5780

מרן הגאב"ד שליט"א


"ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלתם" (ב' א').

"דבר אחר וירא בסבלתם. ראה שאין להם מנוחה. הלך ואמר לפרעה מי שיש לו עבד, אם אינו נח יום אחד, אינו מת, ואלו עבדיך הם, אם אתה מרויח להם יום אחד בשבוע, אינם מתים. אמר לו לך ועשה להם כמו שתאמר. הלך ועשה להם משה כך ותקן להם את השבת לנוח" (שמות רבה פרשה א').

"פי' ישמח משה כשהיו אבותינו במצרים וראה משה כובד השיעבוד שהכבידו עליהם בקש מפרעה שיתן להם יום אחד בשבוע שינוחו בו ונתנו לו ובחר ביום השביעי וכאשר נצטוו על יום השבת שמח משה שבחר בו וזהו ישמח משה במתנת חלקו" (טור סימן רפ"א).

הנני במענה קצר על דבר שאלתו לגבי הדלקת נר שבת בקהילתכם שנהגו בה שהנשים מדליקות נ"ש זמן רב לפני פלג המנחה לפני שבעליהם הולכים לתפילה, ואם יורו להם להדליק נרות בזמן מאוחר לאחר פלג המנחה יש חשש שיבואו לידי חילול שבת ע"י פשוטי העם שאינם בקיאים בזמני היום ודיני התורה, ושאל כת"ר האם להניח אותם במנהגם או שמא יורה להם להדליק נר שבת ללא ברכה או להורות להם להדליק אחר פלג המנחה.

נראה לענ"ד דראוי ונכון להניח אותם במנהגם להדליק נר שבת בברכה לפני פלג המנחה ואבאר בקיצור שורש הדין וענפיו.

הנה מבואר (בסי' רס"א סעיף ב') ברמ"א "אם רוצה להקדים ולקבל עליו השבת מפלג המנחה ואילך הרשות בידו". ומשמע לכאורה דלפני פלה"מ אין לקבל שבת, אך באמת אין הכרח מלשון הרמ"א דלא מהני אף בדיעבד ואפשר דרק לכתחלה אין לקבל שבת לפני פלג המנחה. ועיין עוד בלשון המחבר (סי' רס"ז ס"ב) "ובפלג המנחה יכול להדליק ולקבל שבת בתפלת ערבית" וגם בדבריו יש לומר דלכתחלה יכול להדליק רק מפלג המנחה אבל בדיעבד מהני אף לפני כן. אך במשנה ברורה (שם ס"ק ד') כתב דאפילו בדיעבד אם התפלל לפני פלג המנחה חוזר ומתפלל ומקורו במגן אברהם (סי' רס"א ס"ק י') שהביא כן מרי"ו עי"ש, וכ"כ בבה"ל (סי' רס"ג ד"ה מבעוד יום).

וכך נראה מפשטות לשון הרמ"א, דהרי לא כתב דמותר לקבל שבת מפלג המנחה, אלא כתב שיכול, ומשמע דלפני הפלג אינו יכול, וכן משמע אף מפשטות הלשון הרשות בידו. וכך גם פשטות השו"ע שכתב דיכול לקבל שבת, ומשמע דלפני כן אינו יכול.

וראיתי בערוך השלחן (סי' רס"ג סעיף י"ט) שהביא בשם המשנ"ב דלא מהני קבלת תוספת שבת לפני פלג המנחה ותמה עליו דע"כ לא אמרו אלא לכתחלה אבל בדיעבד חלה עליו תוספת שבת "דאטו יש לנו שיעור בתוספת". ויש לתמוה על תמיהתו דאטו חידש זאת המשנ"ב מדעתו והלא כך כתב מג"א ומקורו טהור מדברי הרי"ו והן הם דברי ראשונים כמלאכים וכי נדחה דבריהם מסברא בעלמא. (וזה דבר ברור דהדלקת הנרות בתוספת שבת תליא ואם לא מהני קבלת תוספת שבת לפני פלג המנחה אין להדליק אז נר שבת כמבואר בדברי התוספות בברכות (כ"ז ע"א ד"ה דרב) דאין להקדים הדלקת הנר אא"כ הוא מקבל שבת בשעת ההדלקה עי"ש).

אמנם באמת נראה דכבר נחלקו הראשונים בדבר, דבתוס' במס' ברכות שם מבואר בהא דרב צלי של שבת בערב שבת דהיינו מפלג המנחה דס"ל כר' יהודה דמפלג המנחה אפשר להתפלל ערבית וכ"כ שם בתלמידי רבינו יונה (י"ח ע"ב מדה"ר), אמנם בשם הר"י מאורליינש (מבעלי התוס') כתבו תר"י "שאע"פ שתוספת שבת די בכל שהוא אפ"ה אם הוא מוסיף הרבה יותר בכלל תוספת הוא וחייב עליו". ושוב נסתפק אם זה מה"ת או מדרבנן ובהגהות שם נסתפק אם כונתו אף לפני פלג המנחה ושלא כדברי התוס' או שגם כונתו רק לאחר פלג המנחה, אך מפשטות לשונו משמע דאף לפני פלג המנחה מהני קבלתו מדלא פירש דמהני רק מפלה"מ ואילך וסתם בלשונו "אם הוא מוסיף הרבה יותר".וכך הבין בשיטתו בשו"ת ארץ צבי (סי' קי"ג) עי"ש. ולכאורה משמע כן ממה שנסתפק אם תוספת זו מה"ת או מדרבנן דלאחר פלג המנחה לכאורה פשוט דהוי מה"ת כיון שיכול להתפלל ערבית ולעשותה לילה, אבל באמת אין זה מוכרח דאפשר דס"ל כשיטת המגיד משנה בפ"ה מהלכות שבת דתוספת שבת מתחילת השקיעה ולפני כן אינו אלא מדרבנן וכ"כ הפמ"ג שם באשל אברהם (סק"ט) דלאחר פלג המנחה אפשר דאינו אלא מדרבנן עי"ש.

(והגה"ה זו היא מספר תומת ישרים, הגהות על הרי"ף בשם דרך תמים, והחתום על הגה זה החכם תנ"י הלא הוא החכם תם ן' יחייא, וכמבואר בהקדמת המו"ל של ספר תומת ישרים).

ואם נפרש דעת הר"י מאורליינש כפשטות לשונו דמיירי אפילו לפני פלג המנחה משמע לכאורה מדבריו דלא רק בדיעבד מהני קבלתו אלא אף לכתחלה יכול לקבל שבת ולהדליק נרות, וכך מבואר בהגהות הב"ח בברכות (כ"ז ע"א) שהגיה בלשון התוס' "דלפני פלג המנחה אין צריך להוסיף" ומשמע דאין צריך להוסיף אבל הרשות בידו אם ירצה.

ובאמת כבר נחלקו שנים מגדולי האחרונים במנהג ורמיישא שנהגו להתענות בר"ח סיון על גזירת תתנ"ו, וכשחל בערב שבת נהגו להתפלל מנחה כשלש שעות אחר חצות ומיד אח"כ להתפלל ערבית של שבת ולהקדים ולאכול סעודת שבת.

ובשו"ת שבות יעקב (ח"ב סי' ו') דחה מנהגם בתוקף, וכתב דאעפ"י שכבר מחו בהם גדולי הדור בדורות קדומים ולא עלתה בידם, מ"מ מחה כנגדם בקול רעש גדול דלא מהני קבלת שבת לפני פלג המנחה, שמא ישמעו לדבריו.

והפני יהושע במהדורא בתרא בריש מס' ברכות תמה על תמיהתו והשתומם על צעקתו, דהלא מנהג קדוש זה מנהג ותיקין הוא, וכבר כתב כעין זה בתרומת הדשן (ח"א סי' א'), ואף שהתרומת הדשן כתב שנהגו כן מחמת תשות כחם, באמת נראה כן מעיקר הדין דיכול להקדים תוספת שבת אף לפני פלג המנחה, ומ"מ הצדיק את מנהג ורמיישא.

וכך כתב בתורת שבת (סימן רס"א סק"ח וסימן רס"ג סק"ו) דמנהג העולם כשיטת התרומת הדשן דנהגו לקבל שבת לפני הפלג והצדיק מנהג זה, עי"ש.

וע"ע בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סי' קפ"ה) דצריך להוסיף שתי שעות תוספת שבת וכתב בשם ספר ערוגת הבושם מקור לזה מן הירושלמי דילפינן מתוספת שביעית שהיא ל' יום שהוא חלק א' מי"ב משנת השביעית וכך תוספת שבת חלק אחד מי"ב מיום השבת שהן שתי שעות. ושיטה זו מובאת גם בדרכי משה שם אות א' ומ"מ מבואר גם משיטה זו דיכול לקבל שבת גם לפני פלג המנחה.

וע"ע בשו"ת האלף לך שלמה (או"ח סי' קי"ב) שכתב בזה"ל "בדבר מנהגו לקבל שבת ב' שעות קודם הלילה הנה ודאי יפה עושה וכל המוסיף ברכה יוסיפו לו מן השמים וכל הזריז הרי זה משובח", ובספר ערוך השלחן הזהיר וזירז בכמה מקומות שמן הראוי להקדים ולקבל שבת בעוד היום גדול וצווח ככרוכיא על מה שנהגו לקבל שבת סמוך לביה"ש ולפעמים באים לידי מכשול, עיין בדבריו (בסי' רמ"ב ס"ה, בסי' רנ"ו ס"ג ובסי' רס"א ס"ו) שנקט בפשטות דראוי להקדים ככל האפשר לקבל שבת.

ומצינו מקור מפורש בדברי הראשונים גדולי אשכנז לשיטה זו בדברי התרומת הדשן (סי' א') שכתב:

"גם שמעתי בישיבה מפי אחד הגדולים ששמע וקיבל כי בימי הקדמונים בקרימ"ש התפללו ערבית וקראו את השמע בע"ש בעוד היום גדול כל כך שהיה רב בעיר שהיה מהגדולים הקדמונים והוא וכל טובי הקהל עמו הלכו לטייל אחר האכילה של סעודת שבת על שפת הנהר דונא"י והיו חוזרים לבתיהם קודם הלילה" (ועיין במהרי"ל הל' נשואין בהג"ה מעשה כעי"ז ואפשר שלדבר אחד כיונו).

וישמן האחרונים שנקטו אף לכתחלה דיש לקבל שבת לכתחלה לפני פלג המנחה ותמכו יתדותיהם גם על דברי האריה"ק דקדושת שבת מתנוצצת ל"א שעות ובבני יששכר במאמרי שבתות כתב דל"א שעות אלו מתחילין בערב שבת מחצות היום ומאותה שעה יכול לקבל שבת.

אך במגיד תעלומה על מס' ברכות (על הרא"ש פ"א סי' ו') סתר דבריו וכתב דאותם שבע שעות של תוספת יש לחלק שלש וחצי שעות בערב שבת, ושלש שעות ומחצה במוצ"ש, אך מ"מ גם לפי דבריו שם מקבל שבת לפני פלג המנחה.

אמנם בשל"ה מסכת שבת (פרק נר מצוה אות ל"ב) כתב דראוי להמנע "ממלאכות כבדות" מחצות, וז"ל:

"ומדת חסידות וקדושה יתירה היא, להיות מוכנים לצורך שבת במלאכות כבידות בחצות, ומחצות ואילך יהיה העסק הכל בקדושת שבת שכולו שבת, דהיינו בהתעוררות תשובה ובתיקוני מעשים ובלימוד התורה. ככה יעשו כל בני ביתו עד זמן הדלקת נרות, וסימנך 'ל"א תעשה כל מלאכה' (שמות כ, י). כי בהתחלת קדושה מחצות ואילך, ובתוספת שעה במוצאי שבת, שצריך להוסיף מקודש אל החול, הרי ל"א שעות, וסימנך 'כל מלכים שלשים ואחד' (יהושע יב, כד). וסימנך 'חסד א"ל כל היום'* (תהלים נב, ג)".

ומ"מ משמע דאין הכונה לתוספת שבת ממש.

ובמק"א ביארתי דבאמת אין כוונת האר"י לתוספת שבת ממש אלא לסגולה בעלמא, והוכחתי כן מכמה מקורות בכתבי האר"י ולא כפשטות הבנת הבני יששכר (עיין לקמן אות ב').

אמנם בשו"ת דברי יציב (או"ח ח"א סי' קט"ו) מבואר שנקט כדברי הבני יששכר שלדעת האר"י מדובר בתוספת שבת ממש, דיש להיזהר בכל חומרת דיני שבת ל"א שעות, וכך נהג כ"ק מו"ר למעשה.

הרי לן שיטת כמה ראשונים ואחרונים דסברו דאפשר לקבל שבת לפני פלג המנחה, ולדעת ערה"ש מהני בדיעבד אף לשיטת התוס', וכדאי הם לסמוך עליהם בשעת הדחק כדי למנוע חשש חילול שבת, ולענ"ד בודאי אין זה כדאי לבטל ברכת ההדלקה ובפרט דאם לא יברכו על הנר יהיה זה בעיניהם כחוכא ואטלולא ויבואו לעשות מלאכה אף לאחר הדלקת הנר וגם בכך יבואו לידי חילול שבת אף לאחר צאת הכוכבים.

סוף דבר, זו פשיטא לן דעיקר ההלכה כדברי התוס' והרא"ש שאין תוספת שבת אלא מפלג המנחה ולמעלה וכפשטות דברי הרמ"א המגן אברהם והמשנה ברורה, ואין לברך על הדלקת הנר לפני כן. אך בנידון דידן שבעמי ארצות עסקינן, ולדעת כת"ר אכן יש חשש שאם לא ידליקו נרות שבת לפני יציאת בעליהם לבית הכנסת יבואו רבים לחלל שבת בהדלקה לאחר השקיעה או אף לאחר צאת הכוכבים, ומאידך אם נפסוק להם שידליקו בלי לברך ברור שיזלזלו בנר שבת ורבים לא ידליקו בכלל, ומשו"כ נראה דכיון שזה מנהג אשכנז מקדמת דנא ומנהג ישראל תורה וכמ"ש הפני יהושע והתורת שבת, ויש למנהג זה סמך בדברי הראשונים, יניח אותם במנהגם.

אך אין זה אלא מנהג של בדיעבד ומשום שעת דחק, ומצפה אני שמע"כ יזכה להחכימם וללמדם ולקרבם לשמירת הדת עפ"י דקדוק ההלכה, ולהעמיד את הדת על תילה להדליק נר שבת ולקבל תוספת שבת מפלג המנחה ולמעלה ולא לפני כן וכדברי עמודי ההוראה לדורותיהם.

ובמה שכתבתי לעיל שאין נכון ללמדם להדליק נר שבת ללא ברכה, כבר כתב בכעין זה באגרות משה (או"ח ח"ד סימן ו') בענין הנחת תפילין בשעת דחק לפני עלות השחר במדינות הצפוניות בימות החורף, שסמך על דעת יחיד בשעת הדחק, וכתב שאין ראוי לפסוק שיניחו תפילין בלי ברכה כי בהכרח תביא הוראה זו לזלזול מוחלט במצוות תפילין, וכך גם בני"ד.

ועוד יש לדון בזה, דקיי"ל עיקר להלכה דאין צריך לקבל שבת בהדלקת הנרות אלא בתפילה ואין קבלת תוספת שבת תלויה בהדלקת הנר אלא בתפילה וכשיטת התוס' שהביא הטור (בסוס"י רס"ג), ומשו"כ מהני תנאי שאין האשה מקבלת שבת בהדלקת הנר כמבואר ברמ"א (שם סעיף י'), אפשר דמותר להדליק את הנר ולברך עליה לפני פלג המנחה אף שאין תוספת שבת אלא מפלג המנחה ולמעלה, ואבאר את הנראה בזה.

הנה כתב הרמ"א (רס"ג ס"ד) "ואם היה הנר דלוק מבעוד היום גדול, יכבנו ויחזור וידליקנו לצורך שבת".

ומקור הדברים בתוס' בשבת (כ"ה ע"ב ד"ה חובה) שהביאו בשם ר"ת דאם היה דלוק ועומד מערב שבת צריך לכבותו ולחזור ולהדליקו כמ"ש ובלבד שלא יקדים. והתוס' הביאו את דברי ר"ת לדחות את מאן דאמר שאין מברכין על הדלקת נר שבת, כיון שאם מצאו דלוק אינו מדליק, דבאמת צריך לכבותו ולחזור ולהדליק.

וכתב שם הגרעק"א דמיירי בנר שהודלק לצורך אחר ולא לשם מצות נר שבת, דאם הדליקו לצורך שבת אף שהדליק בעוד היום גדול אי"צ לכבותו ולהדליקו מחדש אלא שלכתחלה אין להדליק בעוד היום גדול כדי שיהא ניכר שהודלק לצורך שבת, אבל בדיעבד כל שהדליקו לצורך שבת יצא ואי"צ לכבותו ולחזור ולהדליקו, וכל כוונת התוס' בהביאם הא דבלבד שלא יקדים אינה אלא להוכיח דלא נימא דעיקר מצות נר שבת אינה אלא שצריך נר דולק ולא צריך שידליק לשם שבת, וממה שאמרו ובלבד שלא יקדים חזינן שצריך להדליק לשם מצות נר שבת, ולכתחלה צריך גם שיהא ניכר שהדליקו את הנר לצורך שבת, אך בדיעבד מהני אף אם ידליקו בעוד היום גדול ואינו ניכר שהדליקו לשם שבת, עי"ש.

ובמשנה ברורה (שם ס"ק כ') כתב דכונתו שהדליקו את הנר מ"מ לאחר פלג המנחה, דלפני הפלג לא מהני כלל לקבל תוספת שבת, עי"ש.

אך באמת נראה טפי דשאני נר שבת מקבלת תוספת שבת, ואף אם אין תוספת שבת לפני פלג המנחה מ"מ אין ברכת הדלקת נר שבת ברכה לבטלה אף אם הדליק לפני פלג המנחה, וכך נראה פשטות הלשון בעוד היום גדול.

ודו"ק בכל זה היטב.

ב

בזמן קבלת שבת לדעת האריה"ק

כבוד הרה"ג המופלג מוה"ר...

במה ששאל לדעתי בשיטת האר"י הק' בתוספת שבת ל"א שעות האם כוונתו לתוספת שבת ממש, והביא את דברי הבני יששכר במאמרי השבתות (מאמר ב') דמשמע דהוי תוספת שבת ממש, ועוד שאל האם ראוי לנהוג כן למעשה.

אכן כך דעת הבני יששכר, אך באמת נראה טפי דאין כוונת האר"י לתוספת שבת ממש, אלא דראוי לדבוק ולהתקדש בקדושת השבת ואורותיה ל"א שעות בסוד "אל מלך יושב על כסא רחמים", וכך מפורש בשל"ה (נר מצוה מס' שבת אות ל"ב): "ומדת חסידות וקדושה יתירה היא, להיות מוכנים לצורך שבת במלאכות כבידות בחצות, ומחצות ואילך יהיה העסק הכל בקדושת שבת שכולו שבת, דהיינו בהתעוררות תשובה ובתיקוני מעשים ובלימוד התורה וכו'".

הרי לן דעיקר הכוונה לעסוק בתורת השבת וקדושתה ולהמנע ממלאכות כבדות, ולא לדין תוספת שבת בכל פרטיה ודקדוקיה.

ובאמת כבר קבעו רוב הפוסקים שאין תוספת שבת לפני פלג המנחה כמבואר בדברי השו"ע (רס"ז ס"ב) ובדברי הרמ"א (רס"ג ס"ב) והמשנה ברורה (רס"א סק"ד).

ובאמת נראה ברור מתוך כתבי האר"י גופא שאין כוונתו לתוספת שבת ממש, ונבאר.

הנה בשער הכוונות ענין "חזרת עמידה" (אות ו') כתב "סוד א-ל מלך יושב על כסא רחמים, כי תוספת שבת מתחיל מיום ששי מתחילת שעה ששית וכו' ונמצא כי ז' שעות אחרונות של יום הששי וכל כ"ד שעות דיום השבת, הקב"ה יושב בהם על כסא רחמים מפני כבוד השבת, ומספרם א-ל שעות, וזה סוד א-ל מלך יושב על כסא רחמים".

ומתוך הדברים האלה היה ניתן להבין שאכן צריך לקבל שבת ממש מתחילת שעה ששית, אך זה תימה דנמצא מקבל שבת לפני חצות היום ובזה לכו"ע מסתבר דלא מהני, ועוד דאיך יתפלל מנחה של חול לאחר שקיבל שבת, והלא לא מצינו שיטה כלשהי שיכול להתפלל לכתחלה תפלת חול לאחר שקיבל שבת.

ועוד מצינו בשער הכוונות, ענין טבילת ע"ש (אות ש') "ענין קבלת שבת בתפלת מנחה דע"ש, דע כי ענין זה הוא דבר גדול להמשיך קדושת השבת מעת תפלת המנחה דע"ש, ודע כי מעת תפלת המנחה בע"ש מתחילים העולמות לעלות ולהכליל זה בזה".

וגם כאן לא נתברר כונתו האם לתוספת שבת ממש בכל פרטיה ודקדוקיה או שמא ענין מסוים לקבל שבת משום קדושת הזמן שבו העולמות מתחילים לעלות, ונראה באמת דאין הכונה לקבלת תוספת שבת ממש, דא"כ איך יתפלל מנחה של חול, וע"כ דאין הכונה אלא כדברי השל"ה שמזמן זה יש לעסוק בשירות ותשבחות ולהמנע ממלאכות כבדות וכדו'.

ונראה לזה ראיה גדולה מהמבואר בפרי עץ חיים שער השבת (פרק כ"ד) "ל"א מלאכים יש בקליפות שכבש יהושע, וכנגדן ל"א שעות קודש, וזה סוד א-ל מלך יושב על כסא רחמים, היינו מחצות יום ו' עד הלילה ו' שעות ויום השבת הרי כ"ד עם הו' הרי ל', וא' בסעודת מוצאי שבת שהיא סעודת דוד מלכא הרי ל"א".

וכאן סתר את דבריו משער הכוונות דכאן מבואר דרק משעה ששית ולמעלה יש לקבל שבת ושעה אחת בסעודת מלוה מלכה מצטרפת לל"א שעות, והרי פשוט דמלוה מלכה אחרי הבדלה כבר אין בו קדושת שבת, ואעפ"כ בכלל ל"א שעות הוא, הרי דאין הכוונה לקדושת שבת ממש בהלכותיה.

וכן מוכח עוד מפרי עץ חיים שער השבת פ"ג "וזהיר בה (בקציצת צפרניים ערב שבת) קודם מנחה קטנה וכו'". הרי שהאר"י קצץ צפרניו קודם מנחה קטנה ואת"ל דמתחילת שעה ששית או שעה שביעית (כנ"ל) כבר קיבל תוספת שבת איך קצץ צפרנים הלא הוי מלאכה דאורייתא דגוזז, ובשער הכוונות ענין רחיצת פניו ידיו ורגליו כתב "אחר תפילת המנחה היה מקיים מורי ז"ל מצוות העירוב... אח"כ היה חותך וקוצץ צפרניו לכבוד שבת מידיו ורגליו וכו' (ולא כמו שכתב בפע"ח שעשה כן לפני מנחה קטנה). ומ"מ חזינן מכל הנ"ל דאף לאחר חצות היום קצץ צפרניו, וברור א"כ שלא קיבל תוספת שבת ממש מחצות היום, וז"ב.

וע"כ כל כוונתו היא לקבל קדושת השבת ולנהוג בה ל"א שעות ולא דין תוספת שבת ממש, וכמו שכתב בפע"ח פ"ה "קבלת תוספת נר"ן בע"ש במנחה" ובהמשך דבריו "קבלת תוספת נשמה במנחה בע"ש", וכל זה ברור ופשוט לענ"ד.

והעיקר כמו שאמרתי דאין תוספת שבת לפני פלג המנחה ואין לזה כל סתירה בכתבי האר"י.

ואם בתורתו של הבני יששכר עסקינן, חידוש גדול יש בספרו מגיד תעלומה על מס' ברכות (פ"א רא"ש סי' ו') דאותן שבע שעות של תוספת מתחלקות שלש ומחצה שעות בערב שבת וג' שעות ומחצה במוצ"ש, וזה שלא כדברי האר"י בעצמו, שכתב במקום אחד דכל שבעת השעות הם בערב שבת דהיינו מתחילת שעה השישית, ובמקום אחר כתב דשש שעו בערב שבת מחצות ושעה אחת במוצ"ש במלווה מלכה, ודברי הבני יששכר במגיד תעלומה דעת עצמו המה ואין להם מקור בדברי האר"י החי.

ובמה ששאל בענין ההנהגה למעשה, הנה כ"ק אדמו"ר בעל הדברי יציב הקפיד בזה עד למאוד, וכך נהגו עוד יחידי סגולה רדושים וטהורין, אך אין זה דרך לרבים, אלא למי שבא בסוד ה' ליראיו ונוהג במדת חסידות בכל דרכיו.

והנה מעשה שהיה בישיבת חכמי לובלין שיסד הגר"מ שפירא, שנקלע לחובות עצומים עד שקיון הישיבה היתה בסכנה, והג"ר יעקב טירהויז שהיה מעשיריה המופלגים של יהדות פולין והיה אף תלמיד חכם מופלג, והציע להנהלת הישיבה לכסות את כל חובותיה בתנאי שתלמידי הישיבה ישמרו שבת ל"א שעות כשיטת האריה"ק.

ובספר עקבי יעקב (עמוד קכ"ג ע"ב) אף האריך בדברי דרוש לחזק ולאמץ מנהג זה של תוספת שבת ל"א שעות, ובהסכמות שניתנו לספר מוצאים אנו מכתב של האדמו"ר הגאון רבי משה מבויאן שהיה ראש הנהלת הישיבה שהסכים שכך ינהגו שתי שבתות בכל שנה על פי מה שאמרו חז"ל (שבת קי"ח ע"ב) "אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים", עי"ש.

יכירו בניך וידעו כי מאתך הוא מנוחתם

"ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' כל העשה בו מלאכה יומת" (ל"ה ב').

"אמר רבי יוחנן: שלשה מנוחלי העולם הבא, אלו הן: הדר בארץ ישראל, והמגדל בניו לתלמוד תורה, והמבדיל על היין במוצאי שבתות. מאי היא - דמשייר מקידושא לאבדלתא" (פסחים קי"ג ע"א).

"דמשייר מקידושא. שיש לו מעט יין ומונע שתייתו בשביל הבדלה" (רשב"ם שם).

ולכאורה יפלא וכי שלשה אלה בחדא מחתא מחתינן להו.

בשלמא הדר בארץ ישראל, הלא כמה הפליגו חז"ל בקדושת ארץ ישראל וסגולותיה עד שאמרו הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלקי והדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוקי (כתובות ק"י ע"ב), כמה הפליגו בשגב מצוותיה עד שאמרו שמשה רבינו לא נתאווה ליכנס לארץ ישראל אלא כדי לקיים מצוותיה (סוטה י"ד ע"א).

הא תינח המגדל בניו לתלמוד תורה הלא זה ראשית חובתו של כל אדם מישראל לגדל בניו לתלמוד תורה, לאהבתו וליראתו ית"ש.

אך המשייר מקידושא לבדלתא מאי כולי האי, והלא אף לא מצינו דהמקדש והמבדיל מובטח לו שהוא בן עולם הבא.

ונראה בזה, דהמשייר מקידושא לאבדלתא אינו דין מסויים בהלכות קידוש בלבד אלא דרך חיים ותוכחת מוסר. הלא הקב"ה נתן לנו ברחמיו המרובים שבתות וימים טובים לקדושה ולמנוחה, ולא לשם עצמן ניתנו ימים אלה לישראל אלא כדי שעל ידם נתקדש ונתבסם אף לימות החול.

אך דא עקא, בדרך כלל נזכרים אנו בימים נשגבים אלה רק כשחולפים הם ועוברים. במוצאי שבת נוהגים להריח בשמים ואומרים וי אבדה נפש, אך מן הראוי לזכור זאת בערב שבת ולא במוצאי שבת.

בתפילת שבת במנחה, תפילת שבת האחרונה יש בקשה שאין דומה לה בשאר תפילת היום, מבקשים אנו" יכירו בניך וידעו כי מאתך היא מנוחתם ועל מנוחתם יקדישו את שמך". מבקשים אנו שהקב"ה יחוננו דעת והשכל שנדע להעריך את קדושת השבת ולהתקדש בה לשאוב ממנה מלא חפניים קדושה וטהרה ולהתבשם ממנה לששת ימי המעשה.

זכור נא יהודי יקר בליל שבת קודש שבעוד יממה תצטרך להבדיל ולהפרד מן הנשמה היתירה. זכור זאת כשאתה מקדש ולא כשתבא להבדיל. תנצל את קדושת השבת בעודה קיימת.

והוא שאמרו המשייר מקידושא לאבדלתא, כשהוא מקדש זוכר הוא שלמחרת היום יצטרך להבדיל, ואם ילך בדרך זו מובטח לו שהוא נוחל עולם הבא.

אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים

"ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' כל העשה בו מלאכה יומת" (ל"ה ב').

"אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן – מיד נגאלים" (שבת קי"ח ע"ב).

ויש להבין למה הבטחת הגאולה תלויה דוקא בשתי שבתות, לא פחות ולא יותר.

ונראה בעומק הדברים, דהנה שני פנים לקדושת השבת. השבת מחזירה אותנו אל העבר הרחוק, אל מעשי בראשית מחד, ואל יציאת מצרים מאידך. והשבת רומזת על העתיד לבא, ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. וידוע מה שכתבו הראשונים (רמב"ן בראשית ב' ג', ויקרא כ"ה ב') דששת ימי המעשה מכוונים כנגד שית אלפי שנין דהוי עלמא, ושבת קדש כנגד האלף השביעי שהגאולה בא תבא בו.

והמשמר שבת כהלכתו וזוכר שהקב"ה קידש את יום השביעי זכר למעשה בראשית, עיניו צופיות אף ליום שכולו שבת ומנוחה בבוא משיח צדקנו.

הרי לן שמצות השבת ופנימיותה כפולה ומכופלת. היא מזכירה את העבר ונותנת בנו כח ותקוה לקראת העתיד. ועל כפילות זו אמרו "אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות".

ובסגנון אחר. שתי זכירות יש בשבת קודש. זכר למעשה בראשית מחד, וזכר ליציאת מצרים מאידך. ושתי הזכירות הללו הן הם יסודות האמונה, דהלא בעיקר הראשון מי"ג עיקרי האמונה אומרים אנו "אני מאמין באמונה שלימה שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג וכו'". ממעשה בראשית למדנו שהוא הבורא ומיציאת מצרים למדנו שהוא המנהיג. וכנגד עבודה כפולה זו אמרו חכמינו ז"ל "אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות מיד נגאלין".