Happiness of Purim 5772

מרן הגאב"ד שליט"א

 

"והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים" (מגילת אסתר ט' כ"ב).

א

עיצומו של יום בפורים

 

הנה יש לעיין בעצם מהותם של ימי הפורים, האם קדושה עצמית יש בהם וכימי חג ומועד שבעצם ימים טובים הם ומקדושת היום נובעים מצותיו, כך גם ימי הפורים משום מהותם וקדושתם יש בהם מצוות מסויימות אף שאין בהם איסור מלאכה, או שמא כל ענינם במצוותיהם ולא בעצם היום. ואפשר שיסוד שאלה זו תלוי' במה שדנו האחרונים בכל איסורים דרבנן אם איסורי חפצא הם או איסורי גברא. דשמא אין בכלל ביד חכמים להשית איסור על החפצא, דרק יוצר בראשית שברא את העולם וטבע את טבעו רק הוא לבדו יכול להשית איסור חפצא. וכך גם לענינו רק מי שאמר והיה העולם קבע שיש ימים מקודשים מחבריהם, ואין כח חכמים אלא לצוות עלינו כדת מה לעשות וממה להמנע.

ויש להראות פנים בשאלה זו לכאן ולכאן, ונבאר.

א: בביאור הלכה סי' תרצ"ב דן במי שאין לו מגילה האם אומר ברכת שהחיינו על עצם היום, והביא את דברי הגר"י עמדין במור וקציעה דאכן אומרים שהחיינו על עצם היום, והביא עוד מש"כ המאירי בשבת כ"ג דמי שאינו מדליק ואינו רואה נר חנוכה מ"מ מברך ברכת הזמן וברכת שעשה נסים לאבותינו, אך פקפק בדברים להלכה, עי"ש. ולכאורה נחלקו אם יש קדושה בעצם היום או שמא כל ענינו במקרא מגילה, הרי לן מקור נוסף לשאלה היסודית הנ"ל.

ב: ונראה עוד לדון מהמבואר בסימן תרפ"ח סעיף ו' בפורים המשולש דקוראין את המגילה ביום ו' ואומרים עה"נ ביום השבת וסעודת פורים אוכלים ביום א', ובבית יוסף תמה למה לא יאמרו עה"נ ביום ו' שבו קוראים את המגילה. אמנם אף שכך נטה מסברא פסק בשו"ע דעה"נ אומרים בשבת ולא ביום ו' שבו קוראים את המגילה. ובשו"ת הרדב"ז (ב"א ק"ה) תמה על תמיהת הב"י דלמה יקדימו לומר עה"נ ביום י"ד, עי"ש.

ונראה לכאורה דשני צדדים אלה תלויים גם הם בשאלה הנ"ל דאם נקטינן דאין עצומו של יום מקודש מסתבר דיש לומר עה"נ ביום מקרא מגילה שהיא המצוה העיקרית של ימי הפורים, אבל להלכה נקטינן שיש חפצא של מועד על עצם היום ולכן אף שהקדימו מגילה ליום ו', מחשש שמא יעבירנו, אומרים עה"נ בעצם יום הפורים בשבת קודש.

ג: כתב הגהות מיימוניות בהלכות תפלה פ"ב אות ו' "אומר על הנסים בערבית פורים אעפ"י שלא קראו את המגילה ולא כאשר פסק בסדר רב עמרם שאין לאמרו עד לאחר קריאת המגילה ועיין בהלכות פורים" (וכ"כ עוד בסוף הלכות מגילה). ולשיטה זו רמז הרמ"א בסי' תרצ"ג ס"ב "ובליל י"ד אעפ"י שלא קראו המגילה עדיין אומר על הנסים בתפילת ערבית" עי"ש.

ולכאורה אין פשר לשיטת רב עמרם דמה זה תלוי אם קראו את המגילה, וכי יעלה על הדעת דכל עוד לא ישבו בסוכה או לא אכלו מצה לא יזכירו את יו"ט בתפילה ומה ענין קדושת היום למצוות הנוהגות בו. (ועיין עוד במגן אברהם סי' תרצ"ז סק"א דבפורים קטן אין אומרים על הנסים שהרי אפילו בפורים י"א שאינו אומר עה"נ עד שיקראו את המגילה וק"ו באדר ראשון שאין בו מקרא מגילה כלל עי"ש).

והנראה בזה דשאני פורים מימי חג ומועד שיש בהם קדושה בעיצומו של יום משא"כ בפורים שאין בעצם היום ולא כלום וכל מהותו במצוותיו ולכן סובר רב עמרם גאון דכל עוד לא קראו את המגילה לא אומרים עה"נ. אמנם להלכה נדחתה שיטה זו כמבואר, אך לא בהכרח משום דאנן קי"ל דעצם היום מקודש ויש בו חפצא דחגים וזמנים אלא משום דעה"נ ומקרא מגילה לאו הא בהא תליא ואף שלא קראו את המגילה מ"מ אומרים עה"נ, (ומובן לפי"ז מש"כ המג"א דבפורים קטן לכו"ע אין אומרים עה"נ דכמו שאין קוראים בו מגילה כלל כך לא תיקנו מעיקרא לומר בו עה"נ וז"פ).

 

ב

שמחה בפורים

 

והנה בספר משנת יעב"ץ להגר"ב ז'ולטי באו"ח סימן ע"ט כתב לחלק בין ימים טובים שבהם יש מצות שמחה בעצם וכמ"ש הרמב"ם בפ"ו מהלכות יו"ט הי"ז "חייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליואע"פ שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמיםיש בכלל אותה השמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו" הרי שביו"ט יש מצות שמחה בעצם, ומשו"כ צריך לשמח כל אחד כראוי לו אנשים בבשר ויין נשים בבגדי צבעונים וקטנים בקליות ובאגוזים כמ"ש שם בהלכה י"ח, אבל בפורים אין מצות שמחה בעצם היום אלא מצות משתה שהוא מעשה של שמחה וכמבואר ברמב"ם פ"ב ממגילה ד"חובת סעודה זו שיאכל בשר ויתקן סעודה נאהושותה יין עד שישתכר" וכו'.

וכתב פירוש נפלא בלשון המקראות במגילת אסתר דמתחלה כתיב "שמחה ומשתה ויו"ט" (ט' י"ט) ולאחר שקיבלו עליהם כתיב "לעשות אותם ימי משתה ושמחה" (שם כ"ב) ומבואר במגילה (ה' ע"ב) דמתחלה רצו לתקן יו"ט ולאסרו בעשיית מלאכה אך למסקנה לא תיקנו יום טוב אלא משתה ושמחה בלבד, והעיר המשנ"י למה מעיקרא כתב שמחה ואח"כ משתה "ימי שמחה ומשתה ויו"ט" ואח"כ כתוב לשון הפוך "ימי משתה ושמחה", אלא דמתחלה כשרצו לתקן יו"ט ממש פשיטא דהיה יום שמחה ומשתה, דביו"ט יש מצות שמחה שמכוחה צריך לעשות משתה, אבל למסקנא דלא תיקנו בו יו"ט עיקרו היום אינו לשמחה אלא למשתה כמבואר, ודפח"ח.

ולכאורה נחלקו הפוסקים בשאלה זו אם יום הפורים הוא בעצם יום שמחה דהנה בסימן תרצ"ו סעיף ז' כתב המחבר דאבילות נוהגת ביום הפורים, והרמ"א שם חלק וכתב דאין אנו נוהגים אבילות ביום הפורים, ונראה שנחלקו אם ימי הפורים הם בעצם ימי שמחה (דעת הרמ"א דאין אבילות נוהגת בהם) או שמא אין בהם אלא מצות משתה והנהגה של שמחה (ומשום כך יש בהם דין אבילות, שיטת הבית יוסף).

וע"ע שם סעיף ח' שמותר לישא אשה בפורים ואין בו דין אין מערבין שמחה בשמחה, ובט"ז שם הביא דעת האוסרים, הרי דגם בזה נחלקו אם יום הפורים הוא יום שמחה או לא.

אמנם לענ"ד על אף שהדברים מתיישבים כמין חומר בלישנא דקרא, מ"מ פשוט בעיני כביעתא בכותחא דמצוה להיות שמח וטוב לב בפורים דמ"מ הימים הם ימי משתה ושמחה במובן הפשוט, וכי תיקנו חז"ל לשתות ולאכול לא כדי שיהיה שמח וטוב לב, ואין לדייק כלל מלשונות הרמב"ם דאין בפורים אלא מצות הסעודה בלבד כמ"ש במשנ"י דהלא להדיא כתב שם בהי"ד "מצות יום י"ד לבני כפרים ועיירות ויום ט"ו לבני כרכים להיות יום שמחה ומשתה" וכו' הרי דהימים הם ימי "שמחה ומשתה", ויתירא מזו כתב בשו"ע סימן תרצ"ו סעיף ז' דיש "מצוה דאורייתא לשמוח בפורים דדברי קבלה כדברי תורה". הרי להדיא דמצוה לשמוח בפורים. אלא שבהלכות יו"ט הוסיף הרמב"ם דביו"ט צריך להיות שמח וטוב לב הוא ואשתו ובניו וב"ב, כדי להשמיענו הלכתא גבירתא דצריך לשמח אשתו בבגדי צבעונים והקטנים באגוזים וכדו', והלכה זו ודאי לא נאמר בפורים, אך לגבי עצם המצוה להיות שמח וטוב לב, פשיטא שגם בפורים כך מצווה האדם להרגיש, דמה זה יום שמחה אם לא שאנשים ישמחו בו.

אך מ"מ נראה דאף דביו"ט ובפורים יש מצות שמחה, לאו בחדא מחתא מחתינן להו, ויש גדרים שונים ואופנים שונים בדיני השמחה, לא הרי זה כהרי זה. ומסתבר אכן דשמחת פורים עיקרה במשתה היין ומשו"כ תיקנו בה ימי "משתה ושמחה".

ונראה עוד דגם שתי ההלכות הנ"ל, אבילות בפורים, ונישואין בפורים, לאו בחדא מחתא מחתינן להו, דהרי חזינן להרמ"א שחולק על המחבר לגבי אבילות ולא לגבי נישואין, וע"כ צריך לדון בכל הלכה והלכה בגדריו המסויימים, ואין לדמות בזה מילתא למילתא ונראה ברור דיש מקום לדון דרק דין יו"ט דוחה אבילות ולא יום שמחה כפורים, וכיוצ"ב נחלקו בהא דאין מערבין שמחה בשמחה, אבל אין שום צד לומר דאין מצות שמחה בפורים, ודו"ק כי הדברים ברורים.

 

ג

בחיוב אכילת בשר בסעודת פורים

 

כתב הרמב"ם בהלכות מגילה (פ"ב הלכה ט"ו) "כיצד חובת סעודה זו שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה".

ומבואר מדבריו דיש חובה לאכול בשר בסעודת פורים. ולכאורה הוכיח כן מהמבואר בגמ' (מגילה ז' ע"ב וכן בירושלמי ו' ע"ב) דר' יהודה הנשיא שלח לר' הושעי' בשר עגל במשלוח מנות. ובב"מ (ע"ח ע"ב) אמרו "מגבת פורים לפורים, מגבת העיר לאותה העיר ואין מדקדקין בדבר אבל לוקחין את העגלים ושוחטין ואוכלן אותן והמותר יפול לכיס של צדקה". הרי שבסעודת פורים היו שוחטין עגלים ואוכלים.

ובטעם הלכה זו נראה פשוט דכיון דימי הפורים נקבעו כימי משתה ושמחה, הלא אין שמחה אלא בבשר ויין, וכ"כ בכסף משנה שם.

ובשו"ע סימן תרצ"ו ס"ז מבואר "יש מי שאומר שאונן מותר בבשר ויין דלא אתי עשה דיחיד דאבילות ודחי עשה דרבים דאורייתא לשתות בפורים דדברי קבלה נינהו שהם כדברי תורה". וגם מדברים אלה מבואר דיש חיוב לאכול בשר בסעודת פורים, דאל"כ איך ידחה איסור אונן באכילת בשר, וע"כ דמשום שמחת פורים צריך לאכול בשר.

והנה המגן אברהם (סימן תרצ"ה ס"ק ט"ו) כתב דאף דבמגילה כתוב לעשות אותו ימי משתה ושמחה, ואין שמחה אלא בבשר ויין, מ"מ אפשר דאין מצוה לאכול בשר בפורים, דהלא אף ביו"ט אין מצוה לאכול בשר אלא בזמן שבית המקדש קיים, וציין לסימן תקנ"ט, עי"ש.

והנה בסימן תקנ"ט כתב השו"ע בס"ב שלא ימשך בבשר ויין ובהוללות, ובמג"א סק"ג כתב דמ"מ מצוה לאכול בשר, וא"כ צ"ע בכונתו בסימן תרצ"ה.

ולכאורה צ"ל דכיון שאין חיוב מה"ת לאכול בשר ביו"ט אלא משלמי שמחה, אף שביו"ט תיקנו שמצוה לאכול בשר, אפשר דבפורים שאינו יו"ט ממש לא תיקנו חיוב בבשר. וכל כונת המג"א דמלישנא דקרא ימי משתה ושמחה אין להוכיח שצריך לאכול בשר דגם מצות שמחת יו"ט מה"ת אינה אלא בבשר שלמים. אך לכאורה תמוה דהלא להדיא מבואר ברמב"ם ובשו"ע דאכן מצוה יש לאכול בשר בפורים, כמבואר.

וכיוצא בדבר יש לעיין בדברי הט"ז סימן תרצ"ג סק"ב שהביא את מש"כ בשו"ת מהרש"ל סימן מ"ח בשם גדול אחד בדורו מהר"י פאלק שפסק דאף שאין מחזירין מי שלא אמר על הנסים בתפלה בפורים, מ"מ מי שלא אמרו בברכת המזון צריך לחזור ולברך דכיון דכתיב ימי משתה ושמחה הוי סעודת פורים חובה גמורה כמו סעודת שבת ויו"ט. והט"ז הוסיף על דבריהם דמ"מ אי"צ לחזור אא"כ שכח לומר עה"נ בסעודת שחרית אבל אם אמרו בסעודה זו אף ששכח לומר עה"נ במה שקרוי בפינו סעודת פורים דהיינו מה שאוכל לשם שמחת פורים אחה"צ אין צריך לחזור, וכך פסק למעשה.

ואת"ל דיש חיוב גמור לאכול בשר בסעודה זו, הרי לא יצא יד"ח בסעודת שחרית שודאי לא אכל בה בשר, ובאמת מבואר להדיא בלשון הרמב"ם דאכילת הבשר חובה היא בסעודת פורים דז"ל "כיצד חובת סעודה זו שיאכל בשר וכו'". ובאמת יש לתמוה יותר דבסעודת שחרית גם אין רגילים לשתות יין וכי יצא יד"ח סעודת פורים ללא שתיית יין, והלא זה מעיקרי מצות היום לבסומי בסעודת פורים, ואף מפורש בדברי הרמב"ם שם דשתיית היין מישך שייכי לסעודת פורים ואינה מצוה בפני עצמה, וא"כ איך יצא יד"ח בסעודת שחרית.

ולכאורה צ"ל דאף אם צריך לחזור ולסעוד כדי לאכול בשר ולשתות יין בסעודתו, מ"מ אי"צ לחזור ולומר על הנסים דכבר יצא בברכת המזון בסעודת השחרית. אך לכאורה אין לזה טעם דהלא אמרית עה"נ אינה מצות היום אלא חובה בברכהמ"ז של סעודת החובה, ואם לא יצא יד"ח הסעודה בשחרית, ומחוייב לחזור ולאכול סעודת בשר ויין, לכאורה פשוט דצריך לחזור ולומר עה"נ, וצ"ע בדברי הט"ז.

 

ד

בחיוב אכילת פת בסעודת פורים

 

והנה אף המג"א הביא את דברי מהרש"ל בשם מוהר"י פאלק בסימן תרצ"ה סק"ט וכתב שכך גם דעת השל"ה אלא שהקשה עליהם דכי עדיף ברכהמ"ז מתפלה והלא התפלה ודאי חובה היא ואעפ"כ אינו חוזר אם לא אמר עה"נ, וק"ו במי שלא אמרו בברכהמ"ז. ומ"מ כתב דאם כבר אמרו בסעודת שחרית ודאי אינו חוזר ואומר.

ועוד כתב המג"א לפקפק בשיטת הרש"ל, מהרי"פ והשל"ה דבאמת אינו חייב לאכול פת בפורים ויכול לצאת במשתה ושמחה ללא פת וא"כ אין כלל חיוב ברכהמ"ז ועה"נ, וכ"כ באליהו רבה (סק"ז). ועיין עוד בפמ"ג (א"א סימן תרצ"ו ס"ק ט"ו) שנחלקו הפוסקים אם צריך לאכול פת בסעודת פורים. ועיין עוד בברכי יוסף (ומובא גם בשע"ת תרצ"ה סק"א) בריש סימן תרצ"ה שכתב "אם עשה סעודת פורים בלא לחם יצא, אחד קדוש בתשובה כת"י".

הרי לן דעת המג"א א"ר וברכ"י שאין צריך לאכול פת בסעודת פורים.

אך במור וקציעה כתב שדבר זה אי אפשר לשומעו כלל, דאין לך קביעת סעודה ללא פת והרי ברור דבפורים אין המצוה להרבות באכילה בלבד כמו בערב יוה"כ אלא לעשות סעודה דזו משמעות "משתה ושמחה", ואין לך סעודה ללא פת, עי"ש.

אך לכאורה יש לתמוה והלא הרבה פוסקים נקטו שיוצא ידי חובה בסעודה שלישית ללא פת אף שבודאי צריך לאכול בשבת שלש סעודות, הרי דגם ללא פת יש תורת סעודה.

אך מטעם אחר נראה לכאורה דצריך לאכול פת בסעודת פורים, דהלא כתב הרא"ש בברכות (פ"ז סוס"י כ"ג) בשם רבינו יהודה דצריך פת בסעודות יו"ט משום דאין שמחה ללא פת, וא"כ מסתבר דכמו שצריך בשר בסעודת פורים דכתיב בה ימי משתה ושמחה, כך גם ידעינן דצריך לאכול פת.

 

ה

הלל בפורים

 

הנה שנינו במגילה י"ד ע"א שני טעמים למה אין אומרים הלל בפורים רב נחמן אמר קריאתה זו הלולא, ורבא אמר משום דאכתי עבדי דאחשורוש אנן עי"ש, ולכאורה שתי דרכים יסודיות יש כאן שונות זו מזו בשרשן, לר"נ יום ראוי זה ראוי להלל, אלא שקריאת המגילה היא היא ההלל, ולרבא אין יום זה ראוי להלל.

וחידוש גדול כתב המאירי שם דלר"נ אם לא קרא את המגילה מכל סיבה שהיא יש לומר הלל, אך לרבא פשיטא שאין אומרים הלל כלל, ולהלכה נסתפק בזה בשערי תשובה סימן תרצ"ג ס"ק ג', ויסוד הספק הוא האם הלכה כרבא או כר"נ, דהרמב"ם בפ"ג ה"ו מהלכות מגילה וחנוכה הביא רק את טעמו של רב נחמן, וכ"ה באבודרהם הלכות פורים, אך בשבלי הלקט וכן בלבוש בסי' תרצ"ג הביאו את שני הטעמים, (ופלא על המשנ"ב שם ס"ק ז' שלא הביא אלא את שיטת רבא דאכתי עבדי אחשורוש אנן).

