Laws of Tzedakah 5775

מרן הגאב"ד שליט"א


"כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" (בראשית כ"ח כ"ב).

א

הנה הסמיכו חז"ל על פסוק זה את מה שתיקנו באושא דהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש וכמבואר בכתובות נ' ע"א. ויש לעיין מה היה הדין מעיקר דין תורה טרם תיקנו באושא מה שתיקנו. ונאמרו ג' דרכים ביסוד הדין ונבאר את הנלענ"ד:

א. בשו"ת חת"ס (יו"ד סימן רכ"ט) כתב דמה"ת חייב לבזבז כל ממונו וכל שיש לו פרנסת יומו חייב ליתן לעני כל שאר ממונו, וחכמים פטרו מלבזבז יותר מחומש. ולפי"ז הוי תקנת אושא בכלל מה שאמרו "יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשב ואל תעשה". וזה רחוק לכאורה דלא מסתבר דמה"ת חייב אדם ליתן כל אשר לו לעני והוא עצמו יעני. ועוד דאטו יוציא כל ממונו למצות אחת והלא כיוצ"ב שאלו (ב"ק ט' ע"ב) "אי איתרמי ליה תלתא מצותא, ליתיב לכוליה ביתא". ועוד דכתבתי במק"א (מנחת אשר פסחים סימן פ"ו) דמסתבר דלא עקרו חכמים דבר מה"ת אלא כשבאו לעשות סייג לתורה ולהפריש את האדם מן העבירה ולא במק"א.

ב. במרומי שדה להנצי"ב ב"ק (ט' ע"ב) כתב דיסוד תקנה זו דאל יבזבז יותר מחומש משום כבוד הבריות הוא שלא יעני וא"כ הוי כהא דכבוד הבריות דוחה ל"ת מה"ת בשוא"ת, וגם לשיטתו חייב מעיקר הדין לבזבז כל הונו וחכמים פטרוהו.

ג. בירושלמי (פ"ק דפאה ה"א, דף ג' ע"א) מבואר דהלכה היתה בידם ושכחוהו וחזרו ויסדוהו באושא עי"ש על הא דגמילות חסדים אין לו שיעור וז"ל "כך היתה הלכה בידם ושכחוה ועמדו השניים והסכימו ע"ד הראשונים". ויש מן האחרונים שהבינו דהוי הלכה למשה מסיני, כן כתב בשו"ת מהר"ם שיק יו"ד סימן ר"ל, וכ"כ שם בשנות אליהו.

אך באמת יש לתמוה לכאו' על אדוננו הגאון דלשון זה שבירושלמי מופיע ממש כלשונו גם בפ"ק דשבת בענין גזירת י"ח דבר (דף י"א ע"א) וכן מצינו עוד בירושלמי כתובות (נ' ע"ב) ושם בודאי אינו הלממ"ס אלא תקנ"ח בלבד, וע"ע ירושלמי (תרומות פ"ב ה"א) כל מקום שאמרו "באמת אמרו" הלממ"ס, ואעפ"כ כתבו הר"ש והרע"ב שם דלאו דוקא נקטו הלממ"ס עי"ש, וע"ע בהגהות ציון וירושלמי (כלאים ו' ע"ב) שהאריך להוכיח דאף שכתב שם הלממ"ס לאו דוקא הוא, עי"ש וצ"ע.

ולענ"ד נראה עיקר בהלכה זו, דבאמת פשוט דמה"ת אינו חייב לבזבז כל הונו על מצוה אחת דהלא הוא חייב בתרי"ג מצוות והוא צריך גם פרנסת ביתו [וכמו דפשוט לן דאינו חייב להקדיש כל זמנו למצוה אחת וכפי שהארכנו לבאר במק"א כן פשוט שאינו חייב להקדיש כל ממונו למצוה אחת] וכמו שאמרו בב"ק שם דמסברא ידענו דאינו חייב להוציא כל הונו על מצוות דא"כ אילו איתרמי לי' ג' מצוות ישלם כל ממונו ועיין עוד בערכין (כ"ח ע"א) דרשו מקרא דאסור להקדיש כל נכסיו, אלא צריך אדם לכלכל דרכיו ולפלס נתיבותיו באופן שיחלק זמנו, ממונו וכחו לקיים כל מצוות התורה. ונמסר הדבר לחכמים לקבוע שיעור בהוצאה על מצוות והם קבעוהו עפ"י אסכמתא מיעקב אבינו [ויש להאריך בענין אסמכתא אם הוי מה"ת או מדרבנן בעלמא ואכמ"ל] וכ"כ בשו"ת חת"ס (או"ח סי' קכ"ד) ובעה"ש (יו"ד רמ"ט ס"ה).

והנה הספורנו בסוף פר' ראה כתב "כמתנת ידו ולא כל מתנת ידו" ולא כפתאי אומות העולם אלא כמ"ש המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, ובשו"ת יהודה יעלה (או"ח סי' ר"ב) תמה עליו מהירושלמי הנ"ל דבתירוץ הראשון משמע דרק מדרבנן אל יבזבז וכ"כ הרא"ש והר"ש בריש פאה ולפי האמור יסוד הדין מה"ת הוא אלא שנמסר לחכמים לקבוע שיעורו.

והנה נראה שנחלקו הרמב"ם ותוס' אם תקנת אושא היתה רק על צדקה או על כל הוצאות המצוות דמלשון התוס' ב"ק (ט' ע"ב) משמע דרק בצדקה התקינו זאת אבל במצוות כתבו רק שאינו חייב לבזבז הון רב ואפילו שליש משמע שאינו חייב והביאו תקנת אושא רק לראי' ולדוגמא ומשמע מדבריהם דאין תקנה מסויימת בכל המצוות אלא דמעיקר דין תורה אינו חייב לבזבז הון רב, וכן משמע מהרמ"א (סי' תרנ"ו באו"ח סעיף א') שכתב רק דאינו חייב לבזבז הון רב וביו"ד (סי' רמ"ט סעיף א') לגבי צדקה כתב שלא להוציא יותר מחומש ודו"ק, אך מלשון הרמב"ם בסוף הל' ערכין (פ"ח הי"ג) משמע דגם במצוות אמרו אל יבזבז יותר מחומש עי"ש ודו"ק. ובאמת מצינו לשון הירושלמי (ריש פאה) באושא התקינו שיפריש חומש נכסיו למצוה, וכן אמרו שם בר' ישבב שבזבז כל הונו ואמר לו ר"ג שיבזבז רק חומש על המצוות אבל בבבלי משמע דתקנה זו על הצדקה נאמרה [אמנם בירושלמי נקטו לשון מצוה על צדקה בכ"מ וכהא דמצינו בפאה (ל"ז ע"ב) "ר' חנינא בר פפא הוה מפליג מצוה בליליא" וכ"ה בשקלים כ"ג ע"ב ובמגילה כ"ד ע"א עי"ש].

ועוד יש לדקדק בלשון הירושלמי דמשמע שם דהתקנה היתה שיפריש חומש למצוה בלשון חיוב דהיינו אף דמה"ת אי"צ להפריש שיעור מסויים תיקנו לחייבו להפריש חומש ולא פחות [ומלשון להפריש משמע כמ"ש בשאילת יעבץ (ח"א סוף סימן ג') שהתקנה היתה באופן שהוא מפריש לעניים אבל כשעני לפניו ומבקש לחם לאכול צריך לבזבז אף יותר מחומש עי"ש וע"ע לקמן אות ב') אבל בבבלי משמע שהתקנה היתה לקולא שלא יבזבז יותר מחומש, ויש לעיין בבהגר"א בירושלמי שם שכתב דאסור להוסיף על חומש ומשמע דנקט כן אף בשיטת הירושלמי, וצ"ע. [ולפי"ז צ"ל דגם ר"ג לא הוכיח את ר' ישבב משום שתיקנו שלא יבזבז אלא דממה שתיקנו שיפריש חומש משמע דאין זה מדת חכמים וחסידות שיבזבז כל ממונו ודו"ק].

ובירושלמי כתובות (כ"ט ע"א) איתא "נמנו באושא שיהא אדם מפריש חומש מנכסיו למצות עד איכן ר' ירמיה ורבי אבא בר כהנא חד אמר כדי תרומה ותרומת מעשר וחרנה אמר (משלי ג' ט') כבד את יי' מהונך כמראשית כל תבואתך". ונחלקו שם הקרבן העדה והפני משה. להבנת קרבן העדה כונת הירושלמי להביא מקור לשיעור חומש, ולהבנת הפני משה כונתו לשיעור צדקה לפני תקנת אושא, עי"ש היטב.

ועיין עוד בירושלמי קידושין (פ"א ה"ז) כבד את ה' מהונך אם יש לו חייב אם אין לו פטור עי"ש ודו"ק.

ב

והנה הקשו האח' דבצדקה יש גם ל"ת דלא תאמץ ולא תקפוץ ובלאו הלא צריך לבזבז כל ממונו כמ"ש הרשב"א (ב"ק ט' והרמ"א באו"ח סימן תרנ"ו ס"א וביו"ד קנ"ז סעיף א'), ויש ליישב בכמה דרכים: א. לפי מה שכתב בשו"ת תשובה מאהבה ח"ב בהגהות לסימן תרנ"ו ובנחלת יעקב פרשת ראה ושאילת יעבץ שם דבאמת אינו פטור אלא להפריש יותר מחומש לצדקה אבל כשעני לפניו חייב לבזבז בלא שיעור וא"כ לק"מ דליכא לאו אלא כשעני לפניו, אך מלשון הרמב"ם (פ"ז מהל' מתנות עניים ה"א) משמע דאפי' כשעני לפניו אינו חייב ליתן יותר מחומש אם אין ידו משגת דלא כדברי האחרונים הנ"ל. ב. החת"ס (בהגהות לסימן תרנ"ו) וכן הפמ"ג שם והחות יאיר (סי' קל"ט) כתבו דאין הדבר אמור אלא בקום ועשה ולא בשוא"ת ואינו חייב לבזבז כדי שלא לעבור על ל"ת בשב ואל תעשה וכן משמע ברשב"א ב"ק שם דרק בעשה בשוא"ת אמרו שאין חייב לבזבז עי"ש וכ"ה בלבוש שם (סימן תרנ"ו) ולפי"ז לק"מ, אך בריב"ש (סימן שפ"ז) מבואר דסבר דבל"ת חייב לבזבז אפי' בשוא"ת וכ"ה ברקנאטי הל' צדקה (סי' נ"א) במעשה בצלאל. ג. כתב מהרי"ל דיסקין (חלק א' סי' כ"ד) דהל"ת בצדקה טפל לעשה וכיון שאינו חייב לבזבז על העשה פטור אף על הל"ת, ונראה סברתו כעין סברת הרמב"ן קידושין (ל"ד ע"א) דלאו דמעקה טפל לעשה והפטור מן העשה פטור מן הלאו עי"ש. ד. באמרי בינה הלכות דיינים (סי' י"ט) כתב דגזה"כ "אפס לא יהיה בך אביון" דחייו קודמין ואי"צ לבזבז ושאני ל"ת דעלמא. ה. לפי הנצי"ב (ב"ק ט') י"ל דכבוד הבריות דוחה ל"ת בשאו"ת. ו. ונראה עיקר בזה דאינו עובר בלא תקפוץ ולא תאמץ כיון שנותן לפי דעתו ויכולתו, ואינו קופץ ידו ומאמץ לבו לגמרי, וצ"ע בזה.

ג

הקשו עוד האחרונים מקידושין (כ"ט ע"ב) הוא לפדות ובנו לפדות איזה מהן קודם הרי דאף שאין בידו אלא ה' סלעים חייב לבזבזן על מצות פדיון הבן, ובביאור הלכה (סי' תרנ"ו) כתב דע"כ מיירי בגמ' שם שאין לו אלא ה' סלעים, וכונתו דאל"כ אין גובין ממשועבדים במקום שיש בני חרי וכ"כ באהבת חסד (פרק כ') ובחזו"א (או"ח קמ"ט ג'), [ויש לפלפל דאפשר דכיון שאינו חייב יותר מחומש שוב גובין ממשעבדי, כשאין די בחומש נכסיו וכעין שי' הרשב"א בב"ק (ח' ע"א) דכשיש ב"ח אצל יתומים קטנים גובין ממשעבדי אך באמת נראה לחלק ואכ"מ להאריך ודו"ק]. וגם בקושי' זו נאמרו כמה דרכים ונפרטם בקיצור:

א. כתב הביה"ל שם דעני שאני דממילא הוא מוטל על הציבור ולפיכך אינו פטור מלבזבז. אך לכאורה מסתבר טפי לומר בכה"ג דלא פלוג ולא מסתבר כלל לחלק בין עני לעשירב. רק לבזבז יותר מן הערך אינו חייב יותר מחומש, כ"כ שם בביה"ל וחלקת יואב בקונטרס בדיני אונס ענף ז' אבל לפי ערך המצוה חייב לבזבז כל הונו. אך זה נגד משמעות כל הפוסקים וכמ"ש שם בביה"ל. ג. החזו"א שם כתב דאפשר דכשהיה לו בהרווחה כבר נתחייב להפריש חומש ואינו נפטר מזה אחר שהעני עי"שוהדברים מחודשים מאודד. נראה פשוט דפה"ב שאני דהוי חוב ממוני ושיעבוד נכסי, וכ"כ גם החזו"א שם אלא שהוקשה לו מהאיבעי' שם הוא לפדות ולעלות לרגל (ותי' בדוחק דכיון דאם רצה לעלות לירושלים לראות את נופה ויופיה מותר מותר גם למצוה וצ"ע בזה), ונראה דכיון דממ"נ הוא חייב להוציאן לפה"ב שוב שורת הדין דאם עליה לרגל קודמת יוציאן לעלות. ה. אפשר דבאמת אינו חייב להוציא לעלות לרגל והשאלה אם הוא רוצה איזה יקדים, אמנם באמת הדבר תלוי במחלוקת שבין רעק"א והגרמ"ז בשו"ת רעק"א (סי' ס"ח) אם מותר לו להקדים כבוד אביו שאינו מחוייב בו (כגון שאין לו לאב מים) לכבוד אב שהוא מחוייב בו עי"ש, וה"נ יש לעיין אם מותר לו להקדים עליה לרגל שאינו חייב להוציא בה כל ממונו לפה"ב שחייב להוציא עליה ודו"ק. וכעי"ז כתבתי בספרי למס' שבת (סי' ל"ב) עי"ש באות ה'. ו. אפשר דאינו חייב להוציא כדי לקנות החפצא דמצוה וממילא אינו יכול לקיים המצוה והוי אונס אבל כשהמצוה היא עצם הנתינה חייב. דו"ק נא בכל הדברים הללו כי קצרתי בהם מאוד וכתבתי ברמיזא בעלמא.

העיר הגר"ח מבריסק למה חייב אדם לפרוע חובו ביותר מחומש הלא פריעת בע"ח מצוה ואינו חייב לבזבז יותר מחומש על המצוות, ולכאורה נראה דמשום לאו דלא תעשוק שיש בכובש ש"ש ובהמנעות מפריעת חוב חייב לבזבז יותר, אך זה תלוי אם חייב לבזבז כל ממונו על לאו בשאו"ת שנחלקו בזה האחרונים כנ"ל, ועוד יש לדחות דהסמ"ע בחו"מ (סי' של"ט ס"ק א') כתב דליכא לאו אלא במחליט לא לפרוע אבל במי שדוחה פרעון חובו ליכא בו לאו אלא מצוה דהן צדק, ובעיקר הדבר נראה כנ"ל דבשיעבוד ממוני ליכא כלל דין זה, דאל יבזבז יותר מחומש, וז"פ.

ד

הקשה בשו"ת מוצל מאש (סי' מ"ה) איך יכול להשביע חבירו שבועת עד אחד או שבועת מודה במקצת והלא עובר בלפני עור כשמכשילו בשבועת שקר ובלאו הלא צריך לבזבז כל ממונו וא"כ יהיה על התובע להפסיד ממון תביעתו כדי שלא להכשיל חבירו, ואפשר דאינו עובר כלל בלפנ"ע דחבירו הלא נשבע מרצונו וזה תלוי בו, אך נראה עיקר בזה דלעולם אינו חייב להפסיד בדין מחשש איסור לפנ"ע, דהלא זה מצות התורה והלכתה שיעשה צדק ומשפט בין איש לאיש ולעולם אין האדם חייב להפסיד ממונו וזכויותיו כדי שלא להכשיל חבירו או לצערו, וכעי"ז נתבאר לקמן (בפרשת וישב סי' נ') דאי"צ להמנע מלתבוע חבירו בדין כדי שלא להלבין פניו, ודו"ק בזה.

ועוד נראה דכך הוא דין התורה דיש דין ויש דיין ובסדרי הדין ובכל הנצרך והחיוני לעשיית הדין והמשפט אין איסור לא בהלבנת פנים ולא בלפני עור, וכך גזרה תורה כדי להעמיד את הדין על תילו, וז"פ.

ועוד נראה דכל מהות חיוב שבועה אינה הכשלה אלא אדרבה הפרשה מן החטא בתקוה שיפרוש מעון שביעת שקר ויוציא גזילה מתחת ידו, ודו"ק בכ"ז כי קצרתי.

ה

יש להעיר במה שאמרו בפסחים (מ"ט ע"ב) לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת ת"ח, והרי אמרו שלא יבזבז יותר מחומש, ונראה דבדבר שהרבה גופי תורה ויסודות הדת ודורות ישרים תלויים בו לא אמרו שלא יבזבז.

אך נראה עיקר דלא אמרו כן אלא בדרך הפלגה וכעין מ"ש בשבת (קכ"ט ע"ב) לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקנה מנעלים לרגליו, ואפשר דמטעם זה כתב בטוש"ע (אהע"ז סימן ב' ס"ו) דישתדל לישא בת ת"ח ושינה מלשון חז"ל ולא כתב דימכור כל אשר יש לו.

ו

תמוה לכאורה דהרמב"ם לא כתב הלכה זו שלא יבזבז יותר מחומש ולא כתב בפ"ז ממתנות עניים הלכה ה' אלא דמצוה מן המובחר ליתן חומש ולא כתב דאסור ליתן יותר, ויתירה מזו כתב בפיה"מ ריש פאה דמדת חסידות היא ליתן יותר מחומש וקשה דהרי אמרו דלא יבזבז יותר מחומש, ועוד יש לתמוה דמדברי הרמב"ם בסוף הל' ערכין משמע דבאמת יש קפידא שלא יוציא יותר מחומש ולמה לא כתב כן גם בהלכות מתנ"ע כשהוא מבאר דיני צדקה.

ולכאורה נראה לפי מה ששמתי אל לב בהבדלי הסגנון שבין הבבלי והירושלמי לעיל באות א' דהרמב"ם הוציא שיטתו מדברי הבבלי והירושלמי גם יחד, וס"ל דכשעני לפניו מותר ליתן יותר מחומש ויש בזה אף מדת חסידות ובכה"ג מיירי הירושלמי ולפיכך לא אמרו שם שלא יבזבז, וכשאין עני לפניו חייב להפריש חומש ובכה"ג אמרו שלא יבזבז ובכה"ג מיירי הבבלי [ובשו"ת שבות יעקב (חלק ב' סי' פ"ה) כתב בדעת הרמב"ם דכשאין עני לפניו אינו חייב להפריש כלל חומש, ובאמת לא כתב הרמב"ם דין זה בהל' מתנ"ע אך בפיה"מ שם כתב להדיא דחייב] והנראה עיקר בדעת הרמב"ם דס"ל דהלכה זו שלא יבזבז יותר מחומש אינו הלכה גמורה אלא מעין הנהגה ראויה, ויש בה יוצא מן הכלל וכמ"ש החו"י (סי' קפ"ו) דעשיר מצווה להוציא יותר מחומש וכ"כ בשאילת יעב"ץ (ח"א סי' ג') בדעת הרמב"ם דמדת חסידות להוציא יותר, וכיון דהלכה זו מדרכי המדות והמוסר לא כתבו הרמב"ם בהל' מתנ"ע אלא בסוף הל' ערכין וכדרכו בהרבה מקומות שמסיים בדברי מוסר וחסידות כדמצינו בסוף הלכות מקואות מעילה ולולב וכו'. ובאחרונים כתבו דכשעני לפניו חייב לבזבז אף יותר מחומש אך בדברי הרמב"ם במתנ"ע מבואר דלא כדבריהם אלא כדברינו, כנ"ל.

ומקור לדברי הרמב"ם דיש מדת חסידות בבזבוז יותר מחומש יש מתענית (כ"ז ע"א) במעשה דר' אלעזר איש בירתא שנתן לעני את הממון שהכין לנדונית בתו שהאחרונים נתקשו במה שבזבז יותר מחומש ועיין גבורת ארי שם, ונראה דהרמב"ם הוכיח מזה שיטתו. וראיתי שוב שנחלקו בד"ז שני גדולי הדור, האגרות משה (יו"ד סימן קמ"ג) והמנחת יצחק (ח"ה סי' ל"ד), עיין בדבריהם.

 

ב

האם צריך אדם לוותר על הידור

כדי לזכות חבירו בקיום מצוה

 

כתב המגן אברהם בסימן תרע"א ס"ק א' "אם יש לו שמן בצמצום ולחבירו אין כלל, מוטב שידליק בכל לילה א' ויתן גם לחבירו", והביאו המשנ"ב בס"ק ו'.

יש לעיין אם הלכה זו נאמרה רק בנר חנוכה ומשום מעלת פרסומי ניסא, או שמא כלל הוא בכל המצוות דלעולם יש על האדם לוותר על הידור מצוה כדי לזכות חבירו בקיום עיקר המצוה. ויש מקום לטעון בסברא דאין זה אלא בנ"ח, דעיקר ענין פרסומי ניסא בתוצאה וא"כ עדיף שיתפרסם הנס ע"י שני אנשים בשני פתחים ובשני בתים, משא"כ במצוה שעיקרה בגברא כמו לולב או תפילין ומצה וכדו'. ועוד דמצות פרסומי ניסא גדולה משאר המצוות ורק בה מצינו שצריך למכור כסותו ולחזר על הפתחים משא"כ בשאר המצוות כולן (עיין לקמן סימן י"ג) ואפשר דמשו"ה צריך לותר על הידור דידיה כדי לזכות חבירו בפרסומי ניסא ולא בשאר המצוות. ולשם דוגמא בעלמא נשאל במי שיש לו שני זיתי מצה למוציא מצה ולחבירו אין כלום, האם צריך ליתן לחבירו כזית אחד ולהסתפק בעצמו בכזית אחד מצה.

ויש להוכיח שכן הדין גם בשאר מצוות מדברי המגן אברהם בסימן תרנ"ח ס"ק י"ב שהביא בשם המטה משה דמי שיש בו אתרוג ונתבקש ע"י קהילה אחרת שאין להם אתרוג ליתן את שלו, דאם בידו לברך על האתרוג של הקהל אכן צריך הוא לוותר על שלו ולשלחו לאותה קהילה, אף שבכך יבצר ממנו לעשות נענועים בהלל עי"ש.

ועיין שם בבכורי יעקב ס"ק כ"ג דאף אם יש לו ד' מינים מהודרים ביותר אם הד"מ של הקהילה כשרים לכל השיטות אלא שאינם מהודרים מ"מ מצוה עליו לשלוח את שלו כדי לזכות אחרים בקיום המצוה, אבל אם הד"מ של הקהל אינם כשרים לכל הדעות ויש פקפוק בכשרותם אף אם להלכה אפשר לברך עליהם, אינו צריך לוותר על שלו עי"ש.

ולמדנו מדבריהם דבין אם צריך לוותר על הידור בעצם החפצא דמצוה ובין אם צריך לוותר על מצות הנענועים מצוה עליו לזכות אחרים בקיום המצוה ולוותר משלו, אבל אם יפסיד בכשרות המצוה אף בדבר שיש להקל בו מעיקר הדין מ"מ אין צריך לוותר על שלימות המעשה ולהיות נחות דרגא בקיום המצוות ע"מ לזכות אחרים. (עיין מה שהבאתי לקמן מדברי הדעת קדושים בהלכות מזוזה).

והנה מדברי המטה משה משמע דאין צריך לשלוח את האתרוג שלו אלא כדי לזכות את הרבים דמצוה דרבים שאני אבל לא בשביל היחיד, דז"ל (בדיני נטילת לולב סימן תתקל"ט) "מוטב שיברך על של הקהל וישלח להם כדי שיצאו הרבים ידי חובתן". וכך משמע גם מדברי המהרי"ל סוף הלכות לולב שכתב "אדם אחד היה לו לולב והדס אחד מיוחד לעצמו בכל שנה ושנה, פעם אחת שלחו לו אנשי עיר אחרת שלא היה להם לא אתרוג ולא לולב ובקשו ממנו לשלוח להם את שלו, אמר מוטב שאני יוצא עם אותו של הקהל והרבים ג"כ יצאו יד"ח בשלי".

ומשמע מדבריהם דרק משום זיכוי הרבים צריך האדם לותר על מצותו המהודרת ולא משום מצות היחיד, אך מדברי המגן אברהם בהלכות חנוכה מבואר דגם בשביל היחיד מצוה עליו לותר ממצותו, וצ"ע.

ובשו"ת בית יעקב סימן קי"ד דן במי שיש לו טלית שלו ונתבקש לשלוח את הטלית למקום שלא היה להם טלית מצוייצת וכתב דאף דיש מצוה מן המובחר לברך על טלית שלו, מ"מ צריך הוא לשלוח את שלו ולברך על טלית של זולתו, אך הדגיש שאין זה אלא כדי לזכות את הרבים במצוה ולא בשביל היחיד כמבואר.

ובאליהו רבא סימן תרנ"ח ס"ק י"ב הביא את דברי הבית יעקב ופקפק בעצם ההנחה דיש מצוה מן המובחר בטלית שלו (והארכתי בזה במק"א), ומשו"כ כתב דאף משום יחיד צריך הוא ליתן את שלו כיון שאין בכך כל הפסד לגביו. ולכאורה משמע מדבריו שהוא מסכים לעיקר סברת הבית יעקב דאין האדם צריך לותר משלו אלא בשביל זכוי רבים ולא בשביל יחיד, אך באמת שיטתו מבוארת בסימן תרע"א שם (סק"ג) הביא את דברי המג"א ודחה מכחם את מש"כ בשו"ת בית יעקב שהרי בדברי המג"א מבואר דאף כדי לזכות את היחיד צריך הוא לותר על ההידור עי"ש.

הרי לן שנחלקו הפוסקים אם צריך לותר על הידור רק משום זיכוי הרבים או אף בשביל יחיד.

ובעצם השאלה לגבי טלית יש לתמוה דהלא אין בכלל חיוב ציצית כל עוד אינו לובש ד' כנפות ומהי"ת שצריך לותר על מצוה דידיה כדי לזכות חבירו במצוה שלא נתחייב בה, ובפרט דפשוט דכל רגע שלובש ציצית מקיים מצוה וא"כ כשפושט טליתו ונותן לחבירו לא הפסיד הידור מצוה בלבד אלא עיקר מצות ציצית ולמה יתחייב לעשות כן כדי לזכות חבירו במצוה שעדיין לא נתחייב בה, אתמהה.

ועיין עוד בדעת קדושים יו"ד סימן רצ"א במי שיש לו בביתו פתחים שיש בהם מזוזות לשם שמירה או לשם הידור בעלמא ולחבירו אין מזוזה כלל דצריך להסיר מזוזה מפתחים אלה ולתת לחבירו שאין לו עי"ש. ושוב עלה ונסתפק אם יש לו פתח שספק אם חייב במזוזה אם צריך להסיר ממנו מזוזה על מנת לתת לחבירו שיש לו פתח שודאי חייב במזוזה, והראה פנים לכאן ולכאן עי"ש. הרי שהבחין בין שמירה או הידור בעלמא שבהם פשיטא ליה שצריך ליתן לחבירו לספק חיוב שבו נטה לומר שאינו צריך ליתן משלו, ועיין מה שהבאתי לעיל מהבכורי יעקב, וצ"ע עדיין.

אך במה דמשמע מדבריו דיש הידור ושמירה בקביעת מזוזה אף בדלת שפטורה ממזוזה, צע"ג, ולכאורה נראה טפי דכל שאין בו מצוה אין בו לא הידור ולא שמירה, וצ"ע. והארכתי בזה יותר במק"א.

והנה יש לעיין בדברי המשנה ברורה בסוגיא זו, דבסוס"י תרנ"ח הביא את דברי האחרונים הנ"ל דחייב אדם לשלוח טלית שלו לעיר אחרת ויברך הוא על של הקהל, ובסימן י"ד בבאה"ל סעיף ד' הביא את דברי הבית יעקב דאינו חייב לתת טליתו ליחיד עי"ש. ולכאורה נראה דס"ל לחלק בין מצות היחיד למצות הרבים וכשיטת הבית יעקב. אך א"כ צ"ע מה שכתב כדברי המג"א בריש תרע"א, והלא שם מעביר הוא על המה"מ כדי לזכות את חבירו היחיד במצוות הנר. ולכאורה סותר דברי עצמו.

ואפשר דס"ל דשאני נ"ח משום שיש בו פרסומי ניסא כנ"ל. ואפשר עוד דשאני ציצית משום שאינה מצוה חיובית כלל אלא מצוה קיומית בלבד ומשו"כ אינו מצווה לותר על ההידור שלו כדי לזכות חבירו במצוה שלא נתחייב בה משא"כ בחנוכה וד' מינים, כמבואר.

ואפשר עוד דשאני דין מהדרין מן המהדרין שאין בו חיוב כלל דהלא כל הידור בנר חנוכה, בין מהדרין שמוסיפין לפי בני הבית ובין מה"מ שמוסיף והולך לעולם הוא יותר משליש והרי אמרו בהידור מצוה עד שליש, וכבר כתב הגרי"ז מבריסק דמשו"כ אין חיוב בהידורי חנוכה, ואפשר לפי זה דרק לגבי נר חנוכה נקטינן דיש על האדם לותר על היותו מוסיף והולך כדי לאפשר לחבירו לקיים מצותו אבל בשאר מצוות אינו צריך לותר אלא בשביל זיכוי הרבים.

אך באמת ביארתי במק"א את הנלענ"ד דאדרבה, מהדרין ומה"מ בחנוכה גדולה מצותן ממה שאמרו "התנאה לפניו במצוות" וכו' דכל הידורי נר חנוכה עיקר תקנת חכמים הם ומעיקרא תיקנו אנשי כנה"ג ג' דרכים בקיום מצוה זו וביארתי בזה ענינים שונים בהלכות נר חנוכה (עיין לעיל סימן ה').

ונראה עוד דלשיטת השו"ע חייבין בזמן הזה מעיקר הדין להדליק כמה"מ דכיון שכך נהגו שוי' עלי' חובה, ומזה הטעם לא הביא המחבר הא דנר איש וביתו ולא כתב אלא הא דמוסיף והולך, וז"ל בסימן תרע"א סעיף ב' "כמה נרות מדליק בלילה הראשון מדליק א' מכאן ואילך מוסיף והולך א' בכל לילה עד שבליל אחרון יהיו שמונה". וכבר הקשה הפמ"ג במש"ז סק"א למה השמיט הא דנר איש וביתו עי"ש. ונראה עוד דהמחבר הלך בזה לשיטתו בסימן תרע"ד סעיף א' שם כתב דמותר להדליק מנר לנר והרמ"א שם כתב שנהגו להחמיר והמג"א ביאר דכיון דנר ראשון חובה ושאר הנרות רק הידור אסור להדליק מזה לזה, ולדרכנו המחבר לשיטתו שכל הנרות חובה הם ולכן מותר להדליק מזה לזה, ודו"ק בזה.

והנה האור שמח בריש פ"ד מחנוכה דייק מלשון הרמב"ם דצריך למכור כסותו ולחזר על הפתחים בשביל נרות המהדרין ולא רק בשביל נר איש וביתו מדכתב הרמב"ם שמוכר כסותו ולוקח נרות עי"ש. ולכאורה דבריו תמוהים דלמה יצטרך למכור כסותו על הידור שאין בו חיוב כלל, וגם מה שדייק בלשון הרמב"ם אין בו דקדוק כלל דאנרות בעלמא קאי. אמנם לפי המבואר נראה דכיון דהוי חיוב מכח הקבלה אפשר דאכן צריך למכור כסותו.

ושו"ר שהפמ"ג במש"ז תרע"א סק"א כבר רמז לסתימת השו"ע דמשמע מיני' דהוי חיוב לנהוג כמה"מ, ועוד ראיתי בשו"ת כת"ס או"ח סי' קל"ד שאכן כתב דהוי חיוב אך לפי דבריו אין זה אלא משום קבלת כל אחד ואחד ולפי דרכו כתב דאפשר דהוי כאילו קיבל עליו בל"נ, ולענ"ד נראה יותר דהוי משום קבלה כללית ומנהג, כנ"ל.

ואעפ"כ נראה דבמקום שלחבירו אין לו אף לא להדליק נר אחד אכן עליו להסתפק בנר איש וביתו וליתן לחבירו משמנו, דאדעתא דהכי לא קיבלו עליה וכיון דמעיקר הדין די לו בנר איש וביתו, בכה"ג אף מצד הקבלה אינו חייב יותר, ודו"ק בכ"ז.

ומ"מ נראה לפי"ז דאם צריך לותר מלהיות מוסיף והולך וליתן לחבירו משמנו ה"ה בשאר גדרי הידור מצוה, ודו"ק.

ב

והנה יש לעיין במי שרוצה להדליק בשמן זית דהוי מצוה מן המובחר וכמבואר בשו"ע סימן תרע"ג סעיף א', האם צריך ליתן למי שאין לו להדליק ולהסתפק בנרות שעוה.

ולכאורה זה תלוי לפי דרכי הבנה שנתבארו לעיל באות א' דאם רק במה"מ מחוייב הוא לותר מסתבר דשמן זית שאני דהוי הידור בגוף המצוה, אך באמת מבואר במשנ"ב בסק"ז בשם הח"א והבנין עולם דמה"מ עדיף מהידור בשמן זית ועדיף להדליק בנרות שעוה ולהדר במוסיף והולך עי"ש. וא"כ פשוט דאם צריך לותר על מה"מ כדי לזכות את חבירו ק"ו שצריך לותר על שמן זית, וז"פ.

ג

והנה בשו"ת בית יעקב ובדעת קדושים שם פלפלו בסוגיא ד"וכי אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך". אך באמת נראה דיותר יש לדון בזה בענין ערבות דהנה כתב המג"א בסוס"י תרנ"ה דמותר להביא לולב מחוץ לתחום ע"י גוי דהוי שבות דשבות במקום מצוה, וגם לחבירו מותר אא"כ פשע, דאם פשע לא אמרינן לאדם חטא כדי שיזכה חברך. והמשנ"ב בשעה"צ ס"ק ה' כתב דאין זה ענין להא ד"וכי אומרים לאדם חטא" דכיון דהוי מצות עשה כל ישראל ערבים זל"ז ומצות חבירו הוי ממש כמצוה דידיה וכשם שלחבירו מותר אף בפשע כך גם לו עי"ש. אמנם בדעת המג"א נראה דאף ע"י ערבות אין מצות חבירו כמצותו ממש, וכיון שעובר בעבירה כדי לזכות חבירו אין עליו מצוה אלא באופן שאומרים לאדם חטא שיזכה חברך. אמנם מטעם אחר נפלאו דברי המג"א מבינתי, דכיון שלא אסרו שבות דשבות במקום מצוה אין כאן חטא כלל ומה בין פשע ללא פשע, וצ"ע.

ומ"מ נראה לגבי ני"ד דכיון דערב הוא על מצות חבירו יש לו לבטל הידור שלו כדי לזכות חבירו בעיקר המצוה כשם שלגבי עצמו נדחה הטפל מפני העיקר.

ד

אמנם לאחר כל הנ"ל נראה עוד, דאפשר דאין כונת המג"א בסימן תרע"א דחייב לותר על מה"מ כדי לזכות את חבירו, דלא כתב אלא "מוטב שידליק חבירו והוא יבטל את ההידור", וגם המשנ"ב שם העתיק לשון זה דמוטב לעשות כן. ונראה לכאורה דאין זה אלא מדה טובה ומנהג חסידות ולא חיוב גמור.

ואפשר דהמג"א הולך לשיטתו מסוס"י תרנ"ה דאין גדר הערבות במצות חבירו רובצת עליו כאילו היה מצוה דידיה ממש, אלא שיש עליו מצוה מסוימת לסייע לחבירו לקיים מצותו הוא, ומסתבר לפי"ז דאף שמצווה הוא לסייע לחבירו מ"מ אינו מחויב לותר על מצוה דידיה אף דהוי הידור לכתחלה, ודו"ק בזה.

ה

אם מותר לבטל מצותו ע"מ לזכות אחרים במצוה זו

הנה כל דברינו הנ"ל אינם אלא אם מצוה אדם לותר על הידור כדי לזכות את חבירו בקיום עיקר מצוה, אבל זה פשוט דאינו מצווה לבטל מצותו כדי לזכות את חבירו, דמאי חזית דדמיה דחבריה סומק טפי ודלמא דמיה סומק טפי, וכמו שאמרו (ב"מ ס"ב) "חייך קודמין לחיי חברך".

אך באמת יש לעיין בשנים המהלכין בדרך ויש ביניהם כמות שמן שיספיק רק לנר אחד בחנוכה, והשנים הם תלמיד ורבו או אב ובנו והשמן של הבן והתלמיד הוא, וכיוצא בדבר ביש ביניהם כזית אחת של מצה, האם מותר ליתנו למי שגדול ממנו על מנת שיקיים הוא את מצות ה'. ולענ"ד נראה דאם כונתו טהורה ולשם שמים מתכוין להרבות בנח"ר וכבוד שמים מותר לו לתת את שלו לאביו ולרבו, שהרי ממ"נ רק אחד מהם יוכל לקיים מצותו ומוטב שהמצוה תתקיים ע"י גדול ולא ע"י קטן, ומה גם שהקטן מקיים בזה מצוה של כבוד רבו וכבוד אביו.

ויסוד הדבר דכאשר נותן הוא את שלו לאחרים אין כאן ביטול מצות עשה דרק כאשר יש בידו לקיים את המצוה ואינו מקיימה מבטל הוא מצ"ע, משא"כ לאחר שנתן את שמנו לזולתו ומעתה שוב אין שמן בידו, אלא שאסור לעשות כן מפני שמבטל רצון התורה, (וכבר ביארתי את הנלענ"ד בדרך זו במנחת אשר דברים סימן נ"א, עי"ש). וכיון שאין כאן עבירה אלא על רצון התורה, כאשר כונתו לש"ש אין כאן שום פגם וריעותא אלא אדרבה עשיית רצונו ית"ש.

ויתירא מזו נראה דאף אם יהא בזה ביטול מצות עשה, עדיין אני אומר ביטולה זו קיומה ומותר לו לבטל מצותו כדי לזכות את הגדול ממנו בקיום המצוה זו גופה, ואין זה ענין לחטא כדי שיזכה חברך כיון שמבטל מצוה כדי לאפשר לזולתו לקיים מצוה זו עצמה.

ועצם ההנחה דיש לו לאדם להיות טוב לב גם במצוות וענינים רוחניים למדתי מדברי הגר"א במשלי (כ"ב ט') "טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל" ופירש הגר"א דמיירי במי שיש תחת ידו פת כדי שביעה והוא מחלקו בין עשרה המסובים ואינו משייר לעצמו אלא כזית, ונמצא שביטל מצוה דאורייתא, ואעפ"כ יבורך כי זיכה את כולם לברך ולזמן לאלקינו, וע"ז אמרו טוב עין הוא יבורך וכו'. הרי דגם במצוות יש מדה זו של טובת עין והוא מוותר על מצוה דאורייתא כדי לשתף את כולם במצוה. ואף שידעתי דאין מזה ראיה לעניננו, דשם אינו מבטל מצוה שכבר נתחייב בה דכל עוד לא אכל כדי שביעה לא נתחייב בברכת המזון, אך מ"מ יש מדברי הגאון אור העולם ראיה דגם ברוחניות ובמצוות יש מדה של טובת העין והמוותר משלו לחבירו עושה רצון קונו, ודו"ק בדקות ענין זה.

ובשו"ת לב חיים ח"א סי' צ"א האריך באחד שנתן לרבו את הטלית קטן שלו והכריע שלא עשה כהוגן וע"ע בשערי תשובה סוס"י תרנ"ח, וכבר הבאתי מש"כ בזה השע"ת בסי' תפ"ב שדן בשנים המהלכים בדרך ויש ביניהם כזית מצה, והביא מספר אחד דעל האדם לזכות במצוה כדי להשלים נפשו אפילו בגניבת דעת והביא ראיה מיעקב אבינו בברכה ובבכורה עי"ש, ואין זה סתירה לדברינו דודאי שראוי לעשות כן אלא דמ"מ נראה דאם כונתו לשם שמים כדי שתיעשה המצוה בשלימות יתירה רשות בידו, וקצת נראה כן מסו"ד השע"ת שכתב דכאשר לכל אחד יש חצי זית דיטילו גורל ואף אם יעשו ע"י פיוס וריצוי ולא ע"י גורל אין בזה פגם כיון שכונתו שתיעשה המצוה בשלימות, ויש להעיר דמ"מ למה מותר לו לותר דרך פיוס והלא יכול לעמוד על כך שיטילו גורל ואולי יזכה במצוה, אלא נראה דכיון דכונתו רצויה ולא בזלזול עשה אלא מתוך רצון טוב שתיעשה המצוה בשלימות אין בכך כל פגם, אך השע"ת כתב דכאשר יש לאחד כזית אינו רשאי לבטל מצותו. ולענ"ד נראה דכאשר הוא מבטל משלו די שתעשה המצוה ע"י גדול וצדיק אין בכך פגם ואפשר דאף השע"ת יודה בכך דלא מיירי בתלמיד ורב או הדיוט וצדיק אלא בשני אנשים שוים בקומתם הרוחנית.

וגם הח"א בבינת אדם שער איסור והיתר שעי"ז (י' – י"ב) כתב דאסור לאדם לבטל מצותו כדי שיעשה המצוה ע"י מי שגדול ממנו, עי"ש. ואני את הנלענ"ד כתבתי ודו"ק.

 

תפילות אבות תקנום

"ויפגע במקום" (כ"ח י"א).

"ורבותינו פירשו לשון תפלה כמו (ירמיה ז' ט"ז) ואל תפגע בי, ולמדנו שתקן תפלת ערבית. ושנה הכתוב ולא כתב ויתפלל, ללמדך שקפצה לו הארץ, כמו שמפורש בפרק גיד הנשה" (רש"י שם).

דורשי רשימות דרשו, בשמו של כל אחד מן האבות נרמזת תפילתו המיוחדת, באות השניה של שמותיהם. ב' דאברהם היא לתפלת הבקר, צ' דיצחק רמז היא לתפלת הצהריים, ואות ע' דיעקב כנגד תפילת ערבית עומדת.

וברור הדבר אפוא, דלא באקראי תיקנו כל אחד מן האבות תפילתו המיוחדת לו והיה זהיר בה ביותר (וכמ"ש המהרש"א בברכות כ"ו ע"ב דאף דכל אחד מן האבות התפלל כל שלש התפילות היה זהיר במיוחד בתפילה שתיקן הוא), אלא דקשר פנימי ומהותי יש לו, וזיקה מיוחדת לתפילה מסויימת זו שתיקן.

ונראה בזה, הנה הכתוב אומר "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות" (תהלים צ"ב) תפילת השחר ממדת החסד היא, והיא מדתו של אברהם אבינו, וכמ"ש "תתן... חסד לאברהם" (מיכה ז' כ') ועיין עוד בכתובות (ח' ע"ב) דבריתו של אברהם גמילות חסדים היא מדתו של א"א שנטע אשל ליתן לאורחיו אכסניא לאכילה שתיה ולינה עי"ש ברש"י. בדין הוא שיטור שכרו ויתקין תפילת השחר להגיד בבקר חסדיו של בעל החסד והרחמים.

תפילת המנחה ממדת הדין נובעת וכמ"ש בזוה"ק יתרו (פ"ח ע"ב) "תא חזי, דכל שתא יומא דשבתא כד מטא שעתא דצלותא דמנחה דינא תקיפא שלטא וכל דינין מתערין". יצחק אבינו שליט היה במדת הדין וזה בחינתו פחד יצחק, וכן כתב המהרש"א (יבמות ס"ד ע"א) "שהיתה מדתו מדת הדין דמ"ש פחד יצחק... כידוע לחכמים". על כן בא יצחק ותיקן תפילת המנחה.

ותפילת הלילה תפילתו של יעקב היא, דכבר אמרתי פעמים רבות דלילה רמז לגלות הוא בכל מקום, וכל עבודתו של יעקב אבינו בחיר האבות היתה לתקן לבני ישראל שם ושארית באורך הגלות שלא יאבד זכרם, ויעמדו בתמותם בגלות המר והנמהר (עיין בזה בשיחות מנחת אשר פרשת תולדות).

ראה נא מה שכתב הכהן הגדול מאחיו במשך חכמה פרשת ויגש (מ"ו ב') "הנה אצל אברהם ויצחק לא מצאנו זה רק ביעקב כאן ובויצא, היינו מפני שהיה מוכן לצאת לחו"ל לגור, לכן בא אליו התגלות אלקות בלילה. להראות שאף בלילה בחשכת הגלות שורה שכינה בישראל, כמו שאמרו גלו לבבל שכינה עמהם. וזה אברהם תקן תפילת שחרית ויצחק מנחה ויעקב ערבית והן איברים ופדרים שהן קריבין בין ביום בין בלילה... ולזה אמר  יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלקי יעקב שבזמן שהם בצרה ובחשכת הלילה ישגבך אלקי יעקב שנגלה אליו בלילה ודו"ק".

שלשת האבות כבשו לנו דרך ומסילה בסולם העולה בית על, ובדרך המובילה אל קץ הימין כל אחד לפי מדתו ובחינתו "אשר כרת את אברהם ושבועתו ליצחק ויעמידיה ליעקב לחוק לישראל ברית עולם".