Moral Dilemma 5772

מרן הגאב"ד שליט"א

 "ויהי בבקר והנה היא לאה ויאמר אל לבן מה זאת עשית לי הלא ברחל עבדתי עמך ולמה רמיתני" (כ"ט כ"ה).

"אבל בלילה לא היתה לאה, לפי שמסר יעקב סימנים לרחל וכשראתה רחל שמכניסין לו לאה, אמרה עכשיו תיכלם אחותי, ומסרה לה אותן סימנים" (רש"י שם).

 

ואמרו חז"ל (מגילה י"ג ע"ב) דבשכר מעשה זה זכתה רחל ויצא ממנה שאול, עי"ש.

ויש לעיין, והלא רחל בחמלתה על לאה אחותה גרמה ליעקב מפח נפש, וכי מותר לגמול חסד עם פלוני ולהרע בכך לאלמוני, אך הרי חזינן שחז"ל שיבחו מעשה זה דרחל עד שאמרו שבאה על שכרה באופן נשגב.

ונדון בסוגיא נכבדת זו בהלכה ובפנימיות התורה.

 

א

אם מותר למלט עצמו מסכנה ולסכן אחרים תחתיו

 

שאלה זו נשאלה בימי השואה הנוראה, כאשר הנאצים ימ"ש ריכזו יהודים על מנת לשלחם למות, והיו ששאלו אם מותר להם להשתמט ולברוח כאשר ידוע היה, שאלה שאחראים על האיסוף והמשלוח מצווים היו למלא מספר מסויים ובהכרח יתפסו אחרים במקום אלה שברחו.

שאלה שונה במקצת עלתה באחת מן הרכבות שנסעו למחנה ההשמדה אושוויץ ומספר יהודים עזי נפש פירקו חלק מדופן הקרון ותכננו לקפוץ מן הרכבת. שאר יהודים שהיו בקרון חששו שכאשר יגלו הגרמנים שפירקו את הדופן ונמלטו מן הרכבת יוציאו את זעמם על הנותרים וינקמו בהם במכות ובעינויים ואולי אף בהריגה. והשאלה נשאלת האם מותר לאלה לברוח כאשר יש חשש שהאויבים ינקמו בנותרים.

ומיגון לשמחה, שאלות מעין אלה נשאלות בנושאים שונים. וכגון במה שיש תורנויות במסגרות שונות, בעבודת רופאים ואחיות בבתי חולים וחיילים בשירות צבאי. ואם פלוני שובץ בתורנות קשה ולא נעימה כגון בימי החג, האם מותר לו להשתדל ולהשתמט מתורנות זו כאשר ידוע לו שבהכרח יקחו מישהו במקומו וגם לפלוני קשה יהיה באותה מדה.

כיצד לידייני' דיינא להאי דינא.

ונראה להביא בזה כמה מקורות.

א: הנה מבואר בבא בתרא ח' ע"א "רבי פתח אוצרות בשני בצורת אמר יכנסו בעלי מקרא בעלי משנה בעלי גמרא בעלי הלכה בעלי הגדה אבל עמי הארץ על יכנסו דחק רבי יונתן בן עמרם ונכנס אמר לו רבי פרנסני אמר לו בני קרית אמר לו לאו שנית א"ל לאו אם כן במה אפרנסך (א"ל) פרנסני ככלב וכעורב פרנסיה בתר דנפק יתיב רבי וקא מצטער ואמר אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ אמר לפניו ר' שמעון בר רבי שמא יונתן בן עמרם תלמידך הוא שאינו רוצה ליהנות מכבוד תורה מימיו בדקו ואשכח אמר רבי יכנסו הכל רבי לטעמיה דאמר רבי אין פורענות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ כההוא דמי כלילא דשדו אטבריא אתו לקמיה דרבי ואמרו ליה ליתבו רבנן בהדן אמר להו לא אמרו ליה ערוקינן (א"ל) ערוקו ערקו פלגיהון דליוה פלגא אתו הנהו פלגא קמי דרבי א"ל ליתבו רבנן בהדן אמר להו לא ערוקינן ערוקו ערקו כולהו פש ההוא כובס שדיוה אכובס ערק כובס פקע כלילא א"ר ראיתם שאין פורענות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ".

ומתוך סוגיא זו הבינו הרמב"ן והנמוק"י שמותר היה להם לברוח מן העיר כדי להשתמט מתשלום המס, אף שידעו שבכך הם מכבידים את עולם של הנשארים. אלא שהביאו מן הירושלמי לחלק בין המשתמט מן הנזק לפני שהגיע אליו למי שכבר נכנס לכלל הגזירה והחיוב והוא נשמט ממנו ומטיל אותו על זולתו. ודברי הירושלמי יבוארו לקמן אות ב'.

אמנם הריטב"א פירש דרבי לא התיר להם לברוח כלל אלא בדרך גנאי ובוז אמר להם ערוקו, עי"ש.

ב: בירושלמי ב"ק (י"ב ע"ב) אמרו "אמר רבי יוסי ותישמע מינה ראה אמת המים שוטפת ובאה לתוך שדהו עד שלא נכנסו המים לתוך שדהו רשאי לפנותן למקום אחר משנכנסו אין רשאי לפנותן למקום אחר. אהן כריסו ארגירא עד דלא ייתי אהן כריסו ארגירא שרי מימר פלן עביד עיבידתי פלן עביד עיבידתי. מן דייתי אהן כריסו ארגירא אסיר. הדין אכסניי פרכא עד דלא ייתון רומאי שרי מיחשדוניה ומן דייתון רומאי אסיר".

וכתב הרמב"ן שהכוונה למס שמטיל המלך על בני העיר כשהוא עובר דרכם על מנת לכלכל את בני חילו, דכל זמן שלא הטיל המלך את המס על העיר רשאים לברוח ולהשתמט מן העיר, אבל לאחר הגיע המלך והטיל את המס, אסור להשתמט ולהטיל מס זה על שאר בני העיר, עי"ש.

וכך אמרו בירושלמי שם לגבי מי שראה מים ששוטפין ובאים, דכל זמן שהמים לא שטפו את חצירו מותר לו לסכור חצירו אף שהמים יפלו לחצר חבירו ויגרמו לו נזק, אבל לאחר שהמים כבר שוטפים את חצירו אסור לו לתעל אותם לחצר חבירו. ועוד אמרו כן לגבי מלך שהטיל על הצורפים היהודים לתרום כסף וזהב לצורך כתרו ותכשיטיו, דכל עוד לא הטילו חובה זו על כל אחד ואחד מותר להשתמט ולאחר מכן אסור, כך פירש הרמב"ן עפ"י "חבר יווני" שלו, עי"ש.

ג: ובחשן משפט סימן שפ"ח ס"ב כתב הרמ"א "היה רואה נזק בא עליו מותר להציל עצמו אעפ"י שעי"ז בא הנזק לאחר". ובסמ"ע שם סק"י כתב דאין זה אלא כל זמן שהנזק לא הגיע אליו ולנכסיו, אבל כשכבר הגיע הנזק לגופו או לממונו אסור לו למלט עצמו ולגרום נזק לחבירו. ובבהגר"א שם כ"ט הביא שכך מבואר בירושלמי הנ"ל, עי"ש.

ד: וכיוצא בדבר מצינו בש"ך סימן קס"ג ס"ק י"ח בשם שו"ת מהריב"ל ח"ב סימן מ' "מלך או שר שמטיל איזה דבר על עשיר אחד או ב' ויש ליהודי אחד כח בהיכל המלך להשתדל לפוטרם, אם הדבר ברור ודאי שאם יפטרם לאלו יטיל על אחרים אי רשאי להצילם. פסק בתשובת מהריב"ל דאם כבר הטיל המלך על אנשים ידועים ופרט אותם ונלכדו ברשתו אזי אין יהודי רשאי להשתדל לפרטם בשום ענין שיזיק לאחרים אבל אם יצא הגזירה להטיל על שני אנשים בסתם יכול יהודי להשתדל על איזה אנשים שרוצה אף שבודאי יכנסו אחרים". עכ"ל.

ומהריב"ל הביא מקור לדבריו מדברי הגמ' ביבמות ע"ט ע"א, כמבואר לקמן אות ה'.

