנם לכאורה סתרו הבית יוסף והב"ח את דבריהם, דבסימן תרצ"ד הביא הב"י מדברי הג"א "מעות שחשב בלבו לחלקם ביום פורים אינו רשאי לשנותם... ונראה שהטעם משום דס"ל דצדקה מחייב בה מחשבה". וגם הב"ח הביא דבריו והסכים להם, הרי דדין מתל"א כדין כל צדקה, ולכאורה זה סותר את מה שדייק הב"ח מלשון הש"ע דגם עני הפטור מן הצדקה חייב במתל"א דהוי כמו ד' כוסות כמבואר.

ולכאורה היה נראה דיש שני דינים במתל"א, דין צדקה ודין שמחה ומחמרינן ככל צד. מחד גיסא מתחייב האדם במחשבה כדין כל צדקה, ומאידך אף העני חייב במתל"א משום מצות השמחה שיש בה.

ולפ"ז התחדש לנו דאין העני מתחייב במחשבת לבו לגבי עני אין חיוב מצד מצוות צדקה אלא משום מצוות השמחה, ודו"ק.

אך באמת נראה יותר דלא שני דינים יש כאן אלא דין אחד וגדר אחד ששתי פנים לו. דבאמת פשוט דמתל"א הוי מצות צדקה דהלא פשוט דכל הנותן משלו לעני ולאביון הוי זאת עצם מצות הצדקה, אך הסיבה שחייבו חכמים ליתן מתל"א ביום זה דוקא אינה אלא כדי להרבות שמחת פורים. ומשו"כ תיקנו מה שתיקנו שיהיו הכל שמחין וכדי להרבות בשמחת הפורים. וזה שאמרו שאין מדקדקין במצוה זו וכל הפושט יד נותנים לו כיון שבכך כונת המצוה מתקיימת, ודו"ק בזה.

וכדי להטעים את הדברים נאמר עוד, דהנה אף דפשטות גדר הצדקה אינו אלא לפרנס את העניים, מ"מ חזינן דלמעשה תיקנו והנהיגו אופנים שונים במצוה זו, והלא אמרו (גיטין ס"א ע"א) מפרנסין עניי עכו"ם עם עניי ישראל ואעפ"כ כל מי שתרם לקופת העיר קיים מצות צדקה, וההולך ממקום למקום נותנים לו דין עני וכן מי שאינו יכול למכור נכסיו במחיר סביר וכמבואר בב"ק (ז' ע"א) אף שכל אלה בעצם אינם עניים ממש, והכל תיקנו לפי הענין והצורך ולפי מהות הדברים.

וכך נראה לגבי מתל"א דאף דבאמת יש כאן מצות צדקה שהרי כל ענין המצוה נתינה לאביונים, מ"מ כיון שטעם התקנה משום שמחת פורים תיקנו דכל הפושט יד נותנים לו כדי שיהיו הכל שמחים, ודו"ק בזה.


ג

 

והנה יש מן הראשונים דמשמע מדבריהם יתירא מזו, דמ"מ ומתל"א ענין אחד הם וגדר אחד ממש אלא שחלוקים הם בדיניהם, עיין מה שכתב בזה הכל בו בסוף הלכות פורים "ומשלחין מנות איש לרעהו, ואל העשיר שולח שני מנות ואל העני מנה אחת, ונפקא ליה מקרא דכתיב ונשלוח מנות איש לרעהו שתי מנות לאיש אחד ומתנות לאביונים ב' מתנות לב' אביונים". וכ"כ האורחות חיים בסעודת פורים עי"ש. ומשמע מדבריהם דמ"מ ומתל"א גדר אחד הם ואין הם חלוקים אלא בפרטיהם ודקדוקיהם.

וכך מבואר מדברי הר"ן במגילה דף ז' "שתי מנות לאדם אחד... לעשירים ולאביונים די לכל אחד במתנה אחת שהיא נחשבת בעיניהם לדבר גדול". הרי שלעשיר צריך שתי מתנות לפי כבודו ומעמדו ולעני סגי במתנה אחת לשמח לבו.

ובדרך הראשונים האלה צ"ל דלגבי מתל"א תיקנו ליתן מעות משום שעניים הם ורק העני יודע מה מחסורו אשר יחסר לו משא"כ בעשיר שיש לו כל צרכו תיקנו לשלוח לו מאכל ומשקה כדי להרבות במשתה.


ד

 

ולפי המבואר יש טעם ותבלין בדברי החזון איש או"ח סימן קנ"ה שכתב דבפורים המשולש יש ליתן משלוח מנות ביום ער"ש שהוא י"ד באדר ולא ביום א' שהוא בט"ז, דאין מ"מ ומתל"א מתחלקים וכשכתב בשו"ע דמתל"א ביום י"ד ה"ה למ"מ, וכבר ביארנו במק"א (פרשת ויקרא תשס"ח) דרוב הראשונים ואחרונים נקטו דמשלוח מנות דינו כדין סעודת פורים הנעשית ביום א' וכ"כ המשנ"ב בסימן תרפ"ח ס"ק י"ח, אך לפי המבואר מ"מ ומתל"א דין אחד וגדר א' להם לשיטת מקצת הראשונים, ואף לדעת אחרים יש ביניהם גדר משותף ושניהם עניינם להשלים את ימי המשתה והשמחה, ומסתבר א"כ דדין זה כדין זה, ודו"ק.

ויש עוד להעיר לפי דברינו בכל מה שכתבו רבים מן האחרונים לחלק בין מ"מ למתל"א בתחומים שונים, ויסוד דבריהם ההנחה דיש כאן שתי הלכות חלוקות ביסודן, משלוח מנות משום סעודת פורים ומתל"א משום מצות צדקה, ולפיכך יש לדון בכל אחת ממצוות אלה לפי ענינה וגדריה המסויימים, אך לפי המבואר קשורות מצוות אלה בקשר אמיץ ובחדא מחתא מחתינן להו, ומסתבר שאין לחלק ביניהם.

ובמה הדברים אמורים.

א:   בפמ"ג סימן תרצ"ד (והביאו המשנ"ב שם בביה"ל) כתב דבמ"מ ודאי אינו יוצא במתנה על מנת להחזיר כיון שכל ענינו לסעודה אבל במתל"א אפשר דיוצא במתעמ"ל עי"ש. ולדידן נראה פשוט דגם במתל"א אינו יוצא במתעמ"ל דמה בין משתה לשמחה בענין זה.

ב:   בשו"ת בנין ציון כתב לחדש דשמא אינו יוצא מ"מ אלא ע"י שליח ולא כשנותן בעצמו ד"נשלוח" כתיב משא"כ במתל"א והביאו המשנ"ב בסי' תרצ"ה ס"ק י"ח. ולדידן נראה פשוט דאין לחלק ביניהם, וכשם שיוצא במתל"א כך יוצא גם במ"מ.

ג:   בשו"ת דברי משה כתב דלגבי מתל"א יוצא אם שולח לפני פורים ומגיע בפורים אבל לא במ"מ, ולדרכנו גם בזה אין לחלק.

ד:   המשנ"ב בסימן תרצ"ה בביה"ל כתב בשם הטורי אבן שנסתפק בשולח מנות לאביון אם יכול בחדא מחתא לצאת יד"ח מ"מ ומתל"א. לפי הנ"ל נראה דאינו יוצא דכיון שדומות הן שתי מצוות אלה ומ"מ שתים הן ולא אחת צריך לקים שתיהן, ודו"ק בזה.


ה

שמחת פורים

בספר עמק ברכה הביא בשם הגרי"ז מבריסק דשאני סעודת פורים מסעודת יו"ט, דביו"ט אמרו אין שמחה אלא בבשר ויין וכל הסעודה משום שמחת יו"ט היא דחייב להיות ביו"ט שמח וטוב לב כמ"ש הרמב"ם בפ"ו מהלכות יו"ט הי"ז, משא"כ בפורים שיש בו חיוב משתה "ללא תכליתים של שמחה" עי"ש.

ויתירא מזו כתב בספר משנת יעב"ץ (או"ח סימן ע"ט) דבפורים אין כלל מצות שמחה לכשעצמה, ואין גדר שמחה אלא במשתה דהמשתה צריך להיות משתה של שמחה, וכתב בזה לישב קושית המגן אברהם בסימן תרצ"ו ס"ק י"ח במה שכתב השו"ע דמותר לישא אשה בפורים, דהלא קיי"ל אין מערבין שמחה בשמחה כמבואר בסימן תקמ"ו דמהאי טעמא אין נושאין נשים במועד עי"ש. וביאר המשנ"י דכיון דבפורים אין בעצם מצוה לשמוח אין בזה משום אין מערבין שמחה בשמחה.

ובדרכו כתב ביאור נפלא בלשון הכתוב במגילת אסתר דמתחילה כתוב "לעשות אותם שמחה ומשתה ויו"ט" ושוב כתוב "לעשות אותם ימי משתה ושמחה". וצ"ב למה הקדימו תחילה שמחה למשתה ושוב הקדימו משתה לשמחה, אלא שבגמ' אמרו (שם ה' ע"ב) דמתחילה רצו לעשות פורים יו"ט ולאסרו במלאכה, ובסוף לא קיבלוהו עליהם יו"ט ואיסור מלאכה אלא עשוהו יום משתה ושמחה בלבד. והנה אילו היו עושין את הפורים ליו"ט היה בו דין שמחה ומשתה, דעיקר מצות היו"ט היא השמחה ואין המשתה אלא טפל ואמצעי לשמחה, אבל משלא עשוהו יו"ט הוי משתה ושמחה, דעיקר המצוה משתה היא דמשתה של שמחה בעינן, עי"ש.

אך לענ"ד מילתא דפשיטא דיש מצות שמחה בפורים מעבר לעצם המשתה, דימי משתה ושמחה כתיב, והרי אמרו (מגילה ה' ע"ב) דרבי נטע נטיעה של שמחה, וכך נפסק בשו"ע סימן תרצ"ו דאף שאין לעשות מלאכה בפורים והעושה בו מלאכה אינו רואה סימן ברכה מ"מ בבנין של שמחה ונטיעה של שמחה מותר, עי"ש. ואת"ל דאין מצוה של שמחה בפורים אלא במשתה בלבד, מה היתר בבנין ובנטיעה של שמחה.

ונראה באמת היפך הדברים דביו"ט יש מצוה רק בשמחת החג ד"ושמחת בחגך" כתיב, ואין מצוה לשמוח אלא כדרכן של הבריות בשמחת החג דהיינו בבשר ויין, בגדי צבעונים לנשים, וקליות ואגוזין לתינוקות וכדו'. אבל בפורים יש מצוה לשמוח בכל דבר המשמח ואף בבנין ובנטיעה של שמחה אף שאין להם קשר כלל למהות ימי הפורים ד"ימי משתה ושמחה" כתיב מ"מ.

ומטעם זה מותר לישא נשים בפורים דאין סתירה בין שמחת נישואין לשמחת הפורים, דכל דבר המשמח יש בו מצוה בפורים.

וממוצא הדברים אתה למד דמצוה ללמוד תורה בפורים. ומאותו טעם שאסור ללמוד תורה בתשעה באב דפקודי ה' ישרים משמחי לב, מצוה ללמוד דבפורים, דכל המשמח לבו של אדם יש בו מצוה בפורים.


ו

חייב איניש לבסומי

נראה לענ"ד דאין מצוה לבסומי אלא תוך כדי סעודת פורים ומדיני המשתה הוא, וכך משמע מלשון הרמב"ם בפ"ב ממגילה הט"ו "כיצד חובת סעודה זו שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו. ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרות". הרי דחיוב זה מדיני הסעודה הוא. וכן משמע מדברי השו"ע בסימן תרצ"ה שכתב הא דחייב איניש לבסומי בפוריא בהדי "דיני סעודת פורים".

וגדולה מזו יש לדייק מלשון הטור שכת הלכה זו דחייב לבסומי בין שתי הלכתא פסוקתא דסעודת פורים וז"ל "מצוה להרבות בסעודת פורים וצריך שישתקר עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי ואם אכל בלילה לא יצא" הרי לן דגם הלכה זו מדיני הסעודה היא.

ואלה ההולכים מבית לבית ושותים לשכרה לענ"ד אינם מקיימים מצוה זו.


 

" פרפראות לפורים

נראה פנימיות הענין, דהנה המן היה מזרע עמלק, והרי דרשו חז"ל, "ויסעו מרפידים שרפו ידיהם מדברי תורה" הרי שביטול תורה מחזקת את כחו של עמלק, וא"כ הדרך לשבור כחו של עמלק ע"י חיזוק התורה היא. וזה ביאור מה שאמרו (מגילה ט"ו ע"ב) "רצוי לרוב אחיו" ולא לכל אחיו, שפרשו ממנו מקצת סנהדרין וברש"י שם "לפי שבטל מן התורה ונכנס לשררה", ולכאורה יפלא, והלא לא עשה כן אלא להציל את ישראל ופקו"נ דוחה ת"ת אפילו ביחיד ק"ו בהצלת כל ישראל.

אלא שהם סברו שאת עמלק אי אפשר לנצח בביטול תורה! דהלא כשרפו ידיהם מד"ת התגבר עמלק וקם עלינו להרגנו ורק בחיזוק התורה נשבור את כחו.

תא חזי מה שכתב הגאון ר' יעקב עמדין בהגהותיו לב"ב (מ"ו ע"ב) במה שמצינו שם "עמלק סימן" חידוש שנתנו סימן כזה במי שנאמר בו תמחה את זכר עמלק...להכניס מנוול זה לבית המדרש לשבר כחו ולהוציא ממנו ניצוץ קדושה שבו"! כך, ורק כך, מנצחים את עמלק להכניס אותו לבית המדרש כדי לשבר כחו.

ומשום כך "הדר קבלוהו בימי אחשורוש".

****

הנה ידועין דברי הזוה"ק (תיקו"ז תיקון כ"א) דיום הכיפורים כ-פורים הוא, וכבר הארכנו בביאור מאמר זה.

וידוע משמיה דרבינו הגר"א ז"ל, דהנה שנינו (פסחים ס"ח ע"ב) דכל הזמנים והמועדים ענינם ועבודתם בחציו לה' וחציו לכם מלבד יום הכפורים דכולו לה', ויום הפורים דכולו לכם במצות סעודה אכילה ושתיה, וכך יום הפורים השלמה ליום הכפורים הוא, ומכיון שיום הכפורים כולו לה' חזרו ותיקנו ויסדו את יום הפורים שכולו לכם, ומשום כך לא קבעו את יום הפורים כיו"ט לאסרו במלאכה אלא "ימי משתה ושמחה", ובזה תושלם עבודתו של אדם, חציו לה' וחציו לכם, לקדש ולהתקדש אף מעניני החולין – מחציו דלכם.

****


"חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (מגילה ז' ע"ב), מאמר זה אומר דרשני! כיצד יתכן הדבר שיצטווה אדם מישראל לאבד ולהפסיד את הודו ותפארתו דעת ותבונה אלקית המבדילתו מבהמות יער וחייתו ארץ?!

ונראה ביאור הענין בדרך משל: מעשה ביהודי צדיק וישר שהיה עובד את בוראו בכל נפשו ומאודו אלא של"ע חולה היה ונשתתקו רגליו, שנה אחת בהגיע עידנא דחדוותא יום שמחת תורה, נעצב אל לבו, הן חפץ היה לקום ולצאת בריקוד סוער לכבודה של תורה המגביה את האדם טפח מעל גבי הקרקע וטפחיים מחיי החולין, אך מה יעשה ואין ביכולתו לקום ולעשות כחפץ לבבו?… כך ישב אותו צדיק מהורהר ועצוב ואחוז שרעפים, עד שלפתע הבזיק רעיון נועז במוחו…

פונה הוא אל משרתו הנכרי ומציע לו עיסקה נכבדה, אנא! הרכיבני על כתפיך וצא נא במחול, ולעת ערב אשלם לך ככל אשר תחפוץ.

נענה המשרת והחל משוטט ומסתובב עמו אנה ואנה ביבושת, נזדעק לו היהודי והחל צועק: הלזה כיוונתי? וכי לזה ריקוד יקרא?!הן שמחת תורה היום! נו, וכי מה אעשה? התריס נגדו המשרת.

חכך היהודי במחשבתו וכשבבת שחוק על שפתיו משיב הוא, גש נא למרתף היין והוצא משם את בקבוקי היי"ש, כל אשר תמצא שלך הוא!

אץ לו הנכרי בשמחה תר ומצא את ארגזי היי"ש, והחל לוגם ומריק אל קרבו בקבוק אחר בקבוק…

עכשיו, השיבו היהודי, שאיני נא על כתפיך וצא במחול. עשה הנכרי כדבריו ויצא במחול שיכורים סוער..כשעל כתפיו יושב לו יהודי זה, עיניו עצומות וליבו דבוק באלוקיו, הן זוכה הוא עתה לרקוד בשמחה התורה!!

והנמשל יובן הוא עתה היטב, הן בימי הפורים שזמן קבלת התורה מאהבה הם, חפץ כל נפש מישראל להתקרב ולידבק בבוראו, אך מה יעשה וגופו ממאן להתעלות ומושכו שוב אל שיגרת החולין והויות העולם?

לכן שותה הוא ומתבשם ביינו ומתוך כך יוצא הגוף במחול סוער.. והנפש אחוזה היא בעולמות טמירים, עולם של קבלת עול מלכות שמים ועול תורה בשמחה…

שוב ראיתי בכתבי ה"פחד יצחק" שעמד בענין נוסף, דלכאורה איך נבין אמרם "חייב איניש וכו' עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" הלא כל מהותו של יום הפורים נעוץ בהבדל זה שבין ארור המן לברוך מרדכי "להודיע שכל קוויך לא יבושו ולא יכלמו לנצח", וא"כ איפוא האיך יתקשר ענין זה לימי הפורים?

ועיי"ש שהאריך לבאר דבמקום שמוטל על האדם לעמוד ולברר את ההבדל והשוני הפנימי צריך הוא לכסות ולטשטש כל הבדל וסממן חיצוני, ודוגמא לדבר משני שעירי יום הכפורים, דהנה ב' השעירים מופלגים ורחוקים הם למאוד במהותם וענינם, האחד כולו לה', מרוצה ומוקרב הוא לפניו ית' לטהר ולנקות את ישראל מכל כתם ושמץ, ומאידך השעיר הב' "שעיר לעזאזל" הוא, וברמב"ן (פר' אחרי מות) כתב עוד דשעיר זה קרבן לס"מ הוא שלא יפריענו בעבודת היום הקדוש, ואעפ"כ מצוותן שיהיו שווין בקומה ובמראה, לפי שכל שוני חיצון צריך שיהא מוצנע ומכוסה, ואו אז אפשר ויבהיק ויפציע ביפעת הדרו אותו שורש וסממן של שוני פנימי.

זהות ודמיון חיצוני, מול פער הבדל מהות עמוק ופנימי. ולכך חייב איניש לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, בכדי שלא ישים אל לבו כל הבדל חיצון אלא שבפסגת הדמיון יראה הוא את תהום עמקו של ההבדל…

ואפשר שאף בזה דומה הוא יום הכפורים ליום הפורים, קורבנותיו של יום הכפורים כמהותו של יום הפורים.

****

פורים – יוה"כ – הדור קיבלוה

נראה בפנימיות הענין דהנה ביוה"כ זכינו לשתי מתנות טובות, ביום נשגב זה אמר הקב"ה "סלחתי" ומחל על חטא העגל, ונתן את הלוחות השניות בידיו של משה, ונראה דאין כאן מקרה של שני דברים, אלא דכאשר נגזר גזירת כליה על ישראל, אין דרך להחלץ ממנה אלא ע"י קבלת התורה וברית מחודשת, דהתורה חיים היא ועץ חיים למחזיקים בה ולכן כופר עון ובטלה הגזירה ע"י קבלת הלוחות. (ומשה בחכמתו שיבר את הלוחות בחטא העגל כדי לתת מקום ללוחות השניות ולקבלה מחודשת של עול מלכות שמים ודו"ק).

וגם בפורים מצינו שנגזרה גזירת כליה (מגילה ט"ז ע"א "מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה וכו'), ולכן הדר קיבלוה וכך נחלצו מגזירת הכליון, וזה מצינו במד"ר (אסתר ז'), דרק משה רבינו בכח התורה הוא שיכול היה לבטל גזירת הכליה בפורים כשם שעל ידו בטלה הגזירה ביוה"כ, והדברים נדרשים כמין חומר.

****

מגילה נקראת בי"א, י"ב י"ג י"ד ט"ו לא פחות ולא יותר.

בשם הגר"א אמרו, דהנה המספר הכולל של י"א – ט"ו ביחד הוי ס"ה כמנין שם אדנ-י, לא פחות = 10 ולא יותר = 16, כמנין 26 שם הוי' – שם הוי' הלא הוא גילוי, ואדנ-י הוי הסתר (לא כשאני נכתב אני נקרא וכו') פורים היה נס נסתר (טבעי) ואומרים בו הלל נסתר (קרייתה זו הילולה) וזה בחינת אדנ-י ולא הוי', ולפיכך מגילה נקראת בי"א – ט"ו לא פחות ולא יותר.

 ויסוד הדבר דנס פורים לא היה בו ענין למעלה מדרך הטבע, אלא השתלשלות מופלאה בהשגחה פרטית בדרך הטבע, ללמדך דכל הטבע אינו אלא יד ה', וזה שאמרו בחולין קל"ט אסתר מן התורה מנ"ל שנאמר" ואנכי הסתר אסתיר פני", ודו"ק.

****

"בנ"י נעשו מך ורש (לשון המדרש מובא בבני יששכר חודש אדר מאמר א', ועיין מגילה י' ע"א) פתחה אסתר ואמרה א-לי א-לי למה עזבתני" ישראל – מיכאל (שרן של ישראל) יש בהם שם א-ל, וכשמוציאים את השם נשארים מך ממיכאל ורש מישראל – פתחה אסתר ואמרה א-לי א-לי להשלים השם דישראל ומיכאל ובכך הצילה את ישראל מאבדון!

ובפנימיות הענין נראה דבנ"י אין להם כל קיום ותוחלת אלא בדביקותן בה' ולא כשאר האומות שיש להם קיום טבעי, דכל אומה ולשון יש להם שר בשמים אבל ישראל אין להם לא מלאך ולא שרים אלא הקב"ה לבדו, וכשמתרחקים מה' בטל מהם כל תקוה ושארית וזה רמז דכשמוצאים שם ה' נעשה ישראל מך ורש והיא שהתפללה אסתר ואמרה אלי אלי למה עזבתני

ויה"ר שנזכה בימים נעלים אלו ימי ביטול הישות והדעת אליו יתברך מתוך רצון ושמחה נתקרב ונדבק באלקינו ותהא שמחתינו מרוצה לפניו, וכימי מרדכי ואסתר ישמיענו ששון ושמחה קול מבשר ואומר לציון מלך אלקיך בב"א

 

›" תמחה את זכר עמלק

מי הוא עמלק וכיצד נלחמים בו, הן כבר אבד זכרם (עיין רמב"ם הלכות מלכים פ"ה ה"ד) אמנם אף שאין אנו יודעים מי הוא עמלקי מסוים, רשעת עמלק וטומאתו מרחפת בחלל עולמנו ועלינו להכחידו ולהשמידו מתחת שמי ה'. כיצד מלחמה זו.

הנה דבר תמוה מצינו בבבא בתרא דף מ"ו "עמלק סימן", ואשתומם שעה חדא מה ראו חכמינו לקבוע שם ושארית לרשע זה שנצטוינו למחות כל זכר לו, ולהעלותו לראש הפסגה בש"ס בבלי ליראי ה' ולחושבי שמו. וחפשתי בדברי רבותנו פשר דבר עד שמצאתי בהגהות הגאון המופלא בדורו רבינו יעקב עמדין שם שכתב "חידוש שנתנו סימן כזה במי שנאמר בו תמחה את זכר עמלק אולי מצאו לו רמז מ"ה במאי דסיים קרא לא תשכח שתיבת לא מופסקת בטעם טפחא להורות שיש בו מקום לשכחה ולהתיר להשתמש בו לאוקמי אגרסא דכל מה דאסר שרי להכניס מנוול לבית המדרש לשבר כחו ולהוציא ממנו ניצוץ קדושה שבו" ודבריו מתוקין.

רוחו של עמלק מרחפת בעולמנו בכל מקום ומקום, להחטיא, להדיח, לקרר, ורק בבית המדרש בכוחנו לגבור עליו ולשבר את כוחו, דמקור כחו של עמלק אינו אלא מביטול תורה דכך דרשו חז"ל "ויסעו מרפידים, שרפו ידיהם מדברי תורה" רק כאשר ביטלו אבותנו מן התורה קם עליהם עמלק, ורק ע"י חיזוק בת"ת נשבור את כוחו.

וזה הנראה בביאור מה שאמרו במגילה (ט"ז ע"ב) "רצוי לרוב אחיו ולא לכל אחיו מלמד שפרשו ממנו מקצת סנהדרין ופרש"י "לפי שביטל מן התורה ונכנס לשררה" ולכאורה תמוה הלא פקוח נפש דוחה כל התורה כולה, ובודאי שמצווים אנו לבטל תלמוד תורה כדי להציל את העם מהשמדה ואבדון.

אלא שטענו מקצת מן הסנהדרין הלא במלחמת עמלק עסקינן, וכי אפשר להלחם בעמלק ע"י ביטול תורה, וכי אפשר לנצח במלחמת עמלק אם נבטל מן התורה, ולפיכך פרשו ממנו מקצת הסנהדרין.

הבה נתחזק בעוז בתורה ובאהבתה, עד שנמחה את זכר עמלק מתחת השמים, ויהיה כסאו שלם ושמו שלם.

"והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד"

 

 

 

תגיות: