Doubt relating to Mitzvot dependent on the land (5774)

מרן הגאב"ד שליט"א


"והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך נחלה וירשתה וישבת בה" (דברים כ"ו א').

"התרומה בזמן הזה ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהן שאין לך תרומה של תורה אלא בא"י בלבד, ובזמן שכל ישראל שם שנאמר כי תבואו ביאת כולכם כשהיו בירושה ראשונ' וכמו שהן עתידין לחזור בירושה שלישית, לא כשהיו בירושה שנייה שהיתה בימי עזרא שהיתה ביאת מקצתן ולפיכך לא חייבה אותן מן התורה, וכן יראה לי שהוא הדין במעשרות שאין חייבין בזמן הזה אלא מדבריהם כתרומה: השגת הראב"ד: התרומה בזמן הזה וכו' עד שהן עתידין לחזור בירושה שלישית. א"א לא כיון להלכה יפה דהא קי"ל כרבי יוחנן דאמר ביבמות תרומה בזמן הזה דאוריי' והוא עצמו נראה שכך כתב בתחלת הספר ואי איתא להא מילתא בחלה הוא דאיתא" (רמב"ם הלכות תרומות פ"א הכ"ו).

והנה התחבטו האחרונים לאיזה פסוק כונת הרמב"ם, אם לזה שבתחלת פרשה זו, או למה דכתיב לגבי שמיטה (ויקרא כ"ה א' – ב') או למה דכתיב בפרשת המלך (דברים י"ז י"ד).

אך לכל הדרכים הללו יש לתמוה מה ענין שמיטה אצל הר סיני ומה ענין מצוות אלה לתרומה.

וקרוב לומר דטעות נפלה בהעתקת הדברים וכונת הרמב"ם למה דכתיב לגבי חלה (במדבר ט"ו י"ח) "דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם בבאכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה". ולמדים תרומה מחלה דגדר אחד הם. ומשום כך כתב הרמב"ם דנראה לו דה"ה לגבי מעשרות, דבאמת מעשר וחלה תרי מילי נינהו אלא דבכ"מ למדים מעשר מתרומה.

וכ"כ החזו"א (שבועות סימן ג' אות ט'), ואכמ"ל.

א

ספק בדרבנן שיש לו עיקר מה"ת

הנה הנחת היסוד בדברי הגדולים שתמכו בהיתר המכירה היא דכיון דשביעית בזמן הזה דרבנן, נמצא דכאשר דנים אנו בספיקות הוי ספיקא דרבנן ולקולא, ויש להקל בכל הספיקות בשנת השמיטה. ולעומתם נקט החזו"א דכיון דעיקר מצות השמיטה מה"ת הוי ספיקא דרבנן שעיקרו מה"ת ולחומרא.

ונבאר שורש סוגיא זו ומקורה.

הנה בעירובין (ל"ב) מבואר דלא סמכינן על חזקה שליח עושה שליחותו אלא בדרבנן ולא בדאורייתא. וכתבו שם התוס' (ע"א ד"ה תאנים) דבתרומה פירות אף דהוי מדרבנן לא סמכינן על חזקה זו. הרי שנקטו דדרבנן שיש לו עיקר מה"ת הוי כדאורייתא ולא כדרבנן.

אמנם התוס' כתבו כן לגבי חזקת אדם עושה שליחותו, ואין כל הכרח דכך ס"ל גם לגבי הא דספיקא דאורייתא לחומרא וספיקא דרבנן לקולא.

ועוד כתבו התוס' (שם ל"ז ע"ב ד"ה מאן) לגבי מה שאמרו שם דבדאורייתא אין ברירה ולגבי דרבנן יש ברירה, מ"מ בתרומת ירק אף דהוי מדרבנן מ"מ כיון דעיקרו מה"ת אין בה ברירה.

וגם בזה יש לעיין האם יש להוכיח מדבריהם דספק דרבנן שעיקרו מה"ת לחומרא.

ושאלה זו תלויה בשתי דרכי הבנה שמצינו במה שחילקו בין דאורייתא לדרבנן בהלכה זו. הר"ן בגיטין (פ"ג דף כ"ה) כתב דכיון שנחלקו בגמ' אם יש או אין ברירה הוי ספק, וספיקא דאורייתא לחומרא ודרבנן לקולא, וכך נקט השאגת אריה בסימן צ'. ולשיטתם דברי התוס' אכן מושתתים על הנחה דספק דרבנן שיש לו עיקר מה"ת לחומרא.

אך המהרש"ל ביש"ש (ב"ק פ"ה סימן ל"ב) כתב דאין זה משום דין ספק אלא עצם הדין דבדרבנן תיקנו חכמים לסמוך על דין ברירה, וכך נקט החזו"א (דמאי סימן ט' כ"א) בדעת הרמב"ם, עי"ש.

והנה ביו"ד (סימן של"א ס"ק ל"ד) איתא:

"האומר לשלוחו צא ותרום לי והלך לתרום ואינו יודע אם תרם ובא ומצא כרי תרום אין חזקתו תרום חוששין שמא אחר תרם בלא רשות".

והרמ"א הוסיף בדברי השו"ע:

"וי"א דבכה"ג חזקתו תרום דאמרינן חזקה שליח עושה שליחותו אפילו באיסור דאורייתא וכו'".

ועד כאן לא נחלקו אלא בדדעת השו"ע לא סמכינן על חזקת שליח עושה שליחותו בתרומה בזמה"ז משום דחזקה זו לא מהני בדאורייתא והרמ"א דנקט דסמכינן אמ"ד דמהני אף בדאורייתא. אך לכו"ע דיינינן בתרומה בזמה"ז דין דאורייתא, אף דלהדיא נפסק (של"א ס"ב) דתרו"מ בזמה"ז דרבנן ואף הרמ"א שהביא שם י"א דהוי מדאורייתא כתב שלא נהגו להחמיר בזה.

אמנם המשנה למלך בשני מקומות האריך מאוד להוכיח שכל דרבנן שיש לו עיקר מה"ת דינו כדאורייתא. עיין בדבריו בהלכות תרומות (פ"ז הי"ז) ובדבריו בהלכות בכורות (פ"ד ה"א). ורבים האחרונים שציטטו את דבריו והלכו בעקבותיו.

ובשו"ת מהרש"ם (ח"א סימן ע"ב) דן לגבי משלוח גדול של אתרוגים מחו"ל ובכל ארגז היתה תעודה המעידה שהופרשו מהם תרו"מ כדין, ובארגז אחד לא היתה תעודה כלשהי. וכתב דלכאורה יש להקל משום דהוי ספק בתרי דרבנן, דתרו"מ בזמה"ז מדרבנן, ותרומת פירות להרבה ראשונים הוי מדרבנן. מ"מ כתב כתב שדעת המל"מ דתרומה בזה"ז הוי כדאורייתא כיון שיש לה עיקר מה"ת. הרי שג"ה החמיר בזה כשיטת המל"מ.

אך בשו"ת מהרשד"ם (יו"ד סימן קצ"ב) כתב להקל בספיקות בתרומה בזמה"ז משום דהוי ספיקא דרבנן, ועיין בשד"ח (ח"ה אות ת' סימן כ"ג) שהביא כן מכמה אחרונים.

ובמנחת אשר לשביעית (סימן י"א אות א') הבאתי שכך כתבו גם הב"ח והש"ך, ועוד הבאתי שם שגם החזו"א בכמ"ק כתב להקל בתרו"מ ובשביעית בזמה"ז משום דהוי ספיקא דרבנן, עי"ש.

ב

גדרים חלוקים בעיקרו מה"ת

והנה בכל עיקר גדר זה דדרבנן שיש לו עיקר מה"ת חמור משאר איסורים דרבנן, מצינו ארבעה גדרים חלוקים, ואבאר:

א. כל שבזמן הבית נהג מה"ת ולאחר חרבנו מדרבנן, וככל הנ"ל במצוות התלויות בארץ, וכבר הבאנו בזה מקורות רבים לכאן ולכאן.

ב. כל שעיקרו מה"ת וחכמים הרחיבו איסור או מצוה מעבר למה שנכלל בהם מה"ת. וכגון ספק בתרומת ירק ותרומת פרי לדעת רש"י ותוס' דהוי מדרבנן.

וכבר כתבו התוס' בעירובין (ל"ב ע"א ד"ה תאנים) דאף דתרומת פירות הוי מדרבנן, מ"מ הוי כדאורייתא כיון שעיקר מעשר מה"ת, וכך כתבו (שם ל"ז ע"ב ד"ה מאן) לגבי תרומת ירק.

וכיוצא בדבר דנו לגבי ברכה רביעית דברכת המזון, דלכו"ע אינה אלא מדרבנן אם ספיקו לקולא או לחומרא.

ועיין בזה בדברי הפוסקים באו"ח (סימן ר"ט) לגבי מי שמסופק אם בירך ברכת המזון שחוזר ומברך כיון דהוי ספיקא דאורייתא, אם חוזר גם על ברכה רביעית. ובדעת השאילתות (שאילתא קמ"ו) כתב הנצי"ב בהעמק שאלה שמברך רק ג' ברכות, אך בשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ת ח"ג ק"ז) הוכיח מדברי השאילתות (פרשת צו) דחוזר גם על ברכה רביעית, ואכמ"ל. ויש לחלק בין נידון זה להא דלעיל לכאן ולכאן, לקולא ולחומרא.

דמחד גיסא י"ל דתרו"מ בזמה"ז חמור טפי כיון שאיסור זה ומצוה זו גופא מה"ת הוא מצד עצמו ועיקרו אלא שבזמה"ז אינו אלא מדרבנן.

ומאידך גיסא י"ל היפך הדברים דבתרומת פירות וירקות בזמן הבית מסתבר טפי להחמיר כיון שבזמן זה גופא עיקר המצוה נוהגת מה"ת. ועוד דיש לחשוש שאם יקילו בדרבנן יבואו להקל גם בדאורייתא, מה שלא שייך למיחש במה שבזמה"ז כל כולו מדרבנן. ועיין לקמן אות ג'.

ג. כל שיש לגזור אטו דאורייתא. ועיין בתוס' עבו"ז (כ"ב ע"א ד"ה תיפוק) בתירוץ בתרא דאיסור מלאכה בחולה המועד חשיב עיקרו מה"ת כיון דאיכא למיגזר אטו יו"ט, עי"ש. והארכתי בזה במק"א.

ד. כל שהיה אסור מה"ת מצד עצמו אלא שנתגלגל לאיסור דרבנן. ושאלה זו מצינו בכמה תחומים בהלכה ונחלקו בזה גדולי הפוסקים, ונפרש:

1. כלי שבלע ספק איסור תורה, לאחר שנעשה אינו בן יומו. דבעצם מדובר בספיקא דאורייתא בתחילתו, אלא דכלי שאינו ב"י הוי נטלפ"ג ואסור רק מדרבנן ונחלקו אם נידון כספיקא דרבנן או כספיקא דאורייתא.

2. ספק איסור דאורייתא שנתערב ברוב היתר ואינו בטל משום דהוי איס"ה או דבר חשוב, או דשיל"מ וכדו'. דכל הני הלכתא אינן אלא מדרבנן. נמצא דהוי ספיקא דאורייתא שנתגלגל לאיסור דרבנן.

3. ספיקות בבדיקת חמץ דמחד גיסא מדובר באיסור ב"י דהוי איסור דאורייתא אלא שמדאורייתא בביטול בעלמא סגי, והוי ספיקא דאורייתא שנתגלגל לדרבנן.

4. ספק דם שבישלו. דביסוד הדבר מדובר באיסור דם דאורייתא אלא שלאחר בישול אין כאן אלא איסור דרבנן, הרי לן ספק דאורייתא שנתגלגל לדרבנן.

ובכל אלה נחלקו הפוסקים אם דינם כספיקא דרבנן ולקולא או כספיקא דאורייתא ולחומרא, ולא נתפניתי להאריך בפרטים ולא באתי אלא לציין את שורשי הסוגיה וכלליה, ואין בפרט אלא מה שבכלל.


נהיית לעם לה' אלקיך

(שיחה לחודש אלול)

"כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו ה' אלקיך בידך" (כ"א י').

"היום הזה נהיית לעם לה' אלקיך" (דברים כ"ז ט').

היום הזה, ולא נתפרש בתורה באיזה יום מדובר, איזה הוא היום שבו נהיינו לעם.

תשובת שאלה זו היא ברש"י בכל יום ויום! כך כתב רש"י על אתר "בכל יום יהיו בעיניך כאילו היום באת עמו בברית".

סוד ההתחדשות הוא קיומו של עם ישראל, היום נכנסת לברית, היום הזה נהיית לעם לה' אלקיך.

ברשימותיו של הגה"ק האדמו"ר מפיעסעצנא הי"ד שפך הוא את לבו ברשפי אש קודש שלהבתי-ה של אהבת ה', וכה כותב הוא, אבי שבשמים מה אוכל תת לך, ללמוד? הריני לומד בכל כחי, להתפלל? הרי אני מתפלל בכל כחי, הלוואי ויכולתי להתגייר, אך יהודי אני מבטן ומלידה! וכאשר קראתי את הדברים לראשונה זלגו עיני דמעות וחשבתי לעצמי, ומי אומר שיהודי אינו יכול להתגייר, למול מילת גירות אין בידינו, שהרי נמולים אנו בני שמונת ימים. טבילת גרות לא נוהגת בנו שהרי רק היוצא מכלל גוי טובל כדי להכנס לברית, אך הגר מצווה גם בקבלת עול מצוות, וחלק זה של הגירות שייך בכל אחד ואחד ובכל יום ויום, וכשם שהגר הבא ליכנס לברית צריך לקבל עול המצוות ועול התורה ללא כל שיור וסייג, והמקבל על עצמו כל התורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו, כך צריך כל אחד ואחד לעמוד לעתים לפני הקב"ה כאילו היום נכנסת לברית ולקבל על עצמו התורה והמצוה בהרגשה עמוקה "כאילו היום באת עמו בברית".

ב

ועוד פירוש כתב בזה רש"י לקמן:

"ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה" (שם כ"ט ג').

"שמעתי שאותו היום שנתן משה ספר התורה לבני לוי כמו שכתוב בפ' וילך ויתנה אל הכהנים בני לוי באו כל ישראל לפני משה ואמרו לו משה רבינו אף אנו עמדנו בסיני וקבלנו את התורה וניתנה לנו ומה אתה משליט את בני שבטך עליה ויאמרו לנו יום מחר לא לכם נתנה לנו נתנה ושמח משה על הדבר ועל זאת אמר להם היום הזה נהיית לעם וגו' היום הזה הבנתי שאתם דבקים וחפצים במקום" (רש"י שם).

והדברים נפלאים ומפליאים, לא ביום שהקדימו נעשה לנשמע, לא ביום שכפה עליהם הר כגיגית, אלא ביום בו זעקו מנהמת לבם "לא לכם ניתנה לנו נתנה!" ביום שהוכיחו במעשיהם "שאתם דבקים וחפצים במקום", ביום זה נהיית לעם לה' אלקיך.

דבקים וחפצים במקום, לא כמצות אנשים מלומדה, אלא כשאיפת חיים הבוערת בלבו של אדם, כאשר אנו חפצים לדבוק בהקב"ה, מדה כנגד מדה חפץ בנו הקב"ה להיות לו לעם סגולה, וזה שאמר משה "ביום הזה נהיית לעם לה' אלקיך".

ג

עומדים אנו בימי אלול ובכל יום ויום אומרים אנו פעמיים באהבה פרק בתהלים "לדוד ה' אורי וישעי" ושתי יסודות אלה למדים אנו מפרק זה וחוזר אני על הדברים שכתבתי לפני יותר מעשרים שנה בפתיחה למנחת אשר על מסכת בבא בתרא ובעזהי"ת ראיתי שכיונתי לדעת גדולים ענקי הרוח בבית ישראל.

"והנה דוד המלך ע"ה ביקש בקשה אחת שבו ראה את תמצית חייו "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו" (תהלים כ"ז ד') וכבר העירו שפתח בלשון עבר "אחת שאלתי" והמשיך בלשון עתיד "אותה אבקש" והכוונה בביאור שינוי זה, דהנה בנוהג שבעולם הרי חייו של אדם מחולקים לתקופות ושלבים שונים, גם שאיפותיו חלומותיו ותקוותיו מתחלפים ומשתנים מתקופה לתקופה ומעת לעת, והרי אין שאיפותיו של נער צעיר כשאיפותיו של בא בימים ואין תקוותיו של העני המרוד כחלומותיו של עתיר הנכסים, אך דוד המלך ע"ה אמר להקב"ה, רבונו של עולם נער הייתי, רועה צאן, מתחת מכלאות הצאן לוקחתי למלוך על יהודה וירושלים, מקימי מעפר דל ומאשפות ירים אביון, אך שאיפתי אחת היתה בעבר ויחידה תהיה בעתיד "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו". ועוד רעיון בתפילתו זו של נעים זמירות ישראל, "שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו" הרי תושב ומבקר שני דברים הם, מנוגדים בתכלית, ואם יזכה אדם לישב בבית ה' כל ימי חייו, איך יבקר בהיכלו, וי"ל דזה היתה תפלתו ובקשתו המיוחדת של דהמע"ה שעל אף שישב בבית ה' כל ימיו יזכה שבכל יום ויום יהיו דברי תורה בעיניו כחדשים, ובכל שעה יזכה למצוא בהם שלל רב, בשמחה, בשעשוע, כאילו זה מקרוב בא לבקר בהיכל המלך ולחזות בנועם ה'".

(ומה מאד שמחתי כאשר הראוני שבפירוש הראשון כיונתי לדברי החפץ חיים, ובפירוש השני לדברי המלבי"ם).

בהתחדשות ובדביקות, בכל יום ויום דבקים וחפצים אנו במקום, והיא שעמדה לנו בכל דור ודור.