ה: הנה איתא ביבמות שם "ויחמול המלך על מפיבושת בן יהונתן בן שאול שלא העבירו וכי משוא פנים יש בדבר אלא שהעבירו וקלטו ובקש עליו רחמים ופלטו ואכתי משוא פנים יש בדבר אלא שבקש רחמים שלא יקלטנו הארון".

הרי לן דאם קלטתו ארון אמרו דלא היה לדוד להתפלל להצלתו דאין משוא פנים בדבר, אך לפני שנקלט ע"י הארון שפיר התפלל עליו דוד בחמלתו, עי"ש.

אמנם יש לחלק בין תפלה ובין השתדלות טבעית, ואין ללמוד ממה שדוד התפלל על מפיבושת דמותר להשתדל בהצלת פלוני כאשר זה יכנס לחיים ותחתיו ילך זה למיתה, וכ"כ בערוך לנר שם ביבמות.

 

ב

 

ויש מן האחרונים שכתבו לחלק בין המציל עצמו ובורח מן הסכנה שמותר לו לעולם לעשות כן אף כאשר ברור שמאן דהוא יתפס תחתיו, ובין גורם שלישי המשתדל להציל את פלוני ומסכן תחתיו את אלמוני, דכל אשר לו יתן בעד נפשו וחייך קודמין לחיי חבירך. כ"כ החות יאיר סימן רי"ג, הגאון מבוטשאטש בכסף הקדשים חו"מ סימן קס"ג והחזון איש חו"מ מס' סנהדרין סימן כ"ה.

ונדון בדברים לפום ריהטא.

בשו"ת חות יאיר סימן רי"ג דן לגבי נגיד אחד מהקהילה היהודית שתבע שר אחד למשפט בתביעת ממון. היהודים שבאיזור שבו שלט השר חששו מנקמתו והפצירו בנגיד לבטל את תביעתו כדי שהשר לא ישפוך חמתו עליהם, ואף היו מוכנים לתת לו פיצוי חלקי על חובו. וכתב החות יאיר שאי אפשר לחייבו לותר על חובו מחשש שמא יגרם נזק לרבים, דא"כ נאסור לפלוני לתת מתנה לשר שמא יעורר בכך קפידא על שאר עשירי ישראל שאינם נותנים, וכדו'.

והחו"י כתב ראיה גדולה לפסק זה מהמבואר בגיטין (מ"ה ע"א) דאין פודין את השבויים ביותר מכדי דמיהן כי היכי דלא ליגרבו ולייתי, ואעפ"כ מותר לשבוי לפדות את עצמו בכל הון דעלמא כמה שכתבו התוס' שם, הרי דאדם זכאי להציל את עצמו בכל מחיר ואינו מצווה לחשוש שמא גורם הוא נזק לחבירו.

ולענ"ד אין הנידון דומה לראיה כלל, דהא דאין פודין את השבויים אינו אלא תקנת חכמים, ולגבי עצמו לא גזרו, משא"כ במה שאסור לגרום סכנה לחבירו, בסכנה ברורה שידענו מסברא מסתבר דאין בין המציל עצמו למציל חבירו, ומאי חזית דדמא דידך סומק טפי מדמא דדהוא גברא.

אך באמת החו"י השתית את עיקר דבריו גם על סברא כללית ולדעתו לא מסתבר שאסור לאדם להציל את עצמו משום סכנה שתיגרם לאחרים, וכ"כ גם החזו"א והביא את דברי רש"י בספר שמואל (ב' כ' כ"ב) לגבי שבע בן בכרי דאם היה בידו להמלט ולהציל עצמו, לא זו בלבד שמותר לו לברוח אלא אף אסור לנו למנוע את בריחתו ואין מוסרין אותו אף שבכך אנו מסכנים את הרבים, עיין היטב בזה.

ובכסף הקדשים שם כתב דמותר לו לברוח משום דחייך קודמין לחיי חברך, וכשיטת רבי עקיבא בב"מ ס"ב בשנים שהיו מהלכין במדבר ויש ביניהם קיתון של מים.

