Mitzvot Shebein Adam Lachavero 5773

מרן הגאב"ד שליט"א

 

ואהבת לרעך כמוך אני ה' (י"ט י"ח).

הנה נבאר מצוה גדולה זו שעליה אמר רבי עקיבא "זה כלל גדול בתורה" (תו"כ).

 

בתרגום אונקלוס תרגם "ותרחמיה לחברך כוותך אנא ה'" ובתרגום יונתן כתב "ותרחמיה לחברך דמן אנת סני לך לא תעביד ליה אנא ה'".

וברמב"ן "ואחרי כן יצוה שיאהוב לו כמוהו וטעם ואהבת לרעך כמוך הפלגה כי לא יקבל לב האדם שיאהוב את חבירו כאהבתו את נפשו ועוד שכבר בא רבי עקיבא ולימד חייך קודמין לחיי חבירך אלא ציותה התורה שיאהב חבירו בכל ענין כאשר יאהב את נפשו בכל הטוב".

והרמב"ם בפי"ד מהלכות אבל הי"א כתב "מצות עשה של דבריהם לבקר חולים ולנחם אבלים ולהוציא המת ולהכניס הכלה וללוות האורחים ולהתעסק בכל צרכי הקבורה לשאת על הכתף ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור וכן לשמח הכלה והחתן ולסעדם בכל צרכיהם ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור אע"פ שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות".

הנה מדברי הרמב"ן משמע לכאורה שפירש מצוה זו כפשוטה, שאין עיקרה אלא מצווה שבלב שמצווים אנו לאהוב זא"ז ומשו"כ כתב דמה דכתיב כמוך אינו אלא דרך הפלגה, אבל בדברי הרמב"ם מבואר להדיא דמצוה זו אינה בהרגשת הלב בלבד אלא אף בהנהגת המעשה, וברור דיסוד דבריו מושתתים על דברי הלל הזקן לגר שבא להתגייר ע"מ שילמדנו כל התורה כולה על רגל אחת "מה דעלך סני לחברך לא תעביד" (שבת ל"א ע"א) ואף שהלל לא השתית דבריו על מצות "ואהבת לרעך כמוך" הבין הרמב"ם דזה שורש כונתו, וכמ"ש רבי עקיבא (ספרא קדושים וירושלמי נדרים פ"ט) "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה", ולפי"ז יש ללמוד מדברי הלל דגדר כמוך אין ענינו לומר כמה צריך לאהוב אלא איך צריך לאהוב, דהיינו כמו שרוצה אתה שחברך ינהג כלפיך כן תנהג כלפיו.

וכן חזינן בתרגום יונתן שם דעל מצות ואהבת לרעך כמוך העתיק לשון הלל, והלא רבי יונתן בן עוזיאל היה גדול תלמידיו של הלל (סוכה כ"ח ע"א), ולכאורה הלך בעקבות רבו הגדול (אמנם במגילה ג' ע"א אמרו דאונקלוס תרגם תורה ויונתן בן עוזיאל נביאים ומשמע שלא תרגם תורה אלא נביאים בלבד אך החיד"א בשם הגדולים אות ת' ערך צ"ו האריך בזה וכתב דאין להוכיח משם דיונתן בן עוזיאל לא תרגם תורה, אך מ"מ נקט עקיר כדעת מהר"י חגיז דתרגום יונתן שבידנו אינו מיונתן בן עוזיאל אלא תרגום ירושלמי הוא עי"ש), אך תרגום אונקלוס לא כתב אלא "ותרחמיה לחברך כוותך אנא ה'"ומשמע דנקט בזה כפירוש הרמב"ן וכפשוטו של מקרא דכל מצוה זו אינה אלא אהבה שבלב.

והנה המהרש"א בשבת שם עמד על לשונו של הלל למה נקט לשון שלילי "מה דסני עלך לחברך לא תעביד" ולא נקט לשון חיובי "מה שעליך אהוב עשה לחברך" וכתב דכיון דחייך קודמין לחיי חברך אין מצוה זו נוהגת על צד החיוב אלא על צד השלילה בלבד, וכ"כ הנצי"ב בהעמק דבר בפרשתנו עי"ש. ובאמת חזינן למקצת רבותנו הראשונים שבבואם לבאר מצוה זו כתבו כעין דברי הלל ממש וכתרגום יב"ע כמ"ש הסמ"ג במצות עשה ט' "כללו של דבר דעלך סני לחברך לא תעביד" וכעי"ז ביראים מצוה רכ"ד ומשמע מדבריהם דאין מתחייב ממצוה זו הטבה לזכות אלא שלא להרע לו כנ"ל.

אך לכאורה הדברים תמוהים דמה ענין דרשת ר' עקיבא דחייך קודמין לחיי חבירך לעיקר מצות אהבת רעים, והלא לא אמר ר' עקיבא אלא בשנים המהלכים בדרך ואין ביניהם אלא קיתון אחד של מים והשאלה היא מי יחיה ומי ימות, בזה אמרו חייך קודמין כיון דבע"כ אחד יחיה ואחד ימות. אך מה זה ענין למצוה הכללית להטיב עם זולתו ולאהוב אותו כנפשו, ואף שגם מה שאמרו במצות צדקה עניי עירך קודמין מושתת על הא דחייך קודמין כמבואר , אין זה תימה דגם שם יש סתירה בין עניי עיר זו לעניי עיר אחרת דאין הקומץ משביע את הארי ובהכרח יש להחליט את מי לפרנס, ובזה אמרו עניי עירך קודמין, ובכלל נראה ברור דאין זה אלא אסמכתא ועיקר הלכה זו סברא הוא ולא גזה"כ, אך מ"מ נראה פשוט דאין ללמוד מהלכה זו שלילת הצד החיובי במצות ואהבת לרעך כמוך.

ובגוף השאלה אם מצות אהבת רעים ענינו באהבת הלב גרידא, או שמצוה זו מחייבת מעשים מסויימים, וכדברי הרמב"ם בפ"ו ה"ג מדעות וגם בפי"ד ה"א מאבל , וכ"ה בדברי החינוך במצוה רמ"ג עיין עוד בנמוקי יוסף בסנהדרין פ"ד דמצוה אדם לרפאות חבירו מחליו משום מצות "ואהבת לרעך כמוך" עי"ש, והביא כן בשם הרמב"ן, ולכאורה סתר הרמב"ן את דברי עצמו דהלא בפירושו עה"ת משמע דעיקר מצוה זו על אהבה שבלב כנ"ל.

ומשו"כ נראה דאף דמתחלת דברי הרמב"ן משמע עיקרא דמילתא כפשוטו של מקרא, באמת אף לדעתו למדו ממצוה זו אף הנהגת ההטבה כנ"ל ואף היא נכללת במצוה, שהרי כתב במסקנתו "שיאהב את חבירו בכל ענין כאשר יאהב את נפשו בכל הטוב" הרי שגם לשיטתו נכללת ההטבה במצוה זו, ונראה בעומק דברי הרמב"ן דבאמת לא דיברה תורה בדרך הפלגה, וע"כ דבמצוה זו יש גדר נוסף שלמדנו מ"כמוך" דהיינו להטיב עם זולתו כמו שרוצה אדם שינהגו עמו כמבואר, וא"כ אין בכלל הכרח שנחלקו הראשונים בשאלה יסודית זו, דהלא פשוט דאף לשיטת הרמב"ם אין מקרא יוצא מידי פשוטו ופשוט דמצווים אנו לאהוב את זולתנו ולא רק להטיב לו, וא"כ לכו"ע מצוה כפולה למדנו מפסוק זה, לאהוב וכפשטיה דקרא, ולהטיב כדברי הלל הזקן, ודו"ק בפשוטן של דברים כי קצרתי.

והנה חידוש גדול חזינן מדברי הגמ' בסנהדרין פ"ד "דאיבעיא להו בן מהו שיקיז דם לאביו רב מתנא אמר ואהבת לרעך כמוך" ופרש"י שם "לא הוזהרו ישראל מלעשות לחבריהם אלא דבר שאינו חפץ לעשות לעצמו".

ותרתי שמעינן מינה. א' מדברי הלל הזקן למדנו לא רק שמצווה אדם להיטיב לחבירו בדבר שהיה רוצה לחבירו ייטב עמו, אלא אף זאת שסברא זו היא אבן הבוחן בהנהגה שבין אדם לחבירו, לשני הצדדים לטב ולמוטב, וכשם שאסור לעשות לחבירו מה שאינו רוצה שיעשו לו כך גם כל שלא היה מקפיד על חבירו אין גם עליו איסור בעשותו, ב' כלל זה נוהג לא רק במצות אהבת רעים בלבד אלא אף בכל הלאוים שבין אדם לחבירו, ולא רק מצוות שבין אדם לחבירו אלא אף בין אדם לאביו ואף לאו דמכה אביו שאינו משום ואהבת לרעך כלל מסברא זו ידענו הלכותיה ודקדוקיה, ומשו"כ אמרו דהמוציא קוץ לאביו אינו עובר באיסור כיון שאין לו כונה להרע אלא אדרבא כונתו לטובה, ויסוד הדבר נראה דמצות ואהבת לרעך כמוך היא בנין אב לכל הנהגת האדם בין אדם לחבירו, ודו"ק כי קצרתי.

ומלבד מה שכתב הרמב"ם, מצינו עוד הלכות למעשה שמקורן במצוה זו.

בשו"ת הרשב"א ח"א סי' רנ"ב ורנ"ו – ז' כתב דגם באדם נוהגת מצות פריקה וטעינה ולא רק בבהמה ומצות אדם לעזור בפריקת משא מעל כתפי חבירו, ובשו"ת הרדב"ז ח"א סי' תשכ"ח חלק עליו ונקט דכיון דבר דעת הוא לא היה לו להעמיס על עצמו משא כבד מנשוא או לשכור מישהו שיעזור לו אך מ"מ כתב דמצוה לעזור לו משום מצות ואהבת לרעך כמוך, דודאי חפץ היה שחבירו יעזור לו כשהוא רובץ תחת משאו עי"ש, הרי לן שנקטו הראשונים בפשטות שמצוה זו מחייבת הנהגת הטבה כמבואר.

ובשו"ת המהרש"ם ח"ב סי' ר"י נשאל ע"י הגאון האדר"ת כשנבחר לכהן פאר כרבה של ירושלים עיה"ק האם רב מורה הוראה חייב לצוות על ביתו להעירו אף משנתו או להפריעו מאכילתו ומשאר עסקיו כדי לענות לשאלות שואליו, והביא מהמבואר במסכת שמחות על ר' שמעון בן גמליאל ור' ישמעאל כה"ג שדנו בינם ובין עצמם לפני שהוצאו להריגה ע"י מלכות רומי המרשעת על הסער הגדול ההז ואמר שמא משום שישן היה ואשה באה לשאול על פתחי נדה והלכה בפחי נפש ועבר על עינוי הדין.

אמנם בתשובתו כתב המהרש"ם דמעיקר הדין אין זה חיוב כלל ואף אם יש עינוי הדין בשאלות איסור והיתר ודאי אין זה לפני שיודע את ההלכה ובודאי בודאי לא לפני שנשאל, אך מ"מ מעיד המהרש"ם על עצמו שכה היה מנהגו והוא חושש לדברי חז"ל הנ"ל וע"ע שם שכתב דמשום ואהבת לרעך כמוך בודאי יש בזה הנהגה ראויה עי"ש.

ובמה שהערנו למה אמר הלל לאותו הגר בלשון שלילי ולא כדברי הרמב"ם בניסוח חיובי, נראה בפשטות לבאר לשונו של הלל הזקן דאפשר דלא רצה להעמיס על גר זה ולהקשות עליו בעשה טוב ולא דרש ממנו אלא לנהוג במצוה זו בסור מרע, שהרי בלא"ה כבר העיר רש"י שם איך הסתפק הלל במצוה זו והלא אמרו (בכורות ל') בגר שקיבל עליו כל התורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו ותירץ רש"י שבטוח היה הלל שיתגייר בלב שלם, ואפשר דמשום טעם זה גם לא העמיס עליו בחומרת מצוה זו וכל דרכי קיומה, ואפשר עוד דהלל הזקן בענותנותו הרבה ובגודל צדקתו מעולם לא היה מצפה להטבת הבריות ולשימושם ולפי טוהר לבבו אמר רק מה דעלך סני וכו'.

ועוד י"ל בדרך הפשט דבמדת ההטבה לאו כל אנפין שוים ואין מדת ההטבה הכללית אלא כל אחד ענינו ודרכו, ומשא"כ בצער הבריות בנקל ובין האדם שמה ששנוי עליו שנאוי גם לפני חבירו, וכז"פ.

 

ב

לשון הרע, איסור או מדה רעה

 

בפירוש הגר"א בסוף מגילת אסתר (י' ג') כתב "דרש טוב, הוא מעשים טובים ומדות טובות, והמדות הטובות הן יותר מכולן כי הם כוללין כל התורה כמ"ש כל הכועס כאיל עובד עבו"ז, וכל המספר לשה"ר ככופר בעיקר, וכן כולם". ולכאורה מבואר מדבריו דלה"ר הוי מדה רעה כמו הכעס ולא איסור ממש, וזה לכאורה נסתר מדברי כל הראשונים מוני המצוות שכללו לאו דלא תלך רכיל במנין התרי"ג וכמו שיסד ותיקן מרנא החפץ חיים בספרו הגדול.

אמנם גם על המדות הרעות מצינו בכמ"ק שאמרו חז"ל שעובר בעשה או בלאו כגון "אזהרה לגסי הרוח מנין וכו' (סוטה ה' ע"א), אזהרה לחנפים מנין וכו' (ספרי במדבר ל"ה ל"ג), ומ"מ יסוד ענין הגאוה וחניפה בתורת המדות הם ולא בכלל תרי"ג מצוות המה.

אמנם מדברי הגר"א הנ"ל לכאורה אין להוכיח, דאפשר דלשה"ר מלבד מה שיש בו איסור גמור, יש בו גם השחתת המדות דהלא לשון הרע שרש ענינו בעין רעה ובלב רע ובקנאת איש מרעהו, ולכן הביא הגר"א מדה זו כדוגמא למדות רעות.

אך באמת נראה דאף דאכן לשה"ר לאו הוא, מ"מ הגדרת ענינו בתורת המדות.

דהנה שנינו במו"ק ט"ז ע"א "ר"ש בר רבי ובר קפרא הוו יתבי וגרסי קשיא להו שמעתא א"ל ר"ש לבר קפרא דבר זה צריך רבי א"ל בר קפרא לר"ש ומה רבי אומר בדבר זה אזל א"ל לאבוה איקפד אתא בר קפרא לאתחזויי ליה א"ל בר קפרא איני מכירך מעולם ידע דנקט מילתא בדעתיה נהג נזיפותיה בנפשיה תלתין יומין" וברש"י שם כתב "לפי תומו ולאו משום לישנא בישא", הרי לן בדברי רש"י דהמשיח לפי תומו אינו עובר בלשון הרע כיון שלא היה לו כונה להרע לחבירו, ונראה ביאור הדבר דאף דלה"ר עבירה חמורה היא יסוד גדרו בתורת המדות וכל שאין לו כונה להרע לחבירו ולהזיקו אלא מסיח לפי תומו דברים שאינם דברי גנאי בעליל אין בו חטא כלל ולא דהוי עבירה בשוגג, דכיון דיסוד החטא בהשחתת המדות בתר כונה אזלינן, ודו"ק בזה.

אך בחפץ חיים הלכות לשה"ר כלל ז' בבאר מים חיים ס"ק י"ח כתב לתמוה ממה שכתב הרמב"ם בפ"ז מדעות הלכה ד' דאף המספר לשה"ר בלי כונה להזיק לחבירו אלא מתוך שחוק וקלות ראש עובר, ומתוך כך כתב לפרש כונת רש"י "דלאו אדעתיה היה בשעת מעשה", ודבריו קשים לכאורה, דמלבד שאין הדברים מתיישבים בלשון רש"י קשה לומר על בר קפרא שנכשל בעבירה בשוגג ולאו אדעתיה היה.

ולענ"ד נראה יותר דשאני המספר לשה"ר דרך קלות ראש דהוי פושע גמור ובזה ודאי עובר בחטא כיון שהדברים מצד עצמם הם לשה"ר גמור ובדרך שחוק וקלות דעת מנבל הוא את פיו בכה"ג פושע הוא אף שלא התכוין להרע לחבירו, משא"כ בדבר שאינו לשה"ר גמור מצד עצם הענין כהא דבר קפרא שדעתו היה שאין רבי בעולם שיכול לפשוט הלכה זו, ור"ש ברבי חזר על דבריו בפני רבי לא להרע לבר קפרא אלא לשאול לדעת רבי על דברי בר קפרא, בזה אין איסור לשה"ר כיון שמספר לפי תומו והדברים מצד עצמם משתמעין לשתי פנים ואינם לשה"ר גמור ושאני לפי תומו מקלות ראש, אבל במתכוין להרע לחבירו עובר בכל ענין ולענ"ד ז"ב בכונת רש"י וביסוד הדברים.

וזה גם יסוד ההלכה דכל שאומר לתועלת אין בו איסור לשה"ר כמבואר בח"ח לשה"ר כלל ג' ס"ג, והרי בכה"ג באיסורי תורה צריך לדון בדיני דחיה האם תועלת זו ראויה לדחות איסור כהא דעשה דוחה ל"ת ומצוה חמורה דוחה איסור קל וכדו', אבל בהלכות לשה"ר לאו מדין דחיה אתינן עלה, אלא יסוד האיסור תלוי במדה רעה וכל שכונתו לטובה ולתועלת חבירו ולא לרעתו אין בזה עבירה כלל, ודו"ק בכ"ז כי לענ"ד ברור הוא. ועיין בח"ח שכתב דהיתר לשה"ר לתועלת אינו אלא כשאינו מתכוין לדבר סרה בחבירו אבל כשמתכוין לדבר לשה"ר אסור, ועוד כתב שם דאם מדבר בגנות החוטא והוא עצמו אינו מנוקה מעוון אין כאן היתר, ושתי הלכות אלה לכאורה אין להם פשר דאם התועלת היא המתירה לדבר לשה"ר מה לן בכונתו ומה לן אם צדיק הוא או רשע, ולענ"ד מוכח מזה דיסוד איסור לשה"ר הוי משום תורת המדות.

 

ג

 

פעמים רבות נשאלתי ע"י מחנכים כשאחד התלמידים עשה מעשה שלא יעשה ולא נודע מי הוא האם מותר וראוי לדרוש בתוקף מן התלמידים שיגלו מי הוא זה ואיזהו אשר מלאו לבו לעשות כן, ובשו"ת אגרות משה יו"ד ב' סי' ק"ג שכתב דזה מנהג מכוער ובכך מרגילים את הילדים לדבר לשון הרע עי"ש.

ולבי לא כן ידמה, ולדעתי תלוי הדבר בגיל התלמידים ובגרותם, דכאשר הילדים רכים ואין בלבם להבחין כראוי בין טוב לרע מסתבר בודאי כדברי האג"מ דבכך ילמדו לזלזל בכבוד חבריהם ויתרגלו בלשה"ר, אבל ילדים שהגיעו לפלגות ראובן והגיעו לעונת הפעוטות יש להסביר להם שכל כונתנו ללמד לכל התלמידים אורחות חיים ולחנכם למען ילכו בדרך טובים ואורחות צדיקים ישמרו ועליהם מוטלת החובה לעזור למחנכים ולהטיב לחבריהם ע"י גילוי מי שעשה עול ואון, אך אם אין ביד המחנך למלא כראוי את שליחות החינוך ולהסביר לתלמידיו דברים פשוטים כאלה, אכן אין ראוי שהוא יהיה זה שידרוש מן התלמידים למסור את חבריהם,כן נראה לענ"ד בסוגיא זו.