Binyan Beis Hamikdash 5774

מרן הגאב"ד שליט"א

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו" (כ"ה ח' - ט').

א

כתב הרמב"ם בספה"מ (מ"ע כ') וז"ל "שצונו לבנות בית עבודה, בו יהיה ההקרבה והבערת האש תמיד ואליו יהיה ההליכה והעליה לרגל והקיבוץ בכל שנה כמו שיתבאר, והוא אומרו יתעלה 'ועשו לי מקדש' ולשון ספרי (דברים פ"ב) שלשה מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ, למנות להם מלך, ולבנות להם בית הבחירה, ולהכרית זרעו של עמלק, הנה התבאר שבנין בית הבחירה מצוה בפני עצמה", עכ"ל. וכ"ה בחינוך (מצוה צ"ה) "לבנות בית לשם ה', כלומר שנהיה מקריבים שם קרבנותינו אליו, ושם תהיה העליה לרגל וקיבוץ כל ישראל בכל שנה, שנאמר 'ועשו לי מקדש'". וכ"כ הסמ"ג (מ"ע קס"ג), אלא דאוסיף עלה קרא דכתיב (דברים י"ב) "והיה המקום אשר יבחר ה' אלקיכם לשכן שמו שם שמה תביאו את כל אשר אנכי מצוה אתכם עולותיכם וזבחיכם" וכו'[1].

וכבר נחלקו רבותינו במהות מצוה זו דעשיית המקדש בפרטיה והלכותיה, וד' מחלוקות בדבר:

א. כתב הרמב"ם (ספה"מ שם) וז"ל "וכבר בארנו שזה הכלל הוא כולל חלקים ושהמנורה והשלחן והמזבח וזולתם כלם הם מחלקי המקדש והכל ייקרא מקדש וכבר ייחד הציווי בכל חלק וחלק".

ב. הרמב"ן (שם מצוה ל"ג) השיג ע"ד הרמב"ם וכתב "ולא הוכשר בעיני הטעם שכתב בו הרב שאמר שהם חלק מחלקי המקדש, לפי שאין הכלים חלק מן הבית, אבל הם שתי מצות ואינן מעכבות זו את זו ומקריבין בבית אף על פי שאין בו כלים אלו".

וראה בדבריו שם שכתב דרק עשיית הארון הוי מצוה בפנ"ע משום שהארון "אינה הכשר מצוה אחרת כמנורה והמזבחות והשלחן וכן הבגדים כדעת בעל ההלכות אינם אלא להכשר העבודות שנצטווינו בהן", עיי"ש באורך, ומשמע מדבריו דכל הכלים עשייתן הכשר מצוה בלבד משא"כ ארון העדות שאין בו עבודה מלבד נתינת הלוחות בו, ולכך ייחד בו הכתוב עשה בפ"ע ועיין לקמן אות ה'.

אך בקנאת סופרים כתב דמסתבר גם לגבי הארון דאינו אלא הכשר בלבד דלא נעשה אלא לתשמיש מצוה לשים בו את לוחות העדות.

ג. במנין המצות (הוא "ספה"מ הקצר", מצוה כ') תמה הראב"ד ע"ד הרמב"ם מה טעם הניח ולא מנה מצות בנין המזבח אבנים שלימות. ושיטתו מבוארת דמצות עשיית המזבח אין ענינה למצות עשיית המשכן, וכדחזינן שנצטוו בו תיכף אחר שקיבלו לוחות העדות קודם שנצטוו על המשכן וכליו, וכבר פסק הרמב"ם להדיא (הל' ביה"ב פ"ו הט"ו) "מקריבין אף על פי שאין בית" הרי שאין המזבח פרט וחלק ממצות עשיית הבית, ובשל כך ס"ל להראב"ד למנות מצות עשיית המזבח בפ"ע (ועיין לקמן סימן מ"ט בענין דין המזבח).

ד. הרס"ג כתב למנות מצות עשיית המקדש בפ"ע (עשין המסורין לציבור נ"א), וכן כל כלי מכלי המקדש ייחד בו מצוה בפ"ע (שם נ"ב - נ"ו), ואין קרא ד'ועשו לי מקדש' אמור אלא במקדש לבדו. הרי לן דד' שיטות הן במצות עשיית המקדש וכליו.

ב

והנראה בזה, דהרמב"ם והרמב"ן לשיטתייהו אזלו במהות ענין המקדש בישראל. דהנה שמתי אל לבי דקדוק גדול בלשון הרמב"ם, דכתב (ספה"מ שם) בענין הבית "שצוונו לבנות בית עבודה", הרי שמהות הבית בהיותו "בית עבודה" לעבוד בו עבודת הקרבנות. וכן משמע מלשונו הזהב ריש הלכות בית הבחירה שכתב "מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה", ומעתה דענין הבית ועיקרו בעבודה הנעשית בו מסתברא דכלי המקדש חלק ממצות הבית הם, דלא תושלם עשיית הבית עד היותו מוכן ומזומן וראוי לעבודתו. לא כן הרמב"ן בפירושי התורה (ריש תרומה) שכתב בסוד המשכן וז"ל "וענין המשכן היה דוגמת הר סיני והכבוד ששכן על הר סיני בנגלה הוא ששכן על המשכן בנסתר", ולשיטתו משמע דעבודת המקדש ענין בפני עצמו הוא, ואין עיקר המקדש אלא השראת השכינה אשר בבית, ומעתה מובנת שיטתו "שאין הכלים חלק מן הבית, אבל הם שתים מצות, ואינן מעכבות זו את זו", דמאחר שאין העבודה מהות הבית וענינו שוב אין מצות הכלים חלק ממצות הבית. נמצא דהרמב"ם והרמב"ן לשיטתייהו אזלי בסוד הבית ומהות ענינו.

