Bad intentions good results 5773

מרן הגאב"ד שליט"א

"ואתם חשבתם עלי רעה אלקים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב" (נ' כ').

"והרי זה דומה למתכוין להשקות חבירו כוס מות והשקהו כוס יין שאינו מתחייב כלום והרי הם פטורים וזכאים גם בדיני שמים" (אור החיים שם).

א

וכבר תמהו רבים על דברי האור החיים דהלא הם נסתרים מגמ' ארוכה (קידושין פ"א ע"ב ונזיר כ"ג ע"א) דהמתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה צריך סליחה מחילה וכפרה ואיך כתב דאי"צ כפרה ואין בו חטא.

וראיתי מי שכתב דכיון דהשבטים בודאי כיוונו לשם שמים וכמבואר בספרי הדרוש שדנו את יוסף למיתה מכמה טעמים א"כ לא רק שלא היה מעשה עבירה אלא גם כונת חטא לא היתה. אך אף שיש בזה כדי להסביר את דברי יוסף אין בזה כדי ליישב את דברי האוה"ח דמבואר מדבריו שפירש ענין זה לפי פשוטו של מקרא שהרי דימה ענין זה למי שנתכוין להשקות לחבירו כוס של סם המות, וכמה רחוק לומר בכונתו שהתכוין להמית את החייב מיתה ע"י סם המות.

ובשו"ת בית יצחק יו"ד ח"א סי' ח' כתב לחלק בין המתכוין לחטא ועלה בידו מעשה של רשות, לבין מי שעלה בידו מצוה, דאם בסופו של דבר נעשה מצוה אין צריך סליחה כלל ולכן אם נתן לחבירו יין וגמל עמו חסד אי"צ כפרה על רצונו להשקותו סם המות וכן באחי יוסף שבסופו של דבר עשו מצוה להחיות עם רב, וכ"כ מו"ר בשו"ת דברי יציב יו"ד ח"א סי' ס"ז עי"ש.

אך מלבד הדוחק לומר דנתינת יין לחבירו הוי מצוה דאטו משמע מלשון האו"ח דנתן יין לעני או לחולה או יין לקידושא ואבדלתא. גם בסברא זו יש לפקפק דהלא הסליחה והכפרה הוא צריך משום מחשבת החטא שחרש בלבו ובמה יתוקן פגם זה ע"י המצוה שעשה שלא במתכוין ואף אם מגיע לו שכר על מצוה זו, יקבל שכרו על מעשה המצוה ויענש על מחשבת החטא ובמה יכופר עונו.

ואפשר שחלוקים בזה עבירות שבין אדם לחבירו מעבירות שבין אדם למקום, ורק בעבירות שבין אדם למקום שעיקרן בעצם המעשה חידשה התורה דמתכוין לעבור על נדרו ולא ידע שהנדר הותר או המתכוין לאכול חזיר ועלה בידו טלה צריך סליחה אבל בעבירות שבין אדם לחבירו שעיקר ענינם בתוצאת המעשה ובנזק שנגרם לחבירו בזה אין צריך סליחה אם בסופו של דבר לא נגרם לו כל נזק, ויסוד הדברים במה דמסתבר שמשקל המחשבה גדול בעבירות שבאל"מ מעבירות שבאל"ח, ודו"ק.

אך לא אכחד דלענ"ד כל הדרכים האלה דוחקים הם ובאמת תמוהים דברי האוה"ח הק' ולולי דבריו ודאי נראה דגם המושיט לחבירו כוס סם מות ונמצא יין צריך סליחה וכפרה כמו בהתכוין לאכול חזיר ואכל בשר טלה.

ואפשר דגם האוה"ח מודה בזה אלא שרצה לומר דעונש גמור אין בו אלא קפידא ופגם שצריך עליו סליחה וכפרה. אך באמת נראה יותר דהוי עבירה גמורה, שהרי חייב מכות מרדות (ודלקמן אות ב') ויש בעבירה זו איסור דלפני עור (ודלקמן אות ג').

 

ב

והנה בסוגיא שם בנזיר מבואר דאשה זו שהתכונה לעבור על נדבה ולא ידעה שהבעל הפר לה לוקה מכות מרדות, וכ"כ הרמב"ם בהלכות נדרים (פי"ב הי"ח) "נדרה והפר לה האב או הבעל והיא לא שהפר ועברה על נדרה או על שבועתה בזדון הרי זו פטורה… ומכין אותה מכות מרדות מפני שנתכוונה לאיסור".

ונחלקו בביאור הלכה זו שני גדולי עולם.

הגרי"א בנחל יצחק חו"מ סימן ל"א ענף ד' וה' ועוד כתב דחייבת מלקות על עצם המחשבה דלא עדיף מאיסור דרבנן, אף שאין כאן מעשה עבירה. וכך היא ההבנה הפשוטה והמקובלת בהלכה זו.