ומסקנת השע"ת דאם לא קראו את המגילה יקרא הלל בלא ברכה. ולענ"ד אף זה חומרא יתירא, דבאמת המאירי הוא שיטה יחידאה בהלכה זו, וכל כעי"ז לא אמרינן שתיקה כהודאה דמיא, אלא פשוט דכיון שכתב הרמב"ם, השו"ע וכל הראשונים והפוסקים לדורותיהם דאין אומרים הלל בפורים ולא העלו על דעתם דמי שלא קרא את המגילה יקרא את ההלל וע"כ שהבינו דמעיקרא לא תיקנו לקרות את ההלל בפורים ולא נחלקו אלא בטעם הדבר, אך לכו"ע לא תיקנו הלל בפורים, ואף אם מחמת סיבה כלשהי לא קרא את המגילה פטור הוא מלומר הלל.

ובאמת מבואר כך להדיא בלשון הרמב"ם שם (פ"ג ה"ו מחנוכה) דלא תיקנו הלל בפורים, ודו"ק בכ"ז.

 

ו

גדר מתנות לאביונים ומשלוח מנות

 

הנה יש לעיין בגדר מתנות לאביונים אם הוי מדין צדקה דתיקנו ליתן ביום זה צדקה לעניים או הלכה מסויימת היא מדיני שמחת פורים, וגם בשאלה זו לכאורה נחלקו הפוסקים כאשר תחזינה עינינו.

בתשובות מהרי"ל סימן נ"ו נשאל אם מותר לתת מת"ל מכסף מעשר, וצדדי השאלה, אם צריך ליתן משלו ולא ממעשר שממון עניים הוא, או שמא אין מצוה זו אלא להרבות שמחה וכאשר הוא נותן לאביון מסויים שמח אביון זה וכך מצוותו, ולכאורה שני צדדי השאלה הלא הם שני צדדי שאלתנו הנ"ל, דאם הנתינה היא המצוה כמו בצדקה צריך ליתן משלו אבל אם אין כאן אלא הלכה שיסודה בשמחה פורים יכול ליתן אף ממעשר.

אך המהרי"ל בתשובתו חידש טעם אחר למה אין ליתן מת"ל מכסף מעשר, משום דחובה היא וכל דבר שבחובה אינו בא אלא משלו, ומשמע מדבריו דבאמת אפשר דשרש המצוה אינו אלא לשמח לב אביון ודל, אך מ"מ כיון דחובה היא, אין ליתנו ממעשר עי"ש.

והנה בבבא מציעא (ע"ח ע"ב) מבואר דאין מדקדקין במעות פורים, ובירושלמי מגילה (א' ד' דף ה' ע"א) אמרו בלשון אחר, "כל הפושט יד נותנים לו", אך לא נתבאר בדברי שני התלמודים טעם בהלכה זו ובריטב"א שם בב"מ כתב דאין מדקדקין לבדוק האם הוא אביון או לא אלא נותנים לכל כדי להרבות שמחה וכ"כ שם בתוס' הרא"ש "יש מפרשים אין מדקדקין בדבר לומר זה עני ויתנו לו וזה אינו עני אלא כל דכפין ייתי וייכול כדי שיהו הכל שמחים", ועוד ביאר שם הרא"ש מה שאמרו "מגבת פורים לפורים" וז"ל "ואע"ג דאמרינן בערכין דמעות של צדקה מותר לשנותן למצוה אחרת, פורים שאני, כדי להרבות בשמחת פורים, אין לשנותן, ואפילו יש להם מעות הרבה, בכולם יקנו צרכי סעודה", ולכאורה מבואר מדבריהם דלא דין צדקה יש כאן אלא נתינה הקשורה לשמחת פורים בלבד.

ויסוד זה נראה מוכח גם ממה שמבואר בסי' תרצ"ד סעיף א' "כל אדם חייב ליתן לפחות שתי מתנות לשני עניים", ובט"ז שם דכל אדם אפילו עני וביאר שם הפמ"ג במשבצות דלא כמו בצדקה דהעני פטור מליתן כשאין לו במת"ל כל אדם חייב משום שמחת פורים עי"ש.

אמנם אי בדידי תליא נראה דבודאי יש כאן מצות צדקה, דהלא תיקנו ליתן מתנות לאביונים, אך גדרי צדקה זו שונים מגדרי הצדקה הכלליים כיון שענינה ותכליתה לשם שמחת פורים וסעודתה ומשו"כ תיקנו לקיימה באופן שיש בה ריבוי שמחה, וז"פ.

 

ז

בגדר משלוח מנות

 

ונראה עוד דגם מצות משלוח מנות ענינה אחד עם מת"ל ושני צדדים הם לאותה מטבע, וכך למדתי מדברי הכל בו (סוף הלכות פורים) "ומשלחין מנות איש לרעהו, אל העשיר שולח שני מנות ואל העני מנה אחת, ונפקא לן מקרא דכתיב "ומשלוח מנות איש לרעהו" שתי מנות לאדם אחד, ומתנות לאביונים ב' מתנות לב' אביונים" ולמדנו מדבריו, דשני דינים אלה ענין אחד הם, לעשיר (רעהו) שני מנות ולאביון מנה אחת, וכן הוא בר"ן במגילה שם בפירוש רבינו יונתן.

וע"ע בחזון איש או"ח סימן קנ"ה אות א' "נראה דמשלוח מנות ומת"ל אינם מתחלקים ולכן לא הזכירו בגמ' משלוח מנות בזה בכלל מתנות לאביונים, ואמנם במגן אברהם בשם הרלב"ח כתב דמשל"מ בכלל משתה ושמחה (ושמעתי בשם הכנסת הגדולה דמשל"מ בכלל מת"ל)" הרי שנקט החזו"א דמשל"מ ומת"ל ענין אחד הם ביסודם, אף שזה לאביון וזה לכל אדם, אלא שנתקשה במש"כ המג"א דמשל"מ בכלל משתה ושמחה.

אך להמבואר "כל הנחלים הולכים אל הים" והכל עולה בקנה אחד ושני מצוות אלה שני צדדים של מטבע אחת הם, ומטבע זה שמחת פורים הוא, דכדי להרבות בשמחת פורים תיקנו לשלוח זה לזה, ותיקנו לשלוח שני מנות לעשיר ומתנה לאביון והכל כדי להבטיח ולהרבות סעודת פורים ושמחתה.

והנה ידוע מש"כ בשו"ת חת"ס או"ח סי' קצ"ו דיש שני טעמים במשלוח מנות א' משום סעודת פורים וזה שיטת תרומת הדשן ב' להרבות רעות כמ"ש בספר מנות הלוי, והחת"ס כתב בזה נפ"מ להלכה עי"ש, אך לפי המבואר ברור שיסוד גדר מצוה זו שמחת פורים אך אפשר שתיקנו לשלוח באופן שירבה אהבה ורעות ושמחה יתירה, ודו"ק בזה.

הנה כתב הבה"ל בשם הבנין ציון דצריך דוקא לשלוח מנות אבל אם נותן בעצמו אינו מקיים מצוה, דמשלוח מנות כתיב. אך לענ"ד אין לדייק כלל לשון זה וכל כה"ג זיל בתר טעמא ואם ע"י שליח מקיים מצוה זו ק"ו אם יתן בעצמו, ובפרט לפי מה שנתבאר דיסוד מצוה זו כדי להרבות שמחה וסעודה ודאי אין לחלק בין שולח לנותן בעצמו ושמעתי שהחזו"א גם דחה הלכה זו מכל וכל.

 

ח

זמן הסעודה בפורים שחל בערב שבת

במה ששאל בפשר מנהגנו לעשות את סעודת פורים אחרי חצות בפורים שחל בערב שבת, על מה סמכו לסטות מדברי הרמ"א שכתב דבערב שבת יש לעשות את הסעודה שחרית וכך נהג הגר"א כמבואר במעשה רב סימן רמ"ח.

אבאר בזה את הנלענ"ד.

הנה כתב הרמ"א בסימן תרצ"ה ס"ב "ונוהגים לעשות סעודת פורים לאחר מנחה וערבית יתפללו בלילה ומתפללים מנחה תחלה בעוד היום גדול ורוב הסעודה צריכה להיות ביום (מנהגים) ולא כמו שנוהגין להתחיל סמוך לערב ועיקר הסעודה היא ליל ט"ו וכשחל פורים ביום שישי יעשו הסעודה בשחרית משום כבוד שבת (מנהגים) ומי שרוצה לעשותה תמיד בשחרית הרשות בידו (ת"ה)".

הרי לן מדברי הרמ"א דבשנים כתקונם נהגו לעשות את הסעודה לאחר תפלת המנחה, ובחל פורים בער"ש נהגו להקדימה בשחרית, ועוד כתב רמ"א דגם בשאר השנים רשות ביד האדם לאכול סעודת פורים בשחרית. וכבר הביאו הא"ר והמשנ"ב בס"ק ט' את דברי השל"ה דהאוכל סעודת פורים שחרית הרי זה משובח וטעמו של השלה"ק דסעודת פורים זכר היא לסעודת אסתר ומסתמא בשחרית היתה כדרך אכילת מלכים. ובכף החיים ס"ק כ"ב הביא מסידור הרש"ש דגם לפי הקבלה יש לאוכלה שחרית עי"ש.

אמנם מה שהביא שכן מנהג הגר"א, לענ"ד אינו ראיה לני"ד דמנהג הגר"א לישב כל היום כולה בסעודה דיום משתה ושמחה כתיב, והגר"א היה מתיישב בסעודה שחרית ויושב בה עד ערבית וכמבואר במעשה רב שם "סעודת פורים עיקרה ביום על כן הנכון לכוין לצאת בסעודת שחרית. והוא ז"ל עשה סעודתו במשתה ושמחה כולה ביום וכשהחשיך התפלל מעריב וחזר ללמודו". ובתוספת למעשה רב שם כתוב "סעודתו במשתה ושמחה, ואדמו"ר החסיד עשה סעודתו תיכף אחר התפלה. ואח"כ ישב על שולחנו כל היום ואכל ושתה הרבה למאד לקיים חיוב עד דלא ידע. ולעת ערב בירך ברהמ"ז ופג יינו והתפלל תפ"ע".

והמג"א בס"ק ה' כתב דאין אנו נוהגים לאכול סעודת פורים בשחרית משום שטרודים אנו במצוות היום, מגילה, מ"מ ומת"ל וכ"ה במשנ"ב שם סק"ח, עי"ש. וסברא זו כתב בתרומת הדשן סימן ק"י כדי ליישב את מנהגם של אלה שמתחילים את סעודת הפורים סמוך לערב ועושים את רוב הסעודה בלילה, ומ"מ כתב בסו"ד דאף שכתב ליישב מנהגם "מ"מ רבותי ואני אחריהם נהגינן עיקר הסעודה בשחרית, כמדומה שכן נהגו ברינוס" עי"ש.

ומ"מ מבואר שמקורות רבים וחשובים יש לעשות את עיקר סעודת פורים שחרית בכל שנה ושנה וזה דעת תה"ד, השל"ה, הרש"ש, ומנהג הגר"א. אך לדעת הרמ"א נהגו לעשות הסעודה לאחר תפלת מנחה אך הרוצה לעשותה שחרית רשות בידו. אך בחל פורים בער"ש נהגו לשיטתו לעשותה שחרית.

אך המג"א בס"ק ט' כתב בשם המרדכי, שו"ת מהרי"ל סימן נ"ו והשל"ה שעושים את הסעודה לאחר המנחה ובהגיע הלילה פורש מפה ומקדש עי"ש, וכ"כ המאירי בכתובות דף ז' ע"ב וז"ל "ואף אנו ואבותינו נוהגים בפורים שחל בער"ש שמתחילין בסעודה בעוד יום עד שיקדש היום ופורסים מפה ומקדשים וגומרין את הסעודה".

אך רובא דעלמא לא נהגו כן ואולי משום שלדעת המקובלים אין זה ראוי לכתחלה כמו שכתב בכף החיים בסימן רע"א ס"ק כ"ג דלשיטת האר"י סדר העולמות והמוחין הוא בקבלת שבת ואח"כ קר"ש וברכותיה ואח"כ תפלת העמידה, ויכולו, וקידוש היום, והפורס מפה ומקדש מהפך את העולמות, עי"ש.

וגם לפי ההלכה נכנסים אנו לספק ברכה כמבואר בשו"ע סימן רע"א ס"ד שנחלקו אם צריך שוב לברך ברכת המוציא, ואפשר דמשו"כ נמנעו רבים בכלל מלפרוס מפה ולקדש. ובערוך השלחן שם סעיף י"ג כתב דלאחר שקידש על היין צריך לחזור ולבצוע על לחם משנה, ולכאורה זה תלוי אם צריך לחזור ולברך ברכת המוציא דכבר כתב רש"י (שבת קי"ז ע"ב) דכל מצות לחם משנה אינה אלא לברך על לחם משנה ואם אינו מברך ברכת המוציא מה מצוה יש בלחם משנה, אך כבר כתבתי במנחת אשר (במדבר סימן כ"ה) דיש אומרים דלאו בברכה תליא מילתא אלא שמצוה לקבוע סעודת שבת ויו"ט על לחם משנה ולבצוע עליהם בשעת קביעת הסעודה ותחילתה, ולפי דרך זו יש מקום לדברי העה"ש דלאחר קידוש חוזרים וקובעים את המשך הסעודה לכבוד השבת, ודו"ק.

ועוד נראה לכאורה טעם שלא לנהוג כן בער"ש דהלא אמרו בירושלמי למה אין עושין סעודת פורים בשבת "לעשות אותם ימי משתה ושמחה כתיב את ששמחתו תלויה בבי"ד יצא זה ששמחתו תלויה בידי שמים" (כ"ה בירושלמי מגילה ה' ע"א). ולפי"ז לכאורה אין לשלב סעודת פורים עם סעודת שבת אלא יש להשלים סעודת פורים לפני סעודת שבת, וצ"ע.

אך נראה עיקר בזה לבאר מנהגנו, דהנה בסימן רמ"ט ס"ב איתא "אסור לקבוע בערב שבת סעודה ומשתה שאינו רגיל בימי החול ואפילו היא סעודת אירוסין מפני כבוד השבת שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול וכל היום בכלל האיסור. הגה, וסעודה שזמנה ערב שבת כגון ברית מילה או פדיון הבן מותר, כן נראה לי וכן המנהג פשוט. ולאכול ולשתות בלי קביעות סעודה אפי' סעודה שרגיל בה בחול כל היום מותר להתחיל מן הדין אבל מצוה להמנע מלקבוע סעודה שנהוג בה בחול מט' שעות ולמעלה".

הרי לן דאף שמעיקר הדין מותר לאכול סעודת מצוה שזמנה בערב שבת כל היום וכמ"ש הרמ"א לגבי פדיון הבן ומילה וה"ה בסעודת פורים מ"מ מצוה שלא לקבוע סעודה זו מתשע שעות ולמעלה, ואף שהלכה זו נכתבה בשו"ע לגבי סעודה שרגיל בה בחול, מסתבר דה"ה וק"ו בסעודה גדולה שאין רגיל בה בחול, ומה לן במה דהוי סעודת מצוה וכי לא יוכל לקיים מצותו מבעוד יום. ומשו"כ נראה דהמנהג הנכון לגמור את סעודת הפורים בעוד יום כדי להתכונן לכבוד שבת ולאכול סעודת שבת לתאבון.

ומאידך נראה דכמו שנהגו בכל שנה ושנה לא לאכול את סעודת פורים בשחרית משום שטרודים בשאר מצוות היום ה"ה כשחל פורים בערב שבת. ועוד דהרי מצוה לאכול בשר בסעודת פורים כמבואר לעיל, ואין אנו רגילים לאכול בשר ולשתות יין בשחרית.

כ"ז נראה ברור ופשוט ליישב מנהגנו לא לאכול סעודה זו שחרית ממש ומאידך לגומרה מבעוד יום כדי שיאכל סעודת שבת לתיאבון.

 

 

משוורתא דפוריא

"רבא אמר כמשוורתא דפוריא" (סנהדרין ס"ד ע"ב).

"...קופץ ברגליו כדרך שהתינוקות קופצין בימי הפורים, שהיתה חפירה בארץ והאש בוער בו והוא קופץ משפה לשפה" (רש"י וכ"ה ביד רמ"ה שם).

מנהג זה פלאי הוא, מה טעם יש בו, לקפץ מעל האש שבתוך הבור.

א

האש הגדולה

ונראה לבאר מנהג זה, דהנה ידועה קושיית התוס' בשבת פ"ח ע"א הכיצד אמרו חז"ל שהקב"ה כפה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם הלא כבר הקדימו ישראל נעשה לנשמע כמבואר בכתוב. ותירצו דמכל מקום כפה עליהם ההר "שמא יהיו חוזרים כשיראו האש הגדולה שיצתה נשמתן".

אולם לשבחן של ישראל יאמר שאכן כשהגיע רגע המבחן וראו את האש הגדולה לא רק שלא חזרו לאחוריהם, אדרבא התקרבו קירבה יתירה. שהרי בפרשת ואתחנן (דברים ד' י"א) כתוב "ותקרבון ותעמדון תחת ההר וההר בוער באש עד לב השמים חשך ענן וערפל". והנה טבעו של אדם שירא הוא מן האש ובורח ומתרחק ממנה לחפש מחסה ומסתור, אך כאן כשראה כל העם שההר בוער באש גדולה ונוראה חשך ענן וערפל, מעיד עליהם הכתוב שלא רק שלא ברחו החוצה, אלא נהפוך הוא התיצבו ועמדו קרוב עד כמה שניתן להם - "ותקרבון ותעמדון תחת ההר".

ובימי הפורים, ימים שבהם הדור קיבלוה באהבה, והוכיחו קבל עם ועולם שמרצונם קיבלו את התורה ולא מאימת הכליה, נהגו התינוקות לקפוץ מעל גבי האש, לרמוז שאין אנו מתיראים מן האש, וכדרך אבותינו שאף בראותם האש הגדולה לא פחדו וקרבו ועמדו תחת ההר.

ב

דילוג מעל מידת הדין בכח התורה

ונראה עוד דרמז נוסף יש כאן. האש מורה היא על מדת הדין כידוע (ע' רמב"ן דברים ל"ג ב'), ובימי הפורים יש בכחנו לדלג ולקפץ מעל מדת הדין ולזכות בפקודת ישועה ורחמים, וכפי שכתב הנועם אלימלך בפרשת בא דיום זה מסוגל בכל שנה ושנה למפלת הרשעים אויבי ישראל "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם" ולישועות למעלה מדרך הטבע.

אולם על מנת שנהיה ראויים לזכות בשפע סגולת היום עלינו להרבות בת"ת, וביותר ביום הפורים עצמו סגולה מופלאה היא לעסוק בתורה כמ"ש השל"ה (מסכת מגילה אות ט"ו) ובספר יסוד ושורש העבודה בשער המפקד פרק ו' ע"פ דרשת חז"ל (מגילה ט"ז ע"ב) "ליהודים היתה אורה - זו תורה" עיי"ש.

וכאשר מרבים אנו בת"ת ביום נשגב זה עוסקים אנו גם במחיית זכר עמלק שהוא מענינו של יום, דמרגניתא טבא מצינו בהגהות יעב"ץ בב"ב מ"ו ע"ב שם מצינו בגמ' "עמלק סימן" וכל העובר עומד משתומם הלא נצטוינו למחות זכר עמלק מכל וכל ואיך הכניסוהו לתלמוד הבבלי, הלא לכאורה הוי כצלם בהיכל ובקדש הקדשים!

וכתב שם היעב"ץ בהגהותיו דאדרבא ענין גדול יש בזה "להכניס מנוול זה לבית המדרש לשבר כחו ולהוציא ממנו ניצוץ קדושה שיש בו"!

הבה נאחז גם אנו במדה זו ונמשוך את המנוול הזה לבית המדרש, לשבור את כחו ולמחות את זכרו ע"י תלמוד תורה, בשמחה, בששון, וביקר.

הרחמן הוא יעשה לנו נסים ונפלאות כשם שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה.