Creating a Mitzva Obligation (5775)

מרן הגאב"ד שליט"א

"כמה נרות מדליק בלילה הראשון מדליק אחד מכאן ואילך מוסיף והולך אחד בכל לילה עד שבליל האחרון יהיו שמונה ואפילו אם רבים בני הבית לא ידליקו יותר הגה וי"א דכל אחד מבני הבית ידליק הרמב"ם וכן המנהג פשוט ויזהרו ליתן כל אחד ואחד נרותיו במקום מיוחד כדי שיהא היכר כמה נרות מדליקין" (סימן תרע"א ס"ב).

הרבה יש לתמוה על דברי השו"ע שמקורן בדברי הטור, שלא הביאו אלא את מנהגן של המהדרין מן המהדרין ומשמע שכך חייבין לעשות. והלא אין זה אלא מנהג המהדרין מן המהדרין, ולמה לא הביאו הא דנר איש וביתו, והא דנר לכל אחד ואחד, וכדרך שכתב הרמב"ם (פ"ז ה"א מחנוכה).

ולכאורה יש לומר בזה שתי דרכים:

א. לולי פשטות דברי הראשונים היה מקום לפרש דהא דנר איש וביתו, מהדרין ומה"מ לא הידור בעלמא יש כאן, אלא מדובר בשלשה תקנות ומנהגים שנקבעו בזמנים שונים ותקופות שונות. דמעיקרא תיקנו חכמים שבאותו הדור נר איש וביתו, ולאחר זמן מה התקבל המנהג להדר טפי בנר לכל אחד ואחד, ואפשר שלא מנהג בעלמא נהגו אלא אף תקנה יש כאן וכך תיקנו. ושוב החמירו יותר ונהגו או תיקנו להיות מוסיפים והולכים מיום ליום. וכל הידור שנתקבל ביטל את מה שנהגו מקדם.

וכבר הארכתי בכמ"ק (מנח"א מועדים ח"ב סימן ה') דאינו דומה כלל הא דמהדרין בנ"ח למה שאמרו הידור מצוה עד שליש, דבנ"ח לא מדובר בהידור בעלמא אלא במצות הדלקת נר חנוכה באופן מסויים.

ולפי זה יש מקום לומר דמשתיקנו ונהגו להדליק כמה"מ תיקנו כך חובה כעיקר מצות נר חנוכה, ומזה הטעם לא כתבו הטור והשו"ע אלא הא דמה"מ.

אך לא מצינו בדברי הראשונים רמז להבנה זו, והדברים מחודשים מכדי חידוש ללא מקור. ועוד דלכאורה פשוט לכו"ע דגם בזמה"ז יש דין נר איש וביתו, ויתירא מזו כתב המשנ"ב (תרע"א סק"ו) דחייב אדם לבטל הידור כדי לזכות חבירו בעיקר המצוה, הרי דגם בזמה"ז יש דין נר איש וביתו, וז"פ.

ב. נראה דלאחר שנהגו כל ישראל להדליק כמהדרין מן המהדרין קבלו עלייהו חובה וחייבין לנהוג כן, ומשו"כ כתבו הטור והשו"ע דמדליק נרות כמה"מ.

ונבאר הלכתא דא דקבלו עלייהו חובה, שרשיה, פרטיה ודקדוקיה.

ביסוד הדברים נראה דשני דינים יש בזה - קבלה פרטית וקבלה כללית:

א. כתבו התוס' (יומא פ"ז ע"ב, חגיגה ט' ע"ב) דאף דקיי"ל כמ"ד תפלת ערבית רשות (ברכות כ"ז ע"ב) מ"מ קיי"ל דאם שכח להתפלל ערבית מתפלל שחרית שתים לתשלומין (כ"ו ע"א), ועוד אמרו (שם ל' ע"ב) דרק משום דאין מקדשין את החודש בלילה אם שכח ר"ח בלילה אין מחזירין אותו, הא לאו הכי היה חוזר, דכיון שהתפלל ערבית אלא ששכח להזכיר ר"ח, קיבל עליו תפלת ערבית כחובה, ושמא אמרינן דקיבלו עליו חובה במה שהתפלל תמול שלשום, ומשו"כ צריך להתפלל תשלומים אם שכח להתפלל ערבית.