אך בחי' הגרי"ז (כתבים) בנזיר שם כתב דמדחייב מכות ע"כ יש כאן מעשה עבירה, וז"ל

"והנה בפשטות הגמרא משמע, דילפינן מוה' יסלח לה שצריכה כפרה על שנתכוונה לאכול בשר חזיר וכו' אבל הרמב"ם בפי"ב מנדרים הי"ח וז"ל נדרה והפר לה האב או הבעל, והיא לא ידעה שהפר ועברה על נדרה או על שבועתה בזדון הרי זו פטורה, ואעפ"י שנתכוונה לאיסור, הואיל ונעשה ההיתר פטורה, וע"ז נאמר וה' יסלח לה, כי הניא אביה אותה, ומכין אותה מכת מרדות מפני שנתכוונה לאיסור. ומשמע מדבריו דאילולי הכתוב ה"א דלוקה, מפני שנתכוונה לאיסור. וצריכים לומר דבאמת בנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה יש כאן מעשה איסור אלא דילפי' מקרא דליכא חיוב מלקות, ובזה ניחא הא דקאמר רבי יהודה אם אינה סופגת את הארבעים תספוג מכת מרדות, דנהי פטורה ממלקות, אבל כיון דיש כאן מעשה איסור, נהי דגזיה"כ דפטורה ממלקות, אבל תספוג מכת מרדות. ולפי"ז נמצא דהא דצריכה כפרה וסליחה אינו רק משום מחשבה לעשות איסור אלא באמת יש כאן מעשה איסור".

ולענ"ד תמוה לומר דיש מעשה עבירה כשאין כאן חפצא דאיסורא, וצ"ע. ומש"כ דמדברי הרמב"ם משמע דילפינן מקרא דפטורה ממלקות תמוה, וכי הו"א שעבר בלאו דבשר חזיר כשאכל בשר טלה, ולענ"ד אין לזה כל משמעות בלשון הרמב"ם.

והרמב"ם לכאורה סתר דבריו דבהלכות שבועות (פ"ו הי"ח) שם כתב דמי שנשבע או נדר ועבר על שבועתו או נדרו ונשאל לחכם אינו לוקה. ולכאורה הדברים ק"ו ומה אם עבר על נדרו ולאח"ז התיר לו חכם דמחשבת עבירה יש כאן ומעשה עבירה בשעתה יש כאן אלא שאח"כ הותר הנדר למפרע, פטור ממלקות, ק"ו מי שהתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה דאין כאן מעשה עבירה כלל.

וידעתי שרבים כתבו בזה תירוצים דחוקים ורחוקים ולענ"ד צ"ל דבאמת חייב מכות מרדות ק"ו מזו שלא ידעה שהפר לה בעלה, וכל כונת הרמב"ם לפטרו ממלקות ארבעים שם תורה.

ומה שלא כתב הרמב"ם להדיא שחייב מכות מרדות אינו אלא משום דרכו ומנהגו לא לכתוב מה שלא מצינו בתלמודים, וסמך על המבואר בהלכות נדרים, כמבואר.

והנה כתב במנחת חינוך במצוה שנ"ב, דמי שהמר קרבן בחבירו ועבר על לאו ושוב נשאל על הקרבן הראשון וחכם עוקר את הנדר למעיקרא, אינו לוקה דההקדש בטל למפרע, ונמצא שהמיר חולין בחולין.

ולכאורה סתר עצמו במצוה רפ"ה שם כתב לגבי האיסור להקדיש בעל מום למזבח, דאם הקדיש בע"מ למזבח ושוב נשאל על ההקדש דלוקה, דהדיבור אסרה תורה ואין האיסור נעקר למפרע, עי"ש. ולא ראיתי סברא ברורה לחלק בין זה לזה.

ועין עוד מה שכתב במצוה ע"ד דהמקדים תרומה לביכורים מצוה עליו לישאל על נדרו כדי לתקן את הלאו. ואת"ל דלוקה מלקות של תורה הרי לא תיקן כלום.

ובאמת נראה פשוט דכל כה"ג אינו לוקה כיון שחכם עוקר את הנדר מעיקרו ועד כאן לא נחלקו אלא אם פסול לעדות, אבל פשוט דאינו לוקה וצ"ע בדברי המנ"ח במצוה רפ"ה.

והנה מבואר בב"מ (פ"ג ע"ב) דר"א ב"ר שמעון קרי ליה ההוא כובס חומץ בן יין "אמר מדחציף כולי האי ש"מ רשיעא הוא אמר להו תפסוהו" ובסוף תפסוהו המלכות ור"א בר"ש לא בצליח לפדותו ותלוהו והצטער אותו צדיק ובכה "אמרו לו אל ירע בעיניך שהוא ובנו בעלו נערה מאורסה ביום הכפורים". ושם בסוף פ"ד ע"ב מבואר דאפ"ה לא סמיך אדעתיה וקיבל עליו יסורים, עי"ש.