ונראה להביא ראיה לשיטת הרמב"ם דעשיית המשכן וכליו מצוה אחת היא. הנה פשטיה דקרא הכי משמע, וכדכתיב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו", הרי שציווי אחד הוא לעשות המשכן וכליו כתבנית אשר ציוום, וזהו שפתח וכלל באמרו "ועשו לי מקדש" לצוות על שלימות המשכן בעשייתו כתיקונו ותיקון כליו. וכן נראה להדיא מלשון התוספתא (מנחות פ"ז ה"ב) כדאיתא "וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה' וגו'. היכן ציוהו ועשו לי מקדש", הרי לן דקרא דכתיב בהשלמת עשיית משכן וכליו (בסדר "ואלה פקודי") אמצוות עשיית המקדש קאי, ובה נכללו כל חלקי עשיית המשכן ותבנית כל כליו.

וכך נראה עוד ממטבע הלשון שקבעו חכמים בנוסח ההגדה בלילי פסחים "ובנה לנו את בית הבחירה לכפר על כל עונותינו",משמע שמהות הבית וענינו בהיותו מכפר עונותיהם של ישראל בקרבנות העולים על מזבחו, וא"כ לא יושלם בנין הבית עד היותו מוכן ומזומן לתכליתו לכפר עונותיהם של ישראל. וכן מדוייק להדיא מלישנא דירושלמי (ברכות פ"ב ה"א) "א"ר שמואל בר נחמני אמר הקב"ה לדוד ימים מלאים אני מונה לך איני מונה לך ימים חסירים, כלום שלמה בנך בונה בית המקדש לא להקריב בו קרבנות, חביב עלי משפט וצדקה שאתה עושה יותר מן הקרבנות, ומה טעם 'עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח' (משלי כ"א)", הנה לך להדיא מכל הנ"ל דעניין הבית ומהותו בהיותו 'בית עבודה' להקריב בו הקרבנות, ומעתה מסתברא טפי שתהא מצות כלי המקדש ופקודת עבודתם חלק בחלק ממצות עשיית הבית, ומכאן עזר לשיטת הרמב"ם.

ובשיטת הרמב"ן לכאורה יש לעיין מהא דמצינו (יומא כ"א ע"ב) דאמר רב שמואל בר איניא "מאי דכתיב (חגי א') 'וארצה בו 'ואכבד' וקרינן 'ואכבדה' מאי שנא דמחוסר ה"א, אלו חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני, ואלו הן ארון וכפורת וכרובים, אש ושכינה ורוח הקודש ואורים ותומים".

והנה מדלא היו ארון וכפורת וכרובים במקדש שני מה טעם היה בבנינו, הא בלא"ה לא קיימו בזה המצוה ד"ועשו לי מקדש" אחר שנטמן הארון ואין עיקר שכינה בבית אלא על הארון. ובשלמא לשיטת הרמב"ם אפשר דאף משנגנז הארון עדיין "עבודת המקדש" קיימת לפי שאין הארון כלי עבודה אלא מקום לוחות העדות, וכיון שמהות הבית בהיותו "בית עבודה" לא נשתנית מצותו אף בהעדר ארון העדות, ושפיר קיימו בזה מצות "ועשו לי מקדש", ודו"ק.

ואשר ייראה בהכרח, דאף לשיטת הרמב"ן כמה דרגות הן בהשראת השכינה, ואף דשלימות בנין הבית בהיות כבוד ה' חופף עליו ומלא אותו תמיד והוא בהיות ארון העדות בדביר המוצנע כתיקונו, מ"מ אף משניטל ימלא כבוד ה' את הבית ותשרה שכינה בו (וע"כ דכמה וכמה דרגין ומעלות הן בהשראת השכינה זו למעלה מזו, דהכא חזינן דלא תשרה שכינה כי אם בטוב הלבנון בהר בית ה' הנכון בראש הרים, ומאידך כבר אמרו (סנהדרין ל"ט ע"א) "כל בי עשרה שכינה שריא" ואפילו יחיד שעוסק בתורה שכינה שרויה עמו (אבות פ"ג מ"ג), ובמק"א איתא (ב"ק פ"ג ע"א) "אין שכינה שורה אלא בשני אלפים ושני רבבות מישראל" (ועיין תוס' שם), וע"כ דכמה מעלות הם בהשראת שכינתו, ואין בזה סתירה כלל, וראה בזה באורך מה שפירש בעל "אור החיים" (ריש תרומה), ואכמ"ל).

ג

ונראה לכאורה דהרמב"ם והרמב"ן הלכו עוד לשיטתם, דהנה במצוות ששכח הרב ל"ת ג' כתב הרמב"ן "שנמנענו לשנות סדר הנחת הכלים במקדש שלחן והמנורה והמזבחות והוא אמרו יתברך ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו", ונראה דהרמב"ם לשיטתו דכלי המקדש הוי חלק מעצם הבית, ולכן אין זה מצוה בפני עצמה, דהלא כבר נצטוו ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן וכו' כן תעשו", אבל להרמב"ן אין כלי המקדש בכלל מקדש ולכן הוי לאו בפני עצמו, וע"ע ברמב"ם פ"ג מכלים ה"א ובהשגת הראב"ד, ודו"ק כי קצרתי.

ד

ויש לעיין אם יש נ"מ בפלוגתת הראשונים הנ"ל ביסוד מצות עשיית המקדש, דהנה לשיטת הרמב"ם דעשיית כלי הבית ממצות עשיית המקדש היא, לכאורה אפשר דלא תושלם מצות הבית אלא בעשיית הבית והכלים כולם ואם יחסר אחד מן הכלים לא נשלמה מצות הבית, וכן מצינו שפירש ה'לב שמח' (ספה"מ שרש י"ב) וז"ל "ואל הקושיא שאמרנו שהכלים אינן חלקי הבית אשיב, שאמת הדבר וכן הוא בכל בתי החול שאין הכלים וכל המטלטלים חלק מהם וכמו שהוכחנו לעיל, אבל בבית הגדול והקדוש כל הכלים שבא הציווי לעשותן בו הן הן חלקיו ודבר מעצמותו ממש אף שאינם מחוברים בו, וזה מגזרת חכמתו ית' שיבנו בית קדוש לשמו, ושלא תושלם קדושת הבית הזה כי אם בכלים האלה לכבוד ולתפארת, והכוון והדקדוק במושבם ובמקומם אות ומופת על זה דקפיד קרא וקאמר 'ושמת את השלחן מחוץ לפרוכת ואת המנורה נוכח השלחן על צלע המשכן תימנה והשלחן תתן על צלע צפון', ואין ספק דבכל כהאי גוונא ליכא קפידה במלאכה שאינה צריכה לגופה ובדבר שאינו מכוון לעצמו. ומה אנו צריכין יותר ממאמר הכתוב 'ועשו לי מקדש' וכו' 'ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו' וכו', ונראה שהכתוב מבאר את עצמו שהמקדש שזכרו ראשונה הוא מה שאמר אח"כ את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכו', כלומר שתבנית המשכן המשכן בכללו עם תבנית כל כליו יחד הוא המקדש, ומכללא משמע שבזולתם אין השם של המקדש שלם, והרב כתב כל זה בפירוש בזה השרש ועשו לי מקדש מ"ע שיהיה לנו בית מוכן וכו' ואח"כ בא לתאר חלקיו", עכ"ד.

ברם, אחר העיון נראה דאין הדברים מוכרחים, דנהי דעשיית הכלים ממצות עשיית המקדש היא, מ"מ אפשר דכל שלא עשה אחד מן הכלים לא בטל שם מקדש מן הבית, ואף דנכללו כולם במצוה אחת מ"מ דינים חלוקים הם בכל כלי וכלי בפ"ע, וכהא דחזינן שציוותה תורה להטיל פתילי ציצית לבן ותכלת בכנפי הכסות ומצוה אחת היא, ואעפ"כ קי"ל (מנחות ל"ח ע"א) דהתכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת, וע"כ דינים חלוקים הם הגם שמצוותן אחד, וה"ה הכא נראה דב' ענינים הם, האחד ב'עשייה' והשני ב'עבודה' ואין נראה שיעכבו זה את זה, ואף אם דין אחד הוא בעשייתם מ"מ עבודתם נבדלת, ושם מקדש ומהותו בהיותו 'בית עבודה' לא בטל מן הבית.

ובאמת יש לתמוה על הלב שמח דהא להדיא פסק הרמב"ם (הל' ביה"ב פ"ו הט"ו) "מקריבין אע"פ שאין בית" והלא לשיטתו דכלי המקדש ובכללן המזבח נכללו במצות הבית, הרי אם כשאין הבית קיים מקריבין כ"ש שיקריבו בו אף בדליכא מנורה או שולחן, וע"כ אית לן למימר דאין הכלים מעכבים זה את זה בבנין הבית אף לשיטת הרמב"ם.

אולם זאת לא אכלא, דהלא מצינו בתוספתא (מנחות פ"ו ה"ו) דתניא "רקיקי מנחת ישראל מעכבין זה את זה וכו' מדת המזבח בין אורכו ובין רוחבו אינה מעכבת אבל ריבויו מעכב, השולחן והמנורה והמזבחות מעכבין זה את זה" (וכעי"ז איתא בירושלמי שקלים פ"ד ה"ב), הרי שכל שיחסר אחד מן הכלים שוב אין שם 'מקדש' על הבית, ולכאורה הוא דלא כמ"ד מקריבין אע"פ שאין בית, ודו"ק.

ועוד יש לומר לכאורה נ"מ בין שיטת הרמב"ם לרמב"ן, והיא, אם עשיית הכלים צריכה להיות ביום דווקא או שמא אף עשייתן בלילה כשירה, דהנה בהלכות בית הבחירה (פ"א הי"ב) כתב הרמב"ם "אין בונין את המקדש בלילה שנאמר 'וביום הקים את המשכן' ביום מקימין ולא בלילה ועוסקים בבנין מעלות השחר עד צאת הכוכבים, והכל חייבין לבנות ולסעד בעצמן ובממונם אנשים ונשים כמקדש המדבר", נמצא דבנין המקדש אין זמנו אלא ביום, ולכאורה ה"ה כלי המקדש לשיטתו. אכן, לקושטא דמילתא נראה דאף לשיטת הרמב"ם עשיית הכלים כשרה בלילה, דהא לא ילפינן לאסור עשיית המקדש בלילה אלא משום האי קרא דכתיב "וביום הקים משה את המשכן" ביום מקימין ולא בלילה, ופשיטא דהאי קרא לא איירי אלא בבנין המשכן עצמו, דהא כלי המשכן מוכנים ומזומנים היו קודם שהוקם המשכן, ומדלא איירי קרא באיסור הבנין בלילה אלא בגופו של משכן, מעתה ליכא למילף שתהא עשיית הכלים אסורה בלילה כי אם גופו של משכן. וכן נראה מדקדוק לשון הרמב"ם דכתב "אין 'בונים' את המקדש בלילה" ואין לשון 'בנין נופל בכלים כי אם לשון 'עשייה', וא"כ מדקאמר דאין בונין את המקדש בלילה נראה פשוט דבבנין גופו של מקדש איירי, וא"כ אף לשיטת הרמב"ם הוכשרה עשיית הכלים בלילה ולא פליג בזה אדברי הרמב"ן.

ויש שתמהו על דברי הרמב"ם דכיון דאין בונין המקדש בלילה ע"כ דמצות עשה שהזמן גרמא הוא, וא"כ היאך כתב תוך כדי דיבור דאף הנשים נתחייבו לבנותו ולסעדו. אך ברור ופשוט דאף דאין בונין המקדש בלילה אולם השתדלות עשייתה אף בלילה זמנה היא, ואין חובת הנשים בבניין בפועל, כי אם "לבנות ולסעד בגופן ובממונם" היינו להשתדל ולעיין שיהא המקדש בנוי ומשוכלל כתיקונו על מכונו, וממילא לא הוי מ"ע שהז"ג. וכהא דכתב התורי"ד (קידושין כ"ט ע"א) גבי מילת הבן, דאף דאין חובת האם למול את בנה לפי שמ"ע שהז"ג היא מ"מ יש לה לדאוג ולפקח שיהא בנה מהול, ובכה"ג לא הוי מ"ע שהז"ג, עיין בזה במנחת אשר בראשית סימן ט"ז.


 

 

ב

אורים ותומים וארון העדות

 

 

"ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים" (כ"ח ל').

"ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך" (כ"ה ט"ז).

א

הנה נחלקו הראשונים במהות האורים ותומים, מה היו וכיצד נעשו, ושלש מחלוקות בדבר:

א. דעת רש"י והרמב"ן (שם) דהאו"ת היו כתב של שם המפורש המונח בין כפלי החשן, וכ"כ הריטב"א ביומא ע"ג ע"ב וכן דעת הראב"ד בבית בחירה פ"ד ה"א לפי דעת הכסף משנה שם. והרמב"ן הוסיף דאין הכתוב מפרש מעשה האו"ת משום שלא נמסר כלל לבעלי המלאכה אלא סוד ה' ליראיו שנמסר למשה רבינו מפי הגבורה.

ובבעל הטורים שם כתב שהיה בו שם בן ע"ב אותיות, אך בזוה"ק ח"ב (רל"ד ע"ב) איתא שהאורים היה שם בן מ"ב אותיות והתומים שם בן ע"ב, עי"ש היטב.

ב. באבן עזרא שם (כ"ח ה' וע"ע בדבריו ויקרא ח' ג') כתב שהאו"ת היו מעשה ידי אומן מכסף וזהב, והאריך בזה מאד ברמזי הקבלה, והרמב"ן דחה פירושו וכתב שלא אמר כלום, עי"ש.

ג. דעת הרלב"ג בפירושו לתורה שאבני החשן גופא היו האו"ת וכך דעת הגאונים רבינו נסים ורבינו האי כמובא באוצר הגאונים סימן ד' – ו'.

והנה כתב הרמב"ם בפ"ד מבית הבחירה ה"א "ואף אורים ותומים שהיו בבית שני לא היו משיבין ברוח הקדש ולא היו נשאלין בהן. שנ' עד עמוד כהן לאורים ותומים. ולא היו עושין אותן אלא כדי להשלים שמונה בגדים לכהן גדול כדי שלא יהא מחוסר בגדים". והרמב"ם חזר על דבריו בפרק י' הלכה י' מהלכות כלי המקדש "עשו בבית שני אורים ותומים כדי להשלים שמנה בגדים ואע"פ שלא היו נשאלין בהן. ומפני מה לא היו שואלין בהן מפני שלא היתה שם רוח הקודש וכל כהן שאינו מדבר ברוח הקודש ואין שכינה שורה עליו אין נשאלין בו". וכ"כ התוס' (יומא כ"א ע"ב) והרשב"ם (ב"ב קל"ג ע"ב).

ותמה הראב"ד דמה ענין או"ת לחיסור בגדים והלא אין או"ת בגד כלל ולא נמנו בין שמונה בגדים דכהן גדול.

ב

והנה לכאורה ראוי לשים על לב מה טעם לא כתב הרמב"ם בהלכות בית הבחירה את מצות עשיית הארון פרטיה ושיעורי מידותיה, ופליאה גדולה היא, וכבר עמד בזה המנחת חינוך (מצוה צ"ה) וכתב דלפי שנגנז הארון והלוחות ולא נמצאו עוד במקדש שני עד ביאת הגואל ולא עשו מעולם עוד ארון אחר, לכך לא חש הרמב"ם לפרש מצותו וענינו, ואין הדברים מתיישבים על הלב דהלא כתב הרמב"ם בספרו הגדול את כל המצוות וההלכות שיש בתורה, ולא רק אלה שנוהגים למעשה.

והנראה לענ"ד דלא הביא הרמב"ם מצוה זו משום דס"ל דעשיית הארון לשעתה נאמרה ואינה מצוה לדורות, לפי שאין ענין הארון אלא בלוחות העדות המופקדות בו, ומשנגנז הארון ולוחות העדות שוב אין מצוה בעשיית ארון באין עדות ליתן בו. והרי חזינן דאף בספר המצות (מצות עשה כ') שם הזכיר הרמב"ם דהמזבח השולחן והמנורה נכללו במצות בנין בית המקדש נתעלם מן הארון ולא הזכירו, ודו"ק בזה. ונראה עוד דאין הארון בכלל שאר כלי המקדש דהנה במנחות (צ"ו ע"א) שנינו במשנה "כל הכלים שהיו במקדש ארכן לארכו של בית", והרי הארון ארכו לרחבו של בית, וכן מבואר להדיא שם צ"ח ע"א, וע"כ דארון איננו בכלל כלי המקדש, ודו"ק.

וראיתי שכבר כתב כדברינו במגילת אסתר (מצות עשה ל"ג) דאין עשיית הארון מצוה לדורות, והביא דבזוהר הרקיע (מצוה ק"כ) כתב דגם עשיית הארון היא מצוה לדורות.

ודקדוק נפלא כתב בזה המשך חכמה (שמות ל"ז א') "ויעש בצלאל את הארון", דבשאר כלי המשכן לא כתב שבצלאל הוא זה שעשה אותם, דהתורה רמזה בזה לומר דאין ארון מלבד הארון שעשה בצלאל ואחריו לא יהיה, עי"ש.

ועיין עוד רעיון נפלא בחידושי הגרי"ז עה"ת (פרשת עקב י' א' אות קמ"ט) "בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך שני לוחות אבנים... ועשית לך ארון עץ". ואף שבצלאל עשה את הארון לפני שקיבל את הלוחות, מ"מ בציוויו קדמו הלוחות לארון דכיון שכל ענין הארון בשביל הלוחות היה, כל עוד לא נצטוה על הלוחות אין גדר ארון, ודפח"ח.

וראה עוד במנחת אשר עמ"ס ב"ב סימן ס' שכתבתי במש"כ הרשב"ם שם דף קל"ג דאף בימי בית שני היו אורים ותומים בישראל דאין הכהן משמש בלא שמנה בגדים, והא דאמרו (יומא כ"א ע"ב) דחמשה דברים חסרו בבית שני ואורים ותומים ביניהם, היינו דבטלו מלשאול בהן אבל אורים ותומים עצמן לא בטלו. וכן איתא להדיא ברמב"ם (בית הבחירה פ"ד ה"א) וז"ל "ואף אורים ותומים שהיו בבית שני לא היו משיבין ברוח הקודש ולא היו נשאלין בהן שנאמר 'עד עמוד כהן לאורים ותומים', ולא היו עושין אותן אלא להשלים שמונה בגדים לכהן גדול כדי שלא יהא מחוסר בגדים" (וכן איתא בתוס' יומא שם). ובראב"ד שם תמה ע"ד הרמב"ם וכתב "והלא אורים ותומים ורוח הקודש שני דברים הם מן החמשה שחסרו בבית שני, ולדבריו אינו אלא אחד, וחיסור בגדים שאמר אינו כלום שאינו מחשבון הבגדים".

ובביאור הדברים נראה דכשיטת הרמב"ם בעניין הארון כן שיטתו גבי החושן, וכבר נתבארה שיטתו דהיכא דאין לוחות ליתנם בתוך הארון שוב לא נצטווינו על עשיית הארון, דאין ענין הארון אלא בלוחות המונחים בתוכו וכדכתיב בקרא (כ"ה כ"ב) "ונועדתי לך שם ודברתי איתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים אשר על 'ארון העדות'", ומעתה ה"ה גבי חושן המשפט ס"ל להרמב"ם דעיקרו של החושן בהיותו מקום האורים ותומים שבו, אולם אם בטלו אורים ותומים ואינם עוד על לבו של כהן שוב לא ציותה תורה על נשיאת החושן, וע"כ דאף בימי בית שני היו אורים ותומים ומצוותן קיימת הגם שאין נבואה והוראה יוצאת מהן לכל ישראל ולא נשאלו בהם עוד. אולם לשיטת הראב"ד נראה דס"ל דאין ענין הארון והלוחות כענין החושן והאורים ותומים אשר בו, דהחושן בגד הוא בפני עצמו לכבוד של תפארת ומצווה הכהן לנושאו על לוח לבו אלא שאמרה בו תורה עוד שיתן אל תוכו את האורים והתומים, לא כן מצוות הארון, אין ענין הארון אלא לקבל אל תוכו את לוחות העדות, וכדחזינן שקראתו תורה "ארון העדות" (כ"ה כ"ב, כ"ו ל"ג - ל"ד), ומשום שאין עשייתו בעצם אלא בשל היותו חלק ופרט מן העדות שתינתן אל תוכו לכך משנגנזו הלוחות בטל ענינו של ארון. אולם גבי החושן לא מצינו שקראו הכתוב "חושן האורים" דאין עיקרו בשל האורים והתומים, אלא אחד מבגדי הכהן הגדול הוא, ודו"ק.

נמצא איפוא דפליגי הרמב"ם והראב"ד אם כדין הארון דין החושן, דכל שאין האורים ותומים בו שוב אין דין חושן עליו, או שמא מבגדי כהונה הוא כשאר בגדים אלא שציוותה תורה ליתן אל החושן את האורים ותומים אולם אין זה עיקרו של חושן.

ועוד נראה לכאורה דפלוגתייהו מיתלא תליא בביאור לישנא דקרא דכתיב (כ"ח ל') "ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים" ובכל עיקר השם חשן המשפט, דהנה כתב רש"י שם וז"ל "אורים ותומים הוא כתב שם המפורש שהיה נותנו בתוך כפלי החשן שעל ידו הוא מאיר דבריו ומתמם על דבריו וכו', ועל שם אותו הכתב הוא קרוי משפט, ומדרש אגדה שהחשן מכפר על מעוותי הדין נקרא משפט ע"ש סליחת המשפט", וע"ע ברש"י (כ"ח ט"ו) שחזר על שני פירושים אלה, והנה אי נימא דכל לשון חשן המשפט הוא משום שם המפורש שעל ידו מתמם הדיבור ועושה משפט א"כ פשיטא דכל שאינו תוך החושן בטל עיקרו של חשן ואין בו ענין וכשיטת הרמב"ם, אולם אי נימא דקראו הכתוב משפט ע"ש שמכפר על עיוות הדין והמשפט, נמצא דאין עיקרו של חושן תלוי באורים ותומים אשר בו, ואף משנגנזו אורים ותומים עדיין שמו עליו ואינו חשוב כמחוסר בגדים כלל, והיא שיטת הראב"ד, ודו"ק בזה כי נכון הוא.

ונראה עוד לפי דרכנו ביאור נפלא בדברי מאור ישראל אדוננו רש"י דהנה כתב רש"י לפרש קרא דכתיב (כ"ה כ"א) "ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך" וז"ל "לא ידעתי למה נכפל, שהרי כבר נאמר ונתת אל הארון את העדות, ויש לומר שבא ללמד שבעודו ארון לבדו בלא כפורת יתן תחילה העדות לתוכו ואחר כך יתן את הכפורת עליו, וכן מצינו כשהקים את המשכן נאמר 'ויתן את העדות אל הארון' ואח"כ 'ויתן את הכפורת על הארון מלמעלה".

ולכאורה ישאל השואל מה הו"א איכא שיתן את לוחות העדות אל הארון אחר שכיסהו בכפורת, הלא בוודאי אי אפשר ליתן את הלוחות אלא כשהארון פתוח ואין הכפורת על הארון* והנראה לפי דרכנו דהא גופא השמיענו רש"י בדבריו, דלא תימא דארון וכפורת כלי בפ"ע הוא כשאר כלי מקדש אלא שנצטוינו ליתן לתוכו את לוחות העדות, וא"כ מסתבר שקודם צריך ליתן הכפורת על הארון כדי להשלים צורתו וענינו ורק אח"כ להסיר את הכפורת כדי ליתן בו את הלוחות, אלא לימדתנו תורה שאין הארון כשאר הכלים, ואין הארון כלי בפ"ע אלא כל שאין העדות בתוכו איננו ארון כלל, ולכך בא הציווי בו שלא יתן עליו כפורתו מלמעלה עד שיתן לוחות העדות בתוכו ומעת שיתן הלוחות אל תוכו שוב 'ארון' הוא ויכסהו בכפורת אשר עליו, ודו"ק בזה כי נכון הוא.

וראה עוד בגור אריה למרנא המהר"ל שפירש דברי רש"י דשנה עליו הכתוב לעכב שיהיו הלוחות מעכבים בארון, ואף לפי דבריו יש בפסוק זה מקור שעיקר הארון אינו אלא בשביל לוחות העדות שבו ודו"ק.

ובירושלמי סוטה ל"ז ע"א הקשו במה דכתיב "ונתת את הכפרת על הארון מלמעלה... ואל הארון תתן את העדות", ומשמע דקודם נותן את הכפרת ואח"כ את העדות, ותי' דעדות היינו ס"ת שנותן בארון רק אחרי מ' שנה, אבל את הלוחות נתנו לפני הכפרת, עי"ש.

ובמרכבת המשנה כתב ביאור שיטת הרמב"ם דס"ל דאבני החשן עצמם הם האורים ותומים ולא כפירוש אבן עזרא רש"י ורמב"ן דהוי דבר נוסף הניתן בין קפלי החושן, ובאמת זה שיטת הרלב"ג והאברבבנאל הביאו וחלק עליו, ומ"מ לפי שיטה זו החשן הוא האורים והתומים, ואם לא היו אורים ותומים נמצא שלא היה חשן והכהן מחוסר בגדים, וניחא פירוש הרמב"ם.

ג

והנה בסוף פרשתנו בציווי על הקמת המשכן בשמונת ימי המלואים (כ"ט ה') נצטוו רק על עשיית החשן ולא הזכירו שם את האו"ת, אך בפרשת צו (ויקרא ח' ח') בלבישת הבגדים בשמונת ימי המלואים כתיב "וישם את החשן ויתן אל החשן את האורים ואת התומים".

ולכאורה יש לתמוה למה אין הכתוב מתייחס לאו"ת בציווי אלא בלבישה בפועל. ואם לא נצטוו לעשות או"ת בימי המלואים למה נתנוהו בחשן בפועל.

ולדרכנו ניחא דללא או"ת אין כאן חשן ומשו"כ בהכרח ליתן את האו"ת בחשן כדי שלא יהיה הכהן מחוסר בגדים. וראיתי שוב שכבר כתב כעי"ז באור שמח שם בהלכות ביהב"ח, עי"ש.

ד

בגדר ארון העדות

והנה יש לעיין אם הארון היה מ"כלי המקדש", דלכאורה אין דין כלי המקדש אלא בכלי עבודה שעל ידם עושים את עבודת המקדש, אבל בארון לא עשו עבודה, ונראה לכאורה דאכן אין גדר הארון ככלי המקדש אלא מתבנית המקדש ויסודו הוא, ונראה דמשו"כ לא מנה הרמב"ם את הארון בין שאר כלה"מ בסהמ"צ שם, וגם הרמב"ן (מצות עשה ל"ג) נקט דעשיית הארון היא מצוה בפנ"ע כי מחד אינו כלי ואין בו עבודה, ומאידך אינו בנין ובהכרח דמצוה בפנ"ע הוא.

ועיין רש"י במדבר ד' ט"ו "'וכלה אהרן ובניו לכסות את הקדש' הארון והמזבח 'ואת כל כלי הקדש' המנורה וכלי השרת". הרי הארון והמזבח בכלל הקדש הם ולא בכלל כלי הקדש, ונראה דס"ל כהראב"ד לגבי המזבח דאינו כלי ובכלל עצם הבית הוא (ואף במשכן), ולגבי הארון ראיה מדבריו לדברינו ודו"ק כי קצרתי.

ה

ועוד רגע אדברה בשאלה הגדולה למה לא עשו ארון בבית שני, ושני פנינם נוספים מצינו בזה בדברי רבותינו האחרונים.

א. בשו"ת חתם סופר (יו"ד סוס"י רל"ו) כתב דעיקר תכלית הארון לא היה אלא התגלות הקב"ה ית"ש במראות הנבואה וכמ"ש "ונודעתי לך שמה מעל הכפורת מבין שני הכרובים" וכיון שבבית שני בטלה הנבואה ורוה"ק, לא היה צורך בארון.

והדברים פלא לענ"ד לומר דזה תכלית הארון.

ב. בחידושי היעב"ץ בפ"ד ה"א מהלכות בית הבחירה (ספר הליקוטים בהוצאת ר"ש פרנקל) תמה על מש"כ הרמב"ם דשלמה המלך בנה מטמוניות עמוקות ועקלקלות ושם גנזו את הארון דמה נפ"מ יש בזה להלכה. וכתב חידוש עצום דכיון שפסק הרמב"ם דאף בזמה"ז קדושת הבית לא בטלה אין זה אלא משום שהארון עדיין קיים ומונח בביהמ"ק דללא ארון הברית אין קדושת המקדש וכיון שמטמוניות אלה נבנו מעיקרא ע"י שלמה המלך ברוח קדשו הרי זה כמקום הארון, עי"ש.

והדברים מופלאים ונפלאים.

 

אחכה לו בכל יום שיבא

"אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבא" (עיקר י"ב מי"ג עיקרים).

דברים אלה מושתתים על דברי הרמב"ם בפרק י"א ממס' סנהדרין, ומדבריהם למדנו דאין אדם יוצא ידי חובתו באמונה שהמשיח בא יבא, אלא חייב הוא אף לחכות לו בכל יום.

וכך כתב הרמב"ם בפי"א מהלכות מלכים הלכה א' "וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו לא בשאר הנביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבינו".

ויש מקור לדברי הרמב"ם במסכת שבת (ל"א ע"א) "אמר רבא בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו, נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה... צפית לישועה". הרי מבואר שצריך אדם לצפות לישועת ה' ולא רק להאמין בה.

וידוע בשם מרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל שדקדק בלשון עיקר זה "ואעפ"י שיתמהמה עכ"ז אחכה לו". והלא לא מצינו בשאר העיקרים דרך שאלה ותשובה ואטו אמרו בעיקר הראשון ואעפ"י שרואים אנו צדיק ורע לו רשע טוב לו עם כל זה אני מאמין וכו', אלא דלא אמרו כן אלא משום שמלבד האמונה בביאת המשיח נצטווינו גם לצפות לו ולחכות לביאתו.

וכל אדם צריך לבדוק ולפשפש בעומק נפשו ורצונו האם באמת מחכה הוא לביאת הגואל, או שמא אין הדברים אלא מן השפה ולחוץ.

ב

ואכן גדולי הצדיקים היו יושבים ומצפים כל ימי חייהם לביאת הגואל, וכך סיפר מו"ר כ"ק מרן אדמו"ר מצאנז זצ"ל על רבינו בעל הישמח משה שכל ימי חייו היה ישן וליד מיטתו מקלו ותרמילו מוכן ומזומן לצאת לקראת משיח צדקנו ללא עיכוב כלשהו.

ועוד סיפר מרן זצ"ל שפעם אחת המתין צדיק נשגב זה לאחד מגדולי הצדיקים בדורו שהיה אמור להגיע לבקרו, וכאשר הגיע אורח דגול זה נכנס המשמש לבעל ישמח משה לבשרו שהאורח הגיע. וכאשר פתח את דלת חדרו ואמר "הוא הגיע", קפץ הצדיק ממקומו ואמר בשמחה עצומה "ב"ה שזכינו לקץ הימין והננו יוצאים לקבל פני משיח!"

ציפייתו לקראת בוא הגואל גדולה היתה, מוחשית היתה יותר מציפייתו לבוא האורח שצפוי היה להגיע לביתו בכל רגע.

וכך זכינו לראות בעינינו אצל כ"ק מרן זצ"ל שכל ימיו ציפה לישועה בציפייה דרוכה ועצומה כאילו בטוח היה בכל יום שביום זה בוא יבוא, וקיים בנפשו במלוא הפשטות והעמקות "אחכה לו בכל יום שיבא".




[1] ועי' בכסף משנה ריש הלכות בית הבחירה שפירש דלא ס"ל להסמ"ג דילפינן לה מקרא ד'ועשו לי מקדש' דלא איירי אלא במשכן לבדו ולהכי אייתי קרא דאיירי אף במקדש, ובשיטת הרמב"ם כתב דס"ל "דקרא ד'והיה המקום' לא ציווי הוא אלא סיפור בעלמא שיהיו מביאין הקרבנות למקום אשר יבחר ה' ולפיכך הביא לקרא ד'ועשו לי מקדש', ואע"ג דקרא איירי במשכן שבמדבר מ"מ משמע דזה הכתוב כולל הוא לכל מקום, בין למשכן שבמדבר בין לשילה ונוב וגבעון, ובין לבית עולמים, והכי נמי מוכח לישנא דקרא דכתיב ועשו לי 'מקדש' ולא אמר 'ועשו לי 'משכן'", עכ"ד. ומה מאוד אתמה על דבריו, דהא הרמב"ם אף הוא הביא לקרא זה בריש הל' מלכים וז"ל "שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ וכו', ולבנות להם בית הבחירה שנאמר "לשכנו תדרשו ובאת שמה". ועוד דהסמ"ג שם ברמזי המצות הביא גם לקרא ד"ועשו לי מקדש" ומשום כך נראה טפי דאין בזה פלוגתא כלל, אלא דעצם מצות בניית המקדש עיקרה בקרא ד"ועשו לי מקדש" אולם לא ידענו שיהא המקדש בהר הקודש בירושלים כי אם מקרא דכתיב והיה המקום וכו', ודו"ק.

* וזכורני ששמעתי בימי חורפי ממו"ר כ"ק בעל ה"דברי יציב" זלה"ה שהקשה כן והאריך לבאר במהות הארון וענינו שכל כולו בדרך נס היה משא"כ בשאר כלים, וכדאיתא (סוטה ל"ה ע"א) שהיה הארון נושא את נושאיו וכן אמרו (מגילה י' ע"ב) אין מקום הארון מן החשבון, וכבר איתא בדברי הנביאים (שמואל ב' ו') כמה חרדו לכבוד הארון, ולפי שכל הנהגתו בדרך נס היתה, ע"כ אלמלא אמרה תורה לשום את הלוחות אל הארון קודם שיכסהו בכפורת אפשר היה ליתן את הלוחות אל הארון אף בעוד הכפורת עליו, עכ"ד, ודפח"ח.