Kedushas Bais Hamikdash (5778)

מרן הגאב"ד שליט"א


 

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו" (כ"ה ח' - ט').

א

כתב הרמב"ם בספה"מ (מ"ע כ') וז"ל "שצונו לבנות בית עבודה, בו יהיה ההקרבה והבערת האש תמיד ואליו יהיה ההליכה והעליה לרגל והקיבוץ בכל שנה כמו שיתבאר, והוא אומרו יתעלה 'ועשו לי מקדש' ולשון ספרי (דברים פ"ב) שלשה מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ, למנות להם מלך, ולבנות להם בית הבחירה, ולהכרית זרעו של עמלק, הנה התבאר שבנין בית הבחירה מצוה בפני עצמה", עכ"ל. וכ"ה בחינוך (מצוה צ"ה) "לבנות בית לשם ה', כלומר שנהיה מקריבים שם קרבנותינו אליו, ושם תהיה העליה לרגל וקיבוץ כל ישראל בכל שנה, שנאמר 'ועשו לי מקדש'". וכ"כ הסמ"ג (מ"ע קס"ג).

וכבר נחלקו רבותינו במהות מצוה זו דעשיית המקדש בפרטיה והלכותיה, וד' מחלוקות בדבר:

א. כתב הרמב"ם (ספה"מ שם) וז"ל "וכבר בארנו שזה הכלל הוא כולל חלקים ושהמנורה והשלחן והמזבח וזולתם כלם הם מחלקי המקדש והכל ייקרא מקדש וכבר ייחד הציווי בכל חלק וחלק".

ב. הרמב"ן (שם מצוה ל"ג) השיג ע"ד הרמב"ם וכתב "ולא הוכשר בעיני הטעם שכתב בו הרב שאמר שהם חלק מחלקי המקדש, לפי שאין הכלים חלק מן הבית, אבל הם שתי מצות ואינן מעכבות זו את זו ומקריבין בבית אף על פי שאין בו כלים אלו".

וראה בדבריו שם שכתב דרק עשיית הארון הוי מצוה בפנ"ע משום שהארון "אינה הכשר מצוה אחרת כמנורה והמזבחות והשלחן וכן הבגדים כדעת בעל ההלכות אינם אלא להכשר העבודות שנצטווינו בהן", עיי"ש באורך, ומשמע מדבריו דכל הכלים עשייתן הכשר מצוה בלבד משא"כ ארון העדות שאין בו עבודה מלבד נתינת הלוחות בו, ולכך ייחד בו הכתוב עשה בפ"ע ועיין לקמן אות ה'.

אך בקנאת סופרים כתב דמסתבר גם לגבי הארון דאינו אלא הכשר בלבד דלא נעשה אלא לתשמיש מצוה לשים בו את לוחות העדות.

ג. במנין המצות (הוא "ספה"מ הקצר", מצוה כ') תמה הראב"ד ע"ד הרמב"ם מה טעם הניח ולא מנה מצות בנין המזבח אבנים שלימות. ושיטתו מבוארת דמצות עשיית המזבח אין ענינה למצות עשיית המשכן, וכדחזינן שנצטוו בו תיכף אחר שקיבלו לוחות העדות קודם שנצטוו על המשכן וכליו, וכבר פסק הרמב"ם להדיא (הל' ביה"ב פ"ו הט"ו) "מקריבין אף על פי שאין בית" הרי שאין המזבח פרט וחלק ממצות עשיית הבית, ובשל כך ס"ל להראב"ד למנות מצות עשיית המזבח בפ"ע (ועיין לקמן סימן מ"ט בענין דין המזבח).

ד. הרס"ג כתב למנות מצות עשיית המקדש בפ"ע (עשין המסורין לציבור נ"א), וכן כל כלי מכלי המקדש ייחד בו מצוה בפ"ע (שם נ"ב - נ"ו), ואין קרא ד'ועשו לי מקדש' אמור אלא במקדש לבדו. הרי לן דד' שיטות הן במצות עשיית המקדש וכליו.

ב

והנה יש לדייק בלשון הרמב"ם בספר המצוות "שזה הכלל הוא כולל חלקים ושהמנורה והשלחן והמזבח וזולתם כלם הם מחלקי המקדש והכל ייקרא מקדש". הרי שלא הזכיר כלל את ארון העדות, וברור שבכונה דילג על הארון שלא הזכירו, ומאידך גיסא לא מנה את עשיית הארון כמצוה בפני עצמה וכשיטת הרמב"ן.

וכיוצא בדבר חזינן אף בדבריו במשנה תורה בהל' בית הבחירה (פ"א ה"ו) שכתב:

"ועושין במקדש כלים, מזבח לעולה ולשאר הקרבנות, וכבש שעולים בו למזבח, ומקומו לפני האולם משוך לדרום, וכיור וכנו לקדש ממנו הכהנים ידיהם ורגליהם לעבודה, ומקומו בין האולם ולמזבח משוך לדרום שהוא שמאל הנכנס למקדש, ומזבח לקטורת ומנורה ושולחן ושלשתן בתוך הקדש לפני קדש הקדשים".

הרי לן ששבעה כלים הם שעושין במקדש ומונה והולך את כל אחד ואחד והשמיט את ארון העדות, וצריך עיון בביאור שיטת הרמב"ם בזה.

והנה בזוהר הרקיע לתשב"ץ (מצוה מ"ט) כתב שגם הארון בכלל מצות עשיית המקדש, והרי הוא בכלל מה שכתב הרמב"ם (בספהמ"צ שם) "וזולתם כלם הם מחלקי המקדש", עי"ש. ולדידי תימה לומר דהרמב"ם כלל את ארון העדות שהוא לבדו שוכן כבוד בקודש הקדשים, ובו הדבר הקדוש ביותר שהיה מאז ומעולם בכלל וזולתם, אלא פשוט דכונת הרמב"ם בכתבו דמלבד המנורה המזח והשלחן זולתם היינו כל כלי העזר של הכלים הנ"ל, דהיינו הקערות הכפות המזלגות והמחתות וכדו' כולם בכלל ועשו לי מקדש, ושוב צ"ב למה השמיט הרמב"ם את ארון העדות.

ואפשר דלדעת הרמב"ן אין הארון בכלל כלי המקדש כלל ולא מן המקדש הוא אלא משום לוחות העדות, והלוחות לכשעצמן הן הם שמקומם בקודש הקדשים, ואין הארון בא אלא משום הלוחות.

ובאמת מצינו בפרשת עקב (י' א'):

"בעת ההוא אמר ה' אלי פסל לך שני לוחת אבנים כראשנים ועלה אלי ההרה ועשית לך ארון עץ. ואכתב על הלחת את הדברים אשר היו על הלחת הראשנים אשר שברת ושמתם בארון".

הרי לן שעוד טרם נצטוו על עשיית המקדש נצטווה משה לעשות ארון ללוחות ונראה גם לדורות, אמנם הארון שבמקדש היה מצופה זהב מבית ומבחוץ, אך בסודו של דבר אין הארון אלא משום לוחות העדות. וזה הטעם שבבית שני לא היה ארון דללא לוחות העדות אין כל מצוה ואין כל ענין בארון.

ומשום כן אין הארון דומה לשאר כלי המקדש ואינו חלק ממצות עשיית המקדש.

ונראה דגם אין בו מצוה לדורות דרק בהיות לוחות העדות ביד ישראל נצטוו לעשות ארון, וכיון שגלוי וידוע לפניו ית"ש שהלוחות יגנזו ולא יחזרו למקומן עד ביאת הגואל אין מצוה לדורות דעשיית הארון.

ודו"ק בכל זה כי נכון הוא.

וחידוש גדול כתב בשו"ת חתם סופר (יו"ד סי' רל"ו) שגם הוא דן בשאלה למה לא היה ארון בבית שני, וכתב:

"והי' נ"ל דהיינו דכתיב ככל אשר אני מראה אותך תבנית המשכן תבנית כל כליו וכן תעשו פירש"י לדורות והוא מש"ס פ"ב דשבועות ועיין רמב"ן שהקשה ולפענ"ד דקאי אהתחלת הקרא ככל אשר אני מראה אותך עתה כן תעשו לדורות עפ"י אשר אני מראה בכל בנין ובנין אראה איך יעשה זה משונה מזה א"כ הרי העיד הקדוש ברוך הוא מתחלה שישכיל בכתב מידו לנביאיו ואין כאן דבר שחידשו נביאיו נגד דין תורה אך קשה מהארון דבית שני נ"ל מש"ה כתיב ונועדתי לך שמה מעל הכפרת בין ב' הכרובים לומר טעם הארון והכרובים הוא רק עיקור לצורך מקום מועד לדבר עם מרע"ה מבין ב' הכרובים וכשאין נביא כמרע"ה הראוי להוועד עמו מבין שני הכרובים אין הארון מעכב".

וחידוש גדול הוא בכל מצוות הארון אינו אלא "לצורך מקום מועד לדבר עם מרע"ה מבין ב' הכרובים". ויש לתמוה דהלא מצינו שהקב"ה נועד מבין שני הכרובים עם מי משאר נביאי ישראל אלא עם משה רבינו לבדו במדבר, ולמה נהג מצות הארון בבית עולמים שבירושלים. ולולי דברי רבינו הגדול היה נראה פשוט דאין זה מצות הארון כלל, אלא שהקב"ה נועד עם מרע"ה מבין שני הכרובים אבל מהי"ת להפליג ולומר בזה כל מצות הארון, והארון נועד לנביאות משה.

ויותר נראה כנ"ל.

אך מאידך גיסא נראה מפשטות המקרא דאף הארון מכלי המקדש הוא, שהרי בתחילת פרשתנו אחרי המצוה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו" (פרק כ"ה פסוק ח' - ט'), כתיב בתריה (פסוק י') "ועשו ארון עצי שטים", ולאחר פרטי הארון נצטוו על עשיית שארי כלי המקדש השלחן והמנורה וכו'.

ג

ונראה בזה, דהרמב"ם והרמב"ן לשיטתייהו אזלו במהות ענין המקדש בישראל. דהנה שמתי אל לבי דקדוק גדול בלשון הרמב"ם, דכתב (ספה"מ שם) בענין הבית "שצוונו לבנות בית עבודה", הרי שמהות הבית בהיותו "בית עבודה" לעבוד בו עבודת הקרבנות. וכן משמע מלשונו הזהב ריש הלכות בית הבחירה שכתב "מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה", ומעתה דענין הבית ועיקרו בעבודה הנעשית בו מסתברא דכלי המקדש חלק ממצות הבית הם, דלא תושלם עשיית הבית עד היותו מוכן ומזומן וראוי לעבודתו. לא כן הרמב"ן בפירושי התורה (ריש תרומה) שכתב בסוד המשכן וז"ל "וענין המשכן היה דוגמת הר סיני והכבוד ששכן על הר סיני בנגלה הוא ששכן על המשכן בנסתר", ולשיטתו משמע דעבודת המקדש ענין בפני עצמו הוא, ואין עיקר המקדש אלא השראת השכינה אשר בבית, ומעתה מובנת שיטתו "שאין הכלים חלק מן הבית, אבל הם שתים מצות, ואינן מעכבות זו את זו", דמאחר שאין העבודה מהות הבית וענינו שוב אין מצות הכלים חלק ממצות הבית. נמצא דהרמב"ם והרמב"ן לשיטתייהו אזלי בסוד הבית ומהות ענינו.

ונראה להביא ראיה לשיטת הרמב"ם דעשיית המשכן וכליו מצוה אחת היא. הנה פשטיה דקרא הכי משמע, וכדכתיב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו", הרי שציווי אחד הוא לעשות המשכן וכליו כתבנית אשר ציוום, וזהו שפתח וכלל באמרו "ועשו לי מקדש" לצוות על שלימות המשכן בעשייתו כתיקונו ותיקון כליו. וכן נראה להדיא מלשון התוספתא (מנחות פ"ז ה"ב) כדאיתא "וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה' וגו'. היכן ציוהו ועשו לי מקדש", הרי לן דקרא דכתיב בהשלמת עשיית משכן וכליו (בסדר "ואלה פקודי") אמצוות עשיית המקדש קאי, ובה נכללו כל חלקי עשיית המשכן ותבנית כל כליו.

וכך נראה עוד ממטבע הלשון שקבעו חכמים בנוסח ההגדה בלילי פסחים "ובנה לנו את בית הבחירה לכפר על כל עונותינו",משמע שמהות הבית וענינו בהיותו מכפר עונותיהם של ישראל בקרבנות העולים על מזבחו, וא"כ לא יושלם בנין הבית עד היותו מוכן ומזומן לתכליתו לכפר עונותיהם של ישראל. וכן מדוייק להדיא מלישנא דירושלמי (ברכות פ"ב ה"א) "א"ר שמואל בר נחמני אמר הקב"ה לדוד ימים מלאים אני מונה לך איני מונה לך ימים חסירים, כלום שלמה בנך בונה בית המקדש לא להקריב בו קרבנות, חביב עלי משפט וצדקה שאתה עושה יותר מן הקרבנות, ומה טעם 'עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח' (משלי כ"א)", הנה לך להדיא מכל הנ"ל דעניין הבית ומהותו בהיותו 'בית עבודה' להקריב בו הקרבנות, ומעתה מסתברא טפי שתהא מצות כלי המקדש ופקודת עבודתם חלק בחלק ממצות עשיית הבית, ומכאן עזר לשיטת הרמב"ם.

ובשיטת הרמב"ן לכאורה יש לעיין מהא דמצינו (יומא כ"א ע"ב) דאמר רב שמואל בר איניא "מאי דכתיב (חגי א') 'וארצה בו 'ואכבד' וקרינן 'ואכבדה' מאי שנא דמחוסר ה"א, אלו חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני, ואלו הן ארון וכפורת וכרובים, אש ושכינה ורוח הקודש ואורים ותומים".

והנה מדלא היו ארון וכפורת וכרובים במקדש שני מה טעם היה בבנינו, הא בלא"ה לא קיימו בזה המצוה ד"ועשו לי מקדש" אחר שנטמן הארון ואין עיקר שכינה בבית אלא על הארון. ובשלמא לשיטת הרמב"ם אפשר דאף משנגנז הארון עדיין "עבודת המקדש" קיימת לפי שאין הארון כלי עבודה אלא מקום לוחות העדות, וכיון שמהות הבית בהיותו "בית עבודה" לא נשתנית מצותו אף בהעדר ארון העדות, ושפיר קיימו בזה מצות "ועשו לי מקדש", ודו"ק.

ואשר ייראה בהכרח, דאף לשיטת הרמב"ן כמה דרגות הן בהשראת השכינה, ואף דשלימות בנין הבית בהיות כבוד ה' חופף עליו ומלא אותו תמיד והוא בהיות ארון העדות בדביר המוצנע כתיקונו, מ"מ אף משניטל ימלא כבוד ה' את הבית ותשרה שכינה בו (וע"כ דכמה וכמה דרגין ומעלות הן בהשראת השכינה זו למעלה מזו, דהכא חזינן דלא תשרה שכינה כי אם בטוב הלבנון בהר בית ה' הנכון בראש הרים, ומאידך כבר אמרו (סנהדרין ל"ט ע"א) "כל בי עשרה שכינה שריא" ואפילו יחיד שעוסק בתורה שכינה שרויה עמו (אבות פ"ג מ"ג), ובמק"א איתא (ב"ק פ"ג ע"א) "אין שכינה שורה אלא בשני אלפים ושני רבבות מישראל" (ועיין תוס' שם), וע"כ דכמה מעלות הם בהשראת שכינתו, ואין בזה סתירה כלל, וראה בזה באורך מה שפירש בעל "אור החיים" (ריש תרומה), ואכמ"ל).

ד

ונראה לכאורה דהרמב"ם והרמב"ן הלכו עוד לשיטתם, דהנה במצוות ששכח הרב ל"ת ג' כתב הרמב"ן "שנמנענו לשנות סדר הנחת הכלים במקדש שלחן והמנורה והמזבחות והוא אמרו יתברך ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו", ונראה דהרמב"ם לשיטתו דכלי המקדש הוי חלק מעצם הבית, ולכן אין זה מצוה בפני עצמה, דהלא כבר נצטוו ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן וכו' כן תעשו", אבל להרמב"ן אין כלי המקדש בכלל מקדש ולכן הוי לאו בפני עצמו, וע"ע ברמב"ם פ"ג מכלים ה"א ובהשגת הראב"ד, ודו"ק כי קצרתי.

ה

ויש לעיין אם יש נ"מ בפלוגתת הראשונים הנ"ל ביסוד מצות עשיית המקדש, דהנה לשיטת הרמב"ם דעשיית כלי הבית ממצות עשיית המקדש היא, לכאורה אפשר דלא תושלם מצות הבית אלא בעשיית הבית והכלים כולם ואם יחסר אחד מן הכלים לא נשלמה מצות הבית, וכן מצינו שפירש ה'לב שמח' (ספה"מ שרש י"ב) וז"ל "ואל הקושיא שאמרנו שהכלים אינן חלקי הבית אשיב, שאמת הדבר וכן הוא בכל בתי החול שאין הכלים וכל המטלטלים חלק מהם וכמו שהוכחנו לעיל, אבל בבית הגדול והקדוש כל הכלים שבא הציווי לעשותן בו הן הן חלקיו ודבר מעצמותו ממש אף שאינם מחוברים בו, וזה מגזרת חכמתו ית' שיבנו בית קדוש לשמו, ושלא תושלם קדושת הבית הזה כי אם בכלים האלה לכבוד ולתפארת, והכוון והדקדוק במושבם ובמקומם אות ומופת על זה דקפיד קרא וקאמר 'ושמת את השלחן מחוץ לפרוכת ואת המנורה נוכח השלחן על צלע המשכן תימנה והשלחן תתן על צלע צפון', ואין ספק דבכל כהאי גוונא ליכא קפידה במלאכה שאינה צריכה לגופה ובדבר שאינו מכוון לעצמו. ומה אנו צריכין יותר ממאמר הכתוב 'ועשו לי מקדש' וכו' 'ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו' וכו', ונראה שהכתוב מבאר את עצמו שהמקדש שזכרו ראשונה הוא מה שאמר אח"כ את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכו', כלומר שתבנית המשכן המשכן בכללו עם תבנית כל כליו יחד הוא המקדש, ומכללא משמע שבזולתם אין השם של המקדש שלם, והרב כתב כל זה בפירוש בזה השרש ועשו לי מקדש מ"ע שיהיה לנו בית מוכן וכו' ואח"כ בא לתאר חלקיו", עכ"ד.

ברם, אחר העיון נראה דאין הדברים מוכרחים, דנהי דעשיית הכלים ממצות עשיית המקדש היא, מ"מ אפשר דכל שלא עשה אחד מן הכלים לא בטל שם מקדש מן הבית, ואף דנכללו כולם במצוה אחת מ"מ דינים חלוקים הם בכל כלי וכלי בפ"ע, וכהא דחזינן שציוותה תורה להטיל פתילי ציצית לבן ותכלת בכנפי הכסות ומצוה אחת היא, ואעפ"כ קי"ל (מנחות ל"ח ע"א) דהתכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת, וע"כ דינים חלוקים הם הגם שמצוותן אחד, וה"ה הכא נראה דב' ענינים הם, האחד ב'עשייה' והשני ב'עבודה' ואין נראה שיעכבו זה את זה, ואף אם דין אחד הוא בעשייתם מ"מ עבודתם נבדלת, ושם מקדש ומהותו בהיותו 'בית עבודה' לא בטל מן הבית.

ובאמת יש לתמוה על הלב שמח דהא להדיא פסק הרמב"ם (הל' ביה"ב פ"ו הט"ו) "מקריבין אע"פ שאין בית" והלא לשיטתו דכלי המקדש ובכללן המזבח נכללו במצות הבית, הרי אם כשאין הבית קיים מקריבין כ"ש שיקריבו בו אף בדליכא מנורה או שולחן, וע"כ אית לן למימר דאין הכלים מעכבים זה את זה בבנין הבית אף לשיטת הרמב"ם.

אולם זאת לא אכלא, דהלא מצינו בתוספתא (מנחות פ"ו ה"ו) דתניא "רקיקי מנחת ישראל מעכבין זה את זה וכו' מדת המזבח בין אורכו ובין רוחבו אינה מעכבת אבל ריבויו מעכב, השולחן והמנורה והמזבחות מעכבין זה את זה" (וכעי"ז איתא בירושלמי שקלים פ"ד ה"ב), הרי שכל שיחסר אחד מן הכלים שוב אין שם 'מקדש' על הבית, ולכאורה הוא דלא כמ"ד מקריבין אע"פ שאין בית, ודו"ק.

ועוד יש לומר לכאורה נ"מ בין שיטת הרמב"ם לרמב"ן, והיא, אם עשיית הכלים צריכה להיות ביום דווקא או שמא אף עשייתן בלילה כשירה, דהנה בהלכות בית הבחירה (פ"א הי"ב) כתב הרמב"ם "אין בונין את המקדש בלילה שנאמר 'וביום הקים את המשכן' ביום מקימין ולא בלילה ועוסקים בבנין מעלות השחר עד צאת הכוכבים, והכל חייבין לבנות ולסעד בעצמן ובממונם אנשים ונשים כמקדש המדבר", נמצא דבנין המקדש אין זמנו אלא ביום, ולכאורה ה"ה כלי המקדש לשיטתו. אכן, לקושטא דמילתא נראה דאף לשיטת הרמב"ם עשיית הכלים כשרה בלילה, דהא לא ילפינן לאסור עשיית המקדש בלילה אלא משום האי קרא דכתיב "וביום הקים משה את המשכן" ביום מקימין ולא בלילה, ופשיטא דהאי קרא לא איירי אלא בבנין המשכן עצמו, דהא כלי המשכן מוכנים ומזומנים היו קודם שהוקם המשכן, ומדלא איירי קרא באיסור הבנין בלילה אלא בגופו של משכן, מעתה ליכא למילף שתהא עשיית הכלים אסורה בלילה כי אם גופו של משכן. וכן נראה מדקדוק לשון הרמב"ם דכתב "אין 'בונים' את המקדש בלילה" ואין לשון 'בנין נופל בכלים כי אם לשון 'עשייה', וא"כ מדקאמר דאין בונין את המקדש בלילה נראה פשוט דבבנין גופו של מקדש איירי, וא"כ אף לשיטת הרמב"ם הוכשרה עשיית הכלים בלילה ולא פליג בזה אדברי הרמב"ן.

ויש שתמהו על דברי הרמב"ם דכיון דאין בונין המקדש בלילה ע"כ דמצות עשה שהזמן גרמא הוא, וא"כ היאך כתב תוך כדי דיבור דאף הנשים נתחייבו לבנותו ולסעדו. אך ברור ופשוט דאף דאין בונין המקדש בלילה אולם השתדלות עשייתה אף בלילה זמנה היא, ואין חובת הנשים בבניין בפועל, כי אם "לבנות ולסעד בגופן ובממונם" היינו להשתדל ולעיין שיהא המקדש בנוי ומשוכלל כתיקונו על מכונו, וממילא לא הוי מ"ע שהז"ג. וכהא דכתב התורי"ד (קידושין כ"ט ע"א) גבי מילת הבן, דאף דאין חובת האם למול את בנה לפי שמ"ע שהז"ג היא מ"מ יש לה לדאוג ולפקח שיהא בנה מהול, ובכה"ג לא הוי מ"ע שהז"ג, עיין בזה במנחת אשר בראשית סימן ט"ז.

ו

אמנם אף שהדברים  נחמדים ונעימים ומתיישבים על הלב, באמת נראה טפי דאין כל הכרח לעשות פלוגתא בין רבותינו הגדוליםאבות העולם הרמב"ם והרמב"ן, מר אחר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.

דזו פשיטא לן דתכלית המקדש השראת השכינה היא וכדברי הרמב"ן דהלא מקרא מלא דיבר הכתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (פרק כ"ה פסוק ח'), וכ"ה במקראות רבות בחומש שמות, ומאידך כבר הבאנו לעיל מאמרי חז"ל שמתוכם למדים אנחנו שתכלית המקדש אינו אלא הקרבת קרבנות, וכפי שאמרו בפירוש (ירושלמי שקלים י"א ע"ב, ברכות י"ג ע"א ומו"ק י"ח ע"ב) "כלום שלמה בנך יבנה ב"ה אלא להקריב קרבנות".

אלה ואלה דברי אלוקים חיים, ועומק הדברים תכלית המקדש לדידן הקרבת הקרבנות ועבודת המקדש, אך תכלית המקדש ברצון העליון השראת השכינה היא.

ודו"ק בעומק הדברים ופשטותן.


ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (כ"ה ח').

הן גילו צדיקי אמת שבית המקדש של אש שבשמים, חמדת הלבבות ומשאת הנפש של כל הדורות, שמצפים אנו כל יום לירידתו וגילויו, נבנה ע"י מצוות ומעשים טובים של כשרים שבישראל ולעומת זאת נהרס הוא ונדוש ע"י עבירות ומעשים רעים, זה לעומת זה עשה האלקים.

מו"ר כ"ק אדמו"ר מצאנז זצ"ל היה מספר ובא מעשה שהיה אצל הדברי חיים מצאנז שפעם אחת ישב בשלחן הטהור אשר לפני ה' אחוז שרעפים שלהבתי-ה ואמר "ראיתי בשמים שבית המקדש ערוך ומוכן ומזומן ולא חסר בו אלא הפרוכת בלבד". אחד מזקני החסידים נפש טהורה התרגש ותבע במפגיע, מדוע אם כן אין הרבי מתאמץ לעשות את הפרוכת! הדברי חיים ענה ופניו בוערות כלפיד אש, "וכי לא עשינו את הפרוכת, עשינו גם עשינו, אלא שבא רשע אחד מארצות המערב ועבר עון פלילי וקרעה לגזרים". והדברים מבהילים ומשכילים.

זה בונה וזה סותר, הצדיקים בונים במעשיהם את בית המקדש, אריח ע"ג לבינה אבן אחר אבן, והרשעים הורסים וסותרים, הרסו ולא חמלו. ועיין עוד בספר זרע קודש להצדיק מרופשיץ (בפרשת כי תצא) דהראו לו להרה"ק הר"ר אלימלך מליזנסק בחלום את כלי המקדש שהוא גאל בעבודתו.

כיצד בונים בית מקדש זה וכיצד עושים את כליו, מה הם המעשים שבהם ועל ידם בידנו לבנות את בית הבחירה ולתקן עולם במלכות ש-די.

נראה פשוט שעל ידי עבודה הפנימית שבכל כלי וכלי מכלי המקדש בונים ומתקנים את אותו הכלי, שהרי כל אחד מכלי המקדש מסמל את אחד מיסודות העבודה, ואף לאחר שחרב בית המקדש בעונינו שרבו ובטלו התמידים ושבת משוש לבנו, לא בטלה אלא עבודת האברים, אבל פנימיות העבודה של כלי המקדש נצח יש בה וכלים אלה עומדים לבני ישראל ומשפיעים להם תורה עבודה וגמילות חסדים.

דהנה כל עבודת המקדש סובבת על שלשת אלה, המנורה השלחן והמזבח, כל שאר הכלים לא היו אלא כלי עזר לשלשת הכלים הללו.

המנורה, כנגד עמוד התורה עומדת, היא סמל התורה, אך לא רק סמל יש במנורה, היא אף משפיעה תורה כמו שביאר הנצי"ב בהעמק דבר ריש תצוה. הרי אמרו חז"ל (בשבת כ"ג) "הרגיל בנר הויין ליה בנין תלמידי חכמים שנאמר כי נר מצוה ותורה אור", ועוד אמרו (ב"ב כ"ה) "הרוצה להחכים ידרים" הרי לן שהמנורה משפיעה תורה. (ועיין מש"כ ה"בני יששכר" באגרא דפרקא אות קע"ב שאמירת פרשת המנורה היא סגולה גדולה להבנה בתורה, עי"ש).

המזבח, כנגד עמוד התפלה הוא, ואף תפלה שהיא עבודה שבלב (תענית ב' ע"א) קשורה למזבח, והלא אמרו (ברכות כ"ו ע"ב) "תפלות כנגד קרבנות תקנום", וכבר כתב הרבינו יונה בריש אבות במה שאמרו "על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה" שהכונה לעבודת המקדש ובחרבן הבית לעבודת התפלה, וכתיב ונשלמה פרים שפתנו, עי"ש.

השלחן, נראה שהיא משפיעה את מדת החסד בבית ישראל דאם המנורה והמזבח הם כנגד שני עמודי עולם, התורה והעבודה, מסתבר שהשלחן כנגד העמוד השלישי שהוא גמילות חסדים. (אמנם הרמב"ם במורה נבוכים ח"ג לא מצא טעם במצות השלחן ולחם הפנים והגאון ר' גרשון העניך מראדזין בעל התכלת בפתיחה המופלאה שלו לספר בית יעקב על התורה הוכיח מדבריו שדברי הרמב"ם במו"נ מושתתים על יסודות הקבלה אלא שהרמב"ם לא גילה מצפוניו אלא הסתירם בענני כבוד וערפילי טוהר, והרי ידוע בשם האריה"ק, דסוד לחם הפנים לא יתגלה אלא לעתיד לבוא).

 

ב

ועל ידי התאמצותנו בעניני עבודה אלה, תורה, עבודה, וגמילות חסדים, בונים אנו בשמים את כלי המקדש, וכן על ידי ההתחזקות באותן הענינים שבגדי כהונה מכפרין עליהם (עיין ערכין ט"ז ע"א) עושים אנו את בגדי הכהונה בשמים, ובדרך זה אנו מקיימים את המצוה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

ואמנם לא נדע מה חסר האידנא בבית המקדש שבשמים, ואם בימי הדברי חיים, היתה הפרוכת חסרה, לא נדע מה חסר היום. אך מצינו במקור קדמון, בחומש היכל הברכה להגה"ק מקאמרנא (פרשת וירא) דבסוף הימים כאשר יבנה בשמים "ארון העדות" נזכה לביאת הגואל. והדברים תואמים את דברי מאור העולם אור החיים בר"פ תצוה שהביא בשם "הזוהר חדש" דהגלות האחרונה מתארכת ונמשכת כל כך משום דגאולה זו על ידי משה רבינו תהיה "ומשה רבינו אינו חפץ לגאול עם הבטלנין מן התורה".

וכבר אמרתי פעמים רבות, דאין להעלות על הדעת שמשה רבינו רועה ישראל "רעיא דמהימנותא" הנושא את העם הזה בחיקו כאשר ישא האומן את היונק אינו חפץ לגאול, אלא נראה דהכונה דמשה אינו יכול לגאול, דאם גאולה זו תבא בזכותו וכחו של משה, הלא אין זה אלא בכח התורה, ללא כח התורה אין לאל ידו להושיע.

אילו זכינו לעינים לראות היינו רואים את משה רבינו מתחנן אלינו, בני, חביבי! עזרו לי לעזור לכם, חזקו ואמצו בתורה ובאהבתה, השלימו נא את ארון העדות.

והלא פשוט וברור דאין דרך לעשות את הארון כי אם על ידי חיזוק בלימוד התורה, הבה נקבל על עצמנו להתחזק בתורה, בתלמודה באהבתה ובעמלה עד שנזכה להתגשמות חזונו של אדונינו רש"י (סוכה מ"א) "זה הבית השלישי שאנו מצפים לו בנוי ומשוכלל ירד מן השמים שנאמר מקדש ה' כוננו ידיך בב"א.

s     s     s

אף לאחר חרבן הבית, לא בטלה שכינה מישראל, הרי אמרו חז"ל (מגילה כ"ט ע"א) "ואהי להם למקדש מעט בכל המקום אשר יבואו שמה אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבישראל", ולא בתי מדרשות ובתי כנסיות בלבד אלא כל בית המוקדש לתורה ולעבודה לאהבת ה' ויראתו מקום הוא להשראת השכינה, וכבר כתב רש"י (שבת נ"ה ע"ב) "עד שלא נבנה אהל מועד היתה השכינה מצויה באהלי צדיקים".

(דברי רש"י אלה הם מקור למה שכתב בקדושת לוי בלקוטים, דאם אמרו חז"ל דהשכינה שורה בבתי כנסיות ומדרשות אף שאין בהם אלא מצות תפלה דרבנן ק"ו שהיא שורה בבתי ישראל שמקיימים בהם גמילות חסדים ועוד מצוות רבות מה"ת עי"ש, ודבריו תמוהים לכאורה דלהדיא מבואר במגילה שם "בתי כנסיות ובתי מדרשות שקורין ומרביצין בהן תורה" הרי דעיקר כוחן של כנסיות ומדרשות הוא כח התורה ולא כח התפלה, אך לכאורה נראה כונתם, בתי כנסיות לתפלה, ובתי מדרשות לתורה. ומ"מ מדברי רש"י יש מקור לדבריו דאף באהלי צדיקים שכינה שורה ולא רק בבתי כנסיות ובתי מדרשות. ועיין עוד במגילה שם די"א דמקדש מעט הוא "בית רבינו שבבבל").

ונראה לפי זה פשטות הכתוב (תהלים) "ויטש משכן שילה, אהל שכן באדם", כאשר הקב"ה נטש את משכן שילה שכן אהלו ושכינתו באדם.

s     s     s

יהי רצון שתתלבש ברחמיך, ותתכסה בעזך תתעטף בחסידותך ותתעטר בחנינותך" תפלה זו התפלל האמורא הגדול רבי יוחנן לאחר תפלתו (ברכות ט"ז ע"ב).

ואמרתי מזמן (והראוני שכיונתי לדברי הגאון המופלא ר' יחיאל העליר בעל עמודי אור) לפי הידוע מהצה"ק ר' שמשון מאוסטרופלי עה"כ (ישעיהו מ"ט) בפשעכם שלחה אמכם" דבשעת החרבן השליך הקב"ה ארצה תפארת ישראל, היינו בגדי כהונה דכתיב בהם "לכבוד ולתפארת" דבעוד בית המקדש עומד על תילו לובש הקב"ה בשמים בגדי כהונה ומקריב קרבנות ובפשעי ישראל חרב הבית ושלחה אמכם, אבנט - מכנסיים - כתונת - מגבעת.

ורבי יוחנן התפלל שיחזור ללבוש את בגדי הכהונה ויבנה ביתו בקרוב, יה"ר שתתלבש ברחמיך - הכתונת דכתיב ביה לבישה, תתכסה בעזך - המכנסים לכסות בם "לכסות בשר ערוה", תתעטף בחסידותך - המגבעת, דעיטוף הלא הוא כיסוי ראש, כמו דמצינו בעיטוף כוס של ברכה, ותתאזר בחנינותך - האבנט שהם אזור למתניו.