Mitzvos Hayachid Vehatzibur 5771

מרן הגאב"ד שליט"א

"צו את בני ישראל ונתנו ללויים מנחלת אחזתם ערים לשבת" (ל"ה ב').

"ונוהגת מצוה זו בזמן שישראל שרויין על אדמתן, והיא מן המצוות המוטלות על הציבור כולם וביותר על ראשי העם, ולעתיד לבא אחר ירושה וישיבה מיד נקיים מצות עשה זו במהרה בימינו אמן" (חינוך מצוה ת"ח).

וכעי"ז כתב ספר החינוך גם לגבי המצוה להכין שש ערי מקלט.

"ונוהגת מצוה זו בזמן שישראל שרויין על אדמתן והיא מן המצוות המוטלות על המלך ועל הציבור כולן" (מצוה תק"כ).

 

א

 

חידוש למדנו מדברי החינוך דכל המצוות המוטלות על הציבור כפילות יש בהן, מחד גיסא מצוות אלה מוטלות על הציבור כולו וכל מי שיש בידו לקיים מצוות אלה או להביא לידי קיומן מחוייב לעשות כן, אך בעיקר מוטלות הן על בעלי הסמכות והשררה שבאופן טבעי הן הם אשר בידם לקיים מצוות אלה ומשו"כ עיקר החיוב עליהם.

(ולא ידעתי למה נקט בלשונו במצוה ת"ח לגבי ערי הלויים שהמצוה מוטלת על ראשי העם ובמצוה תק"כ לגבי ערי המקלט שהמצוה מוטלת על המלך, וגם זאת יש לדייק דבמצוה ת"ח הקדים את העם לראשיו ובמצוה תק"כ הקדים את המלך לציבור, אך לכאורה כונתו אחת ואין ביניהם אלא משמעות דורשין ותמצית הדבר דאף שמצוות אלה מוטלות על הציבור יש בהם חיוב יתר על מי שהסמכות והשררה בידו להביא מצוות אלה לידי קיומן.

וכך כתב החינוך גם לגבי קרבנות הציבור, ושם הדברים מפורשים יותר.

כך כתב במצוה ת"א לגבי מצות התמידין:

"ונוהגת מצוה זו בזמן הבית, והיא מן המצוות המוטלות על הציבור ויותר על הכהנים. ואם חס ושלום יתרשלו בה שלא לקריבם בכל יום ביטלו עשה זו, והשגגה נתלית על כל עדת בני ישראל היודעים בדבר אם יש כח בידם לתקן בשום צד".

והחינוך חזר על דבריו במצוה רצ"ט לגבי קרבנות המוספין:

"ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהונה. ואם עברו הכהנים על זה ולא הקריבו את קרבן המוסף במועדו ביטלו עשה זה וחטאם ישאו ובני ישראל נקיים כי עליהם מוטל חיוב הקרבנות ביותר, ואם אולי הרגישו ישראל בדבר גם עליהם יהיה הפשע כי כל ענין הבית הקדוש וכל שכן תמידין ומוספין על הציבור כולו הוא מוטל".

(ובמנחת אשר שמות סימן נ"ו הבאתי את דברי הגרי"ז במה שכתב דשאני קטורת שהיא מצוה המוטלת על הכהנים ואינה בכלל קרבנות הציבור מתו"מ שהם קרבנות ציבור ולפיכך מצוותן מוטלת על הציבור, עי"ש ואכמ"ל).

תמצית דברי החינוך, כל המצוות המוטלות על הציבור, עיקר חיובן על אלה שהרשות והסמכות בידן לקיים מצוות אלה בפועל, אך מ"מ מוטלות הן על כל הציבור כולו ועל כל יחיד ויחיד מן הציבור, ואם ביטלו מצוות אלה החטא רובץ על כל מי שהיה בידו לקיים מצוות אלה או להביא לידי קיומן.

ומשו"כ כתב לגבי קרבנות הציבור שעיקר חיובן על כהני המקדש, אך מ"מ אם התרשלו בקיום מצוות אלה גם שאר העם בכלל העבירה אם היה בידם לתקן ולא תיקנו.

וכך כתב לגבי המצוה להפריש ערי הלויים וערי המקלט, שהמצוה מוטלת על כל הציבור, וביותר על המלך וראשי העם.

והנה יש לעיין במצוות העונשים דהיינו עשיית דין בפושעים וחטאים, מלקות ומיתת בית דין, האם גם מצוות אלה מוטלות על הציבור או שמא מצוות אלה גדר אחר הן ומוטלות הן על הבית דין בלבד, שעליו משפט הצדק ואמת המידה של הדין, ועליו לבער את הרע מן העולם למען ישמעו וייראו.

ונראה לכאורה דגם מצוה זו ד"ובערת הרע מישראל" מוטלת על הציבור, וביותר על הבי"ד, וכעין מש"כ החינוך בכל המצוות הנ"ל.

דהנה בחולין קל"ח ע"ב מבואר לגבי מצות שילוח הקן:

"עוף טהור שהרג את הנפש פטור משלוח מ"ט דאמר קרא שלח תשלח את האם במי שאתה מצווה לשלחו יצא זה שאי אתה מצווה לשלחו אלא להביאו לבית דין. היכי דמי אי בגמר דיניה בר קטלא הוא, אלא דלא גמר דיניה ובעי לאתוייה לבי דינא לקיומי ביה ובערת הרע מקרבך". וברש"י שם "מצוה על כל הפוגע בחייבי מיתה להביאן לבית דין כדי לבער רשעים מישראל".

הרי לן מדברי רש"י דכל אחד מישראל מחוייב לקיים מצוה זו ומן המצוות המוטלות על הציבור היא, ואף דפשוט דעיקר החיוב על הבי"ד מ"מ כל מי שבידו לקיים מצוה זו חייב בה ואסור לו להשתמט מקיומה. ובאמת לולי דברי רש"י הוי אמינא דאין בזה אלא מעין רצון התורה. דכיון שמצוות התורה על הבי"ד לבער רשעים מישראל פשוט דכל אחד חייב לסייע ביד בית הדין לקיים מצוה זו (ועיין מנחת אשר דברים סימן נ"א בעיקר גדר זה דרצון התורה), אך מלשון רש"י נראה טפי דמצוה זו ממש רובצת על כל הפוגע בחייבי מיתה, ודו"ק בכ"ז.

ויש לעיין לפי"ז במה דמבואר בב"ק מ"ה ע"א לגבי שור שהמית ברשות שומר והשומר מסרו ביד בי"ד לדונו והבעלים טוענים נגד השומר "אי אהדרתיה ניהלי הוי מעריקנא ליה לאגמא השתא אתפסיה לתוראי בידא דלא יכילנא לאשתעויי דינא בהדיה". ואת"ל שמוטל על השומר לקיים מצוה זו ולמוסרו ביד בי"ד מה טענה יש לבעלים נגד השומר.

וראיתי בשו"ת חת"ס או"ח סימן ק"ה שכבר עמד על סתירה זו וכתב דאין מצוה זו מוטלת אלא על בעל השור ולא על זולתו, אבל בהפקר המצוה על כל אדם. וגם רש"י יודה בזה ומש"כ דכל הפוגע בחייבי מיתה כונתו לבני אדם החייבין מיתה, והוא הדין דגם בהמה שהרגה את הנפש מצוה על הבעלים להביאה לבי"ד וכן בעוף של הפקר המצוה על כל אדם, אך כשיש לבהמה בעלים אין המצוה מוטלת אלא עליו והשומר צריך להחזירו לבעלים והם יעשו את המצווה עליהם.

ועיין עוד בב"ק (צ"א ע"ב) בשור שהרג את הנפש דבעל השור יכול לטעון כנגד מי שהרגו שהוא רוצה לקיים מצוה דידיה והחוטף ממנו חייב בעשרה זהובים, הרי דמצוה זו עליה דידיה רמיא, ועדיין צ"ע בכ"ז.

 

ב

 

ונראה לכאורה דכדין חייבי מיתת בי"ד דין חייבי מלקות ואף בזה יש לעיין האם מצוה זו על הבי"ד היא מוטלת או אף על כל אחד ואחד מישראל. ונראה דנחלקו בזה בעל קצות החשן והדבר אברהם.

דהנה כתב בקצות החשן (סימן שמ"ח ס"ק ד') להוכיח דאף בשוגג אין שליח לדבר עבירה מהא דב"ק (ל"ב ע"ב) שליח בי"ד שהוסיף רצועה אחת ומת גולה על ידו, הרי דאף דשוגג היה אין שלד"ע. אך הדבר אברהם (ח"א סימן י"ג) דחה דבריו דבאמת אין בשליח בי"ד גדר שליחות אלא מצוה דידיה עביד ואינו שליח ממש של הבי"ד, שהרי בעצם הבי"ד אינו אלא שליחם של ישראל וא"כ אין מי שמלקה בפועל שליח הבי"ד אלא מצוה דנפשיה קעביד. וכ"כ הגרי"פ פרלו בביאור לסהמ"צ לרס"ג (ח"ג מנין ס"ה פר' י"ז).

הרי לן דלדעת הקצות מצוה זו מוטלת על הבי"ד ועליהם בלבד, אך לדעת האחרונים הנ"ל המצוה מוטלת על כל ישראל.

אך לכאורה נראה טפי כדעת הקצות דעד כאן לא כתב ספר החינוך דהמצוה מוטלת על מי שיש בידו לעשות ולתקן אלא אם נתרשלו הכהנים או ראשי העם שעליהם המצוה מוטלת ביותר, אבל כאשר הם מקיימים מצותן הן הם המצווים בעיקר והשליח פועל מטעמם. וא"כ ה"ה בני"ד כשבי"ד מקיים מצותו וממלא חובתו אכן שליח הבי"ד שליחם הוא ולא מצוה דנפשיה קעביד.

וכיוצא בדבר מצינו במצות מילה דאף שכל ישראל מצווים למול את הבן מדין בי"ד מ"מ כשהאב מקיים מצותו אין מצוה על כל אדם אחר ואין המוהל מקיים מצוה דנפשיה אלא שליח האב הוא למול את בנו. (אמנם לקמן אות ג ביארתי דבשאלה זו נחלקו המגן אברהם והדגול מרבבה, עי"ש).

אך באמת אין הנידון דומה לראיה ושאני מילה דהאב ודאי מקיים מצוה דנפשיה ואדידיה רמיא למול את בנו ורק בדליכא אב אמרו דיש חיוב על הבי"ד (קי' כ"ט ע"ב) ובזה ודאי מסתבר דשליח האב פועל מכחו בלבד ולא מדין בי"ד משא"כ בשליח בי"ד דכל מצות הבי"ד אינה אלא משום היות הבי"ד שליחי הציבור דמצוה זו באמת מוטלת על הציבור, בזה יש טעם לומר דשליח הבי"ד מצוה דנפשיה קעביד דמצד העצם מצוה זו על הציבור היא, ודו"ק בכ"ז.

 

ג

במצוות היחיד המוטלות גם על הציבור

 

והנה חידוש מצינו בשתי מצוות דאף דמצד טבען ומהותן מצוות היחיד הם מ"מ אם היחיד נתרשל במצותו ולא קיימה הטילה תורה מצוה זו על הציבור כולו.

א

מצות מילה

שנינו בקידושין (כ"ט ע"א) דמצות מילה מוטלת על האב וכך למדו ממש"כ "וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר צוה אותו אלקים". אך אם לא מלו אב מצווים בית דין למולו, וכך למדו ממש"כ "המול לכם כל זכר". (ובמק"א דנתי במה דנראה כסתירה בין המבואר בסוגיא זו שבה ילפינן מלשון רבים שבתורה דהמצוה מוטלת על הבי"ד, להמבואר במנחות ס"ה ע"ב ובסוכה דילפינן מלשון רבים שבתורה דהמצוה מוטלת על כל אחד ואחד, וכהא דילפינן מ"וספרתם לכם שתהא ספירה לכאו"א, ולקחתם לכם שתהא לקיחה לכל או"א", ואכמ"ל).

ובספר המקנה שם חידש דכשאמרו שמצות מילת הבן מוטלת על הבי"ד כונתם שהיא מוטלת על כל הציבור וכל מי שיש בידו למול מחוייב במצוה זו, ובכלל החיוב גם האם דאף שאין עליה מצוה מוסיימת כמו שיש על האב, דפטרו את האם מדכתיב אותו ולא אותה, מ"מ מחוייבת היא מצד בית דין, וכ"כ שוב בפנים יפות עה"ת פרשת לך לך.

ויש לדבריו בית אב בדברי שנים מרבותינו הראשונים.

א: כתב הרמב"ם בפיה"מ שבת פי"ט "כל מי שיראה זה האדם, רוצה לומר הילוד הערל ולא ימול אותו עובר על מצות עשה עד שימול אותו כאילו היה בנו". הרי שכל שיכול למול את הילד מוטלת עליו חובה לעשות כן.

ב: הרא"ש בפ"ו דמסכת חולין סימן ח' דן במי שכיבד מוהל למול את בנו ובא אחר וחטף המצוה ומלו שלא מדעת האב האם חייב לשלם עשרה זהובים למוהל שהיה שליח האב, והביא בשם ר"ת דפטור, ושוב כתב הרא"ש טעמא דנפשיה לפטור את מי שחטף ומל "ובלאו הנך טעמי דר"ת נראה לי לפטור המוהל, דאע"פ שאמר האב למוהל אחד למול את בנו לא זכה באותה המצוה לחייב אחר אם קדם ועשאה, ולא דמיא לכסוי דאמרה תורה ושפך וכסה מי ששפך יכסה, וכן האב שחייב למול את בנו ורצה למולו וקדם אחר חייב, אבל אם אין האב רוצה למולו כל ישראל חייבין למולו ובדבור שאמר האב למוהל לא זכה למצוה לחייב לאחר אם קדמו".

הרי לן שכל ישראל חייבין למולו אם לא מלו האב, ואין החיוב על הבית דין דוקא.

והנה כתב המגן אברהם ברי"ס תל"ב דשליח לבדוק חמץ בבית חבירו מברך, והביא ראיה מהמבואר בפסחים דף ז' ע"ב דהמוהל הוא זה שמברך אקב"ו על המילה וה"ה שליח לבדיקת חמץ. ובדגול מרבבה דחה דבריו דשאני מילה דכל ישראל חייבים בה ומצוה דנפשיה קעביד ושפיר מברך משא"כ בבדיקת חמץ, עי"ש.

ולכאורה היה נראה בדעת המג"א דאין הלכה זו במילה בלבד אלא בכל מצוות התורה ודין בדיקת חמץ כדין מילה דאם בעל הבית לא בדק חמצו חייבין כל ישראל לבודקו ולבערו, וכמ"ש בב"ק צ"ח ע"ב דחמץ הכל מצווין לבערו.

אך באמת אין זה נראה כלל דלא מצינו הלכה זו אלא במילה וגזה"כ היא, ולהדיא כתב החת"ס בשו"ת יו"ד סימן רצ"ב לגבי פדיון הבן דאם לא פדאו אביו אין כל מצוה על הבי"ד וכל ישראל למולו דלא מצינו כן אלא במילה בלבד, וז"פ.

וכבר האריכו האחרונים בדרכים שונות לבאר הא דהכל מצווין עליו לבערו. הנצי"ב במשיב דבר (ח"ב סימן ל"ב) והעונג יו"ט (סימן כ"ז) כתבו דהכל מצווין לבער החמץ משום ערבות. המשנ"ב בשער הציון  (סימן תמ"ג ס"ק כ') כתב לפי"ד הגר"א דמצות בל יראה לא רובצת דוקא על הבעלים אלא על כל ישראל שהחמץ ברשותו. אך הנראה עיקר כמ"ש המקור חיים בפתיחה לסימן תל"א דמדין איסורי הנאה הנשרפין הכל מצווין לבערו, עי"ש.

והנראה עיקר בדעת המגן אברהם דכיון דהאב לפנינו והוא זה שמתעסק במילת בנו אין מצוה לא על הבי"ד ולא על הציבור, ורק כשאין אב או כשאין האב מקיים מצותו אמרו דמצוה על הבי"ד, אך שליח האב אינו מקיים מצוה דנפשיה כלל ואין המצוה אלא על האב בלבד.

וגדולה מזו כתב בשו"ת התשב"ץ ח"ב סימן ח' לגבי מי שהיה אסור בבית האסורין ונולד לו בן זכר דאין מלין ביום השמיני אלא ממתינים לאב עד שישתחרר וימול אותו דכל זמן שיש אב שרוצה לקיים מצותו אין כלל מצוה על הבי"ד אפילו אם בכך מבטל מילה בזמנה, עי"ש.

ולכאורה יש בית אב למחלוקת המג"א והדגמ"ר בדברי הרא"ש הנ"ל, דאותם הראשונים שפלפלו בשאלה ולא כתבו כדברי הרא"ש דמשאין האב מל כל מי שיבא וימול מקיים מצוה וכסברת הרא"ש ע"כ נקטו דבמקום אב אין כלל מצוה על הבי"ד וזה דעת המג"א. אך דעת הרא"ש דכל המל אף כשהאב עשהו שליח מצוה דנפשיה קעביד ודבריו מקור הם להבנת הדג"מ.

ב

כיסוי הדם

במסכת חולין (פ"ז ע"א) שנינו "שחט ולא כסה וראהו אחר חייב לכסות". ובגמ' יליף לה מדיוקא דקרא ד"אזהרה לכל בני ישראל". הרי דגם במצוה זו מצינו דאף שלמדו מקרא "ושפך וכסה מי ששפך הוא יכסה" (שם) מ"מ כשלא קיים מצותו חייבין כל ישראל לכסותו.

ולכאורה דין כיסוי הדם כדין מילה, אלא שבמילה הטילו מצוה זו על הבי"ד כיון שבדרך כלל אין ביד כל אדם ליטול את התינוק מיד אביו ואמו ולמולו, ובעינן בזה כח בי"ד. וכבר נתבאר לעיל דכל הני מצוות המוטלות על הציבור ביותר הן מוטלות על מי שהכח והשררה בידו. אבל בכיסוי הדם לא צריך כל סמכות וכח וכל הרואה דם שחיטה ולא נתכסה ע"י השוחט חייב לכסותו.

אך בשרש הדין אין בין מילה לכיסוי ולא כלום וגדר אחד הם. כך נראה לכאורה.

אך מלשון הטור ביו"ד סימן כ"ח משמע הבנה אחרת. שהרי כתב "שחט ולא כיסה וראהו אחר חייב לכסות שמצות כיסוי היא כשאר מצוות עשה שכל ישראל חייבין בהן אלא שהשוחט קודם לכל אדם". ומלשון זה מבואר דבאמת מצוה זו מוטלת מתחילה על כל ישראל ואין כאן אלא דין קדימה לשוחט.

וכונתו ברורה דמצות כיסוי הדם מוטלת על כל ישראל כסתם מצוות בתורה המוטלות על כל אחד ואחד מישראל ואין בשוחט אלא קדימה בלבד, אך לגבי מצות מילה ודאי מסתבר שתחילת המצוה רק על האב בלבד, ורק כשלא מל חיובה על הבי"ד, כמבואר.

והנה הצל"ח בפסחים ס"ג ע"א כתב לגבי לאו דנותר "ולאו אבעלים לחוד קיימי ולא ילין אלא כל מי שרואה בשר קדשים מונח סמוך לסוף זמן אכילתו חייב לאכלו שלא ישאר נותר". ולכאורה דבריו תימה גדולה דפשוט דרק בעל הקרבן שעליו מצות אכילת הבשר הוא זה שמצווה לאכלו בזמנו ולא להותירו, אבל מי שאין הבשר שלו ואינו מצווה באכילתו גם אינו מצווה על הנותר.

וראיתי במנחת יצחק ח"ו סימן נ"א שנשאל בדברי הצל"ח וכתב שדבריו פשוטים דכל מצוות העשה מוטלות על כל ישראל כדברי הטור לגבי כיסוי הדם, עי"ש.

ולענ"ד דברי הצל"ח באמת הם תימה ואין זה דומה כלל למצות כיסוי הדם, דמסברא היא מוטלת על כל הרואה דם שחיטה שלא כוסה. אך יש מצוות שמצד כל מהותן ועניינן של הבעלים המה ולא על זולתם, וכמילת הבן לולי שחידשה תורה חיוב על הבי"ד וכפדיון הבין וכדו' כך נראה גם לגבי נותר.

ודו"ק בכ"ז.

 

ד

 

והנה יש לעיין במצוות המוטלות על הציבור שכל אחד חייב להשתדל בקיומן כאשר זה בידו, האם צריך להוציא הוצאות או לטרוח טירחא יתירא בקיומן. ולכאורה נראה דכיון שאין זה חובת הפרט אלא חובה המוטלת על הציבור אין היחיד חייב להוציא הוצאות או לטרוח טירחא יתירא בקיום מצוה זו.

ומשו"כ תמה אני על מש"כ במנחת יצחק ח"ב סי' ע"ה שכל מוהל שהוזמן למול תינוק בעיר אחרת צריך לעקור מביתו ולהתארח בעיר של התינוק, לפי"ד הח"א דצריך לעקור מביתו לשבת כדי לקיים מצות עשה. וכ"כ בשש"כ פמ"ב סעיף ע"ו, עי"ש. ולענ"ד אין הדבר כן דכיון דלאו אדידיה בלחוד רמיא מצוה זו אין עליו חיוב לטרוח כולי האי.

 

 

חיי בעלי החכמה

"תלמיד שגלה מגלין רבו עמו שנאמר 'וחי' עביד ליה מידי דתהוי ליה חיותא" (מכות י' ע"א).

"תלמיד שגלה לעיר מקלט מגלין רבו עמו. שנאמר וחי, עשה לו כדי שיחיה. וחיי בעלי החכמה ומבקשיה בלא תלמוד תורה כמיתה חשובין. וכן הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו" (רמב"ם פ"ז מרוצח הלכה א').

דברי אדוננו הרמב"ם מאירים עינים ביקרת התורה ורום ערכה, היא תמצית החיים עד שבלעדיה "כמיתה חשובים", ומשום כך גולה הרב בעקבות תלמידו הכושל ושוכן אף הוא בעיר מקלטו.

ולכאורה יפלא הלא מן הסתם יש לרב תלמידים הרבה, ולא תלמיד יחיד ומיוחד, והלא כולם נצטוו בצו החיים "ושמרתם את חוקתי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (יקרא י"ח ה') וא"כ למה לקפח את חייהם של כל יתר תלמידיו הרבים הישרים והצדיקים ונשלח את רבם הנערץ כדי חייו של אותו תלמיד בודד שסרח והרג את הנפש בשגגה.

אלא אומרים אנו לכל יתר תלמידיו, אם אכן חפצי חיים אתם, תגלו אף אתם לעיר המקלט, הלא הנכנס יכנס והיוצא אל יצא, קיימו בנפשיכם "הוי גולה למקום תורה", (שבת קמ"ז ע"ב), אחרי רבי עקיבא לבני ברק, אחרי רבי אליעזר ללוד אחרי הרב לעיר המקלט, שהרי "חיי בעלי החכמה ומבקשיה בלא תלמוד כמיתה חשובין" והצמא למים החש כי קצו קרוב אם לא ימצא מים לרוות את צמאונו יחפשם במטמונים, יעלה הרים ירד בקעות וירחיק נדוד עד אשר יחיה נפשו, כך צריך המבקש תורה לגלות למקום חיותו.

אמנם לא כל הלומד תורה ועוסק בה ימצא בה חיים, אלא תנאי יש בדבר. וכך אמרו בירושלמי (פאה ב', שבועות ג', שבת י"א, כתובות נ"א) "אימתי היא חייכם בזמן שאתם יגעים בה". רק יגיעת התורה היא הנותנת לאדם חיות מן התורה.

ונראה ביאור הדבר בעמקו, דרק עבודת הנפש היא הנוגעת לציפור הנפש להחיותו ולחזקו, וזה שכתב הרמב"ן (פרשת אחרי) "חיות האדם מן המצוות כפי הכנתו בהן".

(עיין לעיל בפרשת בחקותי מאמר "שתהיו עמלים בתורה" ומאמר "העמל והשעשוע" עוד בענין עמל בתורה).

חיי בעלי החכמה ומבקשיה בלא תלמוד כמיתה חשובין