Mishloach Manot 5773

מרן הגאב"ד שליט"א

"כימים אשר נחו בהם היהודים מאויביהם והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים" (אסתר ט' כ"ב).

הנה מצינו שכתב תרומת הדשן (סימן קי"א) בטעם מצות משלוח מנות וז"ל: "נראה טעם דמשלוח מנות הוא כדי שיהא לכל אחד די וספק לקיים הסעודה כדינא, כמשמע בגמ' פ"ק דאביי בר אבין ורב חנינא בר אבין הוו מחלפים סעודתייהו בהדדי ונפקי בהכי משלוח מנות אלמא דטעמא משום סעודה היא"  ומשום כך פסק דאין יוצאים יד"ח אלא בשני מיני אוכלין או משקין עי"ש, ומאידך כתב הר"ש אלקבץ בספרו "מנות הלוי" (פ"ט פ' ט"ז) וז"ל: "עוד הוסיפו, ומשלוח מנות וגו' כי זה רומז כי הם באגודה אחת ובאהבה ואחוה היפך מה שאמר הצר הצורר 'מפוזר ומפורד'", עכ"ל. [להרבות השלום והרעות היפך מדבריו של הצר שאמר 'מפוזר ומפורד', פירוש במקום שראוי להיות עם אחד הנם מפוזרים ומפורדים במחלוקת לכן תיקנו משלוח מנות" עכ"ל המובא בשו"ת חת"ס סי' קצ"ו].

 

א

 

הנה לכאורה מסתברא דלא נחלקו בגדר המצוה להלכה, ולכו"ע נתינת המנות לצורך הסעודה היא, כמבואר בדברי התה"ד, וכן נראה מלשון הרמב"ם בפ"ב הט"ו ממגילה "כיצד חובת סעודה זו שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו וכן חייב אדם לשלוח שתי מנות בשר או שני מיני תבשיל או שני מיני אוכלין לחבירו שנאמר ומשלוח מנות איש לרעהו שתי מנות לאיש אחד וכל המרבה לשלוח לריעים משובח ואם אין לו מחליף עם חבירו זה שולח לזה סעודתו וזה שולח לזה סעודתו כדי לקיים ומשלוח מנות איש לרעהו" הרי ששתי מצוות אלה בחדא מחתא מחתינן להו והרמב"ם כללן בהלכה אחת (ובהלכה ט"ז דבמצות מתנות לאביונים עי"ש) וכך מבואר להדיא בדברי הראשונים והפוסקים בסוגיא בפורים המשולש, דהלא כתבו הכלבו (סי' מ"ה) הארחות חיים והמאירי (מגילה ה' ע"א) דסעודת פורים נדחה ליום א' משום שא"א לשלוח מנות בשבת הרי דהא בהא תליא, ובמג"א תרפ"ח סק"ה כתב דאם סעודת פורים בשבת, גם מ"מ נוהג בשבת ומבואר מכל דבריהם דענין אחד לסעודת פורים ולמשלוח מנות.

ומשום כן נראה דלא כתב המנות הלוי דבריו אלא כטעם נוסף בדרך הדרוש והעבודה ולא להלכה והנה החזו"א (סי' קנ"ה אות ב') נקט דמצוה זו מישך שייכא למצות מתנות לאביונים ולכך יש למוקפין לקיים מצות משלוח מנות ביום י"ד כשחל ט"ו בשבת.

ולכאורה לטעמא דהתרומת הדשן נראה פשוט דאין קיום המצוה אלא ביום א' ט"ז בו, דהא אי יקדים וישלח בערב שבת אינו מוסיף בזה למצות סעודה כיון דחייב לשמר מנה היפה לשבת משום עונג שבת ולא ישאר הימנה מאומה לסעודת הפורים, וא"כ נראה דאם מצוה זו מישך שייכא למצות הסעודה ע"כ דמצות ביום א', וכ"כ המשנ"ב בסי' תרפ"ח ס"ו עי"ש, ודו"ק.

עוד נ"מ בזה, דהנה האריך החת"ס (סי' קצ"ו) לדון בדברי הרמ"א (סי' תרצ"ה ס"ד) שחידש דהשולח מנות לחבירו וסירב הלה לקבלם יצא השולח ידי חובתו, ותמה ע"ד, דהא לפי דברי התרומת הדשן מצות משלוח המנות לצרכי סעודה היא וכיון שמיאן חבירו לקבלם האיך ייצא זה יד"ח, ובשלמא לטעמא דה"מנות הלוי" א"ש דמ"מ נתרבתה אחוה ורעות בזה אלא דלהתרומת הדשן יקשה, ומכאן הוכיח החת"ס דנקט הרמ"א כטעמא דהמנות הלוי ודלא כתרומת הדשן, והוא פלאי, דהאיך נימא דעזב הרמ"א טעמא דהתרוה"ד שהיה מגדולי פוסקי אשכנז ובכל מקום הלך הרמ"א לאורו והלך אחרי המנות הלוי שהיה מקדושי ספרד כמעט בן דורו ודבריו נאמרו עפ"י דרוש, ועוד דהלא הרמ"א הביא את דברי התרוה"ד האלה לענין שאינו יוצא יד"ח במ"מ אלא בדברי מאכל ולא בדברים אחרים עיין בדרכי משה תרצ"ה סק"ה הרי שהלך בדרכו. ועוד דהרי הוכחנו לעיל דמדברי כל הראשונים לגבי פורים המשולש מבואר שנקטו בפשיטות דמ"מ משום סעודת פורים הוא, ולכן נראה ברור בדברי הרמ"א דהא דיצא ידי חובתו אי"ז משום שקיים טעם המצוה אלא דאף שלא נתקיים טעם המצוה על ידו מ"מ יצא ידי חובתו דלא חייבוהו חכמים אלא לשלוח ואין בידו להבטיח שחבירו יקבל, וכיון ששלח יצא יד"ח מה שציווהו חכמים.

ובאמת נראה שדברינו מוכרחים, דהנה ביסוד דברי הרמ"א כתב הקרבן נתנאל (מגילה ז' ע"א) דהיכא דשדר מנות לחבירו וסירב הלה לקבלם יצא יד"ח דנעשה זה כאומר הריני כאילו נתקבלתי וגם במשנ"ב שם ס"ק כ"ג כתב דמיירי באומר הריני כאילו נתקבלתי. ולענ"ד אין ענין דברי הרמ"א לגדר כאילו התקבלתי, וגם אין זה כונת המשנ"ב, דהא כתב הרמ"א "אם שולח מנות לחבירו והוא אינו רוצה לקבלם או שמחל לו יצא" והנה פשוט דלא שייך ענין מחילה אלא בחובות ושעבודים, וכונת המשנ"ב לבאר דאין הכונה למחילה ממש אלא דנעשה כאומר הריני כאילו התקבלתי מתוך אהבה ורצון, והנה אי מוקמינן להא דמחילה דמיירי באומר כאילו התקבלתי ע"כ דהנותן מנות וסירב הלה לקבלם לא איירי באומר כאילו התקבלתי אלא שאינו רוצה לקבלם מתוך איבה וחוסר רצון ואעפ"כ כתב דיצא השולח, ומכל זה נשמע דלא נקט הרמ"א לחדש אלא דחובתו של אדם במצוה זו היא בשילוח המנות גרידא ויותר מזה אינו בידו, ובזה שסירב הלה לקבלם לא הפסיד זה מצוותו, בין אם סירב מתוך איבה ובין אם מחל מתוך אהבה ואמר כאילו התקבלתי, וע"ע בדרכ"מ שם שלהדיא ביאר כדברינו דאם שלח לחבירו וחברו מחל יצא "דאין אדם מקבל מנות בעל כרחו", ודו"ק כי ברור הוא.

(ובעיקר גדר הריני כאילו התקבלתי כתבתי במק"א דאין זה גדר מחילה כלל אלא דין בהלכות "תנאי" דאזלינן בתר דעת המתנה, ואף שכתב באבני מלאים סי' כ"ט סקט"ו דהמקדש במנה דיכול לחזור בו עד שישלים לה כל המנה דצ"ע למה לא תוכל לומר הריני כאילו התקבלתי, נראה גם כונתו דמן הסתם אין כונתו אלא לטובתה ולהנאתה א"כ למה לא תוכל לומר כאילו התקבלתי, ודו"ק כי קצרתי).

והנה ידעתי שגם הב"ח בסי' תרצ"ה כתב כדברי המנות הלוי בטעם מצות משלוח מנות כדי שיהא שש ושמח עם אוהביו ורעיו להרבות אהבה ורעות, אך הב"ח כתב כן ליישב שיטת רש"י בהא דמחלפי סעודתייהו דבעצם השתתפות בסעודת פורים יצאו שניהם יד"ח, ולא כתב כן אליבא דהלכתא עי"ש, ומשו"כ נראה ברור בדעת הרמ"א טעמו של תה"ד, כנ"ל.

ועוד מצינו בכתב סופר (או"ח סי' קמ"א) שכתב לדון היכא דשלח מנות לחבירו ולא הודיעו מי שלחם, ומצדד שם דדבר זה מיתלא תליא בפלוגתא הנ"ל בטעמא דמשלוח מנות, דלהתרומת הדשן יצא דמ"מ נתן לחבירו מנות לצורך הסעודה יד"ח ולהמנות הלוי לא יצא דאין פלוני יודע את מי לאהוב. ואף דלכאורה יש לטעון דאם אינו יודע מי שלח לו יוסיף אחוה לאנשים רבים, מ"מ חזינן בביצה ט"ז "הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו" ורש"י שם ביאר כדי שיוסיף אהבה עי"ש. והנה אף שכבר הארכתי לבאר הנלע"ד בסוגיא זו דעיקר ההלכה בטעמיה דתרוה"ד, מ"מ יש מקום לדברי הכת"ס שהרי לא בא להקל.לפי טעם מנה"ל אלא לחדש חומרא, ובאמת אין תימה לחדש ולומר דמלבד עיקר המצוה לדאוג שיהיה לרעהו די מחסורו לסעודת פורים צריך לשלוח מנות בענין שיש בו אהבה ורעות, ודו"ק.

אמנם לכאורה צ"ע לפי"ז למה לא כתב הרמ"א כן אף לגבי מתנות לאביונים דאם שלח והאביון לא רצה לקבל יצא, ונראה דבאמת במת"ל לא יצא בכה"ג, דמת"ל מדין צדקה הן, ובצדקה בודאי לא יצא עד שיתן לאביון שיקבל הימנו ואפשר עוד דשאני מ"מ דמצותו לשלוח והרי שלח, אבל אין גדר נתינה ומתנה אא"כ קיבל חבירו, ודו"ק. ואפשר עוד דבמת"ל יצא אף בהניחו ברשות האביון שלא מדעתו ורצונו, וזה שהדגיש הדרכי משה "שאין אדם מקבל מנות בע"כ" ואין אדם מקבל מתנה בע"כ, משא"כ מת"ל וצדקה הוי מדין חוב ובתשלום חוב מהני נתינה בע"כ כמבואר בגיטין ע"ה ע"א, ודו"ק כי קצרתי.

ובעיקר הענין, אי בדידי תלי' נראה דאין סתירה בין שני הטעמים ודברי מנה"ל מוסיפים על דברי התה"ד ולא חולקים עליהם כנ"ל.

 

ב

 

כתב החת"ס (גיטין כ"ב) להקשות משמיה דהגרעק"א האיך יוצא אדם יד"ח מצות משלוח מנות כששלחם ביד קטן הא קי"ל דקטן לאו בר שליחות הוא, ועי"ש שתירץ דאין מצוה זו בנתינה אלא בשילוח, ואף המשלח מנותיו  ביד קטן קיים שפיר מצותו דהרי שלח, ולא בעינן לדין שליחות אלא במצוה שענינה בעשיה ואזי אמרינן דשלוחו של אדם כמותו ונחשב כאילו עשאו הוא, אבל הכא אין מצותו אלא בשילוח. ונראה לכאורה לענ"ד דאין כלל מקום וצורך לא בקושית הגרעק"א ולא בתי' החת"ס, דהא במצות הצדקה נאמר בה "נתן תתן" ואעפ"כ פשוט וברור דאף השולח מעות צדקה ביד קטן קיים מצותו בהידור, דמצוה שעיקרה בתוצאה לא בעינן בה לדין שליחות ולכן השולח מנותיו בכל ענין שישלחם יצא יד"ח לפי שענין המצוה בתוצאה הוא, שיזכה ויקבל זה את הנשלח עבורו בין אם הטעם כדי להרבות בסעודה ובין אם להרבות אחוה ורעות, והא ולכך פשיטא דאף כה"ג קיים שפיר מצות משלוח מנות. (וכבר כתב המחנה אפרים בהלכות שלוחין סי' י"א דיכול לבנות מעקה ע"י גוי וקיים מצותו דמ"מ נעשה מעקה על ידו ולא יפול הנופל עי"ש).