ולכאורה גם בזה צריך לומר דאעפ"י שבאמת חייב היה כובס זה מיתה, מ"מ כיון שנתכוין להענישו שלא כדין צריך סליחה וכפרה על מחשבת עון כמי שנתכוון לאכול חזיר ועלה בידו טלה.

אך באמת נראה פשוט דמי שדן את חבירו למיתה שלא כדין עפ"י עד שקר והוציאוהו להורג, אף אם יתברר אח"כ שבעל נערה המאורסה אינו נפטר מעונש גמור, והרוצח את חבירו ושפך דמו במזיד רוצח הוא וחייב מיתת בי"ד אף אם יתברר שחבירו בא על הערוה, וא"כ לכאורה דינו של ראבר"ש כהורג נפש ממש.

וע"כ צ"ל דשאני הא דראבר"ש שלא דן את הפושעים בדין תורה אלא בהורמנא דמלכא כדי לכלות קוצים מן הכרם ורשאי היה לדון עפ"י אומדנא בסמכות שניתנה לו עפ"י המלכות, ואין בידו עון כלל.

וראיה לדבר שהרי כתב רש"י שם (פ"ד ע"ב) "לא סמיך דעתיה מלבקש רחמים ומחילה ביסורין שמא חטא באחד מן הצדיקים". הרי שלא משום מעשה זה קיבל עליו יסורים וביקש רחמים אלא משום חשש כללי שמא חטא באחד מן הצדיקים והרגו שלא כדין, וא"כ אין זה ענין כלל לני"ד.

 

ג

הנה בקידושין (ל"ב ע"א) מבואר דרב הונא רצה לבדוק את רבה בריה אי כעסן הוא או לא וקרע שיראין בפניו, והקשו בגמ' שמא יכעס ויעבור על כבוד אב ונמצא שהכשילו בעבירה ועבר על לפני עור לא תתן מכשול, ותירצו דמחיל ליה ליקריה. ובתוס' שם כתבו דצריך לומר שהודיע לו מראש שמחל על כבוד דאל"כ עדיין מכשילו בעבירה דהלא דומה הוא למי שנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה שצריך מחילה וכפרה.

ועל סמך דברי התוס' האלה שלמדנו מהם דגדר מחודש זה הוי כעבירה גמורה והמכשיל חבירו במחשבת עבירה אף בפועל אין כאן מעשה עבירה עובר בלפנ"ע חידשו האחרונים חידושי הלכה, ואפרט:

א. כתב בחפץ חיים הלכות לשון הרע (כלל ד' י"א) דהיודע שפלוני הזיק לחבירו אסור לו לספר לניזוק, דהניזוק יטול ממנו ממון על סמך עדותו ואינו אלא ע"א ואינו נאמן. ואף שהוא יודע שאכן נכון הדבר ואכן פלוני הזיק וחייב לשלם, כיון שאינו נאמן עפ"י דין אסור לניזוק ליטול ממונו של מזיק ללא עדות גמורה ונמצא מכשילו, דהוי כנתכוון לאכול חזיר ועלה בידו בשר טלה, עי"ש.

ולענ"ד אין הנידון דומה לראיה ואין בזה איסור כלל. דאף אם גובה מממנו ממון שלא כדין אינו מתכוון לגנוב או לעבור על דברי תורה אלא שהוא מאמין לדברי העד ומשוכנא שבצדק הוא נוטל, ואף אם נוהג הוא שלא כדין אין כאןמחשבת עבירה.

ולא מיבעיא לדברינו הנ"ל שדברי חז"ל לא נאמרו אלא בעבירות שבין אדם למקום כגון נדרים ומאכלות אסורות כהני עובדי דגמ' ולא בעבירות שבאל"ח כמבואר, אלא אף אם נניח דבכל עבירות שבתורה אמרו כן, נראה ברור דלא אמרו שצריך סליחה וכפרה אלא במי שמתכוון לעבור על איסור של תורה כגון לאכול חזיר ולעבור על נדר ולא במי שחושב שעושה מעשה בצדק ומקים דברי תורה אף שהוא נוהג שלא כדין, וז"פ לכאורה וצריך לי עיון בדברי גאון ישראל.

ב. כתב הגרש"ז אוירבך שצ"ל במנחת שלמה (ח"ג סימן ק"ה) לחדש דאשה שיודעת שבעלה בעיר, אך מי שנמצא במחיצתה אינו יודע שבעלה בעיר, צריכה היא להודיע לו שבעלה בעיר דאל"כ עובר הוא במחשבת חטא וגם היא עוברת בלפנ"ע אף שבאמת אין כאן איסור ייחוד כיון שבעלה בעיר.

ואף בזה יש לעיין לדרכנו דבאמת נראה לכאורה דכיון שאינו עובר באמת בעבירה אלא שצריך סליחה וכפרה על מחשבת העבירה, עד כאן לא אמרו אלא במעשה עבירה שאדם עובר להנאתו או לצרכיו כנדרים ומאכ"א או כבן שכעס והטיח דבריו באביו כמ"ש התוס' בקידושין, אבל במי שלא נזהר באיסור ייחוד, לא התכוון לעבור בעבירהאלא שלא נזהר שלא לעבור. ודוק בדקות הענין, ועדיין צ"ע.

ג. עוד כתב הגרש"ז דמעביד החושד באחד העובדים שגונב, אסור לו להניח כספים וכדו' כפתיון על מנת לבדוק אם הוא אכן גונב, ואף אם הוא מתכוון להפקיר כסף זה על מנת שלא להכשילו בגניבה, כיון דמ"מ מכשילו במחשבת גניבה.

ובזה אכן הדמיון עולה יפה, דהלא להדיא נכשל חבירו במעשה גניבה והרי הוא כמי שנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה.

אלא שמטעם אחר יש לעיין בזה כנראה לכאורה דבמסגרת עשיית הדין בגנבים ועושי רשע אין כלל איסור לפני עור, וכשם שמותר להשביע את חבירו בבי"ד אף שיודע הוא דאפשר שחבירו ישבע לשקר, ומותר לתבוע חבירו לדין ולהעיד עליו שגנב ואין בזה איסור מלבין פני חבירו, כך נראה לכאורה דבכל הנצרך לתפיסת הגנב וכפייתו להשיב את הגזלה שבידו אין כלל איסור לפני עור, והארכתי בזה יותר במק"א, ואכמ"ל.

 

ד

ובעיקר דברי חז"ל נתקשו דהלא אמרו בקידושין ל"ח ע"ב דמחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה, ובני"ד שנמצא בשר טלה ונמצא שבעלה היפר נדריה אין כאן אלא מחשבה רעה ואל מעשה עבירה, וראיתי בחת"ס על התורה שכתב דאף שאין מחשבה כמעשה מ"מ נענש אף על מחשבה רעה, אך לכאורה מבואר בקידושין שם דאין עונש כלל על מחשבה רעה ולא רק שאינו כמעשה, ודחו משום כך דאין לומר דשליח מצוה שניזוק נענש משום שהרהר בדבר עבירה.

אך באמת לק"מ דע"כ לא אמר דאין מחשבה רעה מצטרפת למעשה אלא במחשבת הלב בלבד שהאדם לא הוציאה מן הכח אל הפועל אבל במי שהתכון לאכול בשר חזיר והוציא מחשבתו אל הפועל אלא שנמצא בשר טלה חמיר טפי וצריך מחילה וכפרה. (ועיין בפתח השער בספר תרומת הכרי אות ח' שכתב בדרך נפלא לפי המשנה בכלים פרק כ"ז דעורות של בעה"ב יורדין לידי טומאה במחשבה אבל עורות עבדן לא משום דעביד דמימלך וכן גם מחשבה רעה אצל בנ"י אין הקב"ה מצרפה למעשה כיון דעבידי דמימלך משא"כ בעכו"ם דלא עבידי דמימלך ולפי"ז ביאר דמי שהתכוין לאכול בשר חזיר אלא שעלה בידו בשר טלה והוכיח במעשיו דלא עביד למימלך נענש על עצם המחשבה הרעה עי"ש ודפח"ח.

 

ה

עבר על נדרו ושוב נשאל לחכם

הנה יש לעיין במי שעבר על נדרו ושוב נשאל לחכם והתיר את הנדר האם נחשב כחוטא וצריך מחילה סליחה וכפרה או שמא כיון שחכם עוקר את הנדר מעיקרו הרי הוא כאילו לא חטא כלל.

ולכאורה גרע ממי שהתכונה לעבור על נדרה ולא ידעה שהפר לה בעלה שצריכה סליחה מחילה וכפרה אף שלא עשתה מעשה עבירה כלל ק"ו לזה שבשעה שעבר על נדרו חטא ממש דבאותה שעה היה עדיין נדר גמור אלא שאח"כ נשאל על נדרו דבודאי צריך סליחה מחילה וכפרה וגרע טפי ועונשו גדול ממי שהתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה.

והנה נחלקו שני גדולי הדורות במי שעבר על נדרו ואח"כ נשאל לחכם האם כשר לעדות, הג"ר שלמה קלוגר בספר נדרי זרוזין כתב דפסול לעדות עד שיקבל עליו דברי חברות ושאלת החכם אין בה כדי להכשירו לעדות כלל, ובשו"ת בית יצחק יו"ד ח"א סימן ב' אות כד וסי' ח' אות ו' – ז' חלק עליו וס"ל דכיון שחכם עוקר את הנדר מעיקרו הו"ל כאילו לא עבר על נדרו וכשר לעדות. וברור הדבר דלשיטת הרש"ק חמיר טפי העובר על נדרו ונשאל לחכם ממי שרצה לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה דבודאי אינו פסול לעדות כיון שלא עבר כלל בלאו ואי"צ אלא כפרה מסוימת, אך לשיטת הבית יצחק עדיין יש להתספק, ועיין בחוות יאיר בסי' ט"ו וכן בסימן קכ"ט – ק"ל שכתב דאף מי שנשאל על נדרו נקרא חוטא ואיסורא רבא ואיסורא זוטא איכא בינייהו וגם מדבריו משמע דחמיר טפי מאשה זו שלא ידעה שהפר לה בעלה עי"ש, ובאמת כך מסתבר.

ובגוף מחלוקת הגרש"ק והגרי"ש הנ"ל, לכאורה זה תלוי בגדר עקירת הנדר מעיקרו בהיתר חכם, האם איגלאי מילתא דמעולם לא היה כאן נדר וכנדר טעות היה, או שמא אין זה אלא דין תורה דאנו דנים מכאן ולהבא כאילו לא היה כאן נדר, אבל אין זה גילוי מילתא שאכן מעולם לא נדר, וכעין זה חידש הגר"ח מבריסק בספרו על הרמב"ם בהלכות יבום וחליצה לגבי מיאון דאף דעוקר את הנשואין למפרע מ"מ אין הבעל צריך להשיב פירותיה ואין היא חייבת להחזיר את כסותה שנתן לה דאין בזה בירור למפרע שמעולם לא היו נישואין אלא דין למפרע מכאן ולהבאדיש לנו לדין מעתה כאילו לא היו נשואין והוא מותר בקרובותיה עי"ש, ובמק"א ביארתי דאין זה יסוד מסוים במיאון בלבד אלא כלל יש בדבר דכל שסיבת הביטול נעוץ בזמן מוקדם ושעת עשיית החלות כגון בתנאי או במקח טעות הוי ביטול למפרע ממש, אבל כל שהבטול הוא ע"י מעשה המתחדש אח"כ אין כאן אלא ביטול למפרע מכאן ולהבא עי"ש, ולפי"ז נראה דגם בהיתר חכם אין כאן בירור למפרע שמעולם לא היה כאן נדר, ולפי"ז חמור טפי הנשאל על נדרו לאחר שעבר עליה ממי שעברה על נדרה ולא ידעה שהפר לה בעלה (אך אף לפי"ז אין הכרח לשיטת הגרש"ק הנ"ל דלכאורה נראה דמכאן ולהבא כשר לעדות כאילו לא היה נדר כמו דבמיאון אומרים דמכא"ל הוא מותר בקרובותיה כאילו לא היו נשואים מעולם אך י"ל דשאני פסול לעדות שהוא תוצאה של עבירה ופשע בשעתו משא"כ איסור ערוה שהוא מצב נמשך של קירבה וצ"ע עדיין ואכמ"ל.

ואין להוכיח מהמבואר בתוספתא פ"ג מנזיר ה"ז דלוקה מכות מרדות כשעבר על נדרו ונשאל עליה דהלא מבואר דגם בלא ידעה שהפר לה בעלה אמרו שם בהלכה ו' דלוקה עי"ש, אלא שיש לתמוה לכאורה על הרמב"ם שבפ"ו הי"ח מהלכות שבועות משמע מדבריו דאינו לוקה מכות מרדות בנשאל ולא כמבואר בתוספתא ובפי"ב מהלכות נדרים הי"ח כתב בלא ידעה שהפר לה בעלה דלוקה מכות מרדות עי"ש וצ"ע.

ובמקום אחר הארכתי בכל עיקר גדר התרת חכם אם עיקרו משום שנחשב כנדר טעות או יסודו בכח שנתנה תורה לחכם ובי"ד להתיר את הנדר (עיין מנחת אשר במדבר סימן ס"ד) ואכמ"ל.

 

ו

"אם הניא אביה אותה ביום שמעו כל נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה לא יקום וה' יסלח לה כי הניא אביה אותה" (במדבר ל' ו').

"ואם ביום שמוע אישה יניא אותה והפר את נדרה אשר עליה ואת מבטא שפתיה אשר אסרה על נפשה וה' יסלח לה" (שם ל' ט').

"ואם הפר יפר אותם אישה ביום שמעו כל מוצא שפתיה לנדריה ולאסר נפשה לא יקום אישה הפרם וה' יסלח לה" (שם ל' י"ג).

הנה לשון זה "וה' יסלח לה" נכפל ג' פעמים בפרשה זו, לגבי הפרת האב, לגבי הפרת האב והבעל בארוסה, ולגבי הפרת הבעל בנשואה, ורש"י הביא דרשת חז"ל שצריכה מחילה סליחה וכפרה בפסוק ו', דהיינו בפעם הראשונה שלשון זה מופיע בכתוב, וכן הוא ברמב"ם בפי"ב הי"ח מהלכות נדרים ומקורו מהספרי, אך בש"ס קידושין פ"א ע"ב, ונזיר כ"ג ע"א דרשו דרשה זו על פסוק י"ג, וצ"ע למה לא אמרו כן על פסוק ט' שלפני פסוק י"ג והמתינו בדרשה זו להפרת הבעל שבפסוק י"ג.

ובספר דברי שאול להגרי"ש נטנזאהן בפרשתנו כתב דרבותא קמ"ל דלא מיבעיא בהפרת האב דהוי גזה"כ דאם לא ידעה צריכה כפרה אלא אפילו בהפרת הבעל שאינה הלכתא גרידא אלא משום שהאשה נודרת על דעת בעלה וכאילו התנתה תנאי שנדרה תלוי בדעתו הו"א דהנדר בטל לגמרי ואינה צריכה כפרה קמ"ל.

ומשמע מדבריו דרק בהפרת הבעל אמרו דהוי משום שנודרת על דעתו ולא בהפרת האב, אך באור שמח פי"ג ה"ט מנדרים כתב דה"ה בהפרת האב וכ"כ הדרישה ביו"ד סימן רל"ד, והשו"מ לשיטתו תמה בספרו יד שאול על הלכות נדרים שם על הדרישה וכתב דלא מצינו כן אלא בבעל ולא בהפרת האב, אך באמת כבר כתב הרשב"א בשו"ת ח"ד סי' ש"י דכן הוא בהפרת האב שהבת נודרת על דעתו, ובאמת נראה דדין אחד יש בהפרה ואב ובעל שוים בדין זה ובשניהם נסתפקו אם מיגז גייז או מיעקר עקר, ומשמע דדין אחד וגדר אחד להם.

ונראה בזה דבאמת לא שייך ענין זה בהפרת האב דאין האב מיפר נדרי בתו אלא בימי נערותה וא"כ עדיין אינה בוגרת ובודאי אינה בת כ' שנים והרי אמרו בשבת פ"ט דאין בי"ד של מעלה מענישים עד שיהא בן כ' שנים (וכ"כ רש"י בפירושו עה"ת כמ"פ), וא"כ לא שייך לומר שהיא צריכה סליחה וכפרה דהרי אינה כלל בת עונשין בידי שמים ומשו"כ אמרו כך בגמ' על פסוק י"ג דמיירי בהפרת הבעל, ולפי"ז יהיה ראיה מהספרי דבאמת יש עונש ביד"ש גם למטה מכ' שנים כשיטת החכם צבי סי' מ"ט והחת"ס יו"ד סי' קנ"ה שנקטו עיקר שנענש ביד"ש אף פחות מבן כ' (וכבר תמהו על החת"ס שם שכתב שדבר זה לא נמצא בש"ס ובאמת גמ' ארוכה היא בשבת שם [וכ"ה בירושלמי מס' ביכורים ו' ע"ב], ולדרכנו יש להם בית אב בדברי הספרי ואכמ"ל).

אמנם כתבו החכ"צ והחת"ס דנראה עיקר דאף לפני עשרים שנה נענש בידי שמים בכרת, ומה שאמרו שאינו נענש מיירי בעונשים מיוחדים כמו בדור המדבר עי"ש, ואפשר דאף לשיטתם יש עונש מסויים במי שרצה לאכול בשר חזיר וכדו' ועונש זה נוהג אף בפחות מבן כ' ואינו דומה להא דדור המדבר, וצ"ע.

ועוד כתב החכ"צ שם דרק בעוה"ז אינו נענש ביד"ש למטה מכ' אבל בעוה"ב יענש, וגם לפי"ז ניחא מה שאמרו דצריכה מחילה סליחה וכפרה, ונראה עוד דרק כל עוד לא הגיע לגיל עשרים אינו נענש אבל אח"כ יענש אף על מה שעבר למטה משנת הכ' והרי כתב הרמ"א (או"ח סימן שמ"ג) דקטן שעבר עבירה טוב לו לקבל על עצמו כפרה משיגדיל לצאת יד"ש הרי דיש דין שמים על מה שעשה בקטנותו וק"ו על מה שעשה בגדלותו וגם לפי"ז ניחא דצריך סליחה מחילה וכפרה וכ"כ באבן שלמה פ"י סעיף כ"ו דלאחר כ' נענש למפרע וכ"ז פשוט.

ונראה עיקר בביאור דברי הגמ' שדרשו דרשה זו רק בפסוק י"ג, דהנה פסוק זה "וה' יסלח לה" מתפרש בשני דרכים, לביטול הנדר וסליחתו מכאן ולהבא, לסליחה על החטא למפרע, ובפסוק ו' וט' דמיירי בהפרת האב והארוס דהוי גזה"כ ולא מצינו בהם שהאשה נודרת על דעתם (ומסתבר דאין האשה נודרת ע"ד ארוסה דעדיין אינה אשתו לכל דבר) מתפרש סליחה זו לעצם התרת הנדר וביטולו, אבל בפסוק י"ג דמיירי מהפרת הבעל אין ההפרה גזה"כ בלבד אלא משום שנדרה על דעתו וא"כ לא נופל בזה לשון מחילה וכפרה דהרי מסברא הבעל מיפר ולכן מתפרש סליחה זו לסליחה על החטא אם עברה ע"פ מחשבתו על נדרה.

וכ"ז למדנו מדברי התרגום יונתן בפרשתנו דבפסוק ו' וט' פירש "מן קדם ה' ישתרי וישתבק לה" ולשון זה "ישתרי" משתמע להתרת הנדר אבל בפסוק י"ג תרגם "מן קדם ה' ישתבק לה" הרי שגם בתיב"ע פירש פסוק זה כפירושו בגמ' דמיירי בהפר לה בעלה והיא לא ידעה וכאן לא תרגם "ישתרי" אלא "ישתבק לה" דבפסוק זה אין לשון סליחה מתפרש על התרת הנדר בהתרה זו משום שנדרה ע"ד אלא לסליחה על חטא ועון וע"כ דמיירי בהתכונה לעבור על נדרה ולא ידעה שהפר לה בעלה ודו"ק בזה היטב.

אמנם גם פירושנו זה נשען על ההנחה דרק הפרת הבעל הוא משום שהאשה נודרת על דעתו ולא הפרת האב וכבר כתבתי דבאמת נראה פשוט דגדר אחד להפרת הבעל והאב וכמ"ש האו"ש והדרישה והרשב"א.

ומשו"כ נראה עיקר בביאור הגמ' ותרגום יב"ע דרק מיתורא דקרא דרשו חז"ל דרשא זו דמיירי באשה שלא ידעה שהפר לה בעלה דלולי יתורא דקרא יש לפרש לשון וה' יסלח לה על עצם הנדר ואל על עבירת ביטולו כמבואר. ורק בפסוק י"ג יש יתור דכתיב בה ואם הפר יפר אותה אישה ביום שמעו אישה הפרם וה' יסלח לה" ולשון זה אישה הפרם יתורא הוא ויש בו כפל לשון וע"כ ללמדנו דמיירי בהפר לה בעלה ולא ידעה, משא"כ בפסוק ו' וט' שאין בהם יתור, ודו"ק בזה כי נכון ופשוט הוא.

משם רועה אבן ישראל

"ויחל יעקב לצוות את בניו ויאסוף רגליו אל המטה, ויגוע ויאסף אל עמיו" (בראשית מ"ט ל"ג).

"אמר רבי יוחנן יעקב אבינו לא מת, א"ל וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא, א"ל מקרא אני דורש "ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים", מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים" (תענית ה' ע"ב). ופירש רש"י שם "ודחנטו חנטייא, נדמה להם שמת אבל חי היה".

דברי רבי יוחנן נעלמים ונשגבים, ספדנייא ספדו וחנטייא חנטו וקבריא קברו, כסבורים היו שמת, אך לא היא, יעקב אבינו חי וקיים. אמנם אפשר להספיד את החי, אך איך אפשר לחנוט את החי ולקוברו? ובמהרש"א שם פירש, דאמנם יעקב אבינו מת מיתת הגוף אבל לא מיתת הנפש, נפשו של יעקב חיה וקיימת, עדיין חי הוא חיי הנפש, חיי הנצח, בנפשו של יעקב לא נאמרה מיתה, יעקב אבינו ע"ה זכה שתהיה מטתו שלמה, כל י"ב בניו כולם זרע ברך ה' הולכים בדרכו דרך ה' ומפיצים את אורו הגדול, הולכים הם במסילה העולה בית א-ל, ועל זה אמרו "יעקב אבינו לא מת". [ועיין ב"ב קט"ז ע"א "דוד שהניח בן כמותו נאמר בו שכיבה, יואב שלא הניח בן כמותו נאמר בו מיתה, ועיין עוד רש"י (בראשית י"ח י"ט)].

s   s   s

"מידי אביר יעקב משם רועה אבן ישראל" [בראשית מ"ט כ"ד] ופרש"י "משם רועה אבן ישראל אבן נוטריקון, אב ובן אבהן ובנן יעקב ובניו".

משם רועה אבן ישראל, שלשלת הדורות כולם מאב לבנו "מידי אביר יעקב", בזכות יעקב אבינו שהיתה מטתו שלמה הוא הוא הנותן שלא תינתק שלשלת הזהב גם מבניו ובני בניו.

והנה יעקב אבינו טרם הסתלקותו מהעולם מכנס את בניו ומקבצם כולם יחד. "ויקרא יעקב לבניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים". ואמרו חז"ל:

"ביקש יעקב אבינו לגלות קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה, אמר שמא חס ושלום יש במטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל וכיצחק אבי שיצא ממנו עשיו, אמרו לו בניו, 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד', כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד, באותה שעה פתח יעקב ואמר: 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'" (פסחים נ"ו ע"א).

יעקב אבינו כשרואה שנסתלקה ממנו שכינה חושד בבניו שבטי יה שמא יש בליבם על הקב"ה שמא אין אמונתם שלמה, ושומה עלינו להבין מדוע יעקב אבינו חושדם דוקא בפגם חמור זה, פגם של עבודה זרה, שאין אמונתם שלמה, הלא דבר הוא?

וביאור הדברים נראה ע"פ מה דאיתא בזוהר [סוף פרשת בהר] דאדם הראשון פגם בחטאו (באופן מן האופנים לפי מדרגתו הנשגבה) בג' עבירות חמורות שבתורה, עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, וכעין זה אמרו בסנהדרין ל"ח ע"ב: אמר רב יהודה אמר רב אדם הראשון מין היה, ועוד אמרו שם מושך בערלתו היה. ובמדרש תנחומא פר' מסעי אות י"א איתא דאדה"ר ע"י שהביא מיתה לעולם היה צריך למות מיד, אלא שהקב"ה חס עליו ודנו כדין רוצח בשגגה שחייב גלות, ולכן גרשו מגן עדן, הרי שאדם הראשון פגם בג' עבירות החמורות שבתורה שדינם יהרוג ואל יעבור (והדברים נעלמים ונסתרים ואין לנו עסק בנסתרות, ועיין מש"כ ברבינו חננאל בסנהדרין שם), ועל האבות הקדושים הוטל לתקן ג' פגמים אלו.

ובזוהר הקדוש מבואר שם דדרך תיקונם של אברהם ויצחק היה כדרך צורפי הזהב, המבדילים ומפרישים מתוך הזהב כל סיג וכל פסולת, עד אשר נשאר זהב טהור מזוקק שבעתיים.

אברהם אבינו היה עליו לתקן את הפגם דגילוי עריות, על כן הופרש והובדל מזרע אברהם ישמעאל שהיה שטוף בזימה, עד אשר נשאר יצחק לבדו טהור כזהב המזוקק.

יצחק אבינו הוטל עליו לתקן את הפגם דשפיכות דמים על כן הובדל עשיו מזרעו שהיה רוצח ושופך דמים "איש ציד איש שדה", ובכך תיקן עון שפיכות דמים.

על כן חרד יעקב אבינו חרדה גדולה כשראה שנסתלקה ממנו שכינה, שמא חס ושלום יש במטתו פסול, שמא מי מבניו אין אמונתו שלמה ויהיה עליו להבדילו ולהפרישו מכרם ה' צבאות לתקן פגם עבודה זרה, היחידה מג' עבירות שעדיין לא באה על תיקונה ע"י אבותיו הגדולים, ובלב כבד שאל הוא את בניו שמא יש בלבכם על הקב"ה, ענו לו בניו ואמרו "שמע ישראל ה"א ה' אחד", כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד, כולנו שלמים באמונתנו, אל לך לחשוש, לא נמצא פסול בזרעך, מיד "ותחי רוח יעקב אביהם", ואמר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

והדברים מפורשים בתרגום ירושלמי (בראשית מ"ט א'):

"וקרא אבונן יעקב לבנוי ואמר להון, אתכנשו ואתני לכון קיצא גניזא… סברין דהוא גלי להון סדרי ברכתא ונחמא ואתכסי מיניה, ענא אבוהון יעקב ואמר להון: אברהם אבוי דאבא קם מיניה פיסול ישמעאל וכל בני קטורה, ויצחק אבא קם מיניה פיסול עשיו אחי, ואנא דחיל דלא יהא ביניכון גבר ליבה פליג על אחוי למיזל למפלח קדם טעוון אחרנין. ענין תרי עשרתי שבטוי דיעקב כולהון כחדא ואמרין: שמע מינן ישראל אבונון ה' אלוקינו ה' אחד. ענא יעקב אבונון ואמר: יהא שמיה רבא מברך לעלמי עלמין".

ולבי אומר לי, דהטעם שזכה יעקב אבינו לתקן את הפגם החמור דע"ז בלי שהוצרך להפריש ולהבדיל אי מי מזרעו, וזכה למה שלא זכו אבותיו, ע"פ המבואר בזוהר (ח"א קמ"ו ע"ב) "על שלשה דברים העולם עומד, התורה – דא יעקב, העבודה – דא יצחק, גמ"ח דא – אברהם", אברהם אבינו עמוד החסד, יצחק אבינו עמוד העבודה, ויעקב אבינו עמוד התורה איש תם יושב אהלים (ועיין ברכות נ"ח ע"א "תפארת זה מתן תורה"), כשבאים לתקן בכח התורה אין צורך להפריש ולהבדיל את הסיגים מהזהב, סגולת התורה הקדושה, סגולה נפלאה היא, שהמאור שבה מחזירן למוטב, הסיג והפסולת עצמן נהפכו לזהב בכבשונה של קדושת התורה, ועל כן זכה יעקב אבינו תפארת התורה שתהא מיטתו שלמה איש מזרעו לא נפקד, "משם רועה אבן ישראל, מידי אביר יעקב".