Learning Torah is Greater than Respecting One's Parents 5772

מרן הגאב"ד שליט"א

"הא למדת שאחר שקיבל הברכות נטמן יעקב בבית עבר י"ד שנים אבל לא נענש עליהם בזכות התורה" (רש"י כ"ח ט').

"שכל אותן שנים שהיה יעקב אבינו בבית עבר לא נענש" (מגילה ט"ז ע"ב).

א

 

הנה יש לעיין וכי נצטוו בני נח על מצות כיבוד אב שיענשו עליה, ואף אם לאבות הקדושים היה דין ישראל מ"מ תורת משה עדיין לא ניתנה להם, ואף שקיימו כל התורה עד שלא ניתנה אך לא היה זה אלא כאינו מצווה ועושה, ומי שלא נצטוה בודאי אינו נענש.

והנה ביו"ד (סי' רמ"א סעי' ט') איתא "גר אסור לקלל אביו העובד כוכבים ולהכותו ולא יבזהו שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה" ותמהו האחרונים הרי לא מצינו שגוי נצטווה בעבירות אלו ומה חשש יש שיאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה. וברעק"א שם הביא בשם פורת יוסף דאף שלא נצטוו הגויים על עבירות אלו מ"מ בנימוסיהם הם נזהרים בכך וזה החשש שיאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה, וביד אברהם על השו"ע שם כתב בדרך אחר דאף שלא נצטוו בכלל ז' מצוות ב"נ מ"מ מצינו שחם נענש על שלא כיבד אביו נח כמבואר במדרש רבה פרשת נח (פרשה ל"ו) עי"ש, אך לא ביאר שורש איסור זה אצל ב"נ.

והמלבי"ם עה"ת כתב דכיון דכתיב (דברים כ"ז ט"ז) "ארור מקלה אביו ואמו", דכיון דהוקש כבודם לכבוד המקום הוי כאביזרייהו דברכת ה' שנצטוו בה בני נח, אך אם נקבל סברא מחודשת זו אין היא נכונה אלא לגבי מכה ומקלל אביו ואמו ולא לגבי מצות כיבוד אב וז"פ.

אך כבר הארכתי פעמים רבות במה שכתב הנצי"ב בהסכמתו לספר אהבת חסד של החפץ חיים דב"נ נצטוו על כל המצוות השכליות, וכבר כתב כן רבינו בחיי (בראשית י"ח כ') לגבי מצות צדקה דגם ב"נ נענשים על ביטולה דחייבים הם לקיים את כל המצוות השכליות. ובאמת כבר קדמם ביסוד זה רבינו נסים גאון בהקדמה שלו לש"ס (ונדפס בריש מס' ברכות בש"ס וילנא) וז"ל "כי כל המצוות שהן תלויין בסברא ובאובנתא דליבא כבר הכל מתחייבים בהן מן היום אשר ברא אלוקים אדם על הארץ עליו ועל זרעו אחריו לדור דורים".

ולפי"ז נראה דגם במצוות כאו"א מצווים ב"נ בהיותה מצוה שכלית ומשום כך נענשים על ביטול מצוה זו, וכבר כתב בשו"ת בנימין זאב (סי' קס"ט) דמטעם זה אין מברכין על מצות כיבוד או"א דאין מברכין אלא על מצוה שכל ענינה עבודת האל ויש בה היכר שכונתו לשם מצוה ולא על מצוות שבין אדם לחבירו שגם אומות העולם מקיימים אותם לפי הבנתם, (אמנם אין ראיה מדבריו שחייבין אלא שבפועל מקיימין עי"ש היטב), וע"ע בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סי' ק"ל) שנשאל ע"י גיורת האם מותר לה לכבד את אמה השוכבת על ערש דוי ומבקשת לראותה, והגרמ"פ האריך לבאר שמצות כאו"א יסודה במדת הכרת הטוב ואף שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ראוי לו להכיר טובה ולכבד את אביו ואמו הנכריים עי"ש, ובאמת מצינו מקורות רבים בדברי חז"ל והראשונים דמצוה זו מושתתת על מדת הכרת הטוב וא"כ בודאי הינה בכלל המצוות השכליות כמבואר.

