Candles of Channukah 5774

מרן הגאב"ד שליט"א

הנה שאלות רבות מתעוררות בענין זמני ההדלקה בנ”ח ואבאר את עיקרי הדברים וסדר הקדימה לענ”ד.

תניא (שבת כ”א ע”ב) “מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק”. ונחלקו הראשונים בביאור מ”ש משתשקע חמה, האם הכונה לתחילת שקיעה או לסופה דהיינו צאת הכוכבים. בלשון הרמב”ם (בפ”ד ה”ה) משמע דהכונה לתחילת השקיעה דכתב “עם שקיעתה”, אך הטור כתב (בסי’ תרע”ב) להדיא דיש להדליק בסוף השקיעה דהיינו צאת הכוכבים, וכ”כ השו”ע (שם ס”א), ומדברי הבית יוסף משמע שכך פירש גם את כונת הרמב”ם עי”ש. אמנם הגר”א הכריע כשיטת הראשונים דיש להדליק עם השקיעה ולא לאחר צאה”כ וכ”כ הפרי חדש, אך בערוך השלחן (שם סעיף ד’) כתב שרוב העולם נוהגין כדעת השלחן ערוך להדליק בצאת הכוכבים, והדברים ידועים ונהרא נהרא ופשטיה.

וגם בזמנינו יש מנהגים שונים, אמנם חידוש נהג החזו”א שהדליק כעשרים דקות לאחר השקיעה אף שעדיין אין זה זמן מוחלט של צאה”כ ונימק מנהגו באמרו שרגא בטיהרא מאי אהני, וכך נהג הגאון ר’ אהרן קוטלר זצ”ל בארה”ב, ובשו”ת אגרות משה (או”ח ח”ד סי’ ק”א אות ו’) כתב דיש להדליק כעשר דקות לאחר השקיעה, והצד השוה שבהם שאיחרו קצת לאחר השקיעה.

והנה אף שנקטו האחרונים שדעת הגר”א דיש להדליק בשעת השקיעה, וזאת עפ”י דבריו בבהגר”א (סימן תרע”ב סק”ב), באמת אין זה ברור כלל. דהנה כתוב במעשה רב (אות רל”ה) “זמן הדלקת נר חנוכה משתשקע החמה קודם צאת הכוכבים על כן מדליקין קודם תפילת מעריב”.

ומלשון זה מוכח להדיא דאין להדליק עם תחילת השקיעה, אלא לאחר השקיעה לפני צאת הכוכבים, ומשו”כ יש להדליק קודם תפילת מעריב. וכך פירש את לשון הגמ’ משתשקע החמה, דהיינו זמן מה לאחר השקיעה.

ויסוד הדבר נראה דאין זמן הדלקת נר חנוכה תלוי בדיני היום ולילה כשאר המצוות וההלכות התלויות ביום ולילה כגון כניסת ויציאת השבת, דין תפילה וקר”ש וכדו’. דנר חנוכה מדרבנן ותיקנו להדליק בתחילת זמן פרסומי ניסא, וכיון דבשעת השקיעה עדיין יש אור ושרגא בטיהרא מאי אהני אין זה זמן ההדלקה. אך ככל שמתקרב צאת הכוכבים והחשך מכסה את השמים והנרות מאירים את העלטה זה זמן נר חנוכה אף לפני צאת הכוכבים. ועוד דרצון חכמים דבשעת צאה”כ כבר תהיה פרסומי ניסא, ומשו”כ יש להדליק לפני צאת הכוכבים.

וזה נראה פשר מנהגו של החזו”א להדליק כרבע שעה לאחר השקיעה. ומנהגו מושתת כפי הנראה על שיטת הגר”א המבוארת במעשה רב.

ב

ועוד כתבו שם הרמב”ם והשו”ע (שם ס”ב) דאם שכח או הזיד, מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק. אך אם לא הדליק עד שכלתה רגל נחלקו בדבר, הרמב”ם כתב דשוב אינו מדליק והטור חלק עליו וכתב דבדיעבד מדליק והולך כל הלילה עד עלות השחר וכ”כ בשו”ע (שם סעיף ב’). (ונחלקו האחרונים בשיטת השו”ע אם צריך עכ”פ שבני הבית יהיו ערים או לא והדברים יבוארו לקמן). ועיין במג”א (ס”ק ו’) ובמשנ”ב (ס”ק י”א) דיכול להדליק כל הלילה אף בברכה ולא משום ספק בלבד פסקו כן.

ובמקום אחר (מנחת אשר מועדים ח”ב סי’ ד’) כבר ביארתי שורש מחלוקת הרמב”ם והטור, דלהרמב”ם כל מצות נ”ח משום פרסומי ניסא הוא, וכמ”ש בפ”ג ה”ג שכתב דתקנו חכמים שבאותו הדור שיהיו מדליקין נרות על פתחי בתיהן, אף שכל דיני הנר כתב בפ”ד ולא בפ”ג, ונראה מזה דדין זה דהדלקה על פתח הבית לא מדיני הנר בלבד הוא אלא שכך שורש התקנה ועיקרה, ולפיכך פשוט דכשאין פרסומי ניסא אין כלל מצות הדלקת הנר, אבל הטור נקט דשני דינים יש בנ”ח זכר לנס, ופרסומי ניסא ואף כשעבר זמן פ”נ מ”מ יש מצוה משום זכר לנס. (ועיין רש”י בשבת כ”ב ע”ב דהדלקה עושה מצוה כמו במנורה ומשמע דנ”ח הוי גם זכר למנורת המאור שבמקדש, וזכר זה יש בה מצוה אף כשאין פרסומי ניסא והרמב”ם לשיטתו בפ”ט ה”ז מביאת מקדש דיכול להדליק המנורה בחוץ הרי דלא בעינן ביה הדלקה במקומה וע”כ דבמנורה שבמקדש הנחה עושה מצוה אף שבנ”ח הדלקה עושה מצוה הרי דלאו הא בהא תליא).

ועוד ביארתי דלכאורה נראה דכדין הזמן כך גם דין המקום ולשיטת הרמב”ם דלאחר הזמן שוב אין מצוה כלל כיון שאין בו פ”נ כך גם המדליק בפנים כשליכא סכנה אין בו מצוה כלל כיון דאין בו פרסומי ניסא (ופרסומי ניסא לבני הבית אין בו דין פ”נ כמו לאחר הזמן), ולשיטת הטור דגם לאחר הזמן יש מצוה כך גם בפנים וכל דין פרסומי ניסא לכתחלה הוא ואינו מעכב בנר חנוכה מלבד דין למעלה מכ’ דלא שלטא ביה עינא כלל ואף זכר אין בו.

ג

נשאלתי במי שעוזב את הבית לפני השקיעה ויחזור רק אחרי שתכלה רגל מן השוק דהיינו יותר מחצי שעה לאחר צאת הכוכבים, האם עדיף שידליק לפני השקיעה דהיינו מפלג המנחה או בחזרתו לביתו לאחר שכלתה רגל מן השוק.

והנה בסעיף א’ שם כתב בשו”ע דיש מי שאומר דאם טרוד הוא יכול להדליק מפלג המנחה, ובב”י הביא כן ממהר”י אבוהב בשם ארחות חיים (הל’ חנוכה אות ט”ו) וכ”כ בשם הב”ח, וגם בזה כתב המשנ”ב (בס”ק ג’) דמשמע מדבריו דיכול גם לברך.

ובברכי יוסף כתב דאף דכתב השו”ע הלכה זו בשם י”א, אין זה משום שהוא שנוי במחלוקת, אלא משום שלא מצינו הלכה זו מפורשת אלא בדברי מהר”י אבוהב בלבד, וכדרכו של הב”י בכל מקום דכאשר הלכה נתחדשה במקור יחיד כתבה בשם י”א אף שאין עליה חולק עי”ש.

אך לכאורה זה תמוה, דבשלמא בהלכה שאינה שכיחה אפשר דאף שאינה כתובה אלא בספר אחד, מוסכמת היא לכו”ע, אבל בהלכה זו לכאורה פשוט דהראשונים שלא הזכירוהו חולקים עליה, והרי כתב הרמב”ם דיש להדליק עם השקיעה עד שתכלה רגל, ואם לא הדליק עד שכלתה רגל שוב אינו מדליק, ואם איתא דס”ל דיכול להדליק לפני השקיעה איך סתם זאת ולא פירש.

וגם כל הראשונים שקבעו דמשתשקע חמה היינו צאה”כ “דשרגא בטיהרא מאי אהני” משמע מדבריהם דאף בדיעבד א”א להדליק לפני צאה”כ וק”ו לפני השקיעה, ולהדיא כתב המאירי (בדף כ”א ע”ב) דא”א להדליק לפני שקיעת החמה דשרגא בטיהרא מאי אהני, ומבואר מדבריהם שחלקו על שיטת מהר”י אבוהב.

ולכן נראה דגם שיטה זו במחלוקת היא שנויה (אף שכדברי מהר”י אבוהב כתבו גם האורחות חיים והכל בו בהלכות חנוכה כנ”ל, עי”ש).

וראיתי שהחיד”א סתר דברי עצמו ובספר כסא רחמים עמ”ס סופרים (פ”כ ה”ד) כתב להדיא דשיטה זו שנויה במחלוקת ולא דכו”ע היא ולא כמ”ש בברכי יוסף, וכך מוכח גם מהפמ”ג (במש”ז בסי’ תרע”ג ס”ק ט’) שכתב דאם הדליק לפני השקיעה יכבה ויחזור וידליק, וע”כ ס”ל דהוי ספק אם יצא דאם בדיעבד יצא בודאי אי”צ לכבות ולהדליק (אמנם לכאורה יש לעיין בלשונו בסי’ תרע”ב בא”א ס”ק א’ שם כתב דאם הדליק מבעוד יום צריך לחזור ולהדליק).

הרי לן דשני זמנים אלה לאחר פלג המנחה ולאחר שתכלה רגל מן השוק שנויים במחלוקת ובשניהם דעת השו”ע והאחרונים דבדיעבד יכול לברך בהם, ושוב צ”ע איזה מהם עדיף בשעת הדחק.

ולכאורה נראה דעדיף להקדים ולהדליק לפני השקיעה וזאת משני סיבות: א. הלא זריזין מקדימין למצוות ועדיף להקדים מאשר לאחר. ב. הלא ירוויח פרסומי ניסא, דאף אם עצם ההדלקה לפני השקיעה שנויה במחלוקת מ”מ יהיה נרו דלוק בשעה שיש פרסומי ניסא משא”כ במדליק לאחר שכלתה רגל מן השוק.

ד

אך באמת נראה להלכה דעדיף להדליק בבואו לביתו לאחר שעבר חצי שעה מצאה”כ וכמבואר לקמן דהנה מי שמדליק בפנים יש לו עוד צד להקל, והוא מש”כ הרמ”א בס”ב דבזה”ז שמדליקין בפנים יכול להדליק גם אחר שתכלה רגל מן השוק, כיון שאין הפרסום אלא לבני הבית והן דברי התוס’ בשבת כ”א ע”ב. ואף שהרמ”א כתב דלכתחלה יזהר להדליק בזמן גם כשמדליק בפנים מ”מ אין זה אלא מדת זהירות, ולשיטתו עדיף להדליק אחר שתכלה רגל מלהדליק מפלג המנחה (ואין לדחות דלפי שיטה זו ה”ה דיכול להדליק לכתחלה מפלג המנחה כיון שעושה פרסומי ניסא לבני ביתו, דאין בזה הכרח, דמה שאין להדליק לפני השקיעה אינו משום שאין בני אדם מצויים לפני השקיעה אלא משום שזה דין נ”ח וזמנו מן השקיעה ואילך כשמתחיל הלילה והרי ברור דהמדליק בבוקר לא יצא יד”ח אף אם כל ב”ב יהיו שם וז”פ). אלא שהגר”א חולק בזה על הרמ”א וס”ל דגם המדליק בתוך הבית צריך להדליק בזמן וכ”ה דעת מהר”ל מפראג, אך מ”מ יש בזה צד נוסף להעדיף ההדלקה בלילה על פני ההדלקה מפלג המנחה.

ועוד דבכל דין לאחר שתכלה רגל מן השוק, יש לעיין דאף דהרמב”ם כתב (בפ”ד ה”ה) שזה כמו חצי שעה או יותר וכעי”ז בשו”ע שם, נראה לכאורה שכך היה בזמניהם דהלא בימי קדם היו בנ”א עוסקים במלאכתן כל היום עד ששקעה השמש וכל אחד פנה לביתו מששקעה החמה וכדכתיב (נחמיה ד’, ט”ו) “ואנחנו עושים במלאכה וכו’”. ואחרי רדת הלילה לא יצאו מביתם מפחד לסטים וחיות רעות ומזיקין כידוע, וע”ז כתבו הראשונים שכמו חצי שעה יש עד שכל אחד הגיע לביתו וכלתה רגל מן השוק, אבל בזמנינו לכאורה אין משמעות לזמן של חצי שעה וברוב מקומות הישוב המציאות שונה לגמרי ואנשים מסתובבים בחוצות עד כשעה לפני חצות.

וכבר העירו בזה גדולי הזמן, ועיין במועדים וזמנים (ח”ב סימן קמ”א וח”ו סי’ פ”ו) דכמה גדולים הקפידו משום כך להרבות בשמן כדי שהנר ידלק עד מאוחר בלילה, וע”ע מה שכתב בזה בתשובות והנהגות (ח”א סימן ש”צ). ואף שלענ”ד הנוהג כלשון הרמב”ם והשו”ע שכתבו דצריך שיעור כחצי שעה וכ”ה במג”א ובכל הפוסקים האחרונים לא הפסיד, מ”מ במקום הדחק ודאי יש לסמוך גם להדליק כ”ז שאנשים רבים מהלכים ברחובות עיר דזיל בתר טעמא, דהלא לא כלתה רגל מן השוק, וכמו”כ נראה דבודאי יש הידור בריבוי השמן כדי שידלק כ”ז שיש רבים בחוצות העיר.

ומשום כ”ז נראה דעדיף להדליק לאחר חצי שעה מצאה”כ מלהקדים מפלג המנחה.

אך אם יבא לביתו מאוחר בלילה כאשר הרחוב כבר שומם עדיף שידליק מפלג המנחה כדי להרויח פרסומי ניסא כנ”ל.

וכן במי שמדליק בפנים אם כאשר יבוא לביתו יישנו בני הבית ולא יוכל להעירם ויצטרך להדליק נר חנוכה בגפו, לכאורה עדיף להקדים ולהדליק מפלג המנחה, שהרי כתב המגן אברהם (בסי’ תרע”ב ס”ק ו’) דהמדליק לאחר הזמן בינו לבין עצמו לא יברך, וכדבריו כתבו גם החיי אדם ודרך החיים ואף דבחמד משה (סק”ג) חולק עליו, גם המשנ”ב בשעה”צ (סי’ תרע”ב ס”ק י”ז) כתב דספק ברכות להקל ולא יברך, וא”כ עדיף להדליק בברכה מפלג המנחה. אמנם בשער הציון שם כתב דהסומך על החמד משה ומברך אין מוחין בידו ויש לו על מה לסמוך, ובאמת קשה להבין לענ”ד את סברת המג”א דהרי ברור דעיקר דין פרסומי ניסא לבני רה”ר הוא ואם בכ”ז יכול להדליק בפנים בברכה מה לן אם מדליק לעצמו או לאשתו וכי הוא אינו חייב במצות נר חנוכה אך מ”מ כתב המג”א דאין לברך לאחר הזמן בגפו וגם המשנ”ב כתב שלא יברך וכבר הורה זקן.

ונראה עוד דאף מי שמאחר להגיע לביתו ישתדל להדליק לפני חצות, דלשיטת המהרש”ל אין לברך על ההדלקה לאחר חצות. ואף דמסתימת השו”ע משמע שלא ס”ל כן וכמ”ש המשנ”ב (סי’ תרע”ב ס”ק י”א), מ”מ לכתחילה ראוי להחמיר כשיטת הרש”ל, ודו”ק בזה.

ה

והנה המאחר להגיע לביתו נכון לכאורה שאשתו תדליק עליו בביתו בזמן המצוה ולא ימתינו מלקיים את המצוה עד שיחזור לביתו לאחר שתכלה רגל, ואף דיש כמה צדדים להקל להדליק בלילה כפי שנתבאר, מ”מ נראה דעדיף שתתקיים מצות נ”ח בזמנה, אף שהאשה תדליק ולא האיש, דמ”מ קיימו מצות נ”ח באופן המובחר אלא שביטלו את המנהג שהבעל מדליק ולא האשה. אמנם לא כך נהגו אלא המנהג לאחר את ההדלקה, וצ”ע בזה דלכאורה עדיף שהאשה תדליק בזמן מאשר הבעל לאחר הזמן.

וראיתי בשו”ת שבט הלוי (ח”ד סי’ ס”ו) שכתב דעדיף להמתין ללילה כדי שידליק בעצמו דמצוה בו יותר מבשלוחו עדיף מזריזין מקדימין וכמ”ש האחרונים עי”ש. אך לענ”ד אין זה ענין כלל לשאלה הנ”ל, דמה שמצווה להדליק לפני שתכלה רגל מן השוק אינו משום זריזין מקדימין אלא משום דזה עיקר זמן המצוה וחמור טפי מזריזין מקדימין, ואפילו למדליקין בפנים נראה דחמור מזריזין מקדימין דאף הרמ”א שמקיל בזה כתב דראוי להזהר להדליק בזמן, ובפרט שהגר”א ומהר”ל חולקים על הרמ”א. ומאידך נראה פשוט דבאשתו מדלקת זה עדיף מקיום מצוה ע”י שליח דזה מעיקר הדין דנר איש וביתו והיא מחוייבת כמותו ובפרט דאשתו כגופו וכמבואר בפוסקים, ולכן נראה דעדיף שתדליק בזמן מלהמתין בהדלקת הנר עד שיגיע לביתו.

ונראה עוד דאם אשתו מדלקת בזמן, שוב לא יוכל הבעל לחזור ולהדליק בבואו לביתו, דכיון שאשתו כגופו שאני משאר בני הבית דמדין מהדרין מדליקין נר לכל אחד ואחד, ואין הבעל מדליק בבית שהדליקה בו אשתו, ורק באכסנאי יכול הבעל להדליק אף דמדליקין עליו בביתו כיון שהוא מדליק בבית אחר. ואף בזה נחלקו, דדעת מהרי”ל (בשו”ת סימן קמ”ה) ותה”ד (בסימן ק”א) שהביא הדרכ”מ (בסי’ תרע”ז) דיכול להדליק במקומו, אבל הב”י שם פקפק בזה וגם הרש”ל והט”ז פקפקו בהלכה זו, אך מדקדוק דברי התה”ד שם למדתי דאף לשיטתו יכול הבעל להדליק במקומו, אבל כשאשתו מדליקה והיא בביתו אינו בכלל המהדרין שמדליקין נר לכל אחד ואחד עיין היטב בלשונו, ומשום כך נראה דאם אשתו מדלקת בזמן, אין הבעל יכול לכוין שלא לצאת בהדלקתה ולהדליק בעצמו בבואו לביתו, אלא או יצא בהדלקתה או תמתין לו והוא יוציאה בהדלקתו כמבואר.

וכיון שלא נהגו שהבעל יצא יד”ח בהדלקת אשתו, והנח לבני ישראל אם לא נביאים הם בני נביאים הם, ראוי שיקפיד מאוד להתפנות מכל עיסוקיו כדי להגיע לביתו ולקיים מצוה חביבה זו בעתה ובזמנה.

וכיון שכן, נראה דעדיף שימתינו בני הבית לאבי המשפחה, ויש בזה משום כיבוד אב, אך מ”מ מן הראוי שכל אדם ישתדל בכל עוז להיות בבית בזמן הראוי להדלקה דהיינו משתשקע החמה.

ו

והנה נשאלתי בילד שמגיע למצוות בימי חנוכה ומנהג ביתו להדליק בשקיעת החמה מתי ידליק האם בשקיעה כמנהגו או שמא ימתין לצאת הכוכבים דהלא תרי דרבנן הוא ועדיף שידליק לאחר שנכנס לגדלות, וראיתי במקראי קודש לחנוכה (סי’ י”א) שהעיר בזה עי”ש.

אך לכאורה יש להוכיח דאין בזה קפידא שהרי בסי’ נ”ג סעיף י’ כתב הרמ”א דקטן לא יעבור לפני התיבה בתפילת ערבית אם מתפללים לפני צאה”כ בליל שנעשה בן י”ג שנים, הרי לן דאין קפידא אלא שלא יעבור לפני התיבה להוציא רבים ידי חובתן, אבל לא מצינו שאסור לו להתפלל ערבית לפני צאה”כ, הרי דרק כשמוציא אחרים אין תרי דרבנן מוציא חד דרבנן אבל כשיוצא בעצמו אין בזה קפידא.

ואין לדחות דתפילת ערבית שאני משום דתפלת ערבית רשות, דהרי חזינן שאסור לו לעבור לפני התיבה, וע”כ דאין תפילת ערבית רשות אלא לגבי מצוה עוברת כמ”ש התוס’ בכמ”ק. וגם אין לדחות דשאני התם משום תפילה בציבור מותר לו להקדים דאם אינו יוצא יד”ח משום דתרי דרבנן אינו מוציא חד דרבנן ודאי דאין תפלה בציבור שאינו אלא מעלה משקל נגד ריעותא זו וז”פ.

אך באמת נראה דראוי שלא ידליק לפני צאה”כ, שהרי כתב המשנ”ב בסוס”י תרע”ה (ס”ק י”ד) ובבה”ל שם דבקטן אפילו בהגיע לחינוך אין מצוה דנר לכל אחד ואחד כיון שאף לגדול אין בזה חיוב אלא הידור. ולפי”ז נראה לכאורה דכיון שבקטן אפילו מצוה לכתחלה אין בו, ודאי שראוי להדליק לאחר צאה”כ דאז יש עליו מצוה דנר לכל אחד ואחד, ואין זה דומה לתפלת ערבית דאף בקטנות הוא חייב עכ”פ מדרבנן, ודו”ק בזה.

ז

המדליק לאחר הזמן אם צריך שיעור

לידי”נ הרב הגאון המופלג

אוצר כל כלי חמדה

רבי אשר ליכטנשטיין שליט”א

רמת שלמה

במה שהעיר במבואר במשנ”ב סי’ תרע”ב סק”ה דהמדליק לאחר הזמן של שקיעת החמה לא צריך שיעור חצי שעה אלא עד סוף זמן שתכלה רגל ויכול להדליק ולברך כמבואר בלשון השו”ע דאם לא הדליק מיד יכול להדליק ולברך עד שתכלה רגל, והקשה מאי שנא ממי שאין לו מספיק שמן שתדלק עד שתכלה רגל שאינו יכול לברך ומאי שנא תחילת הזמן שאינו מעכב בברכה מסוף הזמן שמעכב.

ובאמת נראה דמי שאין לו מספיק שמן להדליק משתשקע חמה עד שתכלה רגל מן השוק נכון שימתין עד הזמן שיכול להספיק לו שמן ואז ידליק ויברך. ויסוד הדין הוא דלעולם צריך להדליק עד סוף הזמן שתכלה רגל ואם אין הנר דולק עד סוף זמן זה לא הדליק כדין והוי חסרון במעשה המצוה, ואין הדבר תלוי אלא במה שידליק עד סוף הזמן אבל אין תחלת הזמן מעכב.

ולפי”ז אכן יתחדש לנו דין דמי שאין לו אלא שמן מספיק לרבע שעה לא ידליק בתחלת הזמן דאז לא יוכל לברך כיון שאין השמן מספיק עד צאה”כ, אלא ידליק רבע שעה לפני שתכלה רגל מן השוק דאז יוכל לברך לכו”ע, וזה חידוש.

ועוד שאל כת”ר בהמבואר במשנ”ב סי’ תרע”ז ס”ק ג’ דאכסנאי שצריך להשתתף בפרוטה דצריך להוסיף שמן בשבילו האם צריך שידלקו הנרות יותר זמן, ומה ענין הוספה זו, באמת נראה פשוט דאין צריך שידלקו הנרות לאחר שתכלה רגל מה”ש ואין הוספה זו אלא גדר מסוים של היכר, וכבר אמרתי מאז דכל דין אכסנאי הוא דין מסויים ופרטי ולא כלל.

ובגוף הענין ג’ מחלוקות בדבר, דעת הפרי חדש שאי”צ להוסיף שמן כלל, דעת הפמ”ג שצריך להוסיף משהו להיכר בעלמא, ודעת האליה רבה שצריך להוסיף כחצי שעה, אך נראה דלכו”ע מותר לכבות אחרי חצי שעה, ועיין שעה”צ סק”ח ועדיין צ”ע בכ”ז.

בהוקרה מרובה

ואהבה יתירה

אשר וייס

 

להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך

“ומפני שלא נמסרו ישראל באותו זמן ביד מושל אחד שהיה מושל עליהם להריגה כמו שהיה בימי המן, אלא שבאו האויבים עליהם למלחמה ולא בקשו מהם אלא ההכנעה ולהיות ידם תקיפה על ישראל ולהעבירם על דתם, כידוע ממעשה אנטיוכוס שלא גזר עליהם להרוג ולהשמיד רק צרות ושמדות כדי להמיר דתם כדרך המלכים המנצחים זה את זה וכובשין אחד ממדינות חבריהם ומכריחין לאמונתן, ואם היו ישראל מכניעים להם להיות כבושים תחת ידם ולהעלות להם מס וחוזרים לאמונתם חלילה לא היו מבקשים יותר. אלא שנתן הש”י וגברה יד ישראל ונצחום, לכך לא קבעום אלא להלל ולהודות ולא למשתה ושמחה. כלומר, כיון שהם רצו למנוע אותנו מזה לכפור בדת ח”ו, ובעזרתו ית’ לא הפיקו זממם וגברה ידינו, לכך קבעו אותם לחזור ולשבח ולהודות לו על שהיה לנו לאלהים ולא עזבנו מעבודתו. אבל בימי המן שהיתה הגזירה להרוג ולהשמיד את הגופות שהוא ביטול משתה ושמחה ולא את הנפשות, שאפילו המירו דתם ח”ו לא היה מקבל אותם, לכך כשנצלו ממנו קבעו להללו ולשבחו ית’ ג”כ ע”י משתה ושמחה, הלכך ריבוי הסעודות שעושין בחנוכה אינן אלא סעודות הרשות” (לבוש סימן תר”ע סעיף ב’).

הנה דברים רבים מאירים לנו באור יקרות על פי דברי הלבוש, שהרי חידושים רבים יש בחג זה ובמצוותיו השונים מכל שאר ימי המועד והישועה, ונפרט מקצתם.

א. בכל החגים בין אלה שמן התורה כשלש הרגלים ובין בפורים שהוא מדרבנן יש מצוה של שמחה ומשתה, משא”כ בחנוכה שאין בו אלא הלל והדלקת הנר בלבד, והדבר אומר דרשני.

ב. מדוע תיקנו עיקר מצות היום בהדלקת הנר כנגד נס פך השמן, ומאידך עיקר ההודאה בתפלת על הנסים אינה אלא על ישועת ישראל, נצחון המלחמה, וביטול גזירת היונים, עד שאף לא מזכירים כלל את נס פך השמן בתפלה זו.

ג. באמת יש להתבונן בעצם נס פך השמן, הלא היונים חיללו את המקדש כולו ואת כל כליו “באו בה פריצים וחללוה” (יחזקאל ז’ כ”ב וע”ז נ”ב ע”ב) ויש לשאול אפוא למה נעשה הנס דוקא במנורת המאור ולא במזבחות או בשלחן וכל כליהם. ועוד יש לשאול למה דוקא בשמן שבמנורה ולא בגופה.

ד. נס זה נעשה על ידי מלכות בית חשמונאי שלא היו מזרע יהודה אלא משבט לוי, וידועים דברי הרמב”ן (בראשית מ”ט י’) דאכן עברו על דברי הכתוב “לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו” ומשום כך לא נמשכה מלכותן, וא”כ יש להתבונן למה היתה השגחתו ית”ש שדוקא נס זה וישועה זו תעשה שלא ע”י שבט יהודה כי לו יאתה המלוכה.

(ועיין בזכריה ט’ י”ג “כי דרכתי לי יהודה קשת מלאתי אפרים ועוררתי בניך ציון על בניך יון” ומבואר שם בפשט הכתובים וכן פירשו המפרשים שבני יהודה הם דריכת הקשת במלחמה נגד יון אלא שעיקר המלחמה בידי שבט כהונה הוא).

והנראה בזה דהנה גזירת היונים לא להשמיד להרוג ולאבד היתה אלא להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך. לא על בני ישראל לבדם הכריזו היונים מלחמה אלא על אלקי ישראל יושב הכרובים, לעקור מתוך חיקו את בנו חביבו כמ”ש “בני בכורי ישראל”, להשכיחם תורת ה’ לחצוב להם בורות נשברים ולדבקם בנחלת זרים.

שכחת התורה היתה תכלית מגמתם והצלת התורה היתה תמצית הנס והישועה, ומשום כך מן הראוי ומן ההכרח שתשועה זו על ידי שבט לוי תבוא שמשרתי ה’ ונושאי התורה המה כמ”ש “כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו” (מלאכי ב’ ז’), ועל כן סיבב ה’ שתבוא הישועה דוקא על ידי בית חשמונאי הכהנים שמשבט לוי היו (וידועים דברי הרמב”ם בסוף הלכות שמיטה ויובל שכל המקדיש חייו לתורה ולעבודה בכלל שבט לוי הוא ואכמ”ל).

ומסיבה זו נעשה הנס במנורה ולא בשאר כלי המקדש, שהרי כבר ביארנו פעמים רבות שכל אחד מכלי המקדש מכוון כנגד אחד מעמודי העולם ויסודות העבודה. מנורה כנגד תורה “כי נר מצוה ותורה אור” וכן אמרו חז”ל (שבת כ”ג ע”ב) “הרגיל בנר הווין ליה בנין תלמידי חכמים” ועוד אמרו (ב”ב כ”ה ע”ב) “הרוצה להחכים ידרים וסימניך מנורה בדרום”, הרי לן שהמנורה כנגד תורה היא. המזבחות כנגד יסוד העבודה שהרי תפלות כנגד קרבנות תקנום (ברכות כ”ו ע”ב) “ונשלמה פרים שפתינו” כתיב. והשלחן ולחם הפנים שעליו כנגד גמילות חסדים, שהרי כשם שמשרתי השם על שלחן גבוה הם יושבים ומלחמו הם אוכלים, כך מצווים אנו לדורות לפרנס בני התורה ועמליה בטהרה לחזקם ולתומכם.

ולא יפלא אפוא שמכל כלי המקדש נעשה נס חנוכה במנורה לרמז שהתורה היא זו שהיתה בסכנה ולמענה נעשו נסים לישראל בנצחון המלחמה וביטול גזירות השמד.

ודוקא בשמן שבנר, שהרי שמן זית רמז לחכמה הוא, כמבואר בהוריות י”ג ע”ב ובמנחות פ”ה ע”ב, וכן אמרו בברכות (נ”ז ע”א) “הרואה שמן זית בחלום יצפה למאור תורה”. ועיין עוד בדבריהם הנפלאים (ילקוט שמעוני שיר השירים רמז תתקפ”א) “ד”א למה נמשלו בשמן, מה שמן רפואה לאדם ומצהיל פנים אף דברי תורה מאירות עינים”.

בא וראה את דבריו הנפלאים של הפרי מגדים (בהקדמה לסימן תר”ע באשל אברהם) “וג’ עמודי עולם תורה ועבודה וג”ח בממון ובגוף, ובטלו את ישראל מתורה ועבודה כמ”ש בס’ המגיד שלי להשכיחם תורתך זה מחמת קנאה אין חכמה כחכמת התורה … וזדים ביד עוסקי תורתך ע”ד אקב”ו לעסוק בד”ת שנצטוינו לעיין לפלפל בה. א”כ לא זו שמסר הזדים ביד המדקדקים בחקים ביותר, אף זו מסר אותם ביד עוסקי תורתך וששים בפלפולם, כמאמר החכם מי שלא טעם טעם שמחת התרת הספיקות לא טעם טעם שמחה מעולם, ושם הארכתי. ומפני זה אנו מחוייבים בימי החנוכה ללמוד תורה ועבודה בלב זו תפלה והודאה וג”ח בממון ובגוף”. הרי לן שהיונים קנאו בשמחת התורה ובדבקותם של בני ישראל בפלפולה וחדותה.

וכדי לרמוז לשורש קנאת היונים ודבקותם של בני ישראל בחכמת התורה ושמחתה, והיא שעמדה להם באורך גלותם ובכל גזירות השמד וההרג נעשה הנס בשמן זית שבמנורת המאור.

וכדי לזכור כל זאת, את הגזירה ואת הישועה, את הסכנה ואת הנס, תקנו חכמים את מצות הדלקת נר חנוכה כדי להודות ולהלל על נסיך ועל נפלאותיך.

ולא בכדי הזהירו גדולי הדורות להרבות בתורה בימי החנוכה כנגד גזירת היונים להשכיחם תורתך, עיין במנהגי החתם סופר פרק ט’. וידוע מספר הרוקח (הלכות חנוכה סי’ רכ”ה) של”ו נרות חנוכה רומזים לאור הגנוז ששימש ל”ו שעות עד שנגנז, והיכן נגנז אור בהיר וצהיר זה – בתורה, כמבואר בתנחומא פרשת נח (סי’ ג’). ומה נפלאים הם דברי המדרש פנחס אות א’ דל”ו נרות כנגד ל”ו מסכתות הש”ס המה כי נר מצוה ותורה אור.

נרות חנוכה אור תורה המה, האור שבו קנאו היונים ורצו לעקרו מן העולם, והוא הוא האור הגנוז בתורה שיתגלה במהרה בימינו.

הבה נזהר גם אנו לקבל על עצמנו בימים נשגבים אלו את עול התורה ושמחתה, ובאהבתה נשגה תמיד עד שנזכה לאור הגנוז אור שבעת הימים בחנוכת המזבח בב”א.