Preparing for Shabbos 5772

מרן הגאב"ד שליט"א

"ויאמר משה אכלהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאהו בשדה" (ט"ז כ"ה).

"תנו רבנן כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת שלש. רבי חידקא אומר ארבע. א"ר יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו, 'ויאמר משה אכלהו היום…' רבי חידקא סבר הני תלתא היום לבר מאורתא, ורבנן סברי בהדי דאורתא" (שבת קי"ז ע"ב).

 

"ויהי ביום הששי והכינו את אשר הביאו" (ט"ז ה').

הנה מן הפסוק הזה למדנו "הכנה דרבה". וכמ"ש בביצה (ב' ע"ב).

ותרי הלכתא יש בדין זה. א: מצות ההכנה, שיש לאדם להכין את כל צרכי שבת בערב שבת. ב: איסור הכנה, דאין שבת מכין לחול וליו"ט כמבואר בביצה שם.

אמנם עדיין לא ידענו באיזו מדה חייב אדם להשתדל בערב שבת למנוע חילול שבת למחרת באונס או לפקוח נפש, ונבאר בעזהי"ת הלכתא דא.

הנה כתב הגאון הנציב בהעמק שאלה ריש שאילתא א' דממאי דכתיב "שמור את יום השבת לקדשו" ילפינן שיש לו לאדם לשמור ולעשות בערב שבת כל משאלתו כדי שלא יצטרך לחלל את השבת, וכשם שמצות זכור נוהגת בכל ימות השבוע לזכור את השבת ולהתכונן לו, כך גם מצות שמור, עי"ש.. וכ"כ בהעמק דבר (דברים ה' י"ב). ועוד כתב הנציב שם דלא אמרו חכמים מצוה בו יותר מבשלוחו אלא במצוה ממש או בהכנה למצוה שכתובה בתורה בפירוש, ולכן אמרו הלכה זו בהכנת צרכי שבת כיון דלהדיא כתיב "והכינו את אשר יביאו".

ומ"מ נקט דאכן הלכתא היא דחייב אדם לעשות את כל הנצרך בערב שבת כדי שלא יצטרך לחלל את השבת.

ועיין שו"ת חת"ס יו"ד סימן של"ח לגבי השאלה אם רופא כהן מותר לו להיטמא למתים במסגרת תפקידו ולאשר שאכן פלוני מת ויוכלו לקוברו. והשואל רצה להתיר משום דאיסור טומאת כהנים הותר אצל פקו"נ וכתב החת"ס "ולו יהיבנא ליה טעותיה היינו אי עומד לפנינו פקו"נ ויש לפנינו כהן וישראל נאמר כל הזריז הרי זה משובח ולא נדקדק בין כהן לישראל, אבל שיהיה כהן מכין עצמו לוותר קדושת כהונתו שאם יזדמן לפנינו פקו"נ יהיה הוא המתעסק ולא אחר,וכי אין אנו מצווין להכין בערב שבת כל ההכנות ליולדת ולחולה ולצרכי מילה כדי שלא נצטרך לחלל שבת". הרי דפשוט לחת"ס שאכן חייבים להכין את כל הנצרך לחשיב"ס, ליולדת ולמילה מערב שבת כדי למנוע חילול שבת בדרך היתר, אך לא טרח החת"ס לבאר לנו שורש הלכה זו ומקורה.

וכן מצינו שכתב המשנ"ב בסימן שמ"ד בשער הציון סק"ט ולמד ממה שכתבו האחרונים לגבי המהלך במדבר ואינו יודע מתי הוא שבת, ומבואר בגמ' דאם זוכר הוא לפני כמה ימים יצא מותר לו לעשות מלאכה ביום השמיני ליציאתו דבודאי לא יצא לדרכו ביום שבת קודש. וכתבו האחרונים דאם יכול הוא לעשות מלאכה ביום זה שיספיק לו לכל יתר הימים חייב הוא לעשות כן. וכתב המשנ"ב דמזה יש ללמוד דחייל יהודי שנמצא בצבא נכר וצריך לעשות מלאכה עד שבת בצהריים, יש לו לטרוח ולעשותה מערב שבת כדי שלא יצטרך לחלל שבת לעשותה.

אך גם המשנ"ב לא ביאר שורש חיוב זה ומקורו, אך מ"מ מבואר מדברי החת"ס והמשנ"ב שחובה היא זו ולא מדת חסידות בעלמא. ולדברי הנצי"ב הרי זה דין מיוחד ומסויים בהלכות שבת שלמדו מ"שמור" שחייב לשמור את השבת, ולהכן כל הנצרך למנוע חילולה, כנ"ל.

 

ב

החובה להכין כל צרכי המצוה לפני זמן החיוב

והנה במנחת אשר למס' פסחים סימן ה' הבאתי מה שכתב הצל"ח בפסחים (ג' ע"ב) דמי שבדרך רחוקה אינו חייב להתקרב כדי לעשות את הפסח, והמנחת חנוך המצוה ה' תמה עליו דודאי חייב לעשות כל השתדלות כדי שיוכל לקיים את מצות הפסח כמו שחייב לעשות כל הנצרך והמתחייב לקיים את כל מצוות ה'. וכשם שחייב אדם לעשות סוכה ולכתוב תפילין ומזוזה ולקנות ד' מינים וכדו' בכל מצוה ומצוה, ואם לא עשה כן ביטל מצות עשה, כך גם מי שבדרך רחוקה חייב להתקרב כדי לעשות את הפסח, ואם לא עשה כן ביטל מצות עשה.

וכתבתי שם את הנלענ"ד דמי שלא טרח בערב שבת ואין לו מה לאכול בשבת, ולא עשה סוכה ולא קנה ד' מינים ובבא זמן המצוה אין בידו לקיימה באמת אינו מוגדר כמבטל מצות עשה, דאי אפשר לבטל מצוה טרם הגיע זמנה, וכאשר הגיע זמן המצוה אנוס הוא ואין בידו לקיימה. ומשו"כ נראה דאינו מבטל מצות עשה, אך מ"מ עבר על רצון התורה דפשוט הדבר שעל האדם לטרוח בער"ש כדי שיאכל בשבת ומוטלת עליו חובה להיות חכם שעיניו בראשו ולהכין את כל הנדרש והנצרך כדי שיוכל לקיים מצוותיו כראוי.

וכבר הארכתי ביסוד גר זה דחיוב לעשות רצון התורה במנחת אשר לדברים סימן נ"א, ועי"ש שדנתי דאפשר שזה בכלל ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת וארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת, ואכמ"ל.

וחידוש גדול כתב בזה החזון איש (ב"ק סימן כ"ג אות כ"ח) דאף שאין האדם חייב להשכיר עצמו כדי לשלם חוב, אין זה אלא בפריעת חוב, דאף שאמרו פריעת בע"ח מצוה, אין זה אלא מצוה ממונית, אבל בשאר מצוות עשה חייב אדם להשכיר עצמו לעבודת עבודה ועבודת משא כדי שיהיה בידו לקיים מצות עשה. וכבר נסתפק בזה הגאון מבוטשאטש בעזר מקודש אהע"ז סימן ע' ס"ג והחזו"א ציין לדבריו.

והדברים חידוש, דעד כאן לא מצינו אלא שצריך לטרוח במה שנצרך באופן ישיר להכין את צרכי המצוה, דהיינו טרחת האדם בבנין הסוכה ובקניית לולב ואתרוג וכדו', אבל שיהיה מחוייב להשכיר עצמו כדי שיהיו בידו האמצעים לא שמענו.

אך נראה בדעת העז"מ והחזו"א דכיון שדרכו של אדם להשכיר עצמו ולעבוד לצורך פרנסתו וצרכי ביתו לא תהא כהנת כפונדקית ולא יניח חיי עולם ויעסוק בחיי שעה, ואם לצרכי הבית דרכו של אדם להשכיר עצמו הוא הדין שצריך לעשות כן לצרכי מצוות ה', ודו"ק בכ"ז כי קצרתי.

ובמנחת אשר בראשית (סימן ל"ט אות ב') דנתי באריכות במדת הטורח שחייב אדם לטרוח כדי לקיים מצוות עשה, והבאתי שם את דברי החיי אדם (כלל ס"ח סעיף י"ט ושם בנשמת אדם ס"ג) שאינו חייב לעקור מביתו אף כדי לקיים מצוה דאורייתא, ותמוה שלא הביא סעיף מפורש בשו"ע שסותר הנחה זו, דהלא בסימן תרפ"ה ס"ז מבואר דמי שאין קריאת התורה במקום מגוריו צריך לעקור למקום אחר כדי לשמוע קריאת פרשת זכור ואף פרשת פרה דהוי דאורייתא, ועי"ש במשנ"ב ס"ק ט"ז דאף אם עצם הקריאה אינה אלא מדרבנן כיון דעיקרה מה"ת חייב לעקור מביתו.

ומה שהוכיח הח"א מראש השנה (ל"ד ע"ב) שם נסתפקו במי שהיו לפניו שתי עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכים לאיזה מהן יהלך. הרי שאינו מחוייב לעקור למקום אחר שבו תוקעין ומברכין, יש לדחות דמסתמא מיירי באונס שאינו בידו ללכת למקום שתוקעין ומברכין וכבר כתב בספר העיטור דמיירי בימי השמד שחששו לתקוע בגלוי מגזירת הנכרים. ואדרבה יש להוכיח משם שחייב עכ"פ לעקור מביתו וללכת לאחת משתי העיירות כדי לקיים מצותו אלא שנסתפקו הי מינייהו עדיף, ואין להאריך בזה.

ומ"מ הארכתי שם להראות פנים בענין מדת הטורח שחייב לטרוח בקיום מצות עשה, עי"ש.

סוף דבר פשוט וברור דחיוב הוא לעשות את הנצרך כדי שיוכל לקיים את כל מצוות ה' וחייב להשתדל בזה אף טרם הגיע זמן המצוה, אך אין זה מצד עצם חיוב מצות העשה, אלא משום שזה רצון ה' שבני ישראל יקיימו את כל מצוות ה' כפי שציוונו ולשם כך צריך להשתדל בעוז שיהיה בידו לקיים מצוותיו.

אך אין מכל זה ראיה שצריך להשתדל אף למנוע חילול שבת בדרך היתר דהיינו לפקח נפש ולהציל ממות.

 

ג

האיסור לגרום חילול שבת לצורך פקו"נ

 

והנה מצינו שאסרו חכמים לעשות מעשה בערב שבת שעל ידה יגרם חילול שבת כדי לפקח נפש, בשבת י"ט ע"א מבואר דאסרו חכמים להפליג בספינה פחות מג' ימים לפני השבת. וכמה פירושים נאמרו בדברי רבותינו הראשונים בביאור איסור זה.

ורבינו זרחיה הלוי בעל המאור פירש שם שאסרו להפליג בספינה כיון שמצוי הרבה שצריך לעשות מלאכה בספינה משום פקו"נ וכ"כ בשבלי הלקט סימן קי"א, עי"ש.

אך פשוט שאין ללמוד מהלכה זו לעניננו, דעד כאן לא מצינו אלא שאסור לעשות מעשה שעל ידו יגרם חילול שבת, אבל אין ללמוד מזה שחייב לעשות מעשה על מנת למנוע חילול שבת בפקו"נ. ועוד, דהלא מדובר בתקנת חכמים שגזרו שלא להפליג בספינה ותקנה היא זו ולא סברא בעלמא, ואין למדין מן התקנות, דמה שתיקנו תיקנו ומה שגזרו גזרו ואין ללמוד מגזירות חכמים לחדש סברא במקום שלא גזרו, וז"פ.

ומאידך אין ללמוד ממה שהתירו להפליג בספינה ג' ימים לפני השבת, וכן ממה שהתירו להפליג לדבר מצוה דה"ה שמותר לגרום חילול שבת ג' ימים לפני שבת דאפשר שלא הקילו אלא להפליג משום שזה צורך העולם כמ"ש הברכי יוסף בסימן רמ"ח סק"ד, ועיין שבלי הלקט סימן קי"א דהקילו בזה משום דהוי גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה.

אך מצינו שנחלקו הראשונים בשאלה זו בענין אחר. דהנה בעירובין ס"ז ע"ב דנו בתינוק שנשפכו המים החמים שהכינו לצרכו אם מותר להחם לו מים ע"י נכרי ואמרו שיש להחם לו מים אגב אמו, עי"ש.

ונחלקו הרמב"ן והרז"ה בתינוק שנשפכו החמין שהוכנו בשבילו מערב שבת. לדעת הרז"ה אם א"א להחם לו מים בדרך היתר לפני המילה אין מלין אותו, שהרי אסור לגרום חילול שבת, אף אם לאחר המילה מותר לחמם לו מים משום פקו"נ.

אך שיטת הרמב"ן במלחמות שם דאין לה למצוה אלא מקומה ושעתה וכיון שמצווין אנו למולו מלין אותו כדין, ושוב מחמין לו מים משום פקו"נ.

ואף הרמב"ן לא הקיל בזה אלא משום שזה מצוה וחובה דמילה דוחה שבת, אבל פשוט דאילולי המצוה אסור היה לגרום חילול שבת לצורך פקו"נ.

אך עדיין אין לנו שחייב אדם לעשות מעשה בקום ועשה כדי למנוע חילול שבת לצורך פקו"נ.

 

ד

במדת החובה לטרוח בער"ש למנוע חילול שבת לפקו"נ

 

כבר הבאתי לעיל מדברי החת"ס והמשנ"ב שחייב אדם להכין את כל הצריך למנוע חילול שבת לצורך פקו"נ. אך עדיין יש לעיין במדת הטורח שחייב לטרוח בכך. ועוד יש לעיין האם צריך לעשות מעשה אף במקום ספק חילול שבת.

ולפי דברי הנצי"ב דדין תורה הוא דילפינן מ"שמור את יום השבת לקדשו" לכאורה חיוב גמור הוא, וחייבין לעשות כן אף בטרחה יתירא ובהוצאה מרובה. אך באמת דברי הנציב חידוש הם ואין להם כל מקור בהלכה. ונראה טפי כמו שנתבאר לעיל לגבי שורש החיוב לטרוח ולהשתדל שיהיה בידנו לקיים מצוות העשה כך ודאי רצון התורה אף שנטרח ונשתדל לקיים את מצוות הל"ת בשלימותן ולמנוע מצב שבו נחלל שבת בהיתר.

וכבר כתב בשו"ת הריב"ש סימן ד' לגבי אנוסי ספרד דאם היה בידם לברוח ולמלט את נפשם לארצות אחרות ולא עשו כן איבדו חזקת כשרותם. ומבואר בדבריו דאף דאנוסים היו ובודאי משום פקו"נ הסתירו את יהדותם, מ"מ מצווים הם לברוח ממיצר ומצוק כדי לקיים את מצוות ה' כראוי. הרי לן דודאי שומה על האדם לעשות כל שאל ידו למנוע ביטול מצוה משום פקו"נ.

וכיון שאין זה חיוב מוגדר אלא גדר כללי של רצון התורה מסתבר טפי דכיון דאין כאן עבירה, דהלא בסופו של דבר שבת הותרה ודחויה אצל פקו"נ, כאשר מדובר בהוצאה מרובה וטרחה מרובה אינו חייב למנוע מצב זה.

וראיה לדבר המבואר ביו"ד סימן שע"ד ס"ג ברמ"א דאין הכהן חייב לשכור מי שיטפל במת מצוה אלא מותר לו להיטמא למת דאינו חייב להוציא הוצאות למנוע טומאת כהנים למת מצוה, וכן הדבר לגבי מניעת חילול שבת משום פקו"נ.

וכבר דנתי במה שכתב המגן אברהם סימן ש"ל סק"א בשם ספר חסידים דמעוברת שהגיעה לחודש התשיעי תכין את כל הצריך לה שלא תצטרך לחלל שבת אם תלד וכ"ה במשנ"ב שם סק"א. וכתבתי דאין זה מעיקר הדין אלא מדת חסידות, ומשו"כ ודאי שאין היולדת מצווה לעקור מביתה ולהתקרב לבית החולים כדי למעט בחילול שבת ובודאי פטורה היא לשכור בית וכדו' כדי להמנע מחילול שבת אם תצטרך ללדת בשבת כך נראה פשוט.

והנראה עיקר בהלכה זו דכל שאין בזה טרחה יתירא והוצאה מרובה אכן חייב אדם להשתדל ולהכין את הנצרך למנוע חילול שבת בשביל פקוח נפש וכדברי החת"ס, הנציב והמשנ"ב הנ"ל, ובפרט כאשר לא מדובר בענין מקרי אלא במה שצפוי מראש ודאי שצריך להתכונן ולהשתדל למנוע חילול שבת שהרי ודאי שצריך להכין מים חמים לרחיצת תינוק לאחר מילתו, אך כאשר מדובר בהוצאת ממון פטור הוא כמבואר בסימן שע"ד כנ"ל, וכך גם כאשר מדובר בטרחה גדולה כמבואר.

 

ה

האם צריך להתשדל שלא לעבור על שבות בהיתר

אך אין כל זה אמור אלא בפקו"נ, אבל נראה ברור דכאשר התירו שבות במקום צורך, מ"מ יש להשתדל מער"ש למנוע את הצורך בהיתר זה. כך מצינו לגבי כמה הלכות ונבאר.

א: במה שהתירו שבות דשבות במקום מצוה, כבר נסתפק המגן אברהם בסימן תרנ"ה במי שפשע ולא קנה לולב בערב יו"ט אם מותר לומר לגוי להביא לו לולב דרך כרמלית, דהוי שבות דשבות במקום מצוה, ומשמע דזה פשוט דודאי יש להשתדל להשיג לולב מערב יו"ט ואסור לסמוך לכתחלה על היתר שבות דשבות במקום מצוה. וכ"כ בשו"ת כתב סופר או"ח סימן מ"ט.

ב: וכך לגבי מה שהתירו שבות משום כבוד הבריות. בסימן שכ"ב ס"ד מבואר דאסור ליטול קיסם של מוקצה לחצוץ בו שיניו ומבואר בגמ' שבת (פ"א ע"ב) שם דאף שלפעמים יש בזה כבוד הבריות אסרו דהיה לו להכין קיסם מאתמול. ולפי"ז כתב המגן אברהם (ס"ק ד') דאם הזמינו חבירו ולא היה בידו להכין מאתמול מותר לו לחצוץ שיניו בקיסם מוקצה משום כבוד הבריות.

ג: במה שהתירו שבות משום נזק הרבים מבואר בסימן ש"ח סעיף י"ח דמותר לטלטל קוץ המונח ברה"ר פחות פחות מד' אמות, ומ"מ כתב במגן אברהם ס"ק ל"ז דלכאורה לא התירו אלא במה שלא היה מונח ברה"ר מער"ש, דאם היה מונח בער"ש ולא טרח לסלקו לא התירו שבות, עי"ש.

ומבואר מכל זה דבכל ענין שהתירו שבות בשבת, אם משום נזקי הרבים או במקום מצוה או משום כבוד הבריות וכדו', פשוט דיש להשתדל בערב שבת לתקן ולמנוע את הצורך בהיתר זה, דלא התירו חכמים כל אלה אלא בדוחק ובשעה"ד.

אך שונה הדבר בהיתר פקו"נ לגבי מלאכה דאורייתא כמבואר לעיל.

אשירה לד' כי גאה גאה

"אז ישיר משה הה"ד (שם צג) נכון כסאך מאז א"ר ברכיה בשם ר' אבהו אע"פ שמעולם אתה לא נתיישב כסאך ולא נודעת בעולמך עד שאמרו בניך שירה לכך נאמר נכון כסאך … ד"א אז ישיר משה הה"ד (משלי לא) פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה מיום שברא הקב"ה את העולם ועד שעמדו ישראל על הים לא מצינו אדם שאמר שירה להקב"ה אלא ישראל ברא אדה"ר ולא אמר שירה הציל אברהם מכבשן האש ומן המלכים ולא אמר שירה וכן יצחק מן המאכלת ולא אמר שירה וכן יעקב מן המלאך ומן עשו ומן אנשי שכם ולא אמר שירה כיון שבאו ישראל לים ונקרע להם מיד אמרו שירה לפני הקב"ה שנא' אז ישיר משה ובני ישראל הוי פיה פתחה בחכמה אמר הקב"ה לאלו הייתי מצפה …" (מדרש רבה שמות פרשה כ"ג פסקה א').

מה טיבה של שירה זו. מה חשיבותה שכל כך היה מצפה לה צור העולמים?

כיוצא בדבר, נלאו חכמי לב ליישב מאמרו של רש"י: "אז ישיר משה אז כשראה הנס עלה בלבו שישיר שירה", והתמיהה עולה מאליה – הן כל אשר יעלה על ליבו של אדם ויחפץ בו יעשנו ולא יבוא המעשה זולתי אם קדם לו חפץ הלב, ומה נתחדש כאן ש"עלה בלבו שישיר שירה"?

כך הקשה מהר"ל:

"אז כשראה הנס וכו'. רצה לתקן היו"ד של "ישיר" שהוא לשון עתיד, ותירץ דפירושו כשראה הנס – עלה בלבו שישיר, והוי שפיר לשון עתיד. וקשיא אם כן למה כתב זה שעלה בלבו שישיר, והרי מבואר בכתוב שהיה שר, והוי למכתב 'אז שר משה', ולמה לי להאריך ולומר 'עלה בלבו שישיר – וכן עשה'" (גור אריה על שמות ט"ו א')

נחזה נא ביאור העניין בדברי מהר"ל:

"ויש לומר מפני שהפעל של השירה הוא בלב, כי כאשר יגיע השמחה בלב הצדיקים עולה בלבם השירה, ואין לך ספק כי בכל לב היו משוררין ושמחים. ולכך כתיב "אז ישיר" שהיה עולה בלבם לומר שירה, כלומר שהגיע בלבם השמחה מן הנס, ולא שהיו מכריחים עצמם אל השירה על ידי שכלם כאדם שהוא מכריח עצמו לדבר, שאם כן לא היה שירה בשמחה, אבל השירה שהיא בשמחה – מתחלה מתחדש לו שמחה גדולה בלב, ומזה עלה בלבו שישיר, ולפיכך דרך לדבר בענין השירה בלשון עתיד".

השירה אינה הודאה גרידא, איננה הכרת הנס בלבד ואיננה דברי הלל. שירה היא התפרצות הלב סערת הנפש, התרוממות הכל בלהט של שמחה. אי אפשר לשורר מבלי המיית הלב ויקוד שמחת הנפש. משמתבונן האדם ומשים אל לבו ורואה את ניסי ד' באהבתו אותו וחש כי קרוב הוא ליוצרו אז נמצא לבו גואה בשמחתו והשמחה מרוממת פורצת בקול הלל.

עלה בליבו שישיר. אין אדם שר שירה אלא מתוך שמחה וטוב לבב דכתיב הנה עבדי ירונו מטוב לב (רש"י ערכין י"א ע"א)

ומה ענינה של שמחה זו, יסודה של שירה? – שירה ענינה בראיית שלימות. בראייה של כלל. כשרואה אדם עניינו של נס וקושר פרט לפרט סיבה ומסובב ראשית ואחרית אז נראה הנס במלוא זהרו. משקרבו ישראל אל הים בראותם כי כלו כל הקיצין תמהו בנפשם אימתי תשלם הגאולה המובטחת. אימתי יביטו לאחור ויראו נכוחה כי כל מנת הסבל והיסורים שהיו מנת חלקם לא היו אלא מפתחות של גאולה. "וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ד'…". משעלו מן הים וראו את מצרים מת על שפתו, נשלם החסר ונמוגו ערפילי חשך. רואים הם כי נשלמה גאולתם. רואים הם כי תכלית שעבוד מצרים והכבדת לב פרעה יש לה תכלית להפרע מפרעה ועמו וידעו כי כאשר ראו את מצרים עתה לא יוסיפו לראותם עוד עד עולם – אז עלה בליבם שישירו שירה.

אין ענין השירה אלא בשלימות – ועי' בספה"ק עבודת ישראל להמגיד מקוזניץ שפירש קרא דכתיב ביעקב כשנאבק עימו שרו של עשיו "ויאמר שלחני כי עלה השחר" ופירש"י כי בקש המלאך לומר שירה ביום – ופירש בזה שדווקא כשגבר יעקב ונצח את שרו של עשיו ונשלם נדבך בבנין כלל ישראל לדורות שיהיו נוצחים שרו של עשיו – אז בקש המלאך לשיר שירתו – שאין שירה אלא בהשלמת כלל ישראל.

"מיום שברא הקב"ה את העולם ועד שעמדו ישראל על הים לא מצינו אדם שאמר שירה להקב"ה אלא ישראל ברא אדה"ר ולא אמר שירה הציל אברהם מכבשן האש ומן המלכים ולא אמר שירה וכן יצחק מן המאכלת ולא אמר שירה וכן יעקב מן המלאך ומן עשו ומן אנשי שכם ולא אמר שירה כיון שבאו ישראל לים ונקרע להם מיד אמרו שירה לפני הקב"ה" (מדרש רבה שמות פרשה כ"ג פסקה ד').

אדם הראשון בעת בריאתו לא בא עדיין לכלל שלימות יעודו. נפעם אדם הראשון מהבריאה, שיבח ליוצרו אולם לא שורר שירה. אברהם אבינו עת ניצל מכבשן האש ומן המלכים לא נשלמה בזה שלימות בבניין כלל ישראל. הודה אברהם והרים מעשר מכל אולם לא שורר שירה. יצחק אבינו בשובו מן העקידה, ויעקב בהצלתו מאויביו, אע"פ שהוטבע רושם המאורעות בבנין ישראל ובקש שרו של עשו לשיר על כי גברה יד ישראל מכל מקום עדיין נמשכה מלחמת עשיו ליעקב ולכלל שלימות לא הגיעו, ולא באו בזה אל מעלתם. שבחו והודו יצחק ויעקב אך לא אמרו שירה. אולם משעלו ישראל מן הים – נשלמה גאולתם והנם מלגיונו של מלך אזי עלה בליבם לומר שירה. "משעמדת בים ואמרנו שירה לפניך באז נתיישבה מלכותך וכסאך נכון הוי נכון כסאך מאז" (שמו"ר כ"ג, א').

ובזה אמרתי ליישב תמיהת הר"ן בסוד אמירת ההלל בלילי פסחים ובקושייתו מפני מה תקנו לומר הלל בליל התקדש החג אחר שאמרו שאין קורין את ההלל אלא ביום, ותירץ:

"אבל רבינו האי גאון ז"ל כתב בתשובה שאין מברכין על הלל שבליל פסחים לגמור את ההלל שאין אנו קוראין אותו בתורת קורין אלא בתורת אומר שירה שכך שנינו ר"ג אומר וכו' ובסיפא לפיכך אנו חייבין להודות ולהלל".

אין אומרים הלל בלילה – קריאת הלל עיקרה ביום. אבל הלל של ליל פסח שירה הוא. שירה אינה נאמרת – שירה פורצת, בוקעת ועולה בלילי פסחים מליבות גאולים "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג" כשירת גאולי מצרים.

מאמר הבטחון

הבוטח בה' חסד יסובבנהו

הנה ידוע שאמירת פרשת המן סגולה היא לפרנסה, ונראה דיסוד סגולה זו, במדת הבטחון, דמפרשה זו עלינו ללמוד דאין השפע והפרנסה אלא מידו הגדולה הרחבה והמלאה ית"ש, וכשם שאבותינו במדבר לא אכלו אלא לחם מן השמים כן אין לנו אלא מה שהיושב במרומים משפיע לנו בטובו הגדול ברכות שמים מעל, וכשם שבמן כתיב "ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר" (שמות ט"ז י"ח), כך בפרנסתו של אדם, לא לחכמים לחם, ואין פרנסתו של אדם לפי טרחו וכוחו אלא כפי מה שנאצל לו מר"ה עד ר"ה בגזירת שמים, ואין עליו לעשות אלא השתדלות בדרך הטבע, אך ידוע ידע שכל פרנסתו מידו הגדולה ית"ש.

וכפי מדת בטחונו של אדם השפע הנשפע עליו ומדת ההשתדלות הנדרשת ממנו. חסידים מספרים על הצה"ק רבי זושא מהאניפולי שפעם אחת ישבו הוא והחבריא קדישא ימים מספר בעבודת הקודש ולא בא אוכל לפיהם עד שהפצירו בו תלמידיו שיבקש מפלוני אלמוני העשיר שגר בשכנות שיחוס על נפש רעבה ויתן מפתו לדל. הצדיק ניגש לפתח ביתו של פלוני ונגע בידית הדלת וחזר לבית המדרש, לתמיהת תלמידיו ענה שלפי דעתו יצא בכך ידי חובת ההשתדלות אף שאפילו לא הקיש בדלת ולא ידע פלוני כלל שהצדיק עמד מאחורי דלתו, לאחר כמה דקות נכנס פלוני אלמוני לבית המדרש וכל טוב הארץ בידו, וראו החסידים בעליל דלפי מעלתו הנשגבה של הצדיק די היה לו בהשתדלות מועטת זו.

וראה דבר נפלא בתורת רבינו הגר"א בענין ההשתדלות בענין הפרנסה, דהנ הבנדה (ע' ע"ב) שאלו מה יעשה אדם ויתעשר, ואמר ר"י ב"ח "ירבה בסחורה וישא ויתן באמונה ויבקש ממי שהעושר שלו". ובהגהות הגר"א מחק מ"ש ירבה בסחורה. הרי לן דאין צריך כלל להרבות בסחורה ע"מ להתעשר, דאין הדבר תלוי אלא באמונה ובתפלה בלבד.

ובשו"ע או"ח סט"ו ס"ה איתא דכדאי לומר פרשת המן בכל יום, וידוע שהיא סגולה גדולה ופרנסה, אך כבר כתב שם המג"א וכ"ה במשנ"ב סקי"ג דאין הסגולה בעצם האמירה אלא בכונת הלב והתבוננות באמונה ובהשגחה, עי"ש.

הנועם אלימלך בפרשת בהר הביא בשם אחיו הגדול הר"ר זושא זצ"ל (וזו הפעם היחידה שהוא מביא ד"ת בשמו) דבפרשת בהר איתא "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית… וציויתי את ברכתי לכם" וכו' (ויקרא כ"ה כ' – כ"א) דכל עוד לא ישאלו כלל 'מה נאכל' יתברכו מברכות שמים בשפע אין קץ מכח מדת הבטחון ויהיה אוכל קמעא ומתברך במעיו ולא יצטרכו לטרחת הקצירה והאיסוף וכדו', אבל אם יהיו מקטני אמנה וידאגו ויאמרו "מה נאכל מעתה" ובכך ינעלו ארובות שמים ויתמעטו אוצרות השפע, אעפ"כ "וציויתי את ברכתי"… הקב"ה ברחמיו וחסדיו ישפיע ברכה מחודשת אבל אז יצטרכו לטרוח בעבודה רבה, והדברים נפלאים.

בספר תורת אבות כתב בשם הצדיק מלכוביץ שהר"ר זושא שמע פירוש זה מאליהו הנביא, אך כבר אמרו חז"ל דחכם עדיף מנביא וכבר מצינו דומה לפירוש נפלא זה בדברי אחד הראשונים, בספורנו שם וז"ל "ואכלתם לשובע, שיהיו הפירות רבי המזון כענין שהיה בעומר (היינו המן) שהיה מספיק לגדול כמו לקטן כאמרם אוכל קמעא ומתברך במעיו… וכי תאמרו מה נאכל, כאשר יסופק זה אצלכם ולא תבטחו שיהיה המעט מספיק באיכותו, וציויתי את ברכתי… ועשת את תבואתה, בענין שישבע העין מראות ותראו שיספיק הכמות" עי"ש.

ובספר כתונת פסים לבעל התולדות יעקב יוסף הביא בפרשת שמיני בשם הרמב"ם דאילו היינו שלמים בבטחוננו בהקב"ה היינו זוכים אף בזמן הזה למן מן השמים, אמנם לא ידענו בדברים אלה איה מקום כבודם בדברי הרמב"ם, מ"מ מקור מקומם טהור בגודל כח הבטחון.

ודברי התולדות יעקב יוסף משלימים זה את זה ובספרו עה"ת בפרשת מקץ הביא בשם הבעש"ט בביאור הפסוק "הבוטח בה' חסד יסובבנו" (תהלים ל"ב י') שאדם הבוטח בה' בטחון מושלם מלאכי מעלה שומרים עליו בכל צעד ושעל וכל המזיקים שבעולם אינם יכולים להזיקו, ועיין ב"כתר שם טוב" מהבעש"ט "מי שיש לו מדת הבטחון בהי"ת באמת אפילו אם נגזר עליו ח"ו כמה גזירות רעות אי אפשר למדת הדין לשלוט עליו, והוא בדוק, ובאמת דבר זה מבואר בכתוב (תהלים קכ"א א') שיר המעלות הבוטחים בה' כהר ציון לא ימוט לעולם ישב".

אמנם החזו"א בספרו אמונה ובטחון (פרק ב') כתב שכשאדם עומד בעת צרה ואומר "ה' יעזור", והוא בטוח שלא יאונה לו כל רע טועה הוא כי מהיכן הבטחון שה' יעזור, הרי יש דין ויש דיין, הקב"ה לא עוזר לכל אחד, אדם צריך להיות בחרדה גדולה "אולי יחוס עם עני ואביון אולי ירחם" ואיך יכול הוא להיות בטוח שהקב"ה יעזור. לשיטת החזו"א גדר הבטחון זה ה"הלכה למעשה" של אמונה, כי האמונה רעיון מופשט היא והבטחון הוא המבחן של האמונה, שאדם יכיר ש"אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" (תדא"ר ח'), בטחון מבטל את מושג הסבירות, ואפילו גוסס ביד הקב"ה לרפואתו, אבל מנין הבטחון שהקב"ה אכן יעזור אם אין האדם ראוי לכך.

אך לענ"ד אין מחלוקת ביסוד ענין זה, הרי ידועים דברי הגר"ח מואלוז'ין בנפש החיים (שער ג' פרק י"ב) ומחיבת הקודש נעתיק לשונו הזהב "ענין גדול וסגולה נפלאה להסיר ולבטל מעליו כל דינים ורצונות אחרים שלא יוכלו לשלוט בו ולא יעשו שום רושם כלל, כשהאדם קובע בלבו לאמר הלא השם הוא האלקים האמיתי, ואין עוד מלבדו יתברך שום כח בעולם ובכל העולמות כלל, והכל מלא רק אחדותו הפשוט יתברך שמו ומבטל בלבו בטול גמור ואינו משגיח כלל על שום כח ורצון בעולם, ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ברוך הוא, כן יספיק הוא יתברך בידו שממילא יתבטלו מעליו כל הכוחות והרצונות שבעולם שלא יוכלו לפעול לו שום דבר כלל". הרי לן בדברי מאור העולם, בנפלאות הבטחון ועוצם כוחו, ומסתבר  שהחזו"א לא בא לחלוק על הגר"ח מואלוז'ין שדלה והשקה מתורת רבו הגר"א.

ובאמת מצינו גם בתורתו של רבינו הגר"א כדברים הנ"ל דמסגולת הבטחון להגן על הבוטח. עיין בפירושו שבספר נחום (א' ז') "טוב ה' למעוז ביום צרה וידע חוסי בו", וביאר הגר"א דמעוז היינו מי שעוז לו בזכותו או בזכות אבותיו, וחוסי בו כונתו למי שאינו תלוי בזכותו רק חוסה בשמו הגדול. ושוב כתב שם "לחוסי בו עצמו יתברך הוא יודע ומשגיח ומגן שלא יביא עליהם צרה כלל ולכן לא הזכיר אצל חוסי בו ביום צרה". הרי לן שהקב"ה מגן ומושיע לחוסי בו שלא יבוא להם צרה כלל, אף למי שאין לו לתלות בזכותו.

ועיין עוד בבהגר"א במשלי (י"ד ט"ז) דהכסיל עובר במקום סכנה ובוטח בהקב"ה שלא ינזק והוא בטחון הכסילים דמי הכריחו ללכת במקום סכנה, עי"ש. ומשמע דאילו היה מוכרח ללכת במקום סכנה היה בטחונו בטחון ראוי.

ובאמת אף החזו"א בקונטרס על בטחון (תחילת פרק ב' וסוף פרק ז') כתב, "יש עוד במידת הבטחון כי על הבוטח שורה רוח הקודש ומתלווה עמו רוח עוז המבשרהו כי אמנם יעזרהו ה' כמו שאמר דוד המלך ע"ה אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח" (תהלים כ"ז ג').

ונראה בזה ביסוד ענין נשגב זה.

הנה בודאי שהבוטח בה' חסד יסובבנו אבל ענין זה "מתחלף לפי מעלת הבוטח ורוב קדשו" כלשון החזו"א, וגדולי החסידות וכן מרנא הגר"א שכתבו שאדם שבוטח בה' נשמר מכל רע הם דברו מאנשים שעומדים במבחן העליון, צדיקים שבטחו בהקב"ה בכל נימי לבם ונפשם והתהלכו בצלו מתוך קרבת אלקים נשגבה וקדושה במדרגות גבוהות.

ובתהלים קט"ז פסוק י' "שומר פתאים ה'" כתב הרד"ק "כי הפתי שאין יודע תחבולה להנצל מרעתו הא-ל שומרו כשמשים עליו בטחונו". הרי שהבוטח בה' אף כשאינו בעל זכויות ה' שומרו.

וכ"ה ברמב"ן בפ"א מספר האמונה ובטחון "עוד אמר בטח בה' ועשה טוב כלומר אעפ"י שאין בידך מעשים ותדע בעצמך שאתה רשע עם כל זה בטח בה' כי הוא בעל הרחמים וירחם עליך". ומבואר בדבריו דמהות הבטחון אינה שהקב"ה יכול להושיע בלבד, אלא "בטח בה' כי הוא בעל הרחמים וירחם עליך", ודו"ק.

אמנם באמת נחלקו בזה בדקות הענין, דלפי החזו"א תלוי מדרגה זו "במעלת הבוטח ורוב קדשו" ולדעת מאורי החסידות אין הדבר תלוי אלא ב"גודל בטחונו בה'".

ובדברי הגר"א מצינו בשני סגנונות אלה.

בחידושי אגדות להגר"א ב"ק צ"ב ע"ב איתא דהשגחת השי"ת על האדם תלויה בעוצם בטחונו בה', ומשמע שם דהכל תלוי רק בגודל בטחונו. אך בפירושו לישעיהו (י' כ') כתב "ונשען על ה' קדוש ישראל' באמת ר"ל שישענו על ה' בזה שמקדשים ישראל אותו תמיד באמת כי בטחון היא המעלה היותר גדולה היינו כשהוא בצדקתו אבל לא על דרך משאחז"ל רשעים היו אלא שתלו בטחונם בה'". ומשמע שהדבר תלוי במעלת הבוטח. ויש ליישב בדקות הענין.

ובאמת מצינו כבר מקורות רבים לדרך זה דמדת הבטחון מגינה על הבוטח להצילו מכל נזק ומכל נגע אף שאינו ראוי לכך, עיין בספר העיקרים מאמר ד' פרק מ"ו "והבוטח בה' חסד יסובבנהו – כלומר אף אם אינו ראוי מצד עצמו מדרך הבטחון להמשיך חסד חנם על הבוטחים בה'", ודבריו מפורשים בילקוט (תהלים ל"ב י') "רבים מכאובים לרשע, והבוטח בה' חסד יסובננהו, ר' אליעזר ור' תנחום בשם ר' ירמיה אפילו רשע ובוטח בה' חסד יסובבנו", הרי דאין הדבר תלוי "במעלת הבוטח" בלבד אלא בגודל בטחונו בה', ועיין עוד במד"ר ויחי (פרשה צ"ה) "אמר ר' יצחק הכל בקיווי"… ובפירוש עץ יוסף שם" כלומר אפילו האדם אינו כדאי זוכה לכל המתנות בזכות הקיווי האמונה והבטחון וע"ז אמר לישועתך קיותי ה'", ויש עוד להאריך בזה בדוקין שבעיון ואכמ"ל.

מי יתן ויהיה חלקנו עם המאמינים בה' ובמשה עבדו ויקויים בנו "הבוטח בה' חסד יסובבנו".