ואף שהמנחת חינוך (מצוה ל"ג) מסופק במצוה זו אם הוי מצוה שבין אדם למקום או מצוה שבין אדם לחבירו, ונפק"מ אם הבא לשוב בתשובה על ביטול מצוה זו צריך לרצות אביו ואמו דעבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר ולא מהני תשובה עד שירצה את חבירו כמבואר ביומא (פ"ה ע"ב), מ"מ נראה דודאי הוי מצוה שכלית אף אם בגדרה הוי מצוה שבאל"מ ודו"ק.

אמנם בגוף שאלת המנ"ח לכאורה נחלקו בכך הרמב"ם והרמב"ן דבפירוש המשניות לרמב"ם בריש פאה (פ"א מ"א) כתב "וענין מה שאמר אוכל פירותיהן והקרן קיימת לו מה שאומר לך כי המצוות כולן נחלקין בתחילה על ב' חלקים החלק הא' במצוות המיוחדות לאדם בנפשו במה שיש בינו ובין הקב"ה וכו' והחלק הב' במצוות התלויות בתועלת בני אדם וכו' וכגון הציווי באהבת איש את חבירו וכו' וכבוד אבות והחכמים", הרי דמצות כבוד אב ואם וכן כבוד רב נכללים במצות שבאל"ח, ושיטתו מבוארת דכל המצוות שענינם הנהגה שבין אדם לאדם הוי באל"ח אף אם ענין המצוה יש בו גם ענין כלפי מעלה כגון ברב שמוראו כמורא שמים ואב ואם שהוקש כבודם לכבוד המקום, מה בכך, הלא אף מצות אהבת רעים משום שכל אדם נברא בצלם אלקים כמבואר בירושלמי (נדרים פ"ט) וכי משום כך יהא מצוה שבאל"מ, אלא ע"כ כל מצוה שענינה הנהגת אדם עם זולתו הוי מצוה שבאל"ח.

אך הרמב"ן בפ' יתרו (כ' י"ג) כתב בסו"ד בענין שתי לוחות הברית "שהיו החמש הראשונות בלוח אחד שהם כבוד הבורא כמו שהזכרתי והחמש השניות בלוח אחד" וכו' ומשמע מזה דמצות כיבוד אב ואם הוי מצוה שבין אדם למקום שהרי היא בלוח הראשונה, אך באמת אין זה כונת הרמב"ן שהרי הזכיר בדבריו מה שכתב למעלה וכונתו למש"כ שם בפסוק י"ב על מצות כבד את אביך ואת אמך" "הנה השלים כל מה שאנו חייבין בדברי הבורא בעצמו ובכבודו וחזר לצוות אותנו בעניני הנבראים, והתחיל מן האב שהוא לתולדותיו כענין בורא משתתף ביצירה, כי ה' אבינו הראשון והמוליד אבינו האחרון" וכו', ומבואר להדיא בדבריו דמצוות כאו"א הוי באל"ח, והיא הראשונה שבדברות שהוא בעניני הנבראים, אלא שהתחיל בו את המצוות שבאל"ח במה שיש דמיון במצוה זו למצוות שבאל"מ, והדברים ברורים למאוד בכונתו.

ונמצא דלכו"ע הוי מצוה זו מצוה שבאל"ח, ומ"מ ברור דהוי מצוה שכלית שב"נ ג"כ חייבין בו כמבואר, ומשום כך פסק המחבר דגר אסור לקלל ולהכות אביו העובד כוכבים שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה.

וכבר מצינו בדברי הראשונים דב"נ מצווין בכבוד או"א, עיין אבן עזרא (דברים כ"א י"ג) "שחייב כל אדם בשיקול הדעת לכבד את אביו ואת אמו" וגם רבינו בחיי כתב שם כדבריו דמטעם זה ציוותה תורה ביפת תואר "ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים", וע"ע בפרקי דר"א פרק ל"ב "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו, וכי יעזוב איש את אביו ואת אמו ממצות כיבוד וכו', וכ"כ גם מהר"ל בתפארת ישראל פמ"א ובחידושי אגדות לקידושין ל"א עי"ש, הרי לן דגם ב"נ מצווין בכיבוד או"א משום שיקול הדעת בהיותה מצוה שכלית.

אך באמת מבואר להדיא בגמ' נזיר ס"א ע"א דאין ב"נ מצווין על כבוד אב ואם דאמרו שם דאין נזירות נוהגת בנכרים משום שאינם מצווים על כבוד אב, וע"כ צ"ל דאף שאין מצווים מ"מ ראוי להם להיזהר, ועדיין צ"ע.

 

ב

 

הנה בעצם ההלכה שלמדו חז"ל ממה שלא נענש יעקב על ביטול מצות כיבוד אב ואם בי"ד שנה שישב בישיבת שם ועבר, דגדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם, צ"ע, דהלא כל מצוה שא"א לקיימה ע"י אחרים דוחה ת"ת כמבואר במו"ק (ט' ע"ב) וברמב"ם (פ"ג ה"ד מהלכות ת"ת) ואפי' מצוה דרבנן דוחה ת"ת כמבואר במגילה (ג' ע"ב) לענין מקרא מגילה ובשבת (י"א ע"א) לגבי תפילה, וא"כ מאי שנא כיבוד אב מכל שאר המצוות דמצווה לבטל ת"ת כדי לקיימן.

ובאמת הוי אמינא דאף שאמרו גדול ת"ת יותר מכאו"א אין הכונה בהכרח שת"ת דוחה כיבוד אב אלא דגדול שכרו וזכותו של העוסק בתורה משכרו וזכותו של העוסק בכיבוד או"א, ואעפ"כ מבטל ת"ת כדי לכבדם, וכדרך שאמרו חז"ל במגילה (ט"ז ע"ב) "גדול ת"ת יותר מהצלת נפשות" אף דפשוט דחייב לבטל תורה כדי להציל את הנפש ואם לא יבטל עובר בלאו דלא תעמוד על דם רעך, וכבר כתב הט"ז ביו"ד סי' רנ"א ס"ק ה' לחלוק על הפרישה שכתב דאסור לקחת מקופת ת"ת בשביל פדיון שבויים דגדול ת"ת יותר מהצלת נפשות, דבודאי דוחה הצלת הנפש מצות ת"ת כשם שפקו"נ דוחה כל התורה כולה, אלא דהעוסק בתורה גדולה זכותו ממי שעוסק בפקו"נ עי"ש, וא"כ אפשר דכך גם במה שאמרו גדול ת"ת יותר מכאו"א, וא"כ באמת מבטלין ת"ת כדי לכבדן. ומה שיעקב אבינו לא נענש, היינו כיון דגדול ת"ת מותר היה לו לעזוב בית אביו ולהכנס למצב שבו אנוס היה לבטל כאו"א בשביל ת"ת, ודו"ק.

ובד"ז יש ליישב מה שנראה כתימה בדברי השו"ע ביו"ד (סי' ר"מ) דבסעיף י"ג כתב גדול ת"ת יותר מכאו"א ובסעיף כ"ה כתב דאין הבן חייב לשמוע בקול אביו המתנגד שיסע לישיבה בעיר אחרת, ולכאורה היינו הך ולמה חילקן לשני סעיפים שונים, אך לדרכנו ניחא, דאין ללמוד הלכה זו שבסעיף כ"ה (שמקורו בתרומת הדשן כמבואר לקמן) מהא דסעי' י"ג דגדול ת"ת יותר מכאו"א דאף אם מעלת הלומד גדולה מכיבוד או"א מ"מ למעשה הו"א דאינה דוחה מצות כיבוד אב ואם.

אך באמת נדחית כיבוד אב משום ת"ת וכמו שכתב בשו"ע שם (סעיף כ"ה), ומקורו בתרומת הדשן (סי' מ') בבחור שחשקה נפשו בתורה ורצה לנסוע לישיבה במדינה אחרת ואביו מוחה בו שבמקום פלוני מעלילים עלילות והוא ידאג לו בהיותו שם, ופסק התה"ד שאינו מצווה לשמוע בקול אביו דגדול ת"ת יותר מכאו"א ולאו מכל אדם זוכה ללמוד תורה, הרי דת"ת דוחה כיבוד אב, ובאמת לא השתית התה"ד את פסקו על הא דגדול ת"ת יותר מכאו"א אלא הביא ראיה מהמבואר בעירובין (מ"ז ע"א) דמותר לצאת לחוץ לארץ ללמוד תורה ובקידושין (ל"א ע"ב) מבואר דאסור לצאת בשביל כיבוד אב הרי דגדול מצות ת"ת ממצות כ"א, אלא שהוסיף בביאור הדבר את מה שאמרו במגילה דגדול ת"ת יותר מכאו"א הרי שלא די בהא דמגילה להוכיח שת"ת דוחה כאו"א, אך מ"מ הוכיח כן ממקום אחר כמבואר.

אמנם נראה ברור דהעוסק בתורה ואביו מבקש השקיני מים, דצריך להפסיק ממשנתו ולהשקותו כדין כל מצוה שא"א לעשותו ע"י אחרים, ומה שאמרו גדול ת"ת יותר מכאו"א אינו אלא כשיכול להעשות ע"י אחרים או כשהאב יכול לשרת את עצמו, וכהא דיעקב אבינו וכ"כ בפתחי תשובה (שם בס"ק ח'). וצ"ל דמה שהאב דואג לשלום בנו הוי כאילו אפשר לעשות ע"י אחרים ויש לקוות שהאב ירגע ויתרצה ביודעו שבנו עוסק בתורה דאגוני אגני ואצולי מצלי.

ואפשר עוד דאף דודאי מצווה להפסיק מתלמודו כדי להשקות מים לאביו, דכיבוד אב דוחה ת"ת, מ"מ אין כיבוד אב דוחה היות האדם תלמיד חכם וכעי"ז כתבתי (לעיל פרשת בראשית סי' ג' בזמן מצות פריה ורביה) בהא דמי שחשקה נפשו בתורה מותר לו לבטל מצות פו"ר, דכיון דת"ת כנגד כולם היות האדם תלמיד חכם ובן תורה דוחה כל מצוה אחרת ואם עיסוקו במצות כיבוד אב יגרום לכך שלא יגדל להיות ת"ח נדחה מצות כיבוד אב מפני תלמוד תורה, ומטעם זה התיר התה"ד לבן לנסוע ללמוד תורה נגד רצון אביו, ולפי"ז יבואר להלכה דאם יכול ללמוד תורה בעירו אלא שיצטרך לבטל שעות מסוימות כדי לכבד את אביו מצווה לעשות כן אבל אם אין ישיבה בעירו ויצטרך לבטל מן התורה באופן שלא יהיה ת"ח נדחה כ"א מפני ת"ת, כך נראה לכאו' להלכה.

ובספר חוט המשולש מובא שאמו של החת"ס ביקשה לפני מותה שהחת"ס יבא לבקר אותה בפרנקפורט והחת"ס שאל את פי הבי"ד דפרשבורג אם חייב הוא לנסוע ופסקו לו שלא יסע כדי שלא לבטל ת"ת דרבים, ונראה דאילו לא היה בזה ביטול דת"ת דרבים אלא ביטול תורה דהחת"ס בלבד היה חייב לנסוע, דמצוה זו א"א לעשותה ע"י אחרים כיון שהשתוקקה לחזות בזיו פניו לפני מותה, ובפרט שלא היה בכך ביטול תורה ביסוד מהותו דהיינו לא היה נמנע מהחת"ס להיות גדול הדור ע"י נסיעה זו ובכה"ג כבר נתבאר לעיל דכאו"א דוחה ת"ת, אלא דמשום ת"ת דרבים הכריעו שלא יסע לבקרה, עי"ש.

והנה בספר המקנה בקידושין (ל"א ע"ב) תמה על המבואר שם דר' אבימי הי' טורח לכבד את אביו ר' אבהו בעצמו ולא ע"י בניו, והקשה דהלא גדול ת"ת יותר מכאו"א ולמה ביטל ת"ת משום כבוד אביו [ויש לכאו' לתמוה על תמיהתו וכי מה ההכרח שביטל תורה ואפשר שהיה עוסק בתורה גם בשעה שכיבד את אביו, והרבה גדולים לא הסיחו דעת מת"ת אף בשעה שטרודים היו בשאר עיסוקיהם], וכתב ליישב דאף שגדול ת"ת יותר מכיבוד או"א אינו גדול ממורא או"א ולאחר שהאב מבקש צרכיו אם אין הבן מכבדו הוי בכלל לא יסתור את דבריו ועובר במצות המורא עי"ש, ויש לתמוה על רבן של ישראל, דלא זו בלבד שדבריו נסתרים מדברי התה"ד שכתב בענינו דאף שעובר על מורא אב כשנוסע ואביו דואג לשלומו מ"מ גדול ת"ת ממורא אב כמו שגדול מכיבוד אב, אלא דבריו נסתרים גם מדברי השו"ע שהרי שם בסעיף כ"ה הביא המחבר את דינו של תה"ד דהבן לא ישמע בקול אביו המוחה בו לנסוע לישיבה, הרי דאף כשהבן מיפר את בקשת אביו גדול ת"ת, ובהכרח שגם מורא נדחה מפני ת"ת או שאין זה בכלל מורא.

ובאמת נראה דאין זה בכלל לא יסתור את דבריו דרק הסותר דברי אביו בדרך ויכוח ונצוח עובר במורא אביו ולא הנמנע למלאות בקשתו, אך אף אם היה זה בכלל מורא, גדול ת"ת ממנו וכמ"ש התה"ד שם, ואעפ"כ לק"מ מה שהקשה המקנה מהא דר' אבימי דכבר נתבאר לעיל דצריך להפסיק ממשנתו כדי לכבד אביו שא"א לכבדו ע"י אחרים, ואף שבניו של ר' אבימי יכולים לכבדו אין זה נחשב אפשר לעשותו ע"י אחרים כיון שאף הם מצווים בת"ת כמו ר' אבימי ומה חזית, וז"פ.

 

ג

 

הקשה המהרש"א במגילה (ט"ז ע"ב) דמנ"ל שגדול ת"ת יותר מכאו"א ודלמא שקולים הם ומשו"כ לא נענש יעקב על ביטול כאו"א אך אין מזה ראיה דגדול ת"ת יותר מכאו"א, ועי"ש מש"כ בזה.

ונראה לפימש"כ בפתחי תשובה (יו"ד סי' ר"מ ס"ק כ"ב) בשם חמודי דניאל דאף אם הבן מסופק אם יזכה לקבל תורה מרב פלוני אינו מצווה לשמוע בזה לקול אביו, ואילו היו שקולים לא היה ראוי לומר דספק ת"ת דוחה ודאי כאו"א אלא הו"א דאין ספק מוציא מידי ודאי, אלא ע"כ דגדול ת"ת יותר מכאו"א ואף ספק דוחה מצות הכיבוד. וי"ל עוד דאף דיכול לקיים מצות ת"ת בק"ש שחרית וערבית ובודאי יכול ללמוד הרבה יותר מזה אף בביתו ובעירו אעפ"כ הותר ליעקב ללמוד בישיבת שם ועבר ולא נענש ע"ז ובהכרח דגדול ת"ת יותר מכאו"א.

אך באמת צ"ע בכלל מה הראי' מיעקב דגדול ת"ת, והלא נאלץ היה לברוח מבית יצחק אביו מחמתו של עשו שרצה להרגו ובאמת נשלח ע"י יצחק וא"כ מה מקום יש לחייבו על שישב בישיבת שם ועבר וביטל כאו"א הלא נאלץ היה לעשות כן משום פקו"נ, וע"כ צ"ל דמ"מ לגודל מעלת יעקב אבינו היה נענש על המציאות של ביטול מצות עשה דכיבוד אב ואם לולי דת"ת גדול יותר, אך מ"מ נראה כנ"ל דכיון דיעקב בודאי היה לומד גם בביתו אצל יצחק אביו והוי ספק בהידור ותוספת של מצות ת"ת בהכרח דגדול ת"ת יותר מכאו"א כמבואר.

 

ד

 

ובשו"ת חת"ס (חו"מ סי' ט') נשאל באחד שהשאיר צוואה שיפרנסו מנכסיו נער אחד מוכשר מאוד וגדול בהתמדה וישלחוהו רחוק מביתו כדי שישב באין מפריע על התורה ועל העבודה ויפרנסו את כל צרכיו עד היותו בן כ"ה שנים, ומצאו אכן נער מוכשר וגלה למקום תורה אך אחרי מספר שנים רצה אביו שהיה רב ותופס ישיבה שבנו ילמוד בישיבתו סמוך לביתו, ונשאל החת"ס אם יש להקפיד על תנאי זה שבצוואה שיגלה מביתו למקום תורה או שמא כיון שאביו תופס ישיבה אין בכך קפידא והחת"ס מאריך לבאר שזה עיקר דרכה של תורה וכך נהגו מאז ומתמיד שגלו למקומות תורה רחוקים מגעגועי אב ואם, וכך הוכיח מיעקב אבינו שאף שיכול היה ללמוד תורה אצל אביו יצחק גלה מביתו ללמוד בישיבת שם ועבר עי"ש.

ולא הבנתי דהלא נאלץ היה לגלות ולברוח מחמת עשו אחיו שזמם להרגו ולא גלה מרצונו מביתו, וא"כ מה ראיה יש מזה לעניננו, ואפשר דלולי דגדול ת"ת יותר מכאו"א לא היה יושב בישיבת שם ועבר י"ד שנה אלא היה חוזר לבית יצחק אחר זמן קצר שתתיישב דעתו של עשו, וצ"ע עוד במקורות חז"ל.

 

ויעקבני זה פעמיים

 

"ויהי כי זקן יצחק ותכהן עיניו מראות ויקרא את עשו בנו הגדול ויאמר אליו בני ויאמר הנני, ויאמר הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי, ועתה שא נא כליך תליך וקשתך וצא השדה וצודה לי ציד, ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי והביאה לי ואכלה בעבור תברכך נפשי בטרם אמות... ורבקה אמרה אל יעקב בנה לאמר הנה שמעתי את אביך מדבר אל עשו אחיך לאמר... ועתה בני שמע בקולי לאשר אני מצוה אותך, לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים טובים ואעשה אותם מטעמים לאביך כאשר אהב, והבאת לאביך ואכל בעבור אשר יברכך לפני מותו" (כ"ז א'-י').

כאשר קוראים אנו פרשה סתומה ומופלאה זו תפעם רוחנו והתמיהה כמו עולה מאליה, הזהו יעקב איש תם יושב אהלים, התמימות היא זו, לנצל מצוקתו של אח המסתכן ברעבונו כאשר אחזו בולמוס כדי להוציא מידו את בכורתו, ולא די בכך אלא לחזור ולהוציא מידו גם את שארית ברכותיו במרמה גדולה, הלזה "איש תם" יקרא?[1]

אמנם כאשר נתבונן במהות הברכות, ובעוז חפצו של יעקב אבינו לזכות בהן, תתיישב כמו מאליה תמיהה גדולה זו.

שור נא וראה את יסודו הגדול של אדונינו הרמב"ן בענין מעשי האבות.

"מקרי האבות כולם שהם כעין יצירה לזרעם" (רמב"ן בפתיחה לספר שמות, ויעויין לעיל מאמר "מעשי אבות" בפתיחה לספר בראשית).

אבותינו אבות האומה הישראלית פילסו דרך ונתיב, ישרו בערבה מסילה, לבני בניהם בדרכם אל יעודם הנצחי. פועל ומעש ידיהם כל כולו לסעד שבטי י-ה במסע ארון העדות ומחנה ישראל לדורות, להושיעם כל ימות עולם. בהיות מקדש בישראל ושכינה בציון כמו גם בנפול עטרת תפארת וצאת העם לגלות חשכת ישימון, להאיר בחשכת ליל ולהודיעם כי עוד להם אחרית ותקוה, כאשר הבטיח אדון המושיע לישיני מכפלה, לזכור ברית אבות להחיש גאולת בנים, כי עוד יבנה ותיבנה בתולת ישראל.

כל אשר אירע את האבות אות הוא לבניהם, כל אשר אירע את האבות הוא למען בניהם, חזיוני אותם הימים ומאורעות התקופה אשר השיגו את אבותינו, למען העתיד יהיו, מעשי אבותינו ופעולתם, למען יביאו גאולה לבנים.

מאבק איתנים ניטש בין יעקב ועשו, עוד ממעי אימם מריבים הם בנחלת שתי עולמות. כשזה קם רעהו נופל, כי לא תוכרע המערכה עד בא אדוני שעירה. בערמה ובדעת ירב צעיר ויקנה משפט הבכורה, לעבוד עבודת אלקיו בבית הבחירה. וישמע יעקב אל רבקה אימו ויגש לאביו את מנחתו, וישק לו אביו וירח בגדי החמודות אשר לו, ויברכהו במשמני ארץ ורוב דגן ותירוש, וישימהו אדון לאחיו ורב יעבוד צעיר וישמשו. וכאשר אך כלה יצחק לברך את יעקב בנו, ועשו אחיו בא מצידו, ויצעק צעקה גדולה ומרה וינחם על יעקב להורגו, וישונן ברק חרבו לנקום נקמתו על עורמת נטילת ברכתו ובכורתו...

מהו עוז חפצו של יעקב בנטילת הברכות?

שור נא וראה מה שכתב בזוהר הקדוש: (תולדות אות קצ"ט-ר')

"תא חזי כמה ברכאן אתברך יעקב, חד דאבוי, בההוא עקימו, ורווח כל אינון ברכאן. וחד דשכינתא דבריך ליה קב"ה כד הוה אתי מלבן, דכתיב 'ויברך א-להים את יעקב'. וחד דברכיה ליה ההוא מלאכא ממנא דעשו. וחד ברכה אחרא, דברכיה ליה אבוה כד הוה אזיל לפדן ארם, דכתיב (שם כ"ח ג') 'וא-ל ש-די יברך אותך' וגו'".

בההוא זמנא, דחמא יעקב גרמיה בכל הני ברכאן, אמר במאן ברכתא דמנייהו אשתמש השתא? אמר, בחלשא מנייהו אשתמש השתא, ומאן איהי דא בתרייתא דברכיה אבוה, ואף על גב דאיהי תקיפא, אמר, לאו איהי תקיפא בשלטנותא דהאי עלמא כקדמאה.

אמר יעקב אטול השתא דא ואשתמש בה, ואסלק כל אינון אחרנין לזמנא דאצטריך לי ולבנאי בתראי. אימתי, בזמנא דיתכנשון כל עממיא לאובדא בני מעלמא, דכתיב (תהלים קי"ח י') כל גוים סבבוני בשם יהו"ה, כי אמילם, סבוני גם סבבוני וגו' סבוני כדבורים וגו', הא הכא תלתא לגבי תלתא דאשתארו, חד אינון ברכאן קדמאי דאבוה, תרין אינון ברכאן דברכיה קב"ה, תלת אינון ברכאן דברכיה ההוא מלאכא.

אמר יעקב להתם אצטריכו, לגבי מלכין וכל עמין דכל עלמא, ואסליק לון להתם, והשתא לגבי דעשו די לי בהאי.

אוף הכי יעקב אמר, לגבי עשו די לי השתא באלין ברכאן, אבל לההוא זמנא דאצטריכו לבני לגבי כל מלכין ושליטין דכל עלמא אסלק לון.

כד ימטי ההוא זמנא יתערון אינון ברכאן מכל סטרין, ויתקיים עלמא על קיומיה כדקא יאות, ומההוא יומא ולהלאה יקום מלכותא דא על כל שאר מלכו אחרא כמה דאוקמוה.

לא לעצמו זכה יעקב בברכות אלה, לא לדידיה ולא לגרמיה, אלא משום שרואה הוא ברוח קדשו שרק ברכות אלה יתנו לזרע יעקב בסוף הדורות עוז ותעצומות לזכות לגאולה השלמה. ועיין מש"כ בהגדש"פ להגר"א בפירוש חד גדיא "כלל גדול אצלנו שכל הטובות שהיו ושיהיו עוד בין בעוה"ז ובין בעוה"ב את כולם ירשנו מאבותנו בעת שבירך יצחק את יעקב, ולולא הברכות חסרנו את הכל והיו לעשו", והדברים מפליאים.

ועוד זאת למדנו מדברי הזוה"ק (אות קע"ז) "מהו זה ויעקבני זה פעמיים, אלא מלה חד הוי תרי זימני בכרתי אהדר ליה זימנא אוחרא ברכתי זה הוא תרי זימני", ועומק הכונה, הברכה והבכרה, חד הן הא בהא תליא לא חפץ יעקב בבכורה אלא כדי לזכות בברכות וכל ענין הברכות ליתן שם ושארית, תוחלת ותכלית לזרע יעקב בני בכורי ישראל.

והדברים מאלפים!

לא למענו ביקש יעקב אבינו לזכות באלו הברכות, אף כי מצאוהו רעות רבות, ימי עשו ולבן וכמעט עד האסף, עת קפץ עליו רוגזו של יוסף. לא לצורכו פעל כל זאת, כי אם לזרע זרעו אחריו בצאתם אל ארץ מדבר תַּלאוּבוֹת, להחיש ישועה וגאולת עולם, לקבצם שנית לכונן בית מקדשם... מעשה אבות יצירה לבנים.

גדולי האומה לית להו לגרמייהו ולא כלום.

מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי


[1] ועיין דברים חוצבים בשו"ת חת"ס (ח"ו סי' נ"ט) בגנותם של אלה שאין היושר פלס דרכם ואין פיהם ולבם שוים, ולחיבת הקודש נעתיק דבריו: "ולא זו בלבד עמי הארץ והמון עם אלא לומדי תורה ואפילו רבנים, כל שאינו דובר אמת בלבבו ולא היושר והצדק מרכבו הרחק דרכך ממנו הסר רגלך מנתיבו וכו', ואני תמה על גוף הדבר שהתירו חז"ל לכזב בתורת אמת, ומה שאמרו חז"ל "מותר לשנות מפני דרכי שלום", לא היה דעת הרמב"ן נוח מזה עפ"י המובן הפשוט וכו', והכלל קושטא קאי", ודבריו הקדושים מאלפים בינה ומיישרי דרך.