כיו"ב תמיהני ע"ד הבנין ציון (סי' מ"ד הביאו המשנ"ב בסי' תרצ"ה סקי"ח) שנסתפק בנותן מנות בעצמו שלא ע"י שליח אי קיים מצותו, ולכאורה מה סברא יש לומר דאין קיום המצוה אלא ע"י שליח ולא בנתינת השולח עצמו, והנה אף דכתיב "ומשלוח" מ"מ דרשה זו לא דרשוה חכמי התלמוד ורבותינו הראשונים וא"כ מנלן למדרש כה"ג, וצ"ע אמאי הביא המשנ"ב שיטה רחוקה זו, ובשו"ת דבר אברהם ח"א סי' י"ג וח"ב סי' כ"ז כבר דחה את דברי הבנין ציון וגם הגרי"ח זוננפלד בשלמת חיים סימן ת"א דחה דבריו. (וגדולה מזו כבר כתב הרמ"א בדרכ"מ שם בדעת רש"י דאפשר דיוצא יד"ח מצוה זו אף דמזמין חבירו לאכול אצלו וכ"כ הב"ח שם, ודו"ק בזה).

 

ג

 

הנה שנינו במגילה (ז' ע"א) "ר' יהודה נשיאה שדר ליה לר' אושעיא אטמא דעיגלא תלתא וגרבא דחמרא, שלח לו קיימת בנו רבינו משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים" וכתבו האחרונים להוכיח מהכא דהשולח מנותיו לרעהו העני קיים מצות משלוח מנות ומתנות לאביונים גם יחד, וכבר דנו בזה האחרונים בדין אין עושין מצוות חבילות חבילות, אמנם גירסת הב"ח "קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות איש לרעהו" וצ"ע מה רבותא יש בזה.

ובפירוש הר"ח גרס כגירסת הירושלמי וז"ל: "שלח ליה קיימת בנו רבינו ומתנות לאביונים כלומר נתינת אביונים נתת לי מנה אחת והיא הירך, חזר שלח לו עגל וג' קנקני יין", עכ"ל. ובספר "מקראי קודש" להגרצ"פ פראנק (סי' ל"ח) הוכיח מהכא תלתא הלכתא. חדא, דמשקה אינו מצטרף למשלוח מנות אלא בעינן ב' מיני אוכלין ולכך שלח ר' אושעיא לרבי קיימת בנו מתנות לאביונים ולא קיימת מצות משלוח מנות דרק הירך נחשב ולא היין, וד"ז נסתר מדברי הפוסקים (תה"ד שם ר"ן מגילה ז' ע"א מג"א סי' תרצ"ה ס"ק י"א, ט"ז שם ס"ק י"ד) שכתבו דאוכלין ומשקין ב' מינים נינהו. עוד כתב להוכיח, דב' המנות אפשר שיהיו מאותו המין דהא ר' יהודה חזר ושדר ליה בישרא דעיגלא כי היכי דיצטרף לאטמא דעיגלא ששלח קודם, ודלא כדברי הערוך השלחן סי"ד וה"אשל אברהם" להגאון מבוטשאש שכתבו דאין קיום המצוה אלא בב' מינים שונים. ועוד חידש מהכא, דאפשר לשלוח ב' המנות שלא בבת אחת אלא בזה אחר זה, ודלא כדברי החיד"א שכ' (בספר "ככר לאדן") דבעינן שישלחם בהדי הדדי, עי"ש.

והנה לדרכו צ"ע דאי משקה לא חשיב לקיים בו מצוה זו אמאי חזר ושלח לו יין, ועוד מדוע מתחילה שלח לו ירך ולבסוף שלח ליה עגל שלם, ולכך נראה להוכיח מדברי הר"ח בכל ג' הלכות אלו היפך דברי הגרצ"פ, דהא דאמר לו נתינת אביונים קיימת אי"ז משום דמשקה אינו בכלל דהא היה לו לומר לא קיימת בנו משלוח מנות ולא אמר אלא קיימת בנו מתנות לאביונים, אלא ע"כ דשלח לו לר"י נשיאה דנתינה זו אינה נתינת נשיא לפי שאינה נתינה חשובה ואכן מועילה היא מדין מתנות לאביונים אבל למשלוח מנות דנשיא לא חשיב בשר הירך כמנה דצריך לשלוח דבר חשוב לפי ערך השולח (וכמ"ש הריטב"א שם), ולכך הדר ושלח ליה עגל שלם ומנה זו ראויה היא, והא דשדר נמי גרבא דחמרא טעמא משום דבעינן ב' מנות בבת אחת ובעינן נמי שיהיו ב' מינים שונים לכך הדר ושדר ליה בישרא דעיגלא וגרבא דחמרא, וא"כ שמעינן מדברי הר"ח גופיה בכל שלשת הלכות אלו דלא כדברי הגרצ"פ, וכדברי הפוסקים ולא היפוכן. (והא דשלח ליה באחרונה תלתא גרבא דחמרא צ"ל דהוא משום דחייש ר' יהודה שמא גם היין אינה נתינה חשובה ולכך הדר ושלח ליה תלתא גרבא דחמרא דנתינה חשובה היא, ואף דנקט הר"ח דאין הפסול אלא בנתינת הירך מ"מ אפשר דר' יהודה נסתפק בזה שהרי ר' אושעיא לא שלח על איזה משתי המנות יצא קצפו, אלא שלח לו "קיימת בנו רבינו מתנות לאביונים" ותו לא, ואפשר עוד דלפי מציאות הענין כיון ששלח עגל שלם מתאים יותר לשלוח כמות גדולה של יין וז"פ.

 

 

 

ד

 

עוד איתא (שם ז' ע"ב) "רבה שדר ליה למרי בר מר ביד אביי מלא טסקא דקשבא ומלי כסא דקמחא דאבשונא [שק מלא תמרים, וקמחא דאבשונא שנתייבשו החטים בתנור בעודן כרמל וקמח שלהם מתוק לעולם, רש"י], אמר ליה אביי השתא אמר מרי אי חקלא מלכא ליהוי דקולא מצואריה לא נחית [הסל שהיה רגיל להוליך בעודנו בן כפר ומאכיל לבהמתו לא יוריד עתה מראשו, כך אתה נעשית מלך וראש בפומבדיתא ואינך שולח לו אלא דברים המצויים לכל, רש"י] הדר שדר ליה איהו מלא טסקא דזנגבילא ומלא כסא דפלפלתא אריכא, אמר אביי השתא אמר מר אנא שדרי ליה חוליא [מתיקא רש"י] ואיהו שדר לי חורפא", ע"כ. ועיין בשפת אמת דמפיק הלכתא מהכא, דיקדים הרב וישלח מנות לתלמידו ורק לאחר מכן יש לו לתלמיד להשיב מנות לרבו, וראיה לדבר דהא מרי בר מר בנו של רבה היה כדחזינן דאמר אביי למרי "השתא אמר מר" ואעפ"כ הקדים האב ושדר לבנו, ש"מ דהאב מקדים לשלוח לבנו וכדכתיב ומשלוח מנות איש לרעהו.

ולדידי צ"ע בזה, דהא רעהו בכ"מ לאו רעהו דווקא הוא, ואף כלפי שמיא אמרינן רעהו וכמש"כ רש"י שבת ל"א ע"א עה"פ "ואהבת לרעך כמוך", וכ"כ בחגיגה ז' ע"א עי"ש. וע"ע בזה בתשובה יהודה יעלה (למהר"י אסאד סי' ר"ד), וכי נימא דשור של תלמיד שנגח שור רבו פטור מתשלומין ד"כי יגח שור איש את שור רעהו" כתיב, וע"כ דכל ישראל ריעים זה לזה וליכא פגמא במה שישלח תלמיד לרבו, והנח להם לבני ישראל אם לא נביאים הם בני נביאים הם (פסחים ס"ו ע"א).

ועיקר דברי השפ"א צע"ג, דבאמת פשוט דמרי בר מר לא בנו של רבה היה, דהא רב חסדא שנה פעמים משמיה דמרי בר מר (סנהדרין ל"ח ע"א, עירובין כ"א ע"א), ורבה תלמידו של רב חסדא היה כדאיתא בב"מ (מ' ע"א) וברש"י שם דרבה היה תלמידו דרב חסדא, וא"כ היאך אפשר שהיה מרי בר מר תלמידו של רבה, ואביי בכ"מ שנה בלשון "השתא אמר מר" משום שהיה בן אחותו ותלמידו של רבה, אך ברור דמרי בר מר קשיש טובא ולא בנו דרבה הוא. [ואפשר שטעה השפ"א בזה משום הא דכתבו התוס' (ב"מ ע"ג ע"ב) דמרי בר רחל היה בנו של רבה אך מ"מ מוכח ופשוט דלאו מרי בר מר הוא].

 

 

 

עוד בענין משלוח מנות וסעודת פורים

 

הנה מבואר בדברי הרמב"ם שם דצריך לאכול בשר בסעודת פורים, ובמ"מ ביאר דכיון דיש מצות שמחה בפורים. והרי אמרו חז"ל אין שמחה אלא בבשר ויין, עי"ש. אך בדברי השו"ע בסימן תרצ"ה השמיט הלכה זו ולא כתב דצריך לאכול בשר.

ולכאורה הולכים הרמב"ם והבית יוסף לשיטתם, שהרי בפ"ו מהלכות יו"ט כתב הרמב"ם דגם בזמה"ז צריך לאכול בשר ביו"ט, אך דעת הבית יוסף בסימן תקכ"ט דאין הלכה זו אמורה אלא בבשר שלמים, אבל בזה"ז דליכא שלמים אין חובה לאכול בשר ביו"ט, ולשיטתו אי"צ לאכול בשר ביו"ט.

אך לכאורה אין זה נכון שהרי בסימן תרצ"ו ס"ז כתב המחבר די"א שאונן מותר לאכול בשר בפורים דלא אתי עשה דיחיד דדאבילות ודחי עשה דרבים דאורייתא לשמוח בפורים". וע"כ דיש מצוה לאכול בשר בפורים. וע"כ צ"ל כמ"ש החיי אדם דשאני פורים מיו"ט ובפורים לכו"ע צריך בשר, ועדיין צ"ע.

ובדברי הריטב"א במגילה (ה' ע"ב) מבואר דאף בפירות מקיים סעודת פורים "דכיון דאכל אפילו מיני פירות שוב אין בו איסור", אך במרדכי מסכת שבת סימן רע"ט משמע שצריך דוקא פת, עי"ש.

והנה נחלקו המג"א והפר"ח אם יוצא יד"ח משלוח מנות באוכל שאינו מבושל. דעת המג"א בסימן תרצ"ה ס"ק י"א דאינו יוצא יד"ח, והפר"ח שם דיוצא, ובבהגר"א ס"ק ציין לדברי רש"י בביצה י"ד ע"ב. וכונתו למש"כ רש"י שם בהא דבית שמאי אומרים אין משלחין אלא מנות ובית הלל אומרים משלחין בהמה חיה ועוף בין חיין בין שחוטין". וברש"י שם "מנות, דבר המוכן ואינו עשוי להניחו למחר כגון חתיכות בשר חתוכות לפני האורחים וכן דגים".

ולכאורה כונת הגר"א כעין שיטת המג"א דצריך לשלוח דבר המוכן לאכילה וכדמשמע מדברי רש"י. אך ראיתי בראש יוסף לבעל הפמ"ג בביצה שם שדייק מדברי רש"י היפך הדברים דמדכתב חתיכות בשר חתוכות ולא כתב דהוי מבושלות משמע דאי"צ דוקא מבושלים.

אך מדברי שניהם חזינן שלמדו מדברי רש"י שנאמרו לגבי הלכות יו"ט להלכות משלוח מנות, אך לול"ד היה נלענ"ד דאין לדמות כלל מילתא למילתא ושאני הלכות יו"ט ומשו"כ אין לשלוח אלא מה שמוכן לאכילה אפשר דבפורים אפשר לשלוח כל דבר מאכל, והרי חזינן דבמגילה ז' ע"א פרש"י "מנות, מעדנים" ולא כתב כפירושו במס' ביצה, ודו"ק בכ"ז.

 

 

מלחמה לה' בעמלק

"ויבא עמלק... אמר ר' שמעון לעילא ולתתא... ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק. וכי מה חמא משה דסליק גרמיה מהאי קרבא קדמאה דקב"ה קפיד. אלא משה זכאה חלקיה, אמר משה אנא אזמין גרמי לההוא קרבא דלעילא, ואנת יהושע זמין גרמך לקרבא דלתתא". (זוה"ק סו"פ בשלח)

למדנו מדברי הזוהר דמלחמת ה' בעמלק לעילא ולתתא היא כי רשעת עמלק וטומאתו נוגעת לא רק לעולם הזה, אלא השפעתו מגיעה עד לעולמות עליונים. כאשר יהושע נלחם בעמלק בעולם הזה, בקרבא דלתתא, נלחם משה בטומאת עמלק בעולמות עליונים קרבא דלעילא. ושתי מלחמות אלה הא בהא תליא "והיה כאשר ירים משה את ידו וגבר ישראל". ידיו של משה כאשר הם למעלה וכאשר רואים ישראל את ידיו של משה ומשעבדים לבם אל אביהם שבשמים, נלחמים הם בעמלק מלחמת חורמה, וכך נלחם משה בעמלק שלמעלה, וגבר ישראל אף במלחמתו בעמלק דלמטה.

כי עמלק הוא שרש הטומאה ומקורה, ונלחם הוא בשרש קדושת ישראל שבגבהי מרומים. ראה נא מה שכתב אדוננו הגר"א (לקוטי הגר"א נ"ו ע"ב) בענין טומאת עמלק ומלחמתו בישראל. עמלק ראשי תיבות לוי קהת עמרם משה. כי תמציתו של כלל ישראל שבט לוי הוא, ותמציתו של לוי קהת נושאי ארון הברית בכתף ישאו, תמציתו של קהת עמרם, ותמצית עמרם משה רבינו. וסופי תיבות לוי קהת עמרם משה, מיתה, וזה שכתוב ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד". כי עמלק נלחם לעילא בשורש ישראל ותמציתו להביאו לידי חדלון ואבדון.

עוד זאת כתב הגר"א בפירושו למגילת אסתר, בפ"א פסוק א' "ויהי בימי אחשורוש, אחיו של ראש, פירוש שהיה אחיו של נחש הקדמוני שנקרא ראש". עמלק ראש הוא לטומאה ורשע, ונלחם בראשו של ישראל ומלחמתו מעומקה דתהומא רבא עד שמי רום וכוכביהם.

עוד אמרו חכמים לפרש כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק. כל זמן שלא נכרת זרעו של עמלק אין שמו שלם ואין כסאו שלם. בכסא חסר א' ובשם ה' חסר וה. ולע"ל יתקיים כי בחר ה' ציון אוה למושב לו. א' לכסא ווה לשם    הוי-ה.

ונראה דכפל העניינים אין שמו שלם ואין כסאו שלם, כנגד קרבא דלעילא ולתתא, דהשמים כסאי והארץ הדום רגלי נאום ה', והכונה לכסא הכבוד, ועל זה אמרו שאין כסאו שלם, ומה שאמרו אין שמו שלם הכונה בעוה"ז שהרי יד על כס י-ה כתיב, ומה שחסר בשם שמים הוא וה שבשם הוי-ה, והלא דרשו חז"ל "כי בי-ה ה' צור עולמים" דהיינו שני עולמים העוה"ז והעוה"ב, י-ה כנגד עוה"ב וו-ה כנגד עוה"ז, הרי דמה שאמרו אין שמו שלם היינו בעוה"ז, הרי דשמו וכסאו כנגד שני עולמות מכוונים כנגד קרבא דלעילא וקרבא דלתתא.

והן אמנם אין מצות מחיית עמלק שומה עלינו בזמן הזה דרק מלך ישראל הוא זה שמצווה ללחום בעמלק ולמחות את זכרו, אך נראה דאין זה אלא בקרבא דלתתא, אבל קרבא דלעילא נוהג בכל זמן ובכל עת.

ואיך נלחמים בעמלק ומוחים את זכרו מתחת השמים, איך נלחמים בעמלק היושב בחוג שמים. כאשר ישראל משעבדים לבם אל אביהם שבשמים, כאשר עמלים אנו בתורה בכל לב ונפש, כך נלחמים בעמלק דלעילא וכך שוברים את כחו ומוציאים ממנו כל ניצוץ קדוש!