אך לענ"ד אין הנידון דומה לראיה, דבשנים המהלכין במדבר בהצלה עסקינן, ושניהם שוים בסכנה, ומסתבר א"כ דמי שהכוס בידו זכאי לשתותה ולהחיות את נפשו, ואינו נחשב כלל כמי שגורם למות חבירו שהרי הכוס בידו ולא ביד חבירו, משא"כ בני"ד שהוא זה שהסכנה רובצת עליו ואין חבירו בכלל הסכנה, ובמלטו את נפשו הרי הוא מסכן את זולתו שלא היה בסכנה, ומהי"ת להתיר לו לעשות כן.

אך מ"מ יש מקום בסברא לומר דזכותו של אדם למלט עצמו מן הסכנה וכל אשר לו יתן בעד נפשו, אף שבעקיפין אפשר שהוא גורם סכנה לזולתו. וכאשר הוא ממלט נפשו מסכנה ודאית ועל זולתו יש ספק סכנה מסתבר טפי להקל דאין ספק סכנה מוציא מידי ודאי הצלה. (וכבר כתבתי במקום אחר בשאלה אם מצווה אדם ליכנס לספק סכנה כדי להציל חבירו מסכנה ודאית, ואכמ"ל).

וביסודו של דבר נראה לכאורה דלעולם יש לשקול הפסד מצוה כנגד שכרה, והצלה כנגד סכנה. ופשוט הדבר שאסור לסכן חבירו בסכנת מות כדי להציל עצמו מהפסד ממון, ומאידך פשוט דמותר להציל עצמו מסכנת מות כאשר בכך הוא מכניס חבירו לחשש הפסד ממון, וכן מסתבר גם דאין להציל את היחיד כאשר בכך הוא חושף את הרבים לסכנה, דלעולם יש לשקול בפלס החכמה זה לעומת זה לפי הענין, ודו"ק.

ועוד פסק שם החות יאיר דכאשר הצרפתים החליטו לפרוץ פירצה בחומת העיר וורמס ולשם כך היה צורך להרוס כמה בתים הסמוכים למקום הפירצה דאסור לבעלי הבתים לשחד את פקידי הממשל ולהשתדל להעביר את הפירצה למקום אחר, כיון שעי"כ בהכרח יהרסו בתים אחרים, ואסור לו לאדם להציל ממונו ולהפסיד ממון אחרים, עי"ש.

 

ג

בדיני ממונות וגביית חוב

 

ובחשן המשפט מצינו כמה הלכות שיש לדון מתוכן באיזו מדה מותר לאדם לדאוג לטובתו כאשר בכך הוא מרע לזולתו.

א: בסימן פ"ג ס"ב מבואר בלוה ששלח כסף למלוה ביד שליח שאף הוא מלוה ללוה זה, זכאי השליח לתפוס כסף זה לעצמו. הרי דאף שכסף זה יועד ללוה אחר אין מניעה שהשליח יתפוס לעצמו אף שבכך הוא פוגע בזולתו.

ובאמת מצינו כן בכל עיקר דין תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים שקנה, ואף מאן דס"ל לא קנה אין זה אלא משום שתופס לחבירו ולא כל כמיניה לזכות לזה ולחוב לאחרים, כמ"ש שם הרא"ש, אבל בתופס לעצמו לכו"ע מהני, אך מ"מ בהלכה זו חזינן טפי מיניה דאף שבעל הממון יעד כספים אלה לבעל חוב זה והם באו לידי השליח למענו, מ"מ זכות ביד בעל חוב אחרד היינו השליח לתופסן. ובגוף הסוגיה דתופס לבעל חוב עיין מה שנתבאר במנחת אשר לגיטין סימן י', ואכמ"ל.

ומה דמבואר בסימן קכ"ה ס"א דמי שנתן שליח כסף ע"מ למוסרן למלוה ושוב חזר בו ודורש מן השליח להחזיר לו את הכספים, אסור לשליח להחזירן, ואם החזירן ללוה י"א שחייב לשלם, אין זה אלא משום שאמר לו הלוה זכה לו וכבר זכה למלוה משום דזכין לאדם שלא בפניו, משא"כ כאשר השליח התכוין מתחילה לזכות לעצמו, וז"פ.

ב: בסימן פ"ו ס"ט מבואר ברמ"א דשומר שתח"י פקדון המשועבד לבעל חוב רשאי למונעו מבעל החוב בטענה שחושש הוא שבעל הפקדון שהוא גוי או מומר יחזור ויתבע ממנו אם ימסור ללוה את הפקדון, ומקור הלכה זו בבית יוסף סימן ק"ה מתשובות מיימוניות, עי"ש. ובשער משפט שם כתב דה"ה אם גבר אלם הוא המפקיד, אמנם בפתחי תשובה שם סק"ז הביא משו"ת מהריט"צ (סימן מ"ט) דבי"ד יוציאו מידו לטובת הלוה, כיון שזה שורת הדין ואין חוששין שמא יפגע הדבר בשומר, עי"ש.

ג: ובסימן נ"ח ס"א הביא הרמ"א מחלוקת בנידון מלוה בשטר שפרע הלוה חובו והמלוה טוען שיש לו על הלוה מלוה ישנה, דאם פרע שלא בעדים נאמן המלוה במיגו והשטר בחזקתו, וכתב שם המחבר דאם הלוה שלח את הכסף על ידי שליח, והשליח פרע ולא הוציא את השטר מתח"י המלוה חייב השליח לשלם ללוה, דלא הו"ל לשלם עד שיוציא את השטר מיד המלוה ובפשיעתו גרם הפסד ללוה. והביא הרמ"א י"א דכיון דהשליח יצא ניזוק ע"י תפיסת המלוה אסור למלוה לתפוס אלא או יחזיר המעות לשליח או יתן לו את השטר דאין המלוה רשאי להפסיד את השליח, וי"א דהמלוה זכאי לגבות את שלו אף כאשר גורם הוא הפסד לשליח, עי"ש.

ולכאורה שתי דעות אלה הן הם שתי הדעות שבסוס"י פ"ו. וצ"ע לחלק בין זל"ז, ולא נתפניתי כעת, ועוד חזון למועד.

ד: ועוד יש לעיין בזה מהמבואר ביו"ד סימן קס"ט סעיף ט"ו "ישראל שלוה מישראל ברבית לצורך עובד כוכבים על משכונו של עובד כוכבים ואחר זמן רוצה המלוה למכרו והשליח אומר אל תמכרהו כי העובד כוכבים אלם אין המלוה צריך לחוש לדבריו כי אין למלוה עם העובד כוכבים כלום ואם השליח ירא ממנו יציל עצמו ויפדה המשכון או יוסיף משכון למלוה כדי שלא יפסיד בהמתנה". ומקור הלכה זו בשו"ת הרא"ש כלל ק"ח ס"ו. ומדבריו מבואר דאף אם ראובן חושש לנפשו מהגוי אין שמעון צריך להמנע מלממש זכות למכור את המשכון, ובדברי הרא"ש מבואר דאף כשיש סכנת מות ללוה זכאי המלוה למכור את המשכון, עי"ש.

הרי דלא נמנע מהמלוה לממש את זכותו הממונית כדי שלא לגרום הפסד ללוה אלא הלוה הוא שצריך להציל עצמו מדאגתו מהנכרי בעל המשכון. ונראה לכאורה דשאני הכא דהלוה הוא זה שלקח המשכון מן הגוי להעמידו ביד המלוה ומשו"כ עליו רובצת האחריות, ועיין בש"ך שם ס"ק נ' דאם עשה כן בשליחות המלוה אכן יכול לומר למלוה שלא ימכור את המשכון פן ינקום בו הגוי, עי"ש ודו"ק בכ"ז, ועדיין צ"ע.

 

רחל ולאה נשות יעקב

"ויהי בבקר והנה היא לאה ויאמר אל לבן מה זאת עשית לי הלא ברחל עבדתי עמך ולמה רמיתני" (כ"ט כ"ה).

"אבל בלילה לא היתה לאה, לפי שמסר יעקב סימנים לרחל וכשראתה רחל שמכניסין לו לאה, אמרה עכשיו תיכלם אחותי, ומסרה לה אותן סימנים" (רש"י שם).

והנה אמרו רבותינו בב"ר (ע' כ"ב)

"כל ההוא ליליא צווח לה רחל, והיא מעניא ליה. אמר לה רמייתא בת רמאה, אמרה ליה, אית ספר דלית ליה תלמידים, לא כן צווח לך אביך, עשו, ואת ענית ליה. אף את קרית לי ואנא עניתי לך".

והדברים פלאיים ואומרים דרשני. יעקב שואל את לאה איך רימיתני כשקראתי לך רחל וענית לי בשקר שאכן רחל את, ולאה עונה לו, הלא אף אתה נהגת כן עם יצחק אביך כאשר קרא לך עשו. הלא כבר הארכנו בדברים בביאור "מרמה" דיעקב בנטלו את ברכותיו של עשו, דהכל ברוח הקודש נעשה וכדי לתת שם ושארית לישראל באורך הגלות (עיין מנחת אשר שיחות עה"ת פר' תולדות מאמר "ויעקבני זה פעמיים"), וא"כ מה ענין זה אצל זה.

ולפי פשוטן של דברים היה נראה, דלאה למדה מיעקב שמותר לשקר ולרמות לצורך בניינו ותיקונו השלם של עם ישראל, וכשם שיעקב רימה את יצחק כדי להנחיל את ברכותיו לזרעו ולהבטיח את קיומם בגלות, ממנו למדה לאה לרמותו לצורך תיקון השלם של בית ישראל ולהעמיד לישראל את י"ב שבטי י-ה.

אך בספרי חסידות מצינו בזה ביאור עמוק יותר (עיין בזה בעבודת ישראל לרבינו ישראל המגיד מקוזניץ). דהנה יעקב ועשו היו מריבים בנחלת שני עולמות, ולאם מלאם יאמץ, כשזה קם זה נופל. וכשזכה יעקב בבכורה ועל ידה שוב זכה בברכותיו של יצחק זכה בעצם בחלקו של עשו. שהרי מלפנים עשו היה הבכור והברכות היו מיועדות לו, אלא שיעקב בחכמתו לקח מידו את בכורתו ואת ברכותיו ויעקבהו זה פעמיים. הרי שחלקו של עשו עבר ליעקב, ויצחק ברכו בטל השמים ובשמני הארץ ורב דגן ותירוש, וכל הטוב והטוב שבעולם הזה, כי רוחו של יעקב התלבשה על עשו בלבשו את עורות גדיי העזים אשר לעשיו וכך זכה יעקב בחלקו של עשו ונחלתו.

והן אמרו חז"ל שעיני לאה רכות מרוב בכי מפני שידעה מה שאמרו הבריות שהיא מיועדת לעשו ואחותה רחל מיועדת ליעקב "הגדולה לגדול והקטנה לקטן", כמ"ש רש"י (כ"ט י"ז). אמנם כאשר יעקב הוא שזכה בגדולת הבכורה ונתלבש ברוחו של עשו וזכה בברכותיו, למדה מזה לאה שגם היא ראויה ליעקב בהיותו הבכור וכאשר זכה בברכותיו של עשו, גם בברכה זו שהיא לאה זכה לו, וכמ"ש בעבודת ישראל "מכיון שאמר יעקב אנכי עשו בכורך באמת, כי נכלל עשו עם הבכורה בקרבו, אם כן לאה חלקו מן השמים, וזה שהיתה תשובתה ניצחת 'לא כן צווח לך אביך עשו ואתה ענית, על כן אני חלקך וראויה לך להיות אשתך'".

וזה עומק ענין רחל ולאה שכתוב בזוה"ק (ח"א קנ"ב ע"א) "תרין עלמין אחסין ליעקב חד עלמא דאתגליא וחד עלמא דאתכסיא כגונא דלהון ממש, מחד נפקו שית שבטין ומחד נפקו תרין שבטין, עלמא דאתכסיא אפיק שית סטרין, עלמא דאתגליא אפיק תרין ואינון תרין כרובין דתחותה, ויעקב בין תרין עלמין אשתכח בדיוקנא דלהון ממש, ובגין כך כל מילוי דלאה הוו באתכסיא ודרחל באתגליא".

עולמה של לאה טמיר ונעלם, כל ענינה באתכסיא, בדרך נסתרת ונעלמת בחשכת ליל נופלת היא בחלקו של יעקב כדי להעמיד לו שית שבטין, ועולמה של רחל באתגליא הוא, ושני השבטים שלה מעולם של יעקב היו.

ודו"ק בעומקן של דברים.

תגיות: