Chodosh in our days 5771

מרן הגאב"ד שליט"א

“ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עם הביאכם את קרבן אלקיכם חקת עולם לדרתיכם בכל משבתיכם” (כ”ג י”ד).

“כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ. ושאינה תלויה בארץ נוהגת בין בארץ ובין בחוצה לארץ חוץ מן הערלה וכלאים, רבי אליעזר אומר אף החדש” (משנה קידושין ל”ו ע”ב).

 

הרי לן שנחלקו תנאי אם איסור חדש נוהג בחו”ל. לת”ק נוהג איסור זה רק בא”י ולר’ אליעזר אף בחוץ לארץ. ומצינו מחלוקת זו גם באמוראי במנחות ס”ח ע”ב שם נחלקו אם חיישינן לספיקי דיומא באיסור חדש, לרב אשי חיישינן לספיקא כיון דאסור מה”ת ולר’ פפא ור’ הונא אין חוששין לספיקא דיומא משום דאין האיסור בחו”ל אלא מדרבנן, עי”ש. דעת רוב רבותינו הראשונים דהלכה כר’ אליעזר, דסתם משנה כותיה בערלה (פ”ג מ”ז), כך כתבו הרי”ף והרא”ש בקידושין שם וכ”ה ברמב”ם בפרק י’ ממאכלות אסורות הלכה ב’.

וכך נפסק בטושו”ע באו”ח סימן תפ”ט סעיף י’, וז”ל השו”ע “אסור לאכול חדש אף בזמן הזה, בין לחם בין קלי בין כרמל, עד תחלת ליל י”ח בניסן”. וכ”ה ביו”ד סימן רצ”ג סעיף ב’.

אמנם במשך מאות בשנים נהגו להקל בחוץ לארץ והרבה טרחו גדולי הדורות ליישב מנהג זה והרבה קולמוסים נשתברו ליישב מנהגן של ישראל, ונבאר בקצרה את עיקרי הדברים בסוגיא גדולה זו.

 

א

אם הוי מה”ת

 

ראשית דבר יש לעיין אם מדובר באיסור דאורייתא או באיסור דרבנן, ונפ”מ לענין ספק דהלא ספיקא דאורייתא לחומרא בעוד ספיקא דרבנן לקולא.

ועוד יש לעיין, האם קיי”ל כר’ אליעזר משום שכך נקבעה הלכה או שמא מחמרינן כר”א מצד הספק, וכבר נחלקו גדולי רבותינו בשאלות אלה.

הנה מפשטות דברי הראשונים הנ”ל מבואר דלהלכה אסור מה”ת, וכך מבואר להדיא ברמב”ם, אך באור זרוע (סימן שכ”ח) נקט דבאמת קיי”ל כת”ק ואין איסור חדש בחו”ל אלא מדרבנן, וכך הוכיח ממה דקיי”ל דאין מביאין קרבן עומר אלא מארץ ישראל וכמבואר במשנה מנחות (פ”ג ע”ב), ובגמ’ שם מבואר דנחלקו בזה תנאי, ועוד מבואר שם דמ”ד דמביאין קרבן העומר מחו”ל משום דס”ל דחדש אסור מה”ת בחו”ל. הרי לן דלמ”ד אין מביאין עומר מחו”ל אין זה אלא משום דס”ל דמה”ת אין איסור חדש בחו”ל עי”ש, וכ”ה גם בליקוטי מהרי”ל סימן כ”ו, וגם בשו”ת מהר”ח אור זרוע סימן רי”ז ובתשובות החדשות סימן ז’ הלך בעקבות אביו, עי”ש.

אך בדברי הרמב”ם מבואר דלאו הא בהא תלי’, דאף דבהלכות מאכ”א (שם) כתב דחדש אסור בחו”ל דבר תורה פסק בפ”ז מתמידין ומוספין ה”ה דאין מביאין את העומר מחו”ל, ועי”ש בלח”מ. וכ”כ המאירי בסוף פסחים דלאו הא בהא תלי’, דאפשר דאף דחדש נוהג בשל גוי מ”מ מיעטה תורה קצירכם ולא קציר עכו”ם, עי”ש. וזו שיטת הרמב”ם דאפשר דאף דמ”ד מביאין קרבן עומר מחו”ל בהכרח ס”ל דחדש נוהג בחו”ל מה”ת, אין מזה כל הכרח דמאן דס”ל אין מביאין את העומר מחו”ל משום דס”ל דאין חדש נוהג בו מה”ת.

 

ב

אם אסור מספק

 

והנה הט”ז ביו”ד סימן רצ”ג סק”ד נקט דרק מספיקא מחמירים כשיטת ר’ אליעזר דאיסור חדש נוהג בחו”ל, ולא משום שנפסקה הלכה כמותו. וכ”כ בשו”ת שאגת אריה החדשות סימן ב’ ובשו”ת משכנות יעקב יו”ד סימן ס”ז עי”ש.

וגדולי האחרונים הנ”ל כתבו כן להראות פנים במה שנהגו להקל בזה, דכיון דאין האיסור אלא מספק יש לצרף ספיקות נוספים ולהקל בזה, עי”ש.

 

ג

אם איסור חדש נוהג בשל גוי

 

כתבו התוס’ בקידושין שם דאיסור חדש נוהג אף בשל גוי והוכיחו כן מן הירושלמי בקידושין (כ”ב ע”א) וכ”ה בערלה (כ’ ע”א), שם אמרו דהשמיטו חלה מן המשנה במסכת קידושין (דנוהג אף בחו”ל) משום דאין חיוב חלה בשל גוי. הרי לן דחדש נוהג אף בשל גוי עי”ש. וכ”כ בשו”ת הרא”ש כלל ב’ סימן א’ וכך נפסק להדיא בטור ובשו”ע יו”ד סימן רצ”ג ס”ב.

(ולכאורה יש להוכיח כן גם מדברי הירושלמי במס’ חלה ו’ ע”ב שם דנו אם בנ”י אכלו מצה כשנכסו לא”י והלא עדיין לא הותר חדש ושאלו שם “מהו שהיו תגרי גויים מוכרים להם”. הרי שמדובר בקציר נכרים ואמרו שם שלא נתחייבו בחדש עד י”ד שנים של ירושה וישיבה אבל מ”מ לא פטרו משום קציר נכרים, עי”ש ודו”ק).

אך רבינו הב”ח ערך בזה מערכה גדולה ביו”ד שם ובשו”ת הב”ח החדשות סימן מ”ב לפסוק דאין חדש נוהג בשל גוי והביא שמצא כן בשם רבינו אביגדור כהן צדק, וכתב בזה דברים חוצבים ונחרצים דאסור לכל מורה הוראה להורות חומרא בזה נגד מנהג העולם והרוצה להחמיר יחמיר לעצמו ולא לאחרים, עי”ש.

אך הב”ח לא גילה מצפוניו איך יפרש את דברי הירושלמי שמהם הוכיחו התוס’ דחדש נוהג אף בשל גוי, וראיתי בספר גידולי חדש לידידי הגרש”א שטרן שליט”א בשביבי אש סימן א’ שהביא מספר פסקים ופירושים לרבינו אביגדור בפרשת אמור, שם כתב להדיא דרק בחו”ל אין איסור חדש נוהג בשל גוי אבל בארץ ישראל נוהג אף בשל גוי, וזו כונת הירושלמי דשאני חדש מחלה דאף בא”י אינה נוהגת בשל גוי, וכך הביא מתוס’ ישנים בר”ה י”ג ע”א, עי”ש.

אך בדברי הב”ח מבואר דנקט דאף בא”י אין איסור חדש נוהג בשל גוי עי”ש, וצ”ע.

אמנם אם אכן דעת רבינו אביגדור לחלק בין א”י לחו”ל ע”כ ס”ל כדעת האו”ז דחדש בחו”ל מדרבנן, וכיון שרוב רבותינו הראשונים נקטו דהוי דאורייתא קשה לסמוך על שיטה זו להלכה.

ועוד מצינו בזה כחא דהיתירא בדברי הראשונים והוא שיטת רבינו ברוך מגרמייזא בעל ספר התרומה דלא אסרו חדש אלא במקומות הסמוכים לארץ ישראל ולא במקומות הרחוקים, ודבריו הובאו בשו”ת הרא”ש שם. ויסוד שיטתו גם היא דאיסור חדש בחו”ל אינו אלא מדרבנן וכדעת האו”ז, ולא גזרו אלא במקומות הקרובים לא”י וכדמצינו לגבי מעשרות, עי”ש. וכך דעת המגן אברהם בסימן תפ”ט ס”ק י”ז, אך מ”מ כתב דבעל נפש יחמיר, עי”ש.

 

ד

דין ספק ספיקא בחדש

והנה בשו”ת הרא”ש שם כתב דמנהג העולם להקל הוא משום דהוי ספק ספיקא. ספק אם הוי חדש או ישן, ואת”ל דחדש הוי דהיינו משנה זו שמא השריש לפי הפסח והותר ביום הנף. והרא”ש הביא מי שטען כנגדו דכיון דהוי דבר שיש לו מתירין יש להחמיר בספק ואף בספק ספיקא ודחה דבריו ונקט דרק בביטול מחמירין בדשיל”מ ולא בספק ספיקא, עי”ש.

והנה הרמ”א לכאורה סותר את דבריו בסוגיא זו. דביו”ד סימן רצ”ג ס”ב הביא את דברי הרא”ש ליישב מנהג העולם משום דהוי ס”ס, אך בסימן ק”י ס”ח הביא שתי דעות בדין ס”ס בדשיל”מ וכתב דראוי להחמיר בזה דלא מהני ס”ס בדשיל”מ, עי”ש.

והש”ך בסקנ”ו כתב לחלק בין ס”ס בתערובת דמ”מ איקבע איסורא לס”ס דידן שספק אם יש כאן איסור כלל, עי”ש.

אך באמת כל המעיין בדברי הרמ”א בסימן רצ”ג יראה נכוחה דאף שם עיקר דעתו להחמיר אלא שכתב דאין למחות ביד המקילין ומוטב שיהיו שוגגין ולא מזידין, ומאידך גיסא לא הכריע בסימן ק”י דלא מהני ס”ס בדשיל”מ אלא דנכון להחמיר בזה, עי”ש.

ובתרומת הדשן סימן קצ”א דחה את דברי הרא”ש דבאמת אין כאן ס”ס דרק מיעוט התבואה משתרש לפני הפסח ואין עושין ס”ס ממיעוט, עי”ש. (וכבר הארכתי במק”א במה שנחלקו הפוסקים אם צריך שני ספיקות שקולים כדי לעשות ס”ס, ועיין במנחת אשר שמות סימן מ”ג ואכמ”ל).

אך בכל עיקר דברי הרא”ש דהוי ס”ס כבר תמהו האחרונים דהלא הוי ספק ספיקא משם אחד ולא הוי ס”ס כמ”ש התוס’ בכתובות (ט’ ע”א), ושני ספיקות דידן בעצם ספק אחד הם אם הוי חדש או ישן. עיין בזה במהרי”ט אלגאזי לבכורות פ”ב אות י”ז ובשו”ת מוצל מאש סימן ג’ הובא בהגרעק”א יו”ד סימן רצ”ג.

ובערוך השלחן יו”ד סימן רצ”ג סעיף ט”ז נדחק ליישב דכיון דיש נפ”מ בין שני הספיקות לגבי אם אפשר להביא קרבן עומר מתבואה זו, דאם מלפני שנה היא פסולה לעומר ואם השרישה לפני פסח שנה זו כשרה היא לעומר מהני לס”ס, עי”ש. ולכאורה זו טעות דהרי קיי”ל שאין מביאין עומר אלא מא”י וכל ני”ד בחו”ל, וא”כ אין כל נפקותא בין שני הספיקות.

אמנם נתיישבתי דיש ליישב את דברי עה”ש דכבר כתב הש”ך בסי’ ק”י בכללי ספק ספיקא אות י”ב לגבי ס”ס בבהמה שהמליטה תאומים וספק אם ילדה מקדם דהוי ס”ס כיון דלפי הספק הראשון אם כבר ילדה מקדם אין אחד מהם בכור אבל לפי הספק השני אחד מהם בכור אלא דלא ידעינן איזהו, ואף אם אחד מהם נקיבה וא”כ אין בזה נפ”מ, מ”מ אינו משם אחד, עי”ש. הרי דדי בנפ”מ כלדהו שלא ייחשב ס”ס משם אחד.

ואף דבזמה”ז אין נפ”מ לגבי קרבן הרי כבר כתב הנודע ביהודא קמא יו”ד סי’ מ”א לגבי ספק דם בנידה, ספק מן הצדדים ספק מן המקור ואת”ל מן המקור שמא דם מכה היא דלא הוי ס”ס משם אחד כיון דבזמן ביהמ”ק יש נפ”מ לגבי טומאת הדם עצמו, ואף דבזמה”ז אין נפ”מ בטומאה וטהרה מ”מ לא הוי ס”ס משם אחד. ולפי כ”ז אשכחנא פתרי לדברי העה”ש, ודו”ק בכ”ז.

וביסוד הדברים כתב הנוב”י “ואפילו באיזה סברא כל דהוא שאנו מייפים בספק הראשון מן האחרון אידחי כלל זה בספיקותיהם משם אחד ושוב נקרא שני שמות”.

ועיין עוד בחות דעת סי’ ק”י בכלל ס”ס על סדר הש”ך סק”י שכתב דכל שלפי הספק הראשון אין כלל חשש איסור, ולפי הספק השני יש חשש אלא שיש היתר לא הוי ס”ס משם אחד, וכאילו הספק הראשון מתיר טפי מהספק השני אף שלמעשה אין כל נפ”מ בהלכה בין שני הספיקות, כיון דלספק הראשון אין בכלל ריעותא, עי”ש. והסכים לדבריו בנחל יצחק חו”מ סי’ ל”ח ענף ג’ עי”ש.

וגם לדבריהם י”ל בדברי הרא”ש דלא הוי ס”ס משם אחד דאם מגידולי שנה שעברה הם, אין בכלל צד איסור חדש משא”כ אם מגידולי שנה זו והשרישו לפני יום הנף, ודו”ק בכ”ז.

ואפשר עוד דאכן דעת הרא”ש דמהני ס”ס אף משם אחד ולא כדברי התוס’ בכתובות ט’ ע”א (ד”ה ואיב”א) וכשיטת המ”מ והכס”מ בדעת הרמב”ם בפ”ג מאיסורי ביאה ה”ב ובפ”ב הלכות סוטה ה”ד. וכ”כ בשו”ת תורת חסד או”ח סימן י”א אות ז’ עי”ש.

ועוד כתב שם בתורת חסד דמה”ת מהני ס”ס משם אחד לכו”ע ורק מדרבנן לא מהני וכ”כ בשו”ת מהרש”ם ח”א סימן כ”ג עי”ש.

ויש מן האחרונים שחידשו דבאיסור דרבנן מהני ס”ס אף משם אחד, עיין עין יצחק (או”ח סי’ א’ אות י”ט) ובשו”ת תשורת שי (ח”א סי’ שפ”ה).

ומ”מ נראה דאין זה כלל גמור דלעולם לא אמרינן ס”ס משם אחד ואין פלא שהרא”ש דן בזה דין ס”ס בשעה”ד ליישב מנהגן של ישראל ועדיין צ”ב בכ”ז.

אמנם נתיישבתי דאף דיש מן הראשונים שנקטו דס”ס משם אחד מהני אין ליישב כך את דברי הרא”ש, דהרא”ש בתוספותיו בכתובות דף ט’ ע”א כתב כדברי התוס’ דספק אונס ספק קטנה הוי משם אחד ולא מהני, עי”ש ודו”ק.

 

ה

מסקנת הדברים

 

הנה כל המתעמק בסוגיא זו יראה נכוחה דכל רבותינו הראשונים והאחרונים שכתבו טעמים שונים בכחא דהיתירא כתבו כן כדי ללמד זכות על מנהג העולם שנהגו להקל, וגם האור זרוע שנטה לומר דחדש בחו”ל אסור מדרבנן כתב כן ליישב מנהגן, אך דעת רוב הראשונים דהוי איסור תורה וכמבואר שם ברמב”ם, ברי”ף, ברא”ש, סמ”ג לאוין קמ”ב, סמ”ק מצוה רי”ד, וכך מבואר מפשטות דברי הטור ושו”ע, וכבר האריך להוכיח כן בבהגר”א ביו”ד שם ס”ק ב’.

ומשו”כ כתב המשנ”ב בסוס”י תפ”ט ס”ק מ”ה ובבה”ל שם דכל בעל נפש ראוי שיחמיר בזה.

אמנם בערוך השלחן יו”ד רצ”ג סעיף י”ט – כ’ הפליג במתק לשונו וכתב דאחרי שזכינו לאור זרוע לצדיק שוב לישרי לב שמחה, ופסק כאו”ז וספר התרומה וסייעתם דכל עיקר איסור חדש בחו”ל מדרבנן ולא גזרו אלא במקומות הרחוקים, עי”ש.

ומ”מ נראה דאף דהמקילין יש להם על מה שיסמוכו וזה דעת כמה גדולי עולם לדורותיהם, לכתחלה נכון יותר להחמיר כשיטת רוב הראשונים והפוסקים.

וגם דברי הרא”ש דהוי ס”ס כבר נתבאר שיש בהם כמה פקפוקים, דיש מחמירין בדשיל”מ, ועוד דהוי ס”ס משם אחד, ובפרט בזמנינו דקל לברר ספיקות אלה ובמקום דאיכא לברורי אין להקל בספיקות.

ונראה עוד דבימי קדם קשה היה להחמיר בזה, ושעת הדחק גדול היה דרוב דגנם היה ספק חדש ואם רצו להחמיר בזה היו מנועים מלהנות מפת לחמם, ומשו”כ טרחו למצוא בזה היתר, לא כן בזמנינו בדור של שפע שאין כל קושי להחמיר בזה.

אמנם אף שנראה עיקר דראוי להחמיר בזה וכדעת רוב הפוסקים כמבואר. במקום שנהגו להקל יש להם על מה שיסמוכו וכל ההולך במנהג אבותיו ורבותיו הולך מישרים ואין למחות בידם כי גדול המנהג.

וכידוע נהגו רוב עדות החסידים להקל בענין חדש לפי מנהג גדולי הצדיקים קדושי קדם. ובשו”ת אבני נזר בליקוטים שבחלק ז’ סימן קט”ו כתב דמה שנהגו חסידי פולין להקל בחדש משום שהרה”ק החוזה מלובלין זי”ע העלה חדש על שלחנו, ואמר דכיון שהוא מצאצאי הב”ח כדאי הוא לסמוך עליו, עי”ש.

אמנם היו רבים מגדולי האדמורי”ם מנהיגי חצרות הקודש שדעתם היתה להחמיר בזה. עיין שו”ע הרב סי’ תפ”ט סעיף ל’ שכתב דכל בעל נפש ראוי שיחמיר, וכ”כ בשו”ת צמח צדק יו”ד סי’ רי”ח, ובספר באר מים חיים להרה”ק מצ’רנוביץ פרשת בראשית כתב שצריך להיזהר בחדש.

ועיין עוד בספר מאור עינים ב”הנהגות ישרות” אות ט”ז שהזהיר המגיד מטשרנוביל “וליזהר באיסור חדש”.

וגם הגה”ק מבוטשאטש בספר אשל אברהם (סי’ תפ”ט) אף שכתב ליישב מנהגן של ישראל להקל כתב “הזהרתי בביתי לקנות רק חטים ודגן שידוע וניכר שאינו חדש”. אמנם כתב עוד דכשהיה מתארח אצל אחרים או כששלחו אחרים לביתו היה סומך על דברי הרא”ש שהתיר משום ספק ספיקא, עי”ש.

הרי לן דעתם של רבים מגדולי החסידות שהחמירו באיסור חדש בחו”ל ודעת גדולי החסידות בסוגיא זו לאו בחדא מחתא מחתינן להו.

כ”ז נראה בעניית דעתי בסוגיא גדולה זו.

 

 

בין פסח לעצרת

בשורש מצות פסח שני כתב ספר החינוך (מצוה ש”פ):

“משרשי המצוה לפי שמצות הפסח הוא אות חזק וברור לכל רואי השמש בחידוש העולם כי אז בעת ההיא עשה עמנו האל ברוך הוא נסים ונפלאות גדולות ושינה טבע העולם לעיני עמים רבים, וראו כל עמי הארץ ויכלתו בתחתונים ואז בעת ההיא האמינו הכל ויאמינו כל הבאים אחריהם לעולם באמת, שהוא ברוך הוא ברא העולם יש מאין בעת שרצה והוא העת הידוע, ואע”פ שבריאת היש מן האין הוא דבר נמנע מדרך הטבע, כי כמו כן נמנע לבקוע מצולות ים עד עבור בתוכו עם כבד ביבשה וישובו למקומן, ולהחיות עם גדול ורב ארבעים שנה מלחם היורד מן השמים יום יום, ויתר האותות והמופתים שעשה לנו בעת ההיא שכולן נתחדשו בהפך הטבעים וענין חידוש העולם הוא העמוד החזק באמונתנו ובתורתנו, כי למאמיני הקדמות אין תורה וחלק העולם הבא עם ישראל, וידוע הדבר אין להאריך במפורסם על כן היה מרצונו ברוך הוא לזכות במצוה זו הנכבדת כל איש מישראל ואל יעכבהו אונס וריחוק מקום מעשותה כי אם יקרהו עון שנאנס בחדש הראשון ולא זכה בה עם הקודמין יעשה אותה בחודש השני ולפי שהוא יסוד גדול בדת, הגיע החיוב גם כן אף על הגר שנתגייר בין פסח ראשון לשני וכן קטן שהגדיל בין שני הפסחים שחייבין לעשות פסח שני”.

ומשום חשיבותה ושגב גדולתה של חג המצות רצה הקב”ה שכל אחד ואחד מבני ישראל יקיים מצותיו בשלימות, איש בל ייעדר, ולא יגרע מאחד מהם זכות קרבן זה.

וידועים דברי הרמב”ן בסו”פ בא על מרכזיותה של יציאת מצרים בעולם היהדות ובאמונת ישראל “והחמיר מאד בענין הזה כמו שחייב כרת באכילת החמץ ובעזיבת הפסח והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו באמת באותות ובמופתים על ידינו ועל בין עינינו ולכתוב עוד על פתחי הבתים במזוזות ושנזכיר זה בפינו, בבוקר ובערב כמו שאמרו ‘אמת ויציב דאורייתא’ ממה כתבו ‘למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך’, ושנעשה סוכה בכל שנה וכן כל כיוצא בהן מצוות רבות זכר ליציאת מצרים והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישכחו ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלקים וכו’ מן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד כל התורה כולה שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו, עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצוות, יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם, יכריתנו ענשו, הכל בגזירת עליון וכו’”.

אמנם על אף גדולתו וחשיבותו של חג המצות יש חג גדול ונשגב ממנו והוא חג העצרת, שהרי כל עיקרו של הפסח הכנה הוא לעצרת וכפי שכתב החינוך (מצוה ש”ו) “שבשביל זה הם נגאלים והיא תכלית הטובה שלהם וענין גדול הוא להם, יותר מן החירות מעבדות, ולכן יעשה השם למשה אות צאתם מעבדות לקבלת התורה, כי התפל עושין אות לעולם אל העיקר. ומפני כן, כי היא עיקרן של ישראל ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד והנכסף ללבנו כעבד ישאף צל וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וחפצו להגיע אל הזמן ההוא” הרי לן דחג הפסח הכשר הוא והכנה ליום קבלת התורה, חג העצרת.

וכבר עמדו גדולי הדורות על השאלה הגדולה, מדוע לא נתנה תורה מצות מסויימת בחג זה, היחיד מבין שלושת הרגלים שמלבד מצוות היו”ט, אין בה מצוה מסויימת, בפסח נצטוינו במצה, מרור, וכו’ בסוכות נצטוינו לישב בסוכה וליטול ד’ מינים, אבל בעצרת אין לנו מלבד שביתה ממלאכה, קידושא, ואבדלתא.

ונראה, דמשום קדושת היום שהיא קדושת התורה הכוללת הכל, אין בה מצוה מסוימת, הלא תלמוד תורה כנגד כולם אמרו, וגדול התלמוד שמביא לידי מעשה, התורה כוללת את כל המצוות כולם ומשו”כ אין מצוה מסויימת בחג העצרת.

ביום נשגב זה הכריזו אבותינו “נעשה ונשמע” וקיבלו על עצמם עול תורה ועול מלכות שמים באהבה, וכך בכל שנה ושנה נדרשים אנו ביום זה לשער בנפשנו כאילו עומדים אנו תחת ההר ומקדימים נעשה לנשמע, וכבר כתב בקדושת לוי (פרשת יתרו) שבכל שנה ושנה אפשר לשמוע “אנכי ולא יהיה לך” מפי הגבורה.

ונראה שיסוד הדברים כבר מבואר בבבלי ובירושלמי, דהנה בשבת (קכ”ט ע”ב) אמרו דאין מקיזין דם בערב חג העצרת “משום דנפיק ביה זיקא ושמה טבוח, דאי לא קבלו תורה הוי טבח להו לבשרייהו ולדמייהו”, ויש לתמוה וכי אפשר שכל מה שנשאר ממעמד הר סיני ומתחדש בכל שנה ושנה הוא המזיק טבוח בלבד, אלא מוכח דבכל שנה ושנה נדרשים אנו מחדש לקבל תורה מסיני, ולהקדים נעשה לנשמע ובכל שנה ושנה נפיק זיקא דאי לא יקבלו תורה טבח בהו.

ובירושלמי ר”ה (פ”ד ה”ח) אמרו כל הקרבנות כתיב בהם חטאת (ושעיר עזים אחד לחטאת) חוץ מעצרת דלא כתיב בה חטא, (שעיר עזים אחד) “אמר הקב”ה לישראל מכיון שקבלתם עליכם עול תורה מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתם מימיכם” והרי פסוק זה נאמר לדורות ולא לשעה ובהכרח דבכל שנה ושנה אומר הקב”ה, אם קבלתם עול תורה מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתם מימיכם. וכך כתבו שם בפני משה וקרבן העדה, ובאמת פשוט הוא מדברי הירושלמי כמבואר.

והנה חג מתן תורה חלף עבר, אך עדיין עומדים אנו בשבעת ימי התשלומין, וגם לקבלת התורה יש תשלומין, הבה נקבל עלינו עול תורה ועול מלכות שמים באהבה וכדרכם של אבותינו… נקדים נעשה לנשמע.