Counyting Shmittin and Yovel 5771

מרן הגאב"ד שליט"א

“וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתת השנים תשע וארבעים שנה” (כ”ה ח’).

הנה נחלקו הראשונים בכל גדר מצוה זו, ושלש מחלוקות בדבר. א: התוס’ במנחות ס”ה ע”ב נסתפקו אם בי”ד חייבין לספור ולברך או רק לחשב חשבון השנים, וגם הרמב”ן בפירושו עה”ת פר’ אמור (כ”ג ט”ו) נסתפק אם בי”ד צריכין לספור ולברך או רק ליזהר בחשבון ולקדש את שנת החמשים. ב: התוס’ בכתובות ע”ב ע”א כתבו בפשיטות דבי”ד סופרים ומברכים וכ”כ הראב”ד והר”ש משנץ בתוה”כ פ’ בהר פרשתא ב’. ג: דעת הבה”ג נראה דאין כלל מצוה מסויימת על ספירת שנות היובל אלא כל גדר המצוה היא ליזהר בחשבון ואין זה אלא פרט במצות היובל ולפיכך לא מנה מצוה זו במנין מצותיו. וכך כתב הגרי”פ פרלא לבאר בדעת הרס”ג במצות עשה נ”א עי”ש, ולשיטתם בודאי אין לברך על מצוה זו.

וא”כ נתבאר שיש ג’ מחלוקות בדבר בדברי הראשונים, אך אפשר דלספיקת התוס’ במנחות והרמב”ן באמת לא הוי מצוה בפנ”ע וכדעת הבה”ג, וא”כ יש שתי דרכים בלבד, וצ”ע.

והנה באופן הספירה כתב הרמב”ם בפ”י משמיטה ויובל ה”א דמצות עשה היא למנות שנות היובל ולא כתב את אופן הספירה ואם בעינן מנין השנים ומנין השמיטין. אך שוב כתב דמצוה לספור שבע שבע שנים ומשמע דסופר השמיטות וכך כתב להדיא במנין המצוות במצוות עשה ק”מ וכן בספר המצוות שם כתב דהמצוה כוללת מנין השנים והשמיטין וכמו בספה”ע. ומקור הדברים בתורת כהנים שם דילפינן מלישנא דקרא דצריך לספור שמיטין וצריך לספור שנים לשני השבוע וגם לשני יובל, ובפי’ הראב”ד והר”ש משאנץ שם וכן בחינוך מצוה ש”ל ביארו דצריך לספור כמו שאנו נוהגין בספירת העומר דהיינו לדוגמא בשנה השמינית צריך לספור היום שמונה שנים שהם שמיטה אחת ושנה אחת ליובל. ולמדנו מדברי הראשונים דס”ל דכך יש למנות גם לעומר וכמנהגנו עפ”י הטור בסי’ תפ”ט.

והנה בפי’ הראב”ד כתב שם נוסח זה “היום כך וכך שנים בשמיטה”, אך לכאורה למה יאמר היום כיון שאין המנין של הימים כבספירת העומר ויותר היה נראה לומר השנה או שנה זו ולא על היום. ואם נימא דהמצוה היא לספור דוקא בראש השנה ניחא לשון זה דהיום דהיינו בשנה זו המתחילה היום כיון דהוא צריך למנות דוקא בראש השנה. וכ”מ בלשון הראב”ד שם “ומברכין על ספירה זאת בראשי השנים” וכ”כ הרמב”ן שם בדברי ספיקתו דשמא צריך בי”ד למנות ולברך בראש השנה, ובפי’ הר”ש שם כתב “בתחילת השנה” וכתב שוב בנוסח הספירה “היום נכנסה שנה אחת”. אבל המנ”ח במצוה ש”ל כתב דמסתבר דיכולין לספור ולקיים מצוה זו כל השנה כיון שלא נאמר במצוה זו דין תמימות אלא דזריזין מקדימים למצוות, ולפי”ז יש לחכוך בנוסח זה דהיום כנ”ל, וכנראה דאין הכונה דוקא ליום אלא לזמן שבו סופר, ולישנא קלילא נקטו וצ”ע.

והנה בביאור הגר”א שם בתוה”כ כתב דמה שאמרו במנחות ס”ו ע”א דמצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי ילפינן בגז”ש ספירה ספירה מספירת שנות היובל, ומתוך כך דחה את השיטות שהביא הטור שם בנוסח הספירה שלפיהם שונה ספירת העומר מספירת שנות היובל, וכ”כ באריכות בקול אליהו פרשת בהר. וזה חידוש דבאמת לא מצינו גז”ש זו בדברי חז”ל ובפשטות הוי כונת אביי במנחות שם דבמצוות ספה”ע גופה מפורש מצות ספירת הימים והשבועות, דהלא כתיב בפר’ אמור “שבע שבתות תמימות תהיינה”, וכתיב “תספרו חמשים יום”, ועוד כתיב בפר’ ראה “שבע שבועות תספור לך”.

ולפי דבריו יש לעיין דאם ילפינן ספה”ע מספירת יובל בגז”ש אפשר דבעינן נמי תמימות בספירת שנות היובל וצ”ע בזה. ובמנח”ח שם חקר אם דילגו שנה אחת אם הפסידו בזה את מצות הספירה וכתב דכיון דלא כתיב תמימות בספירה זו אין שנה אחת מעכבת על חברתה, אך לפי הגר”א יש לעיין אם ילפינן בזה יובל מספה”ע. ועוד יש לעיין דלפי מש”כ בחי’ הגר”ח בהל’ שמיטה ויובל פרק י’ הלכה ה’ דאין קדושת היובל אלא אחר ספירה וקידוש ע”י בי”ד נראה לכאו’ דאם באמת דילגו שנה אחת אין המשך לספירתם וצ”ע בזה.

וראיתי בפירוש עשירית האיפה על הספרא להגה”ק מקאמארנא שכתב בנוסח הספירה ביובל דאומר “היום שנה אחת לשמיטה אחת” וצ”ע בנוסח זה דאף בספה”ע אינו אומר היום יום אחד לשבוע אחד ומהי”ת לומר דצריך להדגיש בתחילת הספירה גם את השמיטה. ולא מסתבר לחלק דשאני שמיטה דהוי דין בפנ”ע וצריך לספור לשמיטין משא”כ שבועות דספה”ע דאין בהם דין כלשהו, דמ”מ נראה דהספירה ליובל היא ולא לשמיטה כדמשמע בקרא וכ”כ הרמב”ם בסה”מ עשין ק”מ. ועוד צ”ע דאיך יספור בשנה ח’ לשיטתו וכי יאמר היום שמונה שנים שהם שמיטה א’ ושנה א’ לשמיטה ב’. ואפשר בדוחק בישוב דבריו לפי”ד רבינו ירוחם בנתיב ה’ חלק ד’ דף מ”ד דמה שאנו אומרים היום שבעה ימים שהם שבוע אחד ולא סופרים את השבוע להדיא כגון היום שבוע אחד הוא משום דספירת השבועות בזמה”ז מדרבנן ומבואר בדבריו דבזמן הבית באמת ספרו בנוסח אחר, ואפשר דבזמן הבית באמת ספרו גם בתחלת השבוע וה”ה בספירת שנות היובל אך אין נראה כן מדברי רבינו ירוחם דא”כ היה עומד גם על זה, וצ”ע.

ובנוסח הברכה כתב הראב”ד שם דמברך “על ספירת שני השמיטה” אי נמי “על ספירת שני היובל”. אך לכאורה היה נכון יותר לברך “על ספירת שנות השמיטה והיובל” כיון דסופר גם שנות השמיטה וגם שנות היובל. ואפשר דאינו מזכיר בברכה אלא את ספירת שנות היובל דספירת השמיטין הוא חלק ופרט במצות ספירת שנות היובל, דעיקר המצוה היא ספירת שנות היובל כמבואר בקרא, אך צ”ע לפי”ז במש”כ הראב”ד דאפשר שמברך “על ספירת שני השמיטה”, ועוד יש לעיין שיברך “על ספירת היובל” כמטבע הברכה “על ספירת העומר”, וצ”ע בזה.

וראיתי בחזקוני שם בפר’ בהר שכתב “וספרת לך שבע שבתות שנים לפי שאין כאן אלא ספירה אחת והיא בבי”ד אין צריך לברך אבל עומר דכתיב ביה שתי ספירות אחת בפר’ ראה ואחת בפ’ אמור, אחת לבי”ד ואחת לציבור צריך לברך”. וצ”ע בכונתו דלמה לא יברך משום דהמצוה על הבי”ד.

וראיתי בביאור הגרי”פ פרלא שם שכתב בשיטת החזקוני דכיון דהמצוה היא על הבי”ד אין כאן מצוה בעצם הספירה אלא להיזהר בחשבון ואין זה מצוה בפנ”ע עי”ש. אך אין זה פשטות משמעות דברי החזקוני, וי”ל בדעתו כמ”ש הגרעק”א בשו”ת סי’ כ”ט בשיטת הרמב”ם דאין מברכין על ספירת שנות היובל וספירת זב וזבה משום דאין צריך לומר בפיו ואפשר במחשבה. אך גם זה אין נראה בפשטות כונתו דא”כ הו”ל לחלק בין ספה”ע דבדיבור וספירת יובל דהוי במחשבה ועוד דבחזקוני פר’ אמור כתב דזבה אינה מברכת שמא תסתור וכמ”ש התוס’ בכתובות שם ולמה לא כתב משום דסופרת בלבה. (ובגוף דברי רעק”א נראה שלא ראה את דברי הרמב”ם בסהמ”צ שהביא את התו”כ דנראה פשוט דמדברי התו”כ מבואר דהמצוה היא בספירה בפה דאם בלב מה שייך מצוה לחוד על השנים והשמיטין ועל שנות השמיטה ושנות היובל וע”כ דצריך ספירה בפה וכמ”ש כל מפרשי התו”כ וז”פ). ובשו”ת רעק”א סי’ ל’ כתב דלרמב”ם אין כלל מצוה בעצם הספירה, אמנם כתב הרמב”ם בפרטי המצוה ריש שמיטה ויובל “… לספור השנים שבע שבע”, וצ”ע.

ונראה בסברת החזקוני דאין כלל ברכה במצוה שעל הבי”ד דרק הפרט נתחייב בברכה דהיינו אדם מישראל המקיים מצוה פרטית אבל במצוות שעל הסנהדרין אין ברכה, ואין זה דומה למצוות כהונה דמ”מ כל כהן מסויים העושה עבודה או אוכל קדשים עושה מצוה פרטית משא”כ בספירת שנות היובל שע”י הבי”ד אין ברכה, דמי יברך, הלא המצוה על הבי”ד בשם כל ישראל וכמדומני שלא מצינו ברמב”ם ברכה על קידוש החודש ע”י בי”ד כמבואר בפ”ב מהל’ קידה”ח ה”ה, וכנראה גם ממה שלא מצינו בגמ’ שבי”ד מברכין על המצוות שמוטלות עליהן. אמנם מצינו באבודרהם שער ג’ שכתב דמברכים על קביעת המועדים ועל עריפת העגלה עי”ש, וכמו דעת התוס’ בכתובות דבי”ד מברכים על ספירת שנות היובל. ודו”ק בזה כי קצרתי.

ובמה דמשמע בדברי החזקוני דיש בספירת העומר מצווה על הבי”ד מלבד המצוה שעל כל אחד ואחד הארכתי לעיל סימן ל”א ואכמ”ל.

 

ב

ביסוד מצות ספירת העומר

 

“גופא אמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי אמימר מני יומי ולא מני שבועי אמר זכר למקדש הוא” (מנחות ס”ו ע”א).

 

הנה יש לתמוה לכאורה בשיטת אמימר שמנה ימים ולא מנה שבועות, דמה בכך דמצוה זו זכר למקדש היא, והלא מ”מ מצוה דרבנן היא וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקן, ומה לן בשרש המצוה וטעמו, אלא שיש לדייק במש”כ רש”י “אמר האי מניינא דהשתא לאו חובה הוא דהא ליכא עומר אלא זכר למקדש בעלמא הוא הלכך ביומי סגי” הרי לן דלשיטת אמימר אין ספה”ע בזה”ז חובה גמורה אלא זכר בעלמא, ומשו”כ די בזכירה בעלמא.

וביסוד הדברים נראה לבאר דיש שני אופני זכר בדברי חכמים, מצות לולב כל שבעה בגבולין תיקנו משום זכר למקדש כמבואר בסוכה דף מ”ד ופשוט דדינה ככל מצוה דרבנן שצריך לקיימה בכל פרטיה ודקדוקיה ומברכים ברכת המצוה בקיומה, ומאידך מצינו מצות כורך בליל א’ דפסח דהוי זכר למקדש כהלל אך איננה חובה גמורה, וכבר ביאר הר”ן בפסחים קט”ו את דעת הרי”ף דלא צריך מצה שמורה בכורך כיון שאינו אלא משום זכר למקדש וגם אין מברכין עליה. וביאור הדבר פשוט דלולב כל שבעה הוי מצוה דרבנן וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקנו, אבל כורך אינו אלא זכר בעלמא ולא מצוה, דהלא גם הלל הזקן בזמן הבית לא קיים מצות כורך אלא מצות פסח מצה ומרור ע”י כריכה, והרי כבר קיימנו מצות מצה ומרור, וע”כ דאין כאן אלא זכר בלבד. (ובדברי האחרונים מצינו לגבי מצות מרור דמי שאין בידו כזית או שאינו יכול לאכול כזית מחמת חולי, מ”מ יאכל קצת כדי להרגיש טעם מרירות זכר ל”וימררו את חייהם”, עיין שע”ת או”ח סימן תע”ג ס”ק…ושו”ת דברי חיים ח”א או”ח סימן כ”ה ואכמ”ל).

ולדברי רש”י כך ביאור שיטת אמימר דאין ספה”ע בזה”ז מצוה גמורה אלא זכר בעלמא.

והנה נחלקו הראשונים בספירת העומר בזמן הזה אם הוי מצוה דאורייתא או מצוה דרבנן. דעת הרמב”ם בהלכות תמידין ומוספין פ”ד הלכה כ”ד דהוי מצות דאורייתא, ודעת התוס’ במנחות ס”ו ע”א דהוי דרבנן וכך פסק הבית יוסף בסימן תפ”ט עי”ש.

ונראה בדעת הרמב”ם דבשאלה זו גופא נחלקו אביי ואמימר דלדעת אמימר מצוה דרבנן היא זכר למקדש, ואביי דנקט דצריך למימני יומי ושבועי ס”ל דמצוה דאורייתא היא, וכיון שהלכה כאביי פסק דמצוה מה”ת היא בזה”ז. אבל בדעת התוס’ נראה דגם לשיטת אביי אין כאן אלא מצוה דרבנן, אלא דלשיטתו מצוה גמורה היא מדרבנן וצריך לקיימה בכל פרטיה ודקדוקיה ולדעת אמימר אין כאן אלא זכר בעלמא כמבואר.

 

ב

מנין הימים והשבועות

 

כתב הרמב”ם בספר המצוות מ”ע קס”א “והמצות הקס”א היא שצונו לספור מקצירת העומר תשעה וארבעים יום והוא אומרו יתעלה (אמור כ”ג) וספרתם לכם ממחרת השבת. ודע כי כמו שנתחייבו בית דין למנות שנות היובל שנה שנה ושמטה שמטה כמו שבארנו במה שקדם (מצוה ק”מ) כך חייב כל אחד ואחד ממנו למנות ימי העומר יום יום ושבוע שבוע. שהוא אמר (שם) תספרו חמשים יום ואמר (ס”פ ראה) שבעה שבועות תספר לך וכמו שמנין השנים והשמיטים מצהו אחת כמו שבארנו (שם) כן ספירת עומר מצות אחת וכן מנה אותם כי מי שקדמנו מצוה אחת…ואל יטעך אמרם (מנחות ס”ו ע”א) מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי ותחשוב שהן שתי מצות כל כל חלק וחלק אי זה מצוה שיהיו לה חלקים מצוה לעשות החלק ההוא ממנה ואמנם היו שתי מצות אילו אמרו מנין הימים מצוה ומנין שבועות מצוה וזה מה שלא ייעלם למי שיטעם הדבור כי אתה כשתאמר חובה לעשות כך וכך הנה לא יתחייב מזה המאמר שפעולה ההיא מצוה בפני עצמה. והראיה הברורה על זה היותנו מונים השבועות גם כן בכל לילה ובאמרנו שהם כך וכך שבועות וכך וכך ימים ואילו היו השבועות מצוה בפני עצמה לא היינו מסדרין מניינן כי אם בלילי השבועות בלבד, והיינו אומרים שתי ברכות אשר קדשנו במצותיו וצונו על ספירת ימי העומר ועל ספירת שבועי העומר ואין הדבר כן, אבל המצוה היא ספירת העומר ימיו ושבועותיו כמו שתקנו ומצהו זו אין הנשים חייבות בה”.

הרי לן שיטת הרמב”ם דמנין הימים והשבועות מצוה אחת הן ושני מנינים אלה שני חלקי מצוה הן והרמב”ם הוכיח דרך זו בשתי דרכים. א: ממה שאין אנו מברכים אלא ברכה אחת ואת”ל דשתי מצוות יש כאן מן הראוי היה לברך שתי ברכות. ב: ממה שאנו מזכירין בכל לילה את צירוף השבועות והימים, ואם מנין השבועות מצוה בפנ”ע היא לא היה ראוי להזכיר שבועות אלא בהשלים כל שבוע ושבוע.

ומצינו ברבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב ה’ חלק ד’) שחולק בזה על הרמב”ם ולשיטתו אכן שתי מצוות יש כאן, ומשום גודל החידוש שבדבריו הנני מעתיק לשונו.

“ליל שני של פסח מברכין אקב”ו על ספירת העומר ותמה הוא שהיה לו לומר על ספירת הימים כי ספירת העומר אינו שום דבר וה”ל לומר על ספירה לעומר או על ספירת הימים ועוד למה אין מברכין ב’ ברכות אחת לימים ואחת לשבועות שהרי ב’ מצוות הן והן כתפילין של ראש ושל יד דאמר ב’ ברכות אפילו לא שח ועוד איך אנו סומכין היום י”ד יום שהם ב’ שבועות והיום כ”א יום שהם שלשה שבועות והיה לנו לומר היום י”ד יום והיום ב’ שבועות אבל מה לנו לומר שהן ב’ שבועות וכי אין אנו יודעים שי”ד יום הן ב’ שבועות ונראה לן משום דכתיב ז’ שבועות תספור לך וגו’ וכתיב נמי מיום הביאכם את עומר וגו’ ז’ שבתות תמימות תהיינה נמצא שלא נכתבה ספירת שבועות כי אם גבי העומר אבל ספירת הימים לא כתיב גבי עומר ונמצא דספירת הימים הוא מן התורה אפילו בזמן הזה וספירת השבועות בזמן דאיכא עומר והיו מברכים על זה בזמן שבית המקדש קיים והיינו דכתיב עד ממחרת השבת הז’ תספרו חמשים יום וה”ל למכתב עד מחרת אלא ר”ל ממחרת הספור ועד מחרת ר”ל שלא תלה מיום הביאכם אלא ממחרת. ובזמן הזה אנו סופרים לשבועות זכר למקדש ובדבר שהוא זכר למקדש לבד אין מברכים עליו מידי דהוי אכריכה דליל פסח ואערבה דז’ של סוכות לכן אנו אומרים שהם כך וכך שבועות שאין זו ספירה ממש ואילו היינו סופרים ממש כמו שהיו בזמן העומר היה נראה שהברכה חוזרת אף אספירת שבועות ולכך אמרו במנחות אמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי ר”ל יומי מן התורה ואמימר מני יומי ולא מני שבועי אמר זכר למקדש הוא פירוש ספירת השבועות אינה אלא זכר למקדש ולכך לא היה מונה שבועות עם ברכת הימים”

וכמה מילתא חדתא יש בדבריו. א: מנין הימים והשבועות שתי מצוות הן. ב: מנין הימים בזמה”ז מה”ת דאין הימים תלוים בעומר, אבל מנין השבועות מדרבנן דספירה זו תלויה בקרבן העומר. ג: בזמן הבית אכן בירכו שתי ברכות כשם שמברכין שתי ברכות על תפילין ש”י ותש”ר. ד: אין מברכין על מנין השבועות כיון שאינה אלא זכר למקדש והוי ככורך וכערבה. וכל אחד מהנחות אלה יש בו חידוש גדול.

ויש לתמוה לכאורה על הרמב”ם דבפ”ד מהלכות תפילין ה”ה כתב דמברכין ברכה אחת על תש”י ותש”ר אף שכתב להדיא בסהמ”צ וכן במנין המצוות י”ב – י”ג דשתי מצוות הן, הרי לן דמברך ברכה אחת על שתי מצוות, וא”כ מה ראיה יש מדמברכינן ברכה אחת בספה”ע.

וצ”ל דשאני תפילין דשתי התפילין ענין אחד הן ומהות אחת הן אלא שזה על היד וזה על הראש וראוי לברך ברכה אחת לשתיהן, משא”כ במנין הימים והשבועות, דזה ימים וזה שבועות ולא הרי זה כהרי זה ודו”ק.

 

מצוה למימנא יומא מצוה למימנא שבועי

הנה הארכנו במצוה הכפולה של ספירת העומר כמבואר במנחות (ס”ו ע”א) “מצוה למימנא יומא ומצוה למימנא שבועי”.

ונראה לתת טעם בהלכה זו בפנימיות הענין. דבאמת מצינו שני סגנונות וענינים שונים בטעם מצוה זו.

מחד אמרו גדולי הדורות דימי העומר הם ימי הכנה לקבלת התורה, וכבר כתב בספר לב אליהו מהגה”צ רבי אליהו לאפיאן שתלמידיו הגדולים של ר’ ישראל סלנטר נהגו לקשור את מ”ט ימי הספירה למ”ח דברים שהתורה נקנית בהם, וכ”כ בחידושי הרי”ם על התורה (ובמק”א הארכתי בשאלה מה פשר היום הנוסף דהלא מ”ט הם ימי הספירה ואין לנו אלא מ”ח דברים שהתורה נקנית בהם עיין לעיל מאמר “וספרתם לכם” ואכמ”ל).

ומאידך מצינו בזוה”ק פרשת תצוה דשבעה שבועות של הספירה מכוונים כנגד שבעה נקיים דזבה וז”ל הזוהר שם וכ”ה גם בפרשת אמור אות קע”ה “כאתתא דנפקא ממסאבו, וכיון דנפקא מתמן ולהלאה, וספרה לה אוף הכא ישראל, כד נפקו ממצרים נפקו ממסאבו ועבדו פסח למיכל בפתורא דאבוהון, מתמן ולהלאה יעבדון חושבנא למקרב אתתא לבעלה לאתחברא בהדיה ואינון חמשין יומין דדכיו לאעלא לרזא דעלמא דאתי ולקבלא אורייתא ולמקרב אתתא לבעלה” עי”ש.

ורבינו ירוחם בספר אדם וחוה נתיב ד’ חלק ה’ כתב מדעתיה את שני הטעמים הללו עי”ש.

הרי לן דמנין הימים נועד להיות הכנה לקבלת התורה ושלימות קנינה, ומנין השבועות אמור להעלות אותנו מטומאה לטהרה ומבירא עמיקתא לאיגרא רמא. ושתי הספירות הללו נועדו להעלות את האדם למעלות התורה והטהרה, ותורה בטהרה היא שלימות האדם.

והוא שאמר אביי מצוה למימני יומא ומצוה למימנא שבועי.

 

“וספרתם לכם”

הנה אמרו חסידים הראשונים “וספרתם לכם” לשון ספיר ויהלום, ימים אלה שבין פסחא לעצרתא, צריכים להאיר את החשיכה כאבני חן ומרגליות, כל יום ספיר ויהלום הוא, כל יום והחן המיוחד הנסוך עליו.

הלא כבר אמרו גדולי החסידות והמוסר גם יחד (עיין חי’ הרי”ם על התורה, לב אליהו להגר”א לאפיאן, וכבר קדמם המהר”ל בנתיבות עולם) שמ”ט ימי הספירה מכוונים כנגד מ”ח הדברים שהתורה נקנית בהם, כל יום ומדתו המיוחדת, כל יום ועבודת יומו.

אלא שהתימה כמו עולה מאליה, אם מ”ח דברים הם שהתורה נקנית על ידם מדוע ניתנו מ”ט ימי ספירה, מה פשר היום הפנוי, מה עבודתו ומה יעשה בו.

שני הנביאים הנ”ל, חי’ הרי”ם והגר”י סלנטר (מובא בלב אליהו) בסגנון אחד נתנבאו, היום האחרון ערב חג העצרת חזרה כללית היא, וביום הזה עלינו לפשפש ולבדוק בחורין ובסדקין שבבדקי הנפש שמא החסרנו דבר, שמא עדיין לא השלמנו נפשנו בכל המ”ח דברים שהתורה נקנית בהם. עבודה כפולה ומכופלת היא עבודת היום והיא גמר הקנין של תורתנו הקדושה.

ואפשר שיש ביום הזה כונה נוספת הנה שאלו אנשי אלכסנדריה של מצרים את רבי יהושע בן חנניה (נדה ע’ ע”ב) “מה יעשה אדם ויחכם, א”ל ירבה בישיבה וימעט בסחורה, א”ל הרבה עשו כן ולא עלתה בידם, א”ל יבקש ממי שהחכמה שלו” ואמרו שם “הא בלא הא לא קיימי”, ללא עמל ויגיעה אין אדם זוכה לתורה “אין ד”ת מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהם” (ברכות ס”ג ע”ב), אך גם ללא תפלה אין אדם זוכה לכתרה של תורה שהרי אמרו “לאסוקי שמעתתא סייעתא דשמיא”, וכך אמר ר’ יהושע לאנשי אלכסנדריה “יבקש ממי שהחכמה שלו”.

וביאור עומק הדברים נראה על פי מש”כ הלבוש (או”ח סי’ רצ”ד ס”א בהג”ה) לבאר את מנהגנו לומר בתפלת ערבית במוצ”ש “אתה חונן לאדם דעת… אתה חוננתנו למדע תורתך וכו’, ורבים תמהו על הכפילות שבנוסח זה, וביאר הלבוש דשני גדרי דעת ושכל ברא הקב”ה באדם, השכל הכללי שחנן יוצר האדם לכל בני אנוש להבין את הויות העולם בכללותם, ועל ענין זה אנו מודים “אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה”. ומלבד זאת ברא הקב”ה את “שכל התורה” שהאציל רק לעם התורה בניו חביביו בני אברהם יצחק ויעקב, ובדעה זו דבקים בני התורה ובתורתן הקדושה להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד. ובמוצ”ש כאשר נדרש בן ישראל להבחין בין הקדש ובין החול צריכים אנו דוקא לדעת זו ומשו”כ אומרים לנו במוצ”ש “אתה חוננתנו למדע תורתך”. (ועי”ש בלבוש שכתב שפירוש זה “מתוק מדבש”).

ויסוד הדברים, דאין התורה מדע ככל המדעים או חכמה ככל החכמות שהאדם זוכה בהם בשכלו בלבד, “הלא כה דברי כאש נאום ה’” בדרך הטבע אין אדם זוכה בתורה כשם שאינו מחזיק אש בכפיו ורק “ה’ יתן חכמה מפיו דעת ותבונה”.

פוק חזה מה שאמרו (נדה ל’ ע”ב) “תינוק במעי אמו… מלאך מלמדו כל התורה כולה… יצא לאויר העולם סוטרו על פיו ומשכיחו”. וכבר תמהו רבים מה תועלת ותוחלת יש בתלמוד שסופו להשכח לגמרי. ושני נביאים נתנבאו בזה בסגנון אחד. בחכמת בצלאל של הגר”ב רנשבורג כתב בשם “הגאון האלקי ר’ אליהו מווילנא” וכ”ה בנועם אלימלך בפרשת חיי שרה דאילולי התורה שלמד במעי אמו טרם צאתו לאויר העולם לא היה אדם זוכה לכתרה של תורה. ועיין תיקוני הזוהר תיקון ח’ דכשאדם לומד ועמל בתורה מזכירין לו  מה שלמד בבטן אמו, עי”ש.

(ועיין בפירוש הגר”א במשלי פרק ו’ פסוק ל”ג דלאחר מותו של אדם בא המלאך שלמדו תורה בבטן לראות “אם הם שלמים אתו”, עי”ש).

הרי לן דשכל זה שכל התורה מתנת אלקים הוא, מתנה מיוחדת לעם התורה לזכות בה לכתרה של תורה, ועלינו להתפלל כדי לזכות בה ובאמצעותה לכתר תורה, “יבקש ממי שהחכמה שלו”, כך, ורק כך, “יעשה אדם ויחכם”

בא וראה דבר נפלא, מעשה באחד מרבותנו הראשונים שהביא עמוד המוסר רבינו ירוחם ממיר (בספר דעת תורה פרשת בלק במאמרים) “יש ספר מראשון אחד קראו בשם “ברוך שאמר” על שם שנשאר יתום מהוריו בהיותו נער קטן ולא ידע רק תפלת ברוך שאמר ונכנס לבית הכנסת ופתח את ארון הקודש ואמר תפלת ברוך שאמר כי לא ידע אחרת וישמע ה’ את בקשתו ונעשה לגדול הדור (עיין הקדמת הספר ברוך שאמר).

והנה בתמורה ט”ז ע”א אמרו דאלף ושבע מאות הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה וכולן החזיר עתניאל בן קנז בפלפולו. ולבי אומר לי דיעבץ זכה במה שלא זכו אחרים לא רק בכח פלפולו וכשרונותיו העצומים אלא בעיקר בכח התפילה, דכך אמרו שם דתפילה היתה שגורה בפיו “ומנלן שענאו אל דכתיב ויקרא יעבץ לאלקי ישראל לאמור אם ברך תברכני והרבית את גבולי והיתה ידך לבלתי עצבי ויבא אלקים את אשר שאל. אם ברך תברכני בתורה והרבית את גבולי התלמידים והיתה ידך עמדי שלא ישתכח תלמודי מלבי ועשה מרעתי שיזדמנו לי ריעים כמותי לבלתי עצבי שלא ישגבני יצה”ר מלשנות אם אתה עושה כן מוטב ואם לא הריני הולך לנסיסי לשאול”. ופרש”י שם “הריני מת בעצבוני”.

כך היתה תפילתו של יעבץ. אם לא אזכה להגדיל תורה ולהאדירה הריני מת בעצבוני.

בתפילה זו זכה עתניאל בן קנז לכתרה של תורה באופן הנעלה והנשגב ביותר.

מ”ח ימי הספירה הראשונים יש להקדיש לעצה הראשונה של ר’ יהושע בן חנניה, “ירבה בישיבה וימעט בסחורה”, והיום האחרון לעצתו השניה “יבקש ממי שהחכמה שלו”.

פוק חזי מה שאמרו (ירושלמי הוריות י”ח ע”ב) “א”ר יוחנן כל אותן ארבעים יום שעשה משה בהר היה למד תורה ומשכחה ובסוף ניתנה לו במתנה, וכל כך למה בשביל להחזיר את הטפשים”. משה רבינו! שלא קם נביא כמותו, אף הוא היה לומד ומשכח עד שניתנה לו תורה במתנה, ודבר זה בא ללמדנו ולחזקנו, בל להתיאש, יגעת ומצאת תאמין, “כי ה’ יתן חכמה מפיו דעת ותבונה” רק בסייעתא דשמיא, רק כאשר נפיל תחנון ותפילה לפני נותן התורה שיפתח לבנו בתורתו וישים בלבנו אהבתו ויראתו רק אז נזכה לעלות בסולם העולה בית   א-ל, להגדיל תורה ולהאדירה.