ורבינו יונה (ברכות י"ח ע"א מדה"ר) כתב בזה:

"טעה ולא התפלל ערבית וכו' ויש לשאול דכיון דקיי"ל דתפלת ערבית רשות למה צריך להשלים אותה ולהתפלל שחרית שתים וכן יש לשאול במאי דאמרינן בפירקין לקמן (דף ל ב) טעה ולא הזכיר של ראש חדש בערבית אין מחזירין אותו לפי שאין מקדשין את החדש אלא ביום אמאי איצטריך למימר האי טעמא תיפוק ליה משום דתפלת ערבית רשות ותירץ בהלכות גדולות ז"ל דאע"ג דתפלת ערבית רשות כיון שמתפלל אותה קבעה עליו חובה ולפיכך צריך לחזור ולהתפלל שחרית שתים כמו שצריך תשלומים מתפלת יוצר ומתפלת מנחה ולפיכך כשטעה ולא הזכיר של ר"ח בערבית הוצרך ג"כ לטעם אין מקדשין את החודש אלא ביום שאם לא כן הי' לו לחזור ולהתפלל כיון שקבעה עליו לחובה".

הרי לן שהוסיף בזה דאף במה שהתכונן לתפלה וקיבל בלבו להתפלל יש גדר קיבל עליו, עי"ש.

וכל דבריהם נסובים על קבלה פרטית של כל אחד ואחד, וחידשו דכל שעשה מצוה שלא היה מחוייב בה אלא שלא עשה אותה כהלכתה חייב לחזור ולקיימה כהלכתה, דבעשותו מצוה זו קיבל עליו מצוה זו כחובה.

אך הרי"ף שם חידש גדר נוסף בענין זה וז"ל (ברכות י"ט ע"א):

"וקיימא לן דהלכה כרבא מיהו הני מילי היכי דלא צלי ליה כלל אבל היכא דצלי ליה לתפלת ערבית כבר שוייה עליה חובה ואי טעי הדר לרישא כדאמרינן (דף ל' ע"ב)".

הרי לן בדבריו תרי גונא בהא דקיבל עליו חובה. בתחילת דבריו כתב כדברי הבה"ג, דכיון שהתפלל קיבל על עצמו תפלת ערבית כחובה.

אך שוב כתב "ושמעינן מינה שאם טעה בערבית בשבת או בימים טובים שמחזירין אותו ואמרינן נמי טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים והא דברי הכל היא דהא ליכא מאן דפליג ואפילו למאן דאמר רשות חובה היא דליתא אבל מצוה איתא והאידנא נהוג עלמא לשוייה כחובה (דף כ"ח ע"א)".

הרי לן דבמה שנהגו כולי עלמא להתפלל ערבית כאילו קיבלו עליהם תפלת ערבית כחובה.

וכך כתב הרמב"ם (פ"א מתפלה ה"ו):

"ואין תפלת ערבית חובה כתפלת שחרית ומנחה, ואף ע"פ כן נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית וקבלוה עליהם כתפלת חובה".

הרי חידשו דיש קיבלו עליהם של כלל הציבור ולא רק של היחיד.

ב. תפלת על הנסים

כתב הטור (סימן תרפ"ב):

"כל ח' ימי חנוכה מזכיר של חנוכה פירוש על הניסים בתפלה ובברכת המזון ואומרו בתפלה בברכת מודים ובבה"מ בברכת הארץ ואם לא אמרו אין מחזירין אותו ור"ת היה חוזר אם נזכר שלא אמרו קודם שעקר רגליו ואינו נראה לר"י וכן דעת א"א הרא"ש ז"ל".

הרי לן דאם שכח על הנסים אינו חוזר, ואין הזכרה זו מעכבת.

וכתב הבית יוסף שזו דעת הרי"ף, הרא"ש והתוס', אך שוב כתב:

"ודלא כדברי האבי עזרי (ראבי"ה מגילה תקס"ג) שכתב המרדכי (סימן רע"ט) דהשתא כיון דנהגו כולי עלמא להזכיר, וגם בירך על מנת להזכיר שוייה עליו כחובה וחוזר".

הרי לן דגם בהלכה זו י"א דכיון דקיבלו עליהם חובה צריך לחזור. ומדוקדק בלשונם הני תרי גוני דקיבל עליו חובה. מחד גיסא "כיון דנהגו כו"ע להזכיר", ומאידך הדגישו "וגם בירך על מנת להזכיר".

ג. שכח לומר רצה בסעודה שלישית

הנה בסימן קפ"ח כתב הטור:

"וכתב אחי ה"ר יחיאל ז"ל ובסעודה ג' של שבת צ"ע אם מחזירין אותו לר"ת דאמר שיוצא במיני תרגימא בלא פת ודאי אין מחזירין אותו אפילו אם אכל פת דדמי לר"ח ולדברי המפרשים שצריך פת דילפינן מג"פ דכתיב היום גבי מן שהוא במקום פת לדידהו מחזירין אותו ע"כ".

וכתב הבית יוסף:

"כל זה כתבו התוספות (מ"ט ע"ב ד"ה אי) והמרדכי והרשב"א בפרק שלשה שאכלו (שם) והגהות מיימון כתבו בפרק ב' (אות ח') בשם ראבי"ה (ח"ב סי' תקס"ו) דכיון דנהוג עלמא להזכיר וגם בירך על דעת להזכיר שווייה עליה כחובה וכהאי גוונא פסק בה"ג (ברכות ה' ע"א) גבי תפילת ערבית אף על פי שהיא רשות כיון שהתחיל להתפלל שווייה עליה כחובה ע"כח ומדברי תרומת הדשן בסימן ל"ח יתבאר לך דלא קיימא לן הכי: וכתבו התוספות (שם) ומיהו אם אכל סעודה רביעית ושכח של שבת לא הדר לרישא דודאי אי לא בעי לא אכיל הך סעודה רביעית כלל".

הרי גם בהלכה זו די"א דשוי' עלייהו כחובה לאכול פת בס"ג ולברך בהמ"ז. והג"מ התבסס על שיטת הראבי"ה לגבי תפלת על הנסים והדגיש את הגדר הכפול של קבלת חובה, וגם הביא את דברי הבה"ג לגבי תפלת ערבית.

ד. בסימן תקצ"א ס"ד איתא בשו"ע:

"אומרים עשרה פסוקים של מלכיות וי' של זכרונות וי' של שופרות בכל ברכה ג' מהם של תורה ג' של כתובים ג' של נביאים וא' של תורה ואם רצה להוסיף על אלו י' רשאי. (מיהו אם לא התחיל בשום פסוק רק אמר ובתורתך כתוב לאמר יצא)"

וכתב שם המג"א (ס"ק ו') "יצא - ואפי' בתחלה רשאי שלא לו' שום פסוק אבל אם התחיל פסוק א' צ"ל כולם (כ"ה בגמ' וטור וב"ח) ומ"מ נראה לי דהאידנא שויי' עלייהו כחובה וצ"ל כול' כמ"ש הרי"ף גבי תפלת ערבית ולכן כ' רמ"א לשון דיעבד".

והנה בהלכה זו אין לנו קיבל עליו באופן אישי, שהרי מעיקרא לא אמר עשרה פסוקים, ואין לנו בו אלא קבלה כללית. ונראה דבדקדוק ציין המג"א לדברי הרי"ף לגבי תפלת ערבית ולא לדברי הבה"ג שקדם לו, דהבה"ג מיירי בקבלה פרטית והרי"ף הוא זה שחידש גדר קבלה כללית.

אך צ"ע בדברי המג"א דאם אכן קיבלו ע"ע לומר י' פסוקים למה אין זה אלא לכתחילה.

ה. כתב המג"א (סימן תפ"ט ס"ק א') דאף דנשים פטורות מספירת העומר דהוי מצות עשה שהזמן גמרא "ומיהו כבר שווי' עלי' חובה".

ועיין שם בנזירות שמשון וכן במנחת חינוך (מצוה ש"ו) שדחו דבריו דלא מהני שוי' עליהו חובה אלא במקום שיש מחלוקת, דאף אם הלכה כדברי המיקל מ"מ אם קבלו עליהם חובה מהני קבלתם, אבל בדבר שאין בו מחלוקת ולכו"ע אין חיוב בדבר לא מהני מה דקבלו עליהם כחובה.

ואכן במקורות שמצאנו בזה בדברי הראשונים אכן מדובר במה ששנוי במחלוקת כהא דתפלת ערבית רשות או חובה, וכהא דסעודה שלישית אם צריך פת או במינא תרגומא סגי.

אך צ"ע במה שנחלקו לגבי מי ששכח עה"נ בתפילה בחנוכה דליכא מ"ד דצריך לחזור. ונראה ליישב דמ"מ מודי כו"ע דכך תיקנו חכמים אלא דמעיקרא דדינא אין מחזירין אותו משום דחנוכה אינו אלא מדרבנן, ולהני מהני מה דקיבלוהו חובה שצריך לחזור, משא"כ במה שלכו"ע אין בו חיוב כספה"ע לגבי נשים.

אך בגוף הסברא יש לעיין במאי פליגי המג"א והני אחרונים ועיין לקמן בביאור הדברים.

ו. כתב הגרעק"א (שו"ת השמטות לסימן א') דאף דנשים פטורות ממ"ע שהזמ"ג כבר קיבלוה עליהן רוב מצוות אלה כגון תק"ש, סוכה, לולב וקידוש ביו"ט, עי"ש.

והדברים חידוש דמעולם לא שמענו שנשים קיבלו על עצמן מצות סוכה, ושמא כונתו לכזית ראשון בליל ראשון של חג דאכן נוהגות הנשים לאכול בסוכה. אך לכאורה אין כל הכרח דהוי משום שקיבלו על עצמן מצוה זו אלא משום דאוכלות הן בסוכה עם כל בני המשפחה וכמנהגן בכל חג וחג.

ובאמת ראיתי דבמקצת הדפוסים של שו"ת הגרעק"א לא נכתב אלא שופר, לולב וקידוש ביו"ט, ולא סוכה, וי"ל.

ובית אב יש לדברי הגרעק"א בשו"ת בשמים ראש (סימן פ"ט) שכתב דנשים פטורות מתפלת המוסף כיון שאינו אלא זכר לקרבן מוסף, "אבל כבר נהגו להתפלל כל דבר וחייבו את עצמן בכל המצוות".

אך כבר ידועים הפקפוקים הגדולים שיש על ספר זה, ואכמ"ל.

ז. והנה המשנ"ב בהלכות חנוכה (סימן תרע"ה סק"ט) הביא משו"ת עולת שמואל דאף דנשים לא הוי בכלל מהדרין נר לכל אחד ואחד, מ"מ אם רוצה לברך על נר חנוכה ולהדליק הרשות בידה מידי דהוי אכל מצ"ע שהזמן גרמא, עי"ש.

ומעולם היו הדברים תמוהים בעיני, דמה זה ענין למה דנשים מברכות אמצוות עשה שהזמ"ג והלא אין האשה בכלל מהדרין המדליקין לכל אחד ואחד, הרי היא בכלל נר איש וביתו ונמצא דאם בעלה הדליק הרי נתקיימה המצוה גם בה ויצאה ידי חובתה ואיך תחזור ותברך, ואם כונתו שתדליק לפני בעלה, הרי אם תעשה כן אין הבעל יכול לחזור ולהדליק כיון שאשתו כגופו וכמ"ש המשנ"ב בסי' תרע"ז ס"ק ט"ז.

ואת"ל דכיון שהיא מתכוונת להדליק בעצמה כונתה שלא לצאת ע"י בעלה וממילא חייבת היא להדליק בעצמה, הלא מכיון דאמרינן אשתו כגופו ואין בה דין מהדרין המדליק נר לכאו"א לא מהני מחשבתו שלא לצאת.

ועוד דלכאורה שתי הלכות אלה סותרות זא"ז, דמאי שנא אשה שיכולה להדליק בברכה אף אם הבעל מדליק, מהדלקת אשה שמונע את הבעל מלהדליק ולברך, וצ"ע.

ועיינתי בדברי העולת שמואל ותמיהתי בעינה עומדת, אך ראיתי שם שכתב בתו"ד דאת"ל דמה שאשה מברכת על מצ"ע שהזמ"ג אינו אלא משום שקיבלו עליהם חובה והלא מיכל בת כוש בירכה על הציצית ומשמע שלא נהגו שאר הנשים כמותה, עי"ש.

ובאמת יש לתמוה דמה ענין ברכת אשה אמ"ע שהזמ"ג להא דקיבלו עליהן חובה והלא נחלקו הראשונים בכמ"ק אם אשה מברכת על מעשהזמ"ג ובשום מקום לא תלו זאת אם קיבלו עליהם חובה או לא.

ח. כתב בחכמת אדם (בית הנשים סימן קי"ט סי"ד) דאף דמעיקר הדין אין חציצה בצפרניים אא"כ יש לכלוך מתחתיהן, מ"מ כבר נהגו הנשים להחמיר בזה וקיבלו עליהן חובה, ומשו"כ אף אם כבר טבלה ושכחה ליטול צפרניה צריכה לחזור ולטבול, עי"ש.

אמנם מקור זה שונה מכל המקורות הנ"ל, דבכל הני דלעיל מדובר במצוות עשה שבקו"ע, מהן מה"ת ומהן דרבנן, אבל דברי החכמ"א מתייחסים לחומרא בדיני חציצה, ובאיסורי ביאה, ולא במצוות עשה, ואכמ"ל.

ב

ויש לעיין ביסוד גדר זה מה תוקף קבלה זו ובמה נתחייב לקיים מה שקיבל על עצמו.

ונחזה אנן לפי מה שנתבאר לעיל דשני דינים יש ביסוד הלכתא דא, קבלה פרטית שקיבל אדם על עצמו וקבלה כללית של קהל עדת ישראל לדורותיו.

והנה לגבי גדר קבלה פרטית נראה דיש לבאר בזה שני דרכים: א. מדין נדר, דכל קבלה בדבר מצוה דינה כנדר. ב. מדרכי עבודת ה' שיעמוד אדם במה שקיבל על עצמו בשמירת המצוות ובעבודת הא-ל. דמה אם בין אדם לחבירו נצטוינו לעמוד בדיבורינו ויהיה הן שלנו צדק ק"ו בין אדם למקום מן הראוי שיעמוד האדם במה שקיבל על עצמו.

ולפי שתי דרכי הבנה אלה כל שקיבל על עצמו דבר מצוה הוי עליו כחובה, ואין נפ"מ אם מדובר בהלכה השנויה במחלוקת ויש דעה שלפיה חייב הוא או אם מדובר במה שפטור הוא לכו"ע.

אך לכאורה נראה דלפי שתי הדרכים עדיין יש לתהות במה דמבואר בדברי הראשונים לגבי תפילת ערבית דכיון שקיבל עליו חובה שוב חייב הוא להשלים, ומחזירין אותו אם טעה, ולכאורה יש לתמוה, דהלא אף אם חייב הוא מדין נדר או משום דרכי עבודת ה' מ"מ אין כאן תפילת חובה המחוייב בתשלומין ובחזרה.

ולכאורה צ"ל דקבלת האדם הוי כעין הכרעת הלכה לגבי עצמו דהלכה כמאן דס"ל תפילת ערבית חובה.

וכיוצא בדבר נראה לגבי מה שכתבו הראשונים דקבלת הכלל יש בה תוקף ובכל דבר שנהגו להחמיר בו כחובה הוי כחובה, דאין זה מדין מנהג בעלמא, אלא דכאשר נהגו בתורת חובה חמור טפי.

ובאמת נראה ברור לענ"ד דמה שאמרו הראשונים דבמה שנהגו להתפלל ערבית, או לאכול פת בס"ג קבלו עליהם חובה אין זה מכח הדין בכללי של תורת המנהג, דתוקף המנהגים מקורו מהכתוב (משלי א' ח') "אל תטוש תורת אמך", כמבואר בפסחים (נ' ע"ב) ובחולין (צ"ג ע"ב) וסוגיות רבות יש בש"ס דבהם למדנו על החובה לנהוג לפי מנהגי אבות ומנהג המקום, ולא מצינו בכל אלה ובדברי הראשונים שקבלו עליהם חובה.

ומשו"כ נראה דרק כאשר יש מחלוקת בגמ' או בראשונים וקבלו עליהם לנהוג כדעת המחייב אמרינן גדר זה דקבלו עליהם חובה והוי כאילו הכרעת הדין לגביהם להיות להם חובה משא"כ בדבר מצוה שלכו"ע אין בו חובה דאם נהגו להחמיר בו חייבים הם משום אל תטוש תורת אמך.

ולפי"ז יש לעיין הדברי הגר"ח הידועים (פ"י ה"ו מהל' תפלה) בביאור שיטת הרמב"ם שם "מי שהיה עומד בתפלה ונזכר שכבר התפלל פוסק ואפילו באמצע ברכה, ואם היתה תפלת ערבית אינו פוסק שלא התפלל אותה מתחילה אלא על דעת שאינה חובה". והראב"ד השיג וכתב "אין כאן נחת רוח". וביאר הכס"מ את השגת הראב"ד מכיון דשויהו עלייהו כחובה שוב הוי כתפילת חובה ולא כתפילת נדבה.

וכתב הגר"ח לבאר שיטת הרמב"ם דאף לאחר שקיבלו עליהם חובה אין זה אלא לגבי הגברא, אבל התפילה בעצמותה ומהותה הוי תפילת הרשות והוי חד מינא עם תפילת נדבה, ושאני מתפילת חובה.

אך לפי המבואר בגדר קבלו עליו חובה דבעצם מתפלל על דעת האומר תפלת ערבית חובה, ונוהג על פיו, שוב הו"ל כתפלת חובה ממש.

והגר"ח הוסיף שם דלפי מה שכתב הרי"ף דכיון שהתפלל קיבלו עליו חובה הו"ל כתפילת חובה ממש ודינה כשחרית ומנחה, ומשו"כ השמיט הרמב"ם הלכה זו ולא נקט כותיה ולשיטתו משלים תפילת ערבית בתורת נדבה, והרי"ף באמת ס"ל דגם תפלת ערבית יש להפסיק באמצע אם נזכר שכבר התפלל, עי"ש.

ולא הבנתי מה סברא יש לחלק דבקבלה פרטית הוי כחובה ממש מצד עצם התפילה ובקבלת הכלל הוי כתפילת נדבה, וצ"ע.

וכבר כתב הכס"מ שם דאין כל הכרח בהשגה זו, ואפשר דכיון דמעיקרא לא תיקנו תפילת ערבית חובה אלא רשות שאני מתפילת חובה.

ונראה להטעים דאף אם קיבלו עליהם חובה פשוט דאין בזה חובה גמורה דהלא אין ההלכה משתנה בקבלת היחיד או הציבור והלכות רבות יש בהלכות תפילה שבהן תפילת ערבית שונה משום דהוי רשות, ואף בדעת המתפלל, אף לאחר שנהגו בה חובה מ"מ אין זה כחובה גמורה, ודו"ק בכ"ז.

 

וחשך זה גלות יון

"וחשך על פני תהום – זה גלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזרותיהן שהיתה אומרת כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל" (בראשית רבה ב' ד').

"כתבו לכם על קרן השור", השור בה' הידיעה, משמע שעל שור ידוע ומפורסם דברו היונים. ומאליה עולה השאלה, על איזה שור מדובר?

כדי לבאר ענין זה, עלינו להבין את שורש המלחמה של יון בישראל. ניכר לעין כל ששונה היא מלחמת יון כנגד ישראל, ממלחמת המלכויות האחרות. מלכות בבל ומלכות רומי יצאו כנגד מציאותם של ישראל כעם, החריבו את בית המקדש, והגלו אותם מארצם. לא כן היונים, הם השאירו את ישראל על אדמתם, ואף הרשו להם לעשות כחפצם בכל תחומי החיים שאינם קשורים בדת ישראל.

ושורש הדבר הוא שבני יון לא כנגד עם ישראל נלחמו, כי אם כנגד ייחודו של עם ישראל, כנגד מה שישראל אומרים "אתה בחרתנו מכל העמים".

במסכת מידות (פ"ב מ"ג) מובא ששלש עשרה פרצות פרצו היונים בהיכל, ולא בחומה ובדלת כי אם בסורג. הגר"א וכן התוספות יו"ט פירשו שדווקא בסורג פרצו משום שהסורג הוא המבטא את היות ישראל עם נבחר. הסורג היה הגבול שאותו אסור היה לגוי לעבור ולהתקרב יותר אל הקודש פנימה. באזהרת מוות הוזהרו הגויים שלא לעבור את הסורג. נמצא אם כן שפריצת הסורג באה לבטא את המלחמה בהיות ישראל עם סגולה, העם שאותו בחר ה'. ושלש עשרה פרצות בדווקא פרצו – כנגד י"ג עיקרים המייחדים את אמונת ישראל. את טענת ישראל "אתה בחרתנו" – את הבדלת ישראל מן העמים, ניסו היונים לפרוץ ולבטל.

(ועיין במהרש"א בח"א שבת קי"ט ע"א שכתב בענין מספר י"ג, ומשום חביבות הדברים נעתיק לשונו. "בתליסר עיליתא כו' עיין פירש"י והוא דחוק שכוונו במספר י"ג בדרך גוזמא שאין זה מספר המשלים העשיריות ולא המאות כמ"ש בכ"מ ששים שהוא משלים העשיריות ונראה לכוין בזה המספר י"ג הנוגע לכל דבר שבקדושה כגון י"ג מדות של הקדוש ברוך הוא ומלת אח"ד שהוא גימטריא י"ג מורה עליהם שמדות הללו סובבים על אחדותו ואינן משתנים בריבוים רק לפי פעולת המקבל גם מדות התורה הקדושה הם י"ג שהתורה נדרשת בהם גם מדות האדם כשבא לכלל קדושת המצות הם י"ג שנים ולזה בקדושת השבת לעיל דזבן ר' אבא לכבוד השבת במספר הזה בתליסר איסתרי מתליסר טבחי על כוונה זו").

ובזה נבין מהו השור המסויים שעליו אמרו היונים "כתבו על קרן השור", ומהי מהות כתיבה זו. מפורש במדרש (ויקרא רבה כ"ז ח') "ברעתם ישמחו מלך (הושע ז' ג') - וכי מה ראה לעשות שור ראש לכל הקרבנות? - אמר ר' לוי משל למטרונה שיצא עליה שם רע עם אחד מגדולי מלכות ובדק המלך בדברים ולא מצא בהם ממש. מה עשה המלך, עשה סעודה והושיב אותו האיש בראש של מסובין. כל כך למה, להודיע שבדק המלך בדברים ולא מצא בהם ממש. כך אומות העולם מונין להם לישראל ואומרים להם עשיתם את העגל, ובדק הקב"ה בדברים ולא מצא בהם ממש לפיכך נעשה שור ראש לכל הקרבנות, הדא הוא דכתיב שור או כשב או עז".

ויש לשאול כיצד אומר המדרש שבדק המלך בדברים ולא מצא בהם ממש, וכי לא חטאו ישראל בעגל? וכי לא על חטא העגל נאמר "וביום פקדי ופקדתי" ואמרו אין לך כל פורענות ופורענות שאין בה ממעשה העגל (סנהדרין ק"ב ע"א)?

אלא שאומות העולם מונין את ישראל ואומרים להם – אין עבודתכם את האלוקים שונה, חלילה, מעבודה זרה שלנו. פעם עובדים אתם את האלוקים ופעם עובדים לעגל. כמונו אתם, מתוך צורך נפשי לפולחן אתם עובדים את אלוקיכם, ולא מתוך בחירה שבחר הוא בכם ובקרבנותיכם. "בדק המלך בדברים ומצא שאין בהם ממש", עבודת הקרבנות שעובדים ישראל לה' נקייה היא וטהורה, ואין היא מעורבת חלילה עם יצר עבודת העגל. נטל את העגל ועשהו "ראש לכל הקרבנות", להודיע לכל באי עולם שאף על פי שעשו ישראל את העגל נקיים הם בעבודתם את ה' מיצרא דעבודה זרה. נמצא אם כן שדוקא הקרבת השור, ראש לכל הקרבנות, מבטאת את עבודת ישראל לה' כעם נבחר. ה' בחר אותנו לחלקו ונחלתו ובחר בנו לעבודתו.

שור זה שעשהו הקב"ה ראש לכל הקרבנות - שהוא זה שהראה שאין ממש במה שמונין האומות את ישראל על מעשה העגל - דווקא על קרנו ציוונו היונים לכתוב שאין לנו חלק באלוקי ישראל. אמרו היונים - אם חפצים אתם להקריב קרבנות, אם לפולחן צריכים אתם, אדרבא הקריבו. אך על קרבנכם כתבו "אין לנו חלק באלוקי ישראל" הודו בזה שאין אתם מיוחדים ומובדלים מן העמים ואין עבודתכם לאלוקים שונה, מעבודת שאר העמים איש איש לאלוהיו, חלילה.

ציווי היונים כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל – הוא הוא אונאת האומות "עשיתם את העגל". אין אתם שונים מאתנו כלל וכלל. אין אתם עם סגולה ועבודתכם את ה' לא מתוך בחירתו בכם היא נובעת, כי אם מתוך הצורך שלכם להקריב קרבנות, ויהיה מושא ההקרבה אשר יהיה - "עשיתם את העגל". לא באו היונים לבטל את ההקרבה, כי אם גרוע מכך, חפצם היה להפקיע את עבודת האלוקים מתחום הקודש הנשגב ולהפכה לכיעור אלילי - לא הקרבה שה' בחר בה שיש בה דבקות וקרבת אלקים, כי אם צורך נפשי של עם להקריב. אמרו היונים, אין אתם העם הנבחר ולא עם הקודש אתם, לא משום שישנו עם אחר נבחר, כי אם משום שלא קיים כלל מושג של בחירה ושל קדושה.

שורש מלחמת יון בישראל הוא אם כן, המלחמה בייחודם בבחירתם ובקדושתם של ישראל.

גזרו היונים על החודש על השבת ועל המילה. מצוות קידוש החודש היא מה שבחר ה' בישראל לקבוע את זמני המועדים ולקדשם, "אתם אפילו שוגגים אפילו מוטעים אפילו מזידים אין לי מועדות אלא אלו" (ראש השנה כ"א ע"א). ולא רק את המועדים נמסר ביד ישראל לקבוע ולקדש אלא ע"י קידוש החודש קובעים חכמים את מערכות הטבע, וכמבואר בירושלמי (נדרים כ"ג ע"ב, סנהדרין ו' ע"א) "א"ר אבון 'אקרא לאלקים עליון לא-ל גומר עלי' בת שלש שנים ויום אחד ונמלכין בי"ד לעברו הבתולין חוזרים וכו'". (ועיין ש"ך יו"ד קפ"ט ס"ק י"ג). מצוות השבת היא יסוד ההבדלה בין הקודש לבין החול ובין ישראל לעמים ועל כן נכרי ששבת חייב מיתה. ומצוות המילה אות ברית קודש היא בין הקב"ה לבניו חביביו, ברית דמים היא המבטאת את בחירת ישראל.

זו היא הסיבה שמשנכנסו היונים להיכל, לא שפכו את השמנים, כי אם טמאום. לא את עצם עבודת המקדש והדלקת המנורה באו לבטל, כי אם את קדושתה וטהרתה. אדרבא, אמרו היונים, הדליקו את המנורה, אך דעו לכם – אין אתם קדושים ומובדלים, בשמן טמא הדליקו את המנורה.

האחרונים מקשים מה צורך היה בנס פך השמן, הלא טומאה הותרה בציבור? אכן למה שביארנו הדברים מובנים היטב, כוונת היונים היתה לטמא את טהרת המקדש. לא לבטל את העבודה באו כי אם לטמאה. ועל כן אף על פי שמדין עבודת המקדש טומאה הותרה בציבור, אך מדין שעת השמד אסור היה להאיר את המנורה בשמן טמא. הלא זה מה שחפצו בו היונים – הדליקו בשמן טמא, עיזבו את אמונת הבחירה שבחר בכם האלוקים. ובשעת שמד זו מחוייבים היו שלא להדליק בשמן הטמא.

כנגד מלחמה זו של בני יון עמדו דווקא הכהנים מבני לוי שעליהם כתב הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל סוף פרק י"ג): "ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן אלא הם חיל השם שנאמר ברך ה' חילו והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר אני חלקך ונחלתך".

החשמונאים בני שבטו של לוי, מיועדים הם מעצם טבעם ללחום את מלחמת ההבדלה והקדושה. אם כנגד גופו של עם ישראל היו נלחמים היונים – היו שאר השבטים קמים כנגדם. אך משכנגד הבדלת ישראל מן העמים, כנגד קדושתם, כנגד המחיצה שבין עם הקודש ושאר העמים באו להלחם – עמדו הלויים נושאי דגל הקדושה וההבדלה ולחמו הם כנגד היונים.

בנבואת זכריה על מלחמת החשמונאים ביונים נאמר "ה' צבאות יגן עליהם ואכלו וכבשו אבני קלע ושתו המו כמו יין ומלאו כמזרק כזויות מזבח. והושיעם ה' אלהיהם ביום ההוא כצאן עמו כי אבני נזר מתנוססות על אדמתו" (זכריה ט' ט"ו – ט"ז). בני יון "אבני קלע" הם ובני לוי "אבני נזר" הם. בני יון הכופרים במושג הקדושה, גיבוריהם אבני קלע הם הנזרקות ברחובה של עיר. בני לוי "אבני נזר" הם, אבני קודש של חושן המשפט. מלחמת יון בישראל היא מלחמת אבני נזר באבני קלע.

ובזה תבואר תקנה נוספת של החשמונאים שהובאה בגמ' (ראש השנה י"ח ע"ב): "מותיב רב אחא בר הונא בתלתא בתשרי בטילת אדכרתא מן שטריא שגזרה מלכות יון שמד שלא להזכיר שם שמים על פיהם וכשגברה מלכות חשמונאי ונצחום התקינו שיהיו מזכירין שם שמים אפילו בשטרות וכך היו כותבים בשנת כך וכך ליוחנן כהן גדול לא-ל עליון". מהותן של גזירות יון היתה לטמא ולחלן את הקודש, וכשגברו ישראל עליהם הזכירו שם שמים אף בשטרי הדיוטות. כנגד הגזירה לחלן את הקודש, תקנו החשמונאים לקדש את החול.

וכתב הרמב"ן בספר במדבר (ח' ב') "וראיתי עוד בילמדנו (תנחומא בהעלותך סי' ה') וכן במדרש רבה (ט"ו ו') אמר לו הקב"ה למשה, לך אמור לאהרן אל תתירא, לגדולה מזאת אתה מוכן, הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו... והנה דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו אף הנרות בטלות, אבל לא רמזו אלא לנרות חנכת חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותנו". נר חנוכה המשך הוא להדלקת המנורה במקדש.

וכך אמרו במדרש (ילקוט שמעוני מלכים א' פרק ז' רמז קפ"ה): "ויעש את מנורת הזהב עשר כנגד עשרת הדברות, וכל מנורה היו בה שבעה נרות הרי שבעים כנגד שבעים אומות - שכל זמן שהנרות דולקות היו מתכבשים ומיום שכבו הנרות נתגברו. ותורה נמשלה בנר שנאמר כי נר מצוה ותורה אור".

כל עוד הנרות דולקים אומות העולם מתכבשים, וכשאין הם דולקים כוחה של תורה הוא לכבוש כוחם של אומות העולם, שתורה נמשלה בנר. בנר חנוכה ובתורה - עד עולם מובדלים אנו, קדושים אנו, נבחרים אנו.