Kol Kavua K’Mechtza Al Mechtza Dami 5774

מרן הגאב"ד שליט"א

 "זאת התורה אדם כי ימות באהל כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים" (י"ט י"ד).

"דאמר רבי אלעזר בר צדוק: מדלגין היינו על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל, ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אמרו אלא אפילו לקראת מלכי אומות העולם, שאם יזכה - יבחין בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם. אמאי? לימא: אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'! כדרבא, דאמר רבא: דבר תורה, אהל, כל שיש בו חלל טפח - חוצץ בפני הטומאה, ושאין בו חלל טפח - אינו חוצץ בפני הטומאה, ורוב ארונות יש בהן חלל טפח, וגזרו על שיש בהן משום שאין בהן, ומשום כבוד מלכים לא גזרו בהו רבנן" (ברכות י"ט ע"ב).

הנה רבים תמהו בדברי הגמ' והלא ארונות הקבורה המה במקומן וקיי"ל "כל קבוע כמחצה על מחצה דמי", ואיך הלכו בזה מה"ת אחר הרוב.

ונראה לבאר בזה כמה יסודות בהלכה זו. ונקדים את מקור הסוגיה דקבוע.

הן קיי"ל כל קבוע כמחצה על מחצה דמי, והלכה זו גזה"כ היא וכמבואר במס' סנהדרין (ע"ט ע"א):

"דתניא, רבי שמעון אומר: עד שיאמר לפלוני אני מתכוון. מאי טעמא דרבי שמעון, אמר קרא וארב לו וקם עליו - עד שיתכוון לו. ורבנן, אמרי דבי רבי ינאי פרט לזורק אבן לגו. היכי דמי, אילימא דאיכא תשעה נכרים ואחד ישראל ביניהן תיפוק ליה דרובא נכרים נינהו. אי נמי פלגא ופלגא ספק נפשות להקל. לא צריכא, דאיכא תשעה ישראל ונכרי אחד ביניהן, דהוה ליה נכרי קבוע, וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי".

והתוס' שם (ד"ה כל קבוע) כתבו דמכאן למדו לכל מקום דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי.

א

ספק קבוע בפנינו

קושיא זו כבר הקשה רבינו אלעזר מגרמייזא מגדולי רבותינו הראשונים (סימן תס"ז) וז"ל:

"והא דאמרי' בפרק מי שמתו מדלגין היינו על גבי ארונות דרוב ארונות דעלמא יש בהן פותח טפח ומיעוט דעלמא אין בהן שמא בארונות שהיו מדלגין היה בכולן פותח טפח ומספיק' אנו יודעים אם יש ארון שאין בו פותח טפח לא נאמר בו קבוע".

וצריך פירוש לפירושו, דהלא ידעינן דמיעוט שבקברים שיש בעולם אין בהם חלל טפח ואין אנו מתירין אלא משום דאזלינן בתר רוב, ואיך נלך אחר הרוב כאשר המיעוט קבוע.

ונראה בכונתו דרק כאשר בספק שבפנינו יש מיעוט ידוע שהוא קבוע הוי כמע"מ ולא כאשר בפנינו אפשר שאין מיעוט איסור כלל.

שהרי בתשע חניות ידעינן דיש בפנינו מיעוט חנויות מוכרות בשר נבילה אלא שלא ידעינן מאיזו חנות פירש הבשר, כל כה"ג לא אזלינן בתר רוב להתיר כיון שיש לפנינו חנות אחת מוכרת בשר איסור והיא קבועה וחשובה. אבל בבית הקברות דספק אם יש מיעוט קברים שאין בהם חלל טפח ואפשר שכולם יש בהם חלל טפח, כל כה"ג אזלינן בתר רוב.

וכך כתב הגרעק"א (שו"ת תנינא סימן ק"ג אות י"ב) לגבי שאלתו איך אזלינן בתר רוב בהמות כשרות והלא יש מיעוט טריפות והם קבועים במקומן ולמה לא אמרינן כל קבוע כמע"מ דמי, ותירץ "דקבוע הוי רק היכי דיש מיעוט בקבוע בודאי אבל בכל הנך טריפות ואיילונית וכדומה דאותם שידוע לנו שהם טריפות ואיילונית אינם בכלל הספיקות דדנינן עליהם, ועל אותן שאין דנין אין בהם ודאי טריפות".

וכונתו כנ"ל דלא נתחדשה דין קבוע אלא כאשר בתערובת שבפנינו, יש ודאי מיעוט קבוע כמו תשע חנויות, תשע שרצים, זורק אבן לגו ויש בו תשע ישראל ונכרי אחד וכדו'.

ונראה טעמא דמילתא דאף דכל עיקר דין כל קבוע כמע"מ דמי גזה"כ היא וילפינן מקרא כנ"ל, מ"מ ביאור הלכה זו דכל דבר הקבוע במקומו יש בו חשיבות, וקביעות זו הוי משקל נגד ליתרון המספרי של הרוב, ומשו"כ כל קבוע כמע"מ דמי. וחידשו הרוקח והגרעק"א דאין זה אלא כאשר לפנינו מיעוט ודאי שהוא קבוע אבל כאשר אפשר שאין לפנינו מיעוט כלל אין כל חשיבות בקבעותא.

ונמצא לפי"ז דספק קבוע לפנינו אינו ספק איסור, אלא דאין כאן דין קבוע כלל ואזלינן בתר רוב.

ב

קבוע שאינו ניכר

חידשו הראשונים במקומות רבים בש"ס דאף שנתנה תורה הלכה זו דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, אין זה אלא בקבוע הניכר אבל בקבוע שאינו ניכר אינו כמחצה על מחצה אלא מדרבנן ולא מה"ת.

כך כתבו התוס' בפסחים (ט' ע"ב ד"ה היינו) בזבחים (ע"ג ע"ב ד"ה אלא) נזיר (י"ב ע"א ד"ה אסור) ובב"מ (ו' ע"ב ד"ה קפץ) וכן כתב הרשב"א בתורת הבית (דיני תערובת י"ד ע"ב) והר"ן במס' חולין (ל"ג ע"ב מדפי הרי"ף).

אלא ששתי סגנונות מצינו בהלכה זו בדברי הראשונים הנ"ל.

א. הלכה זו דין מחודש הוא בעצם גדר קבוע, דלא נתנה התורה חשיבות לקבוע להיות כמע"מ אלא כאשר היא ניכר בפנינו ולא בדבר שאינו ניכר.

כך מפורש בדברי התוס' בפסחים שם "דלא הוי קבוע גמור שהאיסור מעורב בהיתר ואינו ניכר ומדרבנן אסרו בקבוע זה דמדאורייתא לא חשיב קבוע אלא כשהאיסור ידוע במקומו".

ב. אין זה הלכה בעצם גדר כל קבוע וכו', אלא דכל שאין האיסור ניכר הרי מה"ת בטל האיסור ברוב היתר והרי היא כמי שאינו. אבל אם האיסור ניכר ואינו בטל ברוב שוב הו"ל קבוע ולא אמרינן לגביו כל דפרוש מרובא פרוש.

וכך מבואר בדברי התוס' בזבחים שם, וכ"ה בדברי הר"ן שם.

ולפי דרך זו אם מסיבה כלשהי אין האיסור בטל ברוב שוב הו"ל קבוע גמור כמע"מ אף בקבוע שאינו ניכר.

והנה לדרך  הראשונה דאין חשיבות לדבר הקבוע כשאינו ניכר ואינו נחשב כמע"מ, נראה פשוט דאזלינן בתר רוב דאין היכר איזה ארונות יש בהם חלל טפח ואיזה אין בהם, ומה"ת אזלינן בתר רוב.

אך לדרך השניה דרק משום שבטל ברוב אין דין קבוע באיסור שאינו ניכר, נראה דבני"ד לא שייך כלל ביטול ברוב, דאין אנו דנים על גוף הארון שאין בו שום איסור שיתבטל ברוב, וגם לגבי טומאה אין בו דין מסויים דהמת טמא ומטמא בין אם יש בארון חלל טפח ובין אם אין בו וכל הנפ"מ אינו אלא אם הטומאה בוקעת ועולה או לא וכל כה"ג לא שייך כלל ביטול ברוב, ושוב הוי קבוע מה"ת והדרא קושיא לדוכתא.

ואף דגם קבוע שאינו הוי קבוע מדרבנן כמבואר בדברי התוס', כיון שאין זה אלא מדרבנן, התירו משום כבוד הבריות, וז"פ.

 

ג

קבוע ברובא דליתא קמן

ובגוף שאלת הגרעק"א איך אזלינן בתר רוב בהמות כשרות ובתר רוב אנשים שאינם סריסים ורוב נשים שאינם אילוניות ולא אמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה דמי. נראה ברור ופשוט דרובא דליתא קמן אין כל קבוע כמע"מ.

ויסוד הדבר כבר ביארתי במק"א (מנחת אשר שמות סימן מ"ב) דשאני רובא דאיתא קמן מרובא דליתא קמן ביסוד גדרן, דרדא"ק מתיר את הספק ורדל"ק אומר שאין כלל להסתפק, דכל רדל"ק אינו אלא בטבע העולם ובטבע בני האדם והרגליהם, ויסוד גדר רדל"ק דיש לנו להניח שעולם כמנהגו נוהג והדברים מופיעים במתכונתם הטבעית, עי"ש.

ופשוט לפי"ז דאין כל קשר בין דין קבוע לרדל"ק.

ומשו"כ תמה אני על מה שפלפל בקובץ שיעורים (ב"ב אות פ"ד – פ"ז) אם אמרינן כל קבוע כמע"מ ברדל"ק ונטה לומר שאכן אמרינן.

והקו"ש הביא ראיה דגם ברדל"ק אמרינן כמע"מ מדברי השיטמ"ק בסוף פ"ק דכתובות שכתב לגבי מה שאמרו רוב מצויים אצל שחיטה מומחים הם ולמה לא נחשוש למיעוט שאינם מומחים וכל קבוע כמע"מ דמי. ווז"ל:

"והקשו התוספות הא דקי"ל רוב מצויין אצל שחיטה מומחין להוי ההוא רוב מחצה על מחצה שהרי כשמביאין הבהמה בביתו של שוחט הוא קבוע. ולאו קושיא היא דההוא רוב חזקה ורגלים הוא בגוף הבהמה הזו שלפנינו דאמרינן מסתמא לא שחט אדם בהמה זו אא"כ היה בקי אבל הכא מי איכא למיתי ליה בתורת טעמא ולומר מסתמא לא בעל אדם אשה זו אלא אם כן היה כשר ע"כ. תוספות הרא"ש".

ולענ"ד נראה פשוט דאין כונת השיטמ"ק לסברא חיצונה אלא זה גופא מה שאמרו רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ורדל"ק הוא, דזה טבעו ודרכו של עולם דאין אדם שוחט בהמה אא"כ מומחה הוא.

ולא זו בלבד שאין מדברי השיטה ראיה דאמרינן ברדל"ק כל קבוע כמע"מ, אלא כל עיקר כונתו לבאר דברדל"ק לא שייך לומר כמע"מ, ודו"ק בזה.

ובאמת זה הנראה בכונת הגרעק"א (שם אות י"א) שכתב לגבי רוב בהמות כשרות דלא שייך כל קבוע כמע"מ דמי.

"וכבר עמדתי בזה, והסברתי לעצמי דוקא היכי דהרוב מכח התערובות, ואנו דנין דכל דפריש מרובא פריש בזה יש דין קבוע אבל רוב בהמות כשירות דלאו מדין תערובות דנין דהבהמה זו פירשה מהרוב כשירים, דהא גם בנולדה לפנינו מותרת ול"ש בזה ענין פריש אלא דשדינן לה בתר רובא דעלמא דהוייתה ובריאתה כדרך הרוב וכו'".

וגם במה שהקשה במה שאמרו ביבמות (ט"ז ע"ב) דנכרי שקידש בזמה"ז חיישינן שמא מעשרת השבטים הוא דקביעי במקומן וכל קבוע כמחצה על מחצה, וגם מזה הוכיח הקו"ש דגם ברדל"ק אמרינן כל קבוע כמע"מ דמי.

אך לדעתי פשוט דאין זה רדל"ק אלא רדא"ק דאין כאן רוב בטבע העולם אלא רוב מקרי שרובא דעלמא נכרים המה כמ"ש "כי אתם המעט מכל העמים" (דברים ז' ז').

ודו"ק בכ"ז.

ד

בביאור גדר הלכה זו

בקובץ ביאורים על השב שמעתתא (אות כ"א) הביא הגר"א וסרמן בשם "ידידי הבחור החריף ושנון מר משה בהרה"ג ר' חיים הלוי" בגדר כל קבוע כמע"מ דמי אינו דהו"ל כאילו אין כאן רוב כלל וכאילו במציאות הוי מע"מ אלא דבאמת יש כאן רוב אלא דלא מהני. וכתב שאביו הגדול מרן הגר"ח הסכים להגדרה זו.

וכתב ליישב בדרכו מה שיש לתמוה בכל עיקר דין כל דפריש מרובא פריש דאם אין כאן רוב משום דכל קבוע כמע"מ דמי איך נאמר דמרובא פריש, וע"כ דבאמת יש כאן רוב אלא דלא מהני בלקח מן הקבוע.

ולכאורה הדברים סתומים ועמומים דהלא זו פשיטא לן דמצד המציאות יש כאן רוב והקבוע אינו אלא מיעוט, וקשה להבין את שני הצדדים של שאלה זו.

ונראה להטעים את הדברים בפשטותן, דהנה אף דדין קבוע כמע"מ הוי גזה"כ וכמבואר לעיל, מ"מ סברא יש בו דכל הקבוע במקומו יש בו חשיבות ומשום חשיבותו אינו בטל אל הרוב. וחידשו חז"ל דאין חשיבותו אלא במקומו, ומשום כך קבעו הלכה דכל שלקח ממקום הקביעות לא אזלינן בתר רוב, אך כל שפירש ולא נולד הספק במקום הקביעות הו"ל רובא ומיעוטא ואזלינן בתר רוב.

ובחידושי הגרש"ק כתובות (סימן ט"ו ד"ה על כן) כתב דאין דין קבוע אלא כאשר דנים אנו על הדבר מה הוא או על האדם מי הוא, אבל כאשר השאלה היא מנין בא ומהיכן פירש לא שייך דין קבוע כי הפרישה מעצם טבעה היפך הקביעות הוא.

אך באמת נראה דבבשר הנמצא אין עצם הספק מהיכן פירש אלא עצם הבשר הכשר הוא או נבילה, ונראה יותר הטעמת הדברים כנ"ל.


זאת חקת התורה

א

הנה אמרו חז"ל דטעמה של פרה לא נתגלתה, חוקה היא, ואף שלמה בחכמתו אמרו עליו "ביקש שלמה לידע טעמה של פרה, אמר, אמרתי אחכמה והיא רחוקה הימני", והקשו רבים וטובים, הלא ר' משה הדרשן הולך רכיל ומגלה סוד, וכמו שהביא רש"י בשמו משל לתינוק שטינף פלטין של מלך... תבא האם ותקנח צואת בנה".

ונראה בזה דלא רק שאין דבריהם סותרים זה את זה אלא אדרבה היא הנותנת, דבריהם משלימים זא"ז, דהנה במק"א כבר ביארנו דחטא העגל לא היה כפירה בעיקר, ולא עבודה זרה במובן המקובל, לא יצאו הם לתור אחרי אלהים אחרים, אלא טעו בחשבם שבידם לעשות עגל מעין הכרובים שבמקדש שהקב"ה ינהיגם על ידו, אחרי שבטעות חשבו שמשה רבם מת ולא ישוב אליהם, ולגודל הערצתם למשה רבינו אמרו "מי יתן לנו תמורתו", בטוחים היו שאין מנהיג בשר ודם שיכול לעמוד במקומו, ועשו את העגל בשמות הקודש ובספר יצירה כמ"ש במדרש, וכן כתב גם בבית הלוי על התורה. ונראה שכונתם היתה שהקב"ה ינהיגם ע"י העגל וכשם שמצינו (ב"ב צ"ט ע"א) שכאשר עשו רצונו של מקום היו פני הכרובים זה אל זה וכשלא עשו רצונו של מקום היו פניהם אל הבית, עי"ש.

ומחשבה זו פיגול היא ופוסלת בעבודה, דלא ניתנה להם רשות להתחכם ולהוסיף משלהם על מה שציוה רחמנא, והיה להם להאמין בתום לב למה שאמר להם משה שלאחר מ' יום יוריד להם תורה מן השמים.

ופרה אדומה שחוקה היא וכל ענינה עבודה תמה ותמימה, היא היא שמכפרת בסגולת מהותה על חטא העגל, ולכך כונת רבינו משה הדרשן "תבא האם ותקנח צואת בנה".

ב

חקות הפסח וחוקת הפרה

"יהי לבי תמים בחקיך, חקות הפסח וחקות הפרה" (תהלים קי"ט ה' ומדרש שם).

יש להבין הצד השוה שבין חוקות אלה, הפסח, והפרה, שדוד ביקש דקוא עליהם על תמימות הלב, ובמה הם דומים זה לזה.

ונראה שלא משום הדמיון שבהם אלא דוקא משום השוני, כמה רחוקים חקות הפסח מחוקות הפרה וכמה שונים הם זה מזה, בחוקות הפסח מצווים אנו לשאול, לשאול ולדרוש עד אין חקר, אפילו התם המתמם עם תמימים שואל "מה זאת", מי שאינו יודע לשאול גם ממנו אין אנו מרפים, ופותחים לו על אף שאין הוא יודע לשאול... אך בחקות הפרה, אף שלמה המלך החכם מכל אדם אסור לו לשאול ועליו אמרו חז"ל ביקש שלמה לידע טעמה של פרה, אמר "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני", וכאשר אך יעיז לפצות פה אומרים לו "חקים חקקתי גזירות גזרתי ואין לך רשות להרהר אחריהן".

יש ואסור לשאול כבחקות הפרה ויש שחייבים לשאול כחקות הפסח, וביישוב סתירה זו שלימותו של אדם מישראל, ועל זה ביקש דוד "יהי לבי תמים בחקיך".

ומה הכלל, מתי אנו אמורים לנהוג בחקות הפסח ומתי בחקות הפרה, דבר זה למדנו מאברהם אבינו בפרשת העקידה, דהנה כתב רש"י כאשר אמר הקב"ה לאברהם אל תשלח ידך אל הנער (בראשית כ"ב י"ב) "א"ל אברהם אפרש לפניך שיחתי, אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע וחזרת ואמרת לי קח נא את בנך והעלהו לעולה, ועכשיו אתה אומר לי אל תשלח ידך אל הנער", ולכאורה תמוה, למה המתין אברהם עד שיהיו לו שתי שאלות, ולמה לא שאל מיד כשהקב"ה אמר לו "העלהו שם לעולה", והלא אתמול אמרת לי "כי ביצחק יקרא לך זרע"?

מכאן למדנו דכל זמן שהיה מצווה ועומד, הזמן לעשות ולא לשאול, אך לאחר שנאמר לו "אל תשלח ידך" שוב איננו מצווה לעשות, זה הזמן לחקות הפסח, הזמן לשאול ולהבין.

הנה אמרו חז"ל (שבת פ"ח ע"א) "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע ירדו ס' רבוא מלאכי השרת והלבישו להם שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע" ותמוה, הלא הכתרים ניתנו בשעה "שהקדימו", לא בשעה ש"אמרו" והרי הקדמה היתה רק אחת ולמה קיבלו שני כתרים.

ונראה דכאשר מקדימים נעשה לנשמע, תרתי אית ביה, נעשה שלפני נשמע - חקות הפרה, עשיה ללא שאלה והבנה, ונשמע שלאחר נעשה, היא חקות הפסח, הרצון ללמוד לשמוע ולהבין, ולכן קיבלו שני כתרים, אחד על חקות הפסח, נשמע שלאחר נעשה, ואחד על חקות הפרה, נעשה שלפני נשמע.

ג

גזירות גזרתי ואין לך רשות להרהר אחריהן

"ד"א פרה אלו ישראל שנאמר כפרה סוררה סרר ישראל אדומה אלו ישראל שנאמר אדמו עצם מפנינים תמימה אלו ישראל שנאמר יונתי תמתי אשר אין בה מום אלו ישראל שנאמר כלך יפה רעייתי ומום אין בך אשר לא עלה עליה עול זה דורו של ירמיה שלא קבלו עליהם עולו של הקב"ה ונתתם אותה אל אלעזר הכהן זה ירמיה שנאמר מן הכהנים אשר בענתות והוציא אותה אל מחוץ למחנה עמה הגלי לבבל ושחט אותה לפניו ואת בני צדקיהו שחטו לעיניו ואת עיני צדקיהו עור ושרף את הפרה לעיניו וישרוף את בית ה' ואת בית המלך ואת עורה ואת בשרה ואת דמה על פרשה ישרוף ואת כל בתי ירושלים ואת כל הבית הגדול שרף באש ולמה הוא קורא אותו הבית הגדול אלא זה בית מדרשו של רבן יוחנן בן זכאי ששם היו מתנין גדולתו של הקב"ה ולקח זה נבוכדנצר עץ ארז ואזוב ושני תולעת זה חנניה מישאל ועזריה והשליך אל תוך שריפת הפרה קטל המון שביבא די נורא ואסף זה הקב"ה דכתיב ביה ונשא נס לגויים ואסף נדחי ישראל איש זה הקב"ה דכתיב ביה ה' איש מלחמה טהור זה הקב"ה דכתיב טהור עינים מראות ברע את אפר הפרה אלו גלויותיהם של ישראל והניח מחוץ למחנה במקום טהור זה ירושלים שהיא טהורה והיתה לעדת בני ישראל למשמרת לפי שבעולם הזה ישראל מיטמאין ומיטהרין על ידי כהן אבל לעתיד לבא הקב"ה עתיד לטהרן ומה טעם וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם וגו'" (ילקוט שמעוני חקת).

למדנו מדברי המדרש, דלא רק בטעמי המצוות נאמר "חקים חקקתי גזירות גזרתי ואין לך רשות להרהר אחריהן", אלא אף בהנהגתו ית"ש ובגורל כלל ישראל החביבין שנקראו בנים למקום, ומיוסרים הם יותר מכל האומות, גולה אחר גולה, גולה וסורה ודמעתה על לחיה, אף בשאלה גדולה זו נאמר, גזירות גזרתי ואין לך רשות להרהר אחריה".

אך זאת נדע לבטחה "וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך", אמנם מתיסרים אנו אך יסורים של אהבה הם.

ואף זאת נדע ונאמין שיסורים אלה ממרקים עון ומכפרים פשע ועל ידם נזכה לאור באור הנצח ונזכה לחיי עולם הבא... כל דעביד רחמנא לטב עביד!

ואף חיזוק גדול באמונה נלמד מגורלו הקשה של עם ישראל לאורך הגלות הוא מה שכתב הגאון יעבץ בסולם בית א-ל (והדברים היו שגורים תמיד על לשונו של מו"ר מרן האדמו"ר מצאנז בעל "דברי יציב") "חי ראשי כאשר אני מתבונן בקיום עמנו בגלות שה אחת בין שבעים זאבים גדול הנס הזה בעיני יותר מכל הנסים שנעשו לאבותינו במצרים ועל הים ובארץ ישראל".

ואכן קיום כלל ישראל לדורות עולם אין לו אח ורע בתולדות ימי עולם, ממלכות אדירות קמו ונפלו, עבר זמנם ובטל סברם ולא נשאר מהם שריד ופליט, ועם ישראל ללא ארץ וללא דגל, ללא צבא וללא ריבונות, מפוזר ומפורד בין כל העמים חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים.

אין זה אלא סגולת הנצח של כלל ישראל כמובטח בתורה ובנביאים, "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך, ואומר לך בדמיך חיי" וכבר אמר אבי האומה אברהם אבינו "ואנכי עפר ואפר" וכתבו התוס' בברכות י"ז ע"א "מה עפר אינו מקבל כליה לעולם כן יהי רצון שזרעי לא יכלה לעולם כמו שהוא אומר והיה זרעך כעפר הארץ", הן הם שעמדו לנו באורך הגלות.

והמהרש"ל שם כתב בדרך אחר "ואני שמעתי מה עפר הכל דורסים עליה ואח"כ היא דורסת על כל הדורסים אף אני כן לכל מצערי" ויה"ר שנזכה בקרוב לקיום דברי אדוננו המהרש"ל בביאת גואל צדק בב"א.