ערב יום כיפור – גדרי העינוי והצום ביוה"כ

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

הנה יש לעיין בדין הצום ביוה"כ, האם יסודו בגדר מחודש דנצטוינו להיות מעונים, ונאסר עלינו יתובי דעתא, ואין האכילה אלא אמצעי לעינוי וביטולו, או שמא נאסרו עלינו האכילה והשתיה וכאילו אמרה תורה לא תאכלו ולא תשתו, אלא שהתורה אסרה האכילה בלשון עינוי ללמדנו שאין השיעור כזית ככל אכילה שבתורה אלא כותבת שהוא שיעור יתובי דעתא.


ומפשטות דברי הגמ' ביומא ע"ט ע"א וביומא פ"א ע"א משמע דאכן כל גדר הצום אינו אלא איסור אכילה ושתיה אלא שנאמרו הדברים בלשון עינוי להשמיענו שיעור כותבת, שהרי אמרו (ע"ט) "קים להו לחכמים דבהכי מייתבא דעתיה דאדם בציר מהכא לא מייתבי דעתי'" ופרש"י "קים להו לרבנן וכו' ואע"ג דכל שיעור אכילת איסור בכזית היא הני מילי היכא דכתיבא אכילה אבל הכא אשר לא תעונה כתיב וכל כמה דלא מיתבא דעתיה ענוי הוא" ועוד אמרו שם (פ"א) "מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי משום דלא אפשר היכי נכתוב נכתוב רחמנא לא יאכל אכילה בכזית" ופרש"י "אכילה בכזית משמע והתורה לא חייבה עליו אלא בישוב הדעת" ומשמע דכל הנ"מ במה שאמרה תורה לשון עינוי אינו אלא לענין שיעור כותבת אך איסורא כדקאי קאי, ואף דיש לדחות דחז"ל נקטו נפ"מ ברורה וגמורה לענין השיעור, אך אפשר דאכן יש בזה גדר יסודי שיש בו נפ"מ גם לענינים אחרים, מ"מ נלענ"ד דנטיית הסוגיא בפשטותה משתמעת דבאמת יש בזה איסור אכילה ושתיה אלא ששיעורה כשיעור יישוב דעתו של אדם כמבואר.

וכן נראה לכאורה גם ממה דפשוט בגמ' ביומא (ע"ד ע"א) דלר' יוחנן דחצי שיעור אסור מה"ת בכ"מ וילפינן מ"כל חלב" ה"ה דאסור מה"ת ביוה"כ, ואת"ל דאין כאן איסור אכילה אלא גדר חדש של עינוי שאין האכילה בו אלא מעין היכי תמצי ואמצעי, לא מסתבר לאסור בו חצי שיעור, שהרי כבר קבעו ראשונים ואחרונים דאין איסור חצי השיעור במקום שחסר במהות החטא וחלקיו אלא כשאין חסר אלא בשיעור בלבד, וכיון שכל איסור אכילה ביוה"כ אינו בעצם האכילה אלא ביתובי דעתא ובפחות מכותבת ליכא יתובי דעתא כמבואר שם ביומא (ע"ט ע"א) מסתבר שאין בזה איסור מה"ת ואף שיש לפלפל הרבה ביסודות הסוגיא וחצ"ש, (ועיין מש"כ בזה במנחת אשר ויקרא סימן י"א) מ"מ נראה עיקר לפי הרגשת לבי דמוכח מזה דגם מצות העינוי ביוה"כ אינו אלא איסור אכילה ביסודו.

והנה מבואר בירושלמי תרומות פ"ו משנה א' דמודה ר"ל ביוה"כ דחצ"ש אסור מה"ת ולא נתבאר שם טעם הדברים ובבהגר"א כתב "דלא כתיב ביה אכילה אלא עינוי ובפחות מכשיעור נמי מייתב דעתיה כל שהוא", אך לכאורה נראה טפי לפי גמ' דידן דבפחות מכותבת תכא"פ אין כלל יתובי דעתא דבדף פ' הקשו "עוג מלך הבשן בכותבת וכו"ע בכותבת" ותירצו "קי"ל לחכמם דבהכי מייתבא דעתי' דאדם, עוג מלך הבשן פורתא וכו"ע טובא" הרי לן דאף ביתובי דעתא פורתא חייב כרת, אלא שבפחות מכותבת אין יתובי דעתא כלל ודוחק גדול לומר דיש ג' דרגות ביתובי דעתא, טובא דכל אדם, פורתא דעוג מה"ב, ופחות ממנו שבו חצי שיעור אסור מה"ת. ואפשר לשיטת הגר"א דבזה גופה נחלקו הבבלי והירושלמי, דלדעת הבבלי ליכא כלל יתובי דעתא בפחות מכותבת ומשו"כ הוי ככל חצ"ש דלר"ל אינו אסור אלא מדרבנן, ולדעת הירושלמי יש קצת יתובי דעתא אף בחצי שיעור ואסור מה"ת אף לר"ל. (והגאון היעב"ץ בספרו לחם שמים על משניות יומא כתב דלר"ל יש איסור תורה ביוה"כ בכזית שהוא שיעור אכילה בכל התורה אף שאין בו יתובי דעתא, עי"ש).

ועוד משמע כדברינו מהמבואר בכמ"ק (נזיר ד', שבועות כ"ד, פסחים ע"ז ועוד) דהאוכל נבילה ביוה"כ פטור מן הכרת משום דאין איסור חל על איסור, וגם בזה נראה דאם גדר האיסור כל כולו בגברא ואין איסור בעצם האכילה והמאכל אלא ביתובי דעתא לא מסתבר לומר אאחע"א דבנבילה נאסרה האכילה וביוה"כ נאסר יישוב הדעת שהיא תוצאת האכילה והוא ענין אחר, וכיון שאמרו בזה אאחע"א נראה טפי דגם ביוה"כ אין כאן אלא איסור אכילה כנ"ל.

ונמצא לפי"ז דיש ג' גווני באיסורי אכילה שבתורה. א: מאכלות אסורות שכל ענינם בחפצא דמאכלות מסויימות נאסרו בכל מקום ובכל זמן, וגדר זה כולל את רובם המכריע של מאכ"א כגון נבילה, טריפה, מינים טמאים, ערלה וכלאה"כ וכדו'. ב: חפצא מסויימת בזמן מסוים כגון חמץ בפסח. ג: איסור אכילה שתלויה רק בזמן דהיינו יוה"כ שבו כל המאכלות שבעולם נאסרו, ודו"ק בזה.


ב

בחידושי האחרונים בזה

והנה מצינו בדברי האחרונים כמה חידושי הלכה שיסודם, ההבנה דביוה"כ אין גדר האיסור בעצם האכילה, אלא ביתובי דעתא, ונבאר ונדון בדבריהם.

א: בשו"ת מחנה חיים או"ח ח"ג סימן ל"ט כתב לחדש דהאוכל לשיעורים ביוה"כ עד שדעתו מיושבת עליו חייב כרת כיון דמ"מ אינו מעונה אלא מיושב כאילו אכל כדרכו. ואחיו בעל העט סופר כתב לו שם ששמע הלכה זו מן החת"ס עי"ש.

וחידוש זה אין לו מקום אלא אם נניח דגדר האיסור הוא ביתובי דעתא, אבל אם נניח שיש כאן איסור אכילה פשוט דכל עוד לא אכל כשיעור תכא"פ פטור הוא, (ובאמת נראה דאף אם בייתובי דעתא תליא נראה טפי דאינו חייב אלא בכותבת תכא"פ, דמ"מ אינו חייב אלא בייתובי דעתא שע"י האכילה, אך מ"מ פשוט דאם איסור אכילה יש כאן אינו חייב בכה"ג).

ובאמת תימה לומר שכן הכריע החת"ס להלכה דמעשים בכל יום שפוסקי הלכה ומורי הוראה בישראל פוסקים לחשיב"ס ביוה"כ לאכול כשיעורים כל היום כולו כדי שלא יצטרכו לאכול פעם אחת כשיעור, ולדברי המחנ"ח יצא שכרו בהפסידו, ומשו"כ נראה דאף אם אכן חידוש זה יצא מבית מדרשו של החת"ס לא נאמרו הדברים להלכה אלא בדרך פלפול בעלמא.

ב: אמנם באמת מצינו בחת"ס חידוש עצום בדרך הנ"ל. בחידושי החת"ס לראש השנה ט' ע"א כתב "העירו עינינו מן השמים ומקום הניחו לי להתגדר בו בעזהי"ת" וכתב לחדש דמצוה לפרוש מאכילה ושתיה שעה מסויימת לפני כניסת יוה"כ כדי שיתחיל העינוי מיד בכניסת החג וכתב לפרש בד"ז פשטיה דקרא "ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש" וכבר כתב כעין דבריו בסדר משנה להגאון רבי וואלף באסקוויץ בפ"א מהלכות שביתת עשור עי"ש.

וגם דברים אלה מושתתים על ההבנה דאין איסור אכילה ביוה"כ אלא מצות עינוי בלבד, ואעפ"כ הדברים מחודשים עד למאוד, ולול"ד היה נראה פשוט דתחילת העינוי אינו אלא משעה שנמנע מאכילה ושתיה בהתקדש היום, וכז"פ.

אך מ"מ פשוט דאף לדברי החת"ס אין כאן אלא מצוה בעלמא וענין מסוים ולא איסור גמור, ואין ראיה מדבריו לדברי המחנ"ח וז"פ.

ג: בשו"ת כתב סופר או"ח סימן ל"א וכן בשו"ת בנין שלמה סימן מ"א כתבו לחדש דהאוכל חצי כותבת לפני שקידש היום והשלים חצי כותבת תכא"פ לאחר שקידש היום חייב כרת כיון שאין כאן איסור אכילה אלא מצות העינוי וכיון שביטל את העינוי לאחר שקידש היום ונתיישבה דעתו חייב כרת.

וגם חידוש זה מושתת על ההבנה שאין כאן איסור אכילה אלא מצות עינוי, דהלא פשוט דהאוכל חצי כזית חמץ בערב פסח וחצי זית בפסח תכא"פ אינו חייב כרת, וכז"פ.

ד: והמשנ"ב בביאור הלכה בסוס"י תרי"ח כתב דמי שאכל ביוה"כ לפקח נפשו ונתיישבה דעתו ושוב די לו בפחות מכשיעור ואכל כשיעור חייב כרת, וגם דבריו מחודשים עד למאוד דאיך נחייבנו כרת על אכילת חצי שיעור דהלא חצי השיעור הראשון אכל בחיוב גמור כדי לפקח נפשו, ואיך יתחייב על חצי שיעור, ולענ"ד נראה דיש פליטת קולמוס או טעות המעתיק בדברי הביאור הלכה דאם אכן כונת המשנ"ב להלכה מחודשת כ"כ היה מדגיש זאת, ולא היה שם את הדברים בפי הבנין ציון. ובאמת אין לדברים אלה זכר בדברי הבנין ציון, דכל ספיקו של הבני"צ אינו אלא במי שאכל לשם פקו"נ ושוב אין צריך לאכול כלל ואכל כשיעור, אם חייב כרת או לא, והסיק שחייב, והמשנ"ב העתיק בשמו דאם אכל חצי שיעור לפק"נ והשאר השלים לשיעור דחייב כרת, וזה חידוש כנ"ל.

אמנם כבר ביארנו, דבאמת נראה טפי דאין ביוה"כ אלא איסור אכילה ושתיה ומלבד שיעור כותבת אין בין איסור זה לשאר גדרי האכילה הכלליים שבכל מאכ"א ואכמ"ל.


ג

 

ובגוף ספיקת הבנין ציון, לכאורה היה נראה דגם ספק זה תלוי בשני הצדדים הנ"ל, דאם איסור אכילה יש כאן פשוט דחייבים כל שיעור ושיעור אבל אם מצות עינוי יש כאן ואיסור יתובי דעתא יש לטעון דאחר ששוב אינו מעונה אין כאן איסור דאורייתא, וכיון שהלכה פשוטה הוא שאכן חייב הוא על כל אכילה ואכילה ע"כ דאיסור אכילה הוא.

אך באמת פשוט דאפשר דשני צדי הספק מושתתים על ההנחה דכל דין הצום ביוה"כ משום יתובי דעתא היא, אלא שנסתפק הבני"צ בגדר הענוי ויתובי דעתא, האם גדר העינוי נמשך ומצטבר וכאשר האדם צם מערב עד ערב נמצא שרוי בעינוי בסוף היום וזה מצותו להמנע מאכילה ושתיה כדי שיהיה מעונה בגמר יוה"כ (ולפי"ז פטור הוא מן המצוה ומנוע מלקיימה אם אכל בהיתר בו ביום), או שמא גדר העינוי הוא בכל שעה שהוא נמנע מלאכול ולשתות ועצם ההמנעות הוא העינוי ומצוה זו מתקיימת על ידו בכל שעה שהוא נמנע מלאכול (וזה מסקנת ההלכה דאף אם אכל בו ביום חייב הוא מה"ת להתענות אם נתיישבה דעתו). וכן ביאר גם בשו"ת שואל ומשיב מהדורא ד' חלק א' סימן כ' עי"ש.

 

 

כבוד ידי"נ וידיד ה'

זקן שקנה חכמה הרבה

הרב שלמה לורנץ שליט"א

כנהר שלום וכנחל שוטף!

הנני מתנצל על איחור תשובתי מעוצם טרדותי, ועל עתה באתי.

העיר מע"כ בשאלה גדולה לגבי חשיב"ס שצריך לאכול ביוה"כ ונפסקה הלכה בסימן תרי"ח סעיף ו' שיאכל פחות פחות מכשיעור אם אפשר, ולמה לא פסקינן שיאכל שלכא"כ דאינו אלא איסור דרבנן, וחצי שיעור הלא אסור מה"ת.

מע"כ הביא משו"ת כת"ס או"ח סימן קי"א ומשו"ת חת"ס ח"ו סי' כ"ג שאכן פסקו שצריך לאכול שלכא"כ ולא חצי שיעור ותמה שאף בארץ הונגריה ממלכת החת"ס והכת"ס לא נהגו לפסוק כמותם.

ובאמת שאלתו גדולה, אלא שתשובתה פשוטה, דמעולם לא פסקו עמודי העולם החת"ס והכת"ס למעשה דחשיב"ס חייב לאכול שלכא"כ ואסור לו לאכול חצי שיעור, ופעמים רבות למדתי את התשובות הנ"ל בעיון ואין בהם פסק המחייב את החולה לאכול שלכא"כ, ולא בכדי כתב החת"ס שם בלשונו הזהב "ואם אפשר שלכא"כ טפי עדיף" והרי לפני"כ כתב שיאכלו חצי שיעור, וברור מלשונו שא"א לחייב את החולה לאכול שלכא"כ, ולא מצינו במשנה ובגמרא, ברמב"ם ובשו"ע, אלא שצריך לאכול לשיעורים, אלא דמ"מ כתב החת"ס דאם אפשר עדיף לאכול שלכא"כ, אך פשוט וברור שאין בדבריו פסק שחייב לאכול שלכא"כ ואסור לאכול חצי שיעור.

וכך גם באריכותו הגדולה של הכת"ס שכל דבריו לחלוק על השאג"א שחידש דביוה"כ יש אסור דאורייתא באכילה שלכא"כ והכת"ס נקט דאין בה אלא איסור דרבנן ועיקר דבריו לא באו כתשובה לשאלה למעשה אלא כפלפול בהלכה, אלא שבפירות הנושרין שבסוף התשובה באות ג' כתב "חשיב"ס כדסגי ליה לאכול שלכא"כ אסור לו לאכול כדא"כ", ובאמת פשוט הוא דאם סגי ליה באסור דרבנן למה יעבור על איסור דאורייתא, אך גם הוא כתב "כדסגי ליה" כמו שכתב אביו הגדול "ואם אפשר שלכא"כ" ולכאורה קשה דהלא תמיד אפשר ותמיד סגי ליה ולמה לא יתחייב לערב דבר מר במאכלו או להרתיחו או לאכלו חי (שלשת הדוגמאות של שלכא"כ בדברי הרמב"ם בפי"ד ממאכ"א), ומה זה שכתבו אב ובנו בסייג דאם אפשר יאכל שלכא"כ.

אלא נראה ברור כמו שכבר אמרתי למע"כ דאף דאיסור שלכא"כ קל לאין ערוך מאיסור חצי שיעור, אין לחייב את החולה לאכול שלכא"כ, וזה מכמה טעמים.

א: מחשש שימעט באכילה ולא יאכל כפי צרכו ויסתכן, דהלא ברור כשמש שכאשר האדם מצטער באכילה, מטבעו יבקש למעט צערו וימעט באכילה. פוק חזה מה שכתב הרא"ש ביומא פ"ח סי' י"ד לגבי מה שנחלקו הראשונים בחשיב"ס שצריך בשר אם עדיף להאכילו נבילה או לשחוט לו, ורוב הראשונים נקטו דעדיף לחמוט לו וכתב "ואני שמעתי משום דחיישינן שמא יהא החולה קץ באכילת איסור ויפרוש ויסתכן", הרי שחששו שמא ימנע מאכילה ויסתכן, ונראה דעד כאן לא נחלקו אלא באכילת איסור ולדעת שאר הראשונים אין בזה חשש דכיון דפקו"נ הוא אין כאן עבירה אלא מצוה רבה ולמה יקוץ באכילת מצוה, אבל בשלכא"כ שמטבע האדם לפרוש ממה שהוא קץ בו, חיישינן שמא יפרוש ויסתכן.

ומשום כך לא מצאנו חיוב לאכול שלכא"כ, אלא שחידשו החת"ס והכת"ס שאם החשיב"ס מכיר בנפשו שיאכל כפי הצורך ויקפיד בכך אף אם יאכל שלכא"כ ודאי שראוי ועדיף לעשות כן, ואפשר שאף מחוייב לעשות כן (וכך משמע קצת בכתב סופר), מ"מ אין זה פסק הלכה לרבים, ודו"ק בזה.

ועוד הוספתי בזה דאפשר דחששו גם דאכילת שלכא"כ ימעט ביתובי דעתא דכאשר קץ אדם באכילתו אין דעתו מתיישבת באכילתו, והרי כל עיקר היתר באכילה כדי שתתיישב דעתו ונמצא דכאשר יאכל שלכא"כ יצא שכרו בהפסדו. ועובדא ידענא באחד שנצרך לאכול ביוה"כ ולפי עצת רב אחד מלח את המים ששתה ואת האוכל שאכל, ובאיוולתו לא ידע הוא ולא ידע הרב הפוסק שמלח גורם לצמאון ונמצא שע"י רצונו לפגום מאכלו ושתייתו גרם לצורך בריבוי שתיה, ויצא שכרו בהפסידו.

וכמדומני שיש בדברינו ביאור מספיק להבין למה לא מצאנו בדברי גדולי הדורות שיפסקו דחשיב"ס צריך לאכול שלכא"כ ביוה"כ.

ומה שהקשה מעכ"ת מדברי החת"ס שהרי כתב שישתה התה והקפה בלא סוכר שלא יהיה הנאת גרונו, הרי דמ"מ אין בזה למעט יתובי דעתא, לא הבנתי דבריו דאין ענין הנא"ג לדרך אכילה ושני גדרים שונים הם, דאף אם ליכא הנא"ג בכה"ג לא יעלה על הדעת דשתיית קפה או תה ללא סוכר הוי שלכא"כ, שהרי רבבות ומליונים של בנ"א יש ששותים קפה ותה ללא סוכר כלל, וע"כ דשאני הנא"ג מענין שלא כדרך אכילה.

ובאמת נפלאו דברי החת"ס ממני גם לגבי מה שכתב דבלי סוכר ליכא הנאת גרונו, והלא המוני אנשים שותים משקאות אלה להנאתן ללא סוכר ואיך נאמר שאין בכה"ג הנאת גרונו, אתמהה.

ובגוף הדבר הארכתי במק"א לבאר דאין גדר הנאת גרונו קשור כלל לטעם המאכל הערב דהלא אין הרגשת טעם כלל בגרונו אלא על לשונו, אלא כל גדר הנאת אכילה הרגשת השביעה הוא, בין הנאת מעיו ובין הנאת גרונו, דחלק מתחושת השובע של בנ"א נובע משביעת הגרון ולא רק ממילוי המעיים, וא"כ פשוט דגם בתה ללא סוכר יש הנא"ג ולא כדברי החת"ס. ועיין במה שכתבתי בזה במנחת אשר לפסחים סימן ע"ז ובמנחת אשר ויקרא סימן י"ח ואכמ"ל.

הנני חוזר וכופל בברכת שלום

בהוקרה מרובה

אשר וייס


כבוד ידי"נ הרה"ג המצויין

במה שרצה לחדש דכאשר מחלת השפעת שכיחה ורבים החולים יש להקל בצומות לפי מה שידוע שפסק הגר"י סלנטר בימי מגפת החולירע שאף הבריאים יאכלו ואף נהג בעצמו היתר ובעיצומו של יוה"כ עלה על הבימה ואכל לעיני כל ההמון, ואף ביו"כ החמור נהג כן במקום שיש חשש פקו"נ, וחידש כת"ר דק"ו בשאר הצומות דאף החולה שאב"ס פטור מן הצום כמבואר בסימן תקנ"ד ס"ו.

ולענ"ד אין מקום לחידוש זה מחדא ותרי טעמי, ואבאר.

הנה כל סיפור הדברים אודות הפסק של מרנא הגר"י סלנטר לא נתברר אצלי כלל, ויש גרסאות שונות בענין זה. אמנם בהרבה מספרי ספורי המעשיות הביאו גירסה זו שכתב מע"כ ובספר מקור ברוך ח"ב פרק י"א כתב דהגרי"ס עלה לבימה עם כוס יין ומזונות וקידש ואכל, ואם אכן קידש בהכרח שאכל כשיעור כדי שיהיה קידוש במקום סעודה דהאוכל פחות מכשיעור אינו מקדש, והרי זה תימה גמורה לומר שאכל כשיעור דהלא אף החולה צריך לאכול פחות מכשיעור כמבואר בסימן תרי"ח ס"ו, ועוד יש לתמוה בסיפור זה דלהלכה קיי"ל דחולה האוכל ביוה"כ פטור מלקדש כמבואר בסוסי' תרי"ח במג"א בשוע"ה בח"א ובמשנה ברורה ס"ק כ"ט עי"ש.

ובספר תנועת המוסר בפרק על חיי הגרי"ס כתב גם הוא כנ"ל אך בהערות כתב שלדברי בנו של הגרי"ס פסק לאכול פחות מכשיעור ועוד הביא מספר אחד דאף שפסק לאחרים שיאכלו, הוא עצמו לא אכל כלל, הרי שיש מבוכה גדולה בכל פרטי הענין, ובכלל אין לסמוך להלכה כלל על ספורי מעשיות ואין לנו אלא דברי הפוסקים מנחילי מורשה ולא זולתם.

ובספרי התשובות של התקופה ידעתי על שני מקורות. בשו"ת מצפה אריה (להגאון ר' אריה ליב ברודא אב"ד לבוב) או"ח סימן מ"א כתב שבילדותו בגרודנא שמע שבוילנא היה פולמוס גדול כאשר הגרי"ס פסק שכל בני הקהילה יאכלו אף הבריאים וגדולי העיר התנגדו לו (ובספר תנועת המוסר הנ"ל הביא שמועה שהגאון ר' בצלאל הכהן מחה ברבים נגד הפסק), ולדבריו פסק הגרי"ס שיאכלו פחות מכשיעור עי"ש.

ובשו"ת הרב"ז להג"ר בנימין זאב שאפראן זצ"ל אב"ד בוקרשט סימן י"א הביא שהגרי"ס נתן עצה לאסור מערב יוה"כ את כל האוכל בקונם ושוב אין איסור חל על איסור כדי להינצל מאיסור כרת דיוה"כ, והגרב"ז פקפק בעצה זו. במסגרת זהב על הקיצור שו"ע כתב גם הוא עצה זו בשם הגרי"ס וכתב שכל גאוני דורו נחלקו עליו, ועיין עוד בשו"ת אגרות משה או"ח חלק ג' סימן צ"א שכתב גם הוא שהגרי"ס התיר לכל בני העיר לאכול ולא פירש אם אכלו כשיעור או פחות מכשיעור

הרי לן מבוכה בענין סיפור זה גם בספרי השו"ת של התקופה.

אך עצם ההוראה שגם הבריאים יאכלו פחות מכשיעור בשעת המגיפה ביוה"כ, כבר הורה זקן החת"ס בשו"ת ח"ו סי' כ"ג וכ"כ בשו"ת מצפה אריה שם שכך הורה הגאון בעל שואל ומשיב בשעת המגיפה בשנת תרל"ג, הרי דאף אם לא נדע בבירור מה וכיצד הורה הגר"י סלנטר, מ"מ כבר מצינו פסק זה בדבריהם של עמודי ההלכה מלבד הגרי"ס כמבואר.

והמשנ"ב בבה"ל סימן תקנ"ד ס"ו הביא מספר פתחי עולם שפסק כן גם בתשעה באב שבשעת המגיפה יאכלו פחות מכשיעור והארכתי בדבריו במק"א.

אמנם אין לדמות כלל את מגיפת החולרע שבה עסקו כל הגדולים הנ"ל למחלת השפעת בזמה"ז, דמגיפת החולרע הפילה אלפים ורבבות חללים ולא היה בידם אמצעים להירפא ממנה, וכמחלת הראתן בימי חז"ל שחששו להידבק בה באופן מופלג ביותר כמבואר בכתובות דף ע"ז ע"ב דר' זירא לא הוי יתיב בזיקיה ור' אמי ור' אסי לא הוי אכלי ביצים שעברו במבוי שלהם, כך חרדו להדבק במגיפת החולרע, וכמבואר בספר פתחי עולם שם שגזרו שאיש לא יצא מפתח ביתו, ומי שצריך לצאת יכסה את פיו ואפו בבגד, עי"ש. ואין זה דומה כלל למחלת השפעת בזמנינו לא מצד חשש ההדבקה ולא מצד הסכנה שבמחלה, דמעשים בכל יום שאנשים חולים בשפעת ואין צוחה ברחובותנו, ואין השפעת נתפסת כסכנת נפשות.

ובאמת מצינו מי שחולק על החת"ס אף במגיפת החולרע, עיין שו"ת ראשית ביכורים שמעיד שאלפים צמו בוילנא ואף אחד לא ניזוק ולכן דעתו שחלילה להקל לבריאים, והביאו בשד"ח חלק ט' מערכת יוה"כ סימן ג' אות ד' ועיין מש"כ בזה, ומ"מ נראה דבשפעת אין להקל אף בשאר הצומות.

ואף שאמרו שלא גזרו תענית במקום חולי, אין לנו אלא כשחולה בפנינו ולא מצינו שהקילו בצומות שמא יחלה, ואין ללמוד הלכה זו ממה שהקילו כעי"ז בפקו"נ כמבואר בתרי"ח ס"א בבה"ל דפקו"נ שאני דכל שיש בו אף ספק פקו"נ דוחה את כל איסורי התורה והארכתי במק"א להוכיח מדברי הפוסקים לדורותיהם דמצינו דאף פקו"נ עקיף דוחה כל איסורי תורה, ואין זה ענין כלל לחשש שמא יפול למשכב שאין בו סכנה, ובפרט שאין כל יסוד להניח שהצום יכול לגרום בדרך כלשהיא לסיכוי יתר לחלות בשפעת, וכל זה פשוט מאד.

ומשום כל זה נראה דאין יסוד כלל להוראה הנ"ל, ואף בזמן שרבים חולי השפעת כל שלא חלה חייב להתענות כדין ואין להקל בו אף לשיעורים.

ביקרא דאורייתא

אשר וייס

 

 

"מקוה ישראל ה'"

א

"אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם ואומר מקוה ישראל ה' מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל ואומר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם" (יומא פ"ה ע"ב).

"דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירות הכתוב הן ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעתו והרי הן מכלל החוקים וכן הטבילה מן הטומאות מכלל החוקים הוא שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים אלא גזירות הכתוב היא והדבר תלוי בכונת הלב ולפיכך אמרו חכמים טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל ואעפ"כ רמז יש בדבר כשם שהמכוין לבו לטהר כיון שטבל טהור ואע"פ שלא נתחדש בגופו דבר כך המכוין לבו לטהר נפשו מטומאות הנפשות שהן מחשבות האון ודעות הרעות כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות והביא נפשו במי הדעת טהור הרי הוא אומר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם השם ברחמיו הרבים מכל חטא עון ואשמה יטהרנו אמן" (רמב"ם סוף הלכות מקואות).

שתי פנים הם לטומאה וטהרה טומאת חוץ וטומאת פנים וכנגדן בטהרה טהרת חוץ וטהרת פנים דיני הטומאה והטהרה שבתורה, באים על האדם מבחוץ, מן המת, השרץ, הנבילה וכדו', כל אלה מטמאים את גופו המקוה ומי חטאת הן אשר יטהרוהו אך מלבד אלה ידענו שיש גם טומאת הנפש וטהרתה, ועל אלה אמר רבי עקיבא בן יוסף מה המקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל.

טומאת הגוף אינה חטא וטהרתה איננה מצוה, לא כן בטומאת הנפש וטהרתה, טומאת הנפש היא הגדול שבעבירות וטהרתה מעלה עליונה היא, מעלה שכל הנביאים נתאוו לה.

ב

"הנה אין הבדל בין איש שלא נטמא מעולם במת ובין איש אשר נטמא כל ימיו ואח"כ טבל והזה עליו ג' וז', אלא שזה אשר הוזה עליו יותר גדול המדרגה בטהרה לפי שהפסוק כבר שפט עליו שהוא טהור" (פירוש המשנה לרמב"ם פרה פרק ג' משנה ג').

דבר גדול חידש הרמב"ם הטמא שעלה לטהרה ע"י טבילה והזאה טהרה יתירה יש בו, יתר על טהרתו של זה שלא נטמא מעולם, זה שלא נטמא, אינו נטמא, אבל זה שנטהר, טהור הוא! התורה העידה עליו שטהור הוא.

וכן הדבר בטהרת הנפש, הלא נחלקו בברכות (ל"ד ע"ב):

"א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן כל הנביאים לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה אבל צדיקים גמורים 'עין לא ראתה אלקים זולתך', ופליגא דר' אבהו דא"ר אבהו מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורין אינם עומדין

"והרמב"ם הרי פסק כר' אבהו עיין בהלכות תשובה פ"ז ה"ד

"ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העונות והחטאות שעשה אין הדבר כן אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם ולא עוד אלא ששכרו הרבה שהרי טעם טעם החטא ופירש ממנו וכבש יצרו אמרו חכמים מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולים לעמוד בו כלומר מעלתן גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם מפני שהם כובשין יצרם יותר מהם". זה לעומת זה עשה האלקים כשם שבטומאת הגוף העולה מטומאה לטהרה, טהור ממי שלא נטמא כלל, כך בטומאת הנפש, מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים עומדים.

(וכבר תמהו על הרמב"ם בהל' תשובה שם מה ראה לפסוק כר' אבהו נגד ר' יוחנן הלא הלכה כר"י בכל מקום, ובשם הגאון מרוגצ'וב שמעתי דמתניתין מסייע לר' אבהו דבקידושין מ"ט ע"ב אמרו ע"מ שאני צדיק גמור ונמצא רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו, ואת"ל דצדיק גמור גדול מבעל תשובה למה מקודשת, הלא עדיין אינו צדיק גמור.אך באמת לא כתוב שם "ע"מ שאני צדיק גמור" אלא ע"מ שאני צדיק וא"כ אין ראיה לר' יוחנן דהלא נחלקו בצדיקים גמורים אם גדולים מבעלי תשובה או קטנים מהם, ותמיהני אם יצאו הדברים מפי הגאון שהיה בקי בכל חדרי תורה והיה סופר כל אותיות שבתורה, אמנם שמתי אל לבי דבכמה ספרי קדמונים בהביאם את דברי המשנה כתבו ע"מ שאני צדיק גמור, עיין מהריט"צ חדשות סי' ריט, מהר"ם פדואה ל"ז, ומים עמוקים ח"א סי' ל"ג, ודו"ק בכ"ז. ולפי המבואר נראה דהרמב"ם לשיטתו, דכשם שבטומאת הגוף גדול מי שנטהר ממי שלא נטמא מעולם כן גם בטומאת הנפש וטהרתה גדול בעל תשובה שעלה מטומאה לטהרה ממי שלא נטמא מעולם!).

ג

שתי שאלות שואל התנא הגדול רבי עקיבא לפני מי אתם מטהרים? ומי מטהר אתכם?

שהרי גם בכתוב מצינו שתי טהרות "לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו".

וידענו מדברי הזוהר (והובא בהרחבה באגרות התשובה לבעל התניא) טהרה תתאה, וטהרה עילאה, כאשר שב האדם בתשובה שלימה, ביראה ובאהבה, בשברון לב ובאהבה גמורה, מביא הוא על עצמו רוח טהרה, ואזה זוכה הוא במתנת שמים, בטהרה עילאה, נשגבה מכל אשר ביד האדם להשיג, הקב"ה מאציל עליו רוח טהרה ממרומים, "כעצם השמים לטוהר", וכפי שאמרו חז"ל "אדם מטהר עצמו מלמטה מטהרין אותו מלמעלה".

וכבר כתב הרבינו יונה בשערי תשובה שער א' ס"א דהשב בתשובה יש לו עזרה ממרום להשיג מעלות למעלה מכוחותיו וכמ"ש חז"ל הבא לטהר מסייעין לו עי"ש.

וזה שאלתו של רע"ק לפני מי אתם מטהרים (טהרה תתאה) ומי מטהר אתכם (טהרה עילאה).

וכנגד שתי השאלות, שתי תשובות, דהנה טמא מת הבא להטהר, שתי שלבי טהרה מוטלים עליו, טהרת המקוה התלויה בו ובו בלבד, הוא זה שיורד וטובל עולה ונטהר. וטהרת מי חטאת, וטהרה זו לאו בידו היא, אלא נזקק הוא לחסדי הכהן המזה עליו לטהרו. וכן בטהרת התשובה, "מקוה ישראל ה'" וכטהרת התשובה התלויה בידו כך טהרה תתאה, ונאמר "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם" והיא טהרה עלאה שאינה ביד האדם, אלא הקב"ה זורק עליו מים טהורים (מי הדעת כמ"ש הרמב"ם בסוף הלכות מקואות) לטהרו.

תחטאנו באזוב ואטהר תכבסני ומשלג אלבין (תהלים נ"א ט'), ותמוה, וכי יש בעולם "לבן משלג" והלא שנינו (נגעים א' א') "מראות נגעים שנים שהם ארבעה בהרת עזה כשלג שניה לה כסיד ההיכל והשאת כקרום ביצה שניה לה כצמר לבן דברי רבי מאיר וחכמים אומרים השאת כצמר לבן שניה לה כקרום ביצה", הרי שאין לבן משלג.

אך נראה, דהכל תלוי בנו אין לבן משלג, אבל כאשר הקב"ה יחטאנו באזוב ויזרוק עלינו מים טהורים לטהרנו בטהרה עילאה, אזי נזכה "משלג אלבין" כי בטהרה עילאה אין סוף וקץ, "כעצם השמים לטוהר".

ד

 

בקרבנו ליום הקדוש והנשגב, קץ סליחה וכפרה לכל ישראל עלינו לטהר לבבינו, להתקרב אל אבינו שבשמים. טהרה זו דורשת חשבון הנפש לא רק ממעשה האדם אלא על מצב האדם. האם קרוב הוא לאביו שבשמים אהוב, נחמד, וידיד (רמב"ם פ"ז מתשובה), או חלילה רחוק ממנו "משוקץ מרוחק ותועבה"!

עלינו להתבונן כמה מן העולם הפנימי הרגשי שלנו, כמה שמחה, עצב, דאגה וכדו' קשור לרוחניות, קשור להקב"ה או שמא חלילה "ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה".

ויסוד היסודות כאשר זוכים אנו לחרטה ולבושה, וכאשר מתיצבים אנו לפניו ית"ש, לא נראה פניו ריקם", קחו עמכם דברים ושובו אל ה'", אי אפשר לשוב בידים ריקות, כל אחד צריך לקבל על עצמו קבלות חדשות בתורה, בתפלה, ביראת שמים ובמדות שבין אדם לחבירו.

ויחל משה את פני ה' אלקיו

הנה הארכנו במקום אחר בביאור כונת כל נדרי בדרכי ההלכה והעיון, אך אין בכל דברינו להסביר את חרדת הקודש, את תחושת ההוד והרגשת היראה האופפת את כל קהילות הקודש כאשר החזן משמיע את "כל נדרי", אמנם מצינו בזה שני דרכים מכבשונו של עולם ומכבשי דרחמנא בדברי הזוהר הקדוש, והדברים נשגבים.

ולפי שתי דרכי הזוהר לא את נדרינו אנו באים להתיר אלא את נדרי עליון!

פוק חזי מה שכתב בפרשת פנחס (זוהר פרשת פנחס רנ"ה ע"א) "ביה נפקי משלשליהון אינון דאית עלייהו גזר דין בנדר ובשבועה, ובגין דא תקינו למימר ביה כל נדרי ואיסרי וכו', כולהון יהון שביתין ושביקין, לא שרירין ולא קיימין", ב"כל נדרי" מתירין אנו את השבועה שנשבע הקב"ה להעניש את עוברי רצונו, כדי להשפיע לעבריינים מחילה סליחה וכפרה.

וכבר אמרו חז"ל במד"ר פרשת כי תשא (שמות רבה פרשה מג סעיף ה' ד"ה ויחל משה) "מהו כן? א"ר ברכיה בשם ר' חלבו בשם ר' יצחק, שהתיר נדרו של יוצרו, כיצד? אלא בשעה שעשו ישראל את העגל, עמד משה מפייס האלקים שימחול להם אמר האלקים: משה! כבר נשבעתי "זובח לאלהים יחרם" (שמות כב, יט), ודבר שבועה שיצאה מפי איני מחזירה, אמר משה: רבון העולמים! ולא נתת לי הפרה של נדרים, ואמרת (במדבר ל, ג) "איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו לא יחל דברו" – הוא אינו מוחל, אבל חכם מוחל את נדרו בעת שישאל עליו, שכל זקן שמורה הוראה, אם ירצה שיקבלו אחרים הוראתו, צריך הוא לקיימה תחילה ואתה ציויתני על הפרת נדרים, דין הוא שתתיר את נדרך כאשר ציויתנו להתיר לאחרים מיד נתעטף בטליתו וישב לו כזקן, והקב"ה עומד כשואל נדרו, וכן הוא אומר (דברים ט, ט) "ואשב בהר"...א"ר הונא בר אחא, שישב להתיר נדרו של יוצרו ומה אמר לו? דבר קשה אמר לפניו תהית אתמהה (דרך שאלה אמר לו כן) אלא תוהא אני על הרעה אשר דברתי לעשות לעמי...אותה שעה אמר משה "מותר לך, מותר לך – אין כאן נדר ואין כאן שבועה", הוי "ויחל משה" – שהפר נדרו ליוצרו כמה דאתה אמרת (במדבר ל, ג) "לא יחל דברו" א"ר שמעון בן לוי לפיכך נקרא שמו "איש האלקים", לומר שהתיר נדר לאלקים (עכ"ל המדרש).

והדברים מבהילים, מתיראים אנו מאימת יום הדין "זוחלים ורועדים מיום דינך" ומבקשים אנו להתיר את נדרי עליון.

ופירוש אחר מצינו בתיקוני הזוהר תיקון שתיתאה "קם רבי שמעון [על רגלוי] וסליק ידו לגבי עלא ושבח למארי עלמא ואמר, רבון עלמין עביד בגין שכינתא דאיהי בגלותא ואם איהי באומאה, הא אבא ואמא דאנון חכמה ובינה יכלין למעבד התרה, הה"ד ה' צבאות יעץ ומי יפר, אם התלמיד אומי הרב יכיל למעבד התרה: ואם נדר או נשבע בן דאיהו ו' דלא יפרק לה אלא דתהא בגלותא עד זמנא ידיעא, ונדר או שבועה איהו בי"ה דאנון חכמה ובינה ואיהו אתחרט הא תלת בני נשא יכילין למפטר לה וכו'

וכיוצא בדברי הזוה"ק מצינו בב"ב (ע"ד ע"א) דאמר רבה בב"ח "שמעתי בת קול שאומרת אוי לי שנשבעתי, ועכשיו שנשבעתי מי מיפר לי" וברש"י שם דבשבועת הגלות מדובר עי"ש.

ולפי דרך זו, לא לעצמנו אנו מבקשים אלא למען כבוד השכינה השרויה בגלות וכבנים האוהבים את אביהם אהבה גמורה מבקשים אנו שהקב"ה יתיר שבועתו ויגאל את השכינה מצערה וגלותה.

ב

ונראה עוד, דבאמירת כל נדרי מעוררים אנו רחמי שמים ומלמדים זכות על "העבריינים" הלא בדעה גמורה נדר אדם ונשבע שבועות, ואעפ"י בא החכם ומוצא פתח לנדרו ושבועתו ולמפרע מתברר שנדר טעות היה "לא שרירן ולא קיימין". וכך מבקשים אנו מהקב"ה הלא מתחרטים אנו חרטה גמורה על שחטאנו פשענו ועוינו, ופתח חרטה בפינו, טעות היו כל אלה!

"ונסלח לכל עדת בני ישראל כי לכל העם בשגגה"


 

 


